שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן רפג
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה ישכר דוב נ"י הרב דק' דובענקא.
ע"ד נפתלי פלאנצבים מסקריטשין שהיה במלחמה במבצר פארט=ארטור. ובאה תעודה מראש המחנה למקומו של האיש הלז שמת ביום פלוני מחולי צינג. וזה בא בלי שום שאלה עליו ורק הודיעו לשם שיכתבוהו שם בספרי המתים. ואחד שהיה בשבי ביאפאניא אמר שהיה הרבה מאחב"י שם שנשבו מפארטארטור. והתקבצו יחד שם כדי לברר מי ומי מת מאנשי הצבא כדי שלא תשאר אשתו עגונה. והעידו כולם לפני אנשים שנתקבצו שם מי ומי מת או נהרג וכל אחד כתב בפנקסו את שמות המתים כדי שיוכל להעיד עליו ונמצא כתוב בפנקס של אנ"ח שהי' שם כי האיש הנ"ל ממקום פלוני מת מפצעיו ביום פלוני וכן היה כתוב במכ"ע הצפירה. ונראה שהועתק שם מהפנקסים של האנ"ח הנ"ל ועל הפנקסים של האנ"ח חתום אחד ואומרים שזה אחד ממקבלי העדות אז. והאנ"ח בעצמם אין יודעים להעיד עליו ושם העידו עליו האנשים שעבדו עמו בראטא אחת. ועתה א"א לדעת איפוא הם וכל אחד מהם קיבל העתקה מגוף הכתב שקבלו עדות והרב דקאוולא כתב שאחד מעירו אשר בהיותו בבית החולים בפארטארטור אמרו לו אנ"ח מאחב"י שמת האיש הנ"ל והם קברוהו בעיר הנ"ל במקום הנקרא ליטשאהן. ואחד מהם היה ממונה על קבורת המתים מאחב"י ויודע שמו. אך א"א למצאו. ואומרים שהוא באמעריקא. והעיר כת"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה:
ראשית דבר מה שדן כת"ר ע"פ הפנקס שאצל האנ"ח מהא דמצאו כתוב בשטר והוא בירושלמי הובא להלכה באה"ע סי' י"ז סי"א. ודן דהוי כמעשה ב"ד כיון שאמר האנ"ח שנתקבלה עדותם בב"ד שקבעו אז. וגם כי עיקר החשש במצא כתוב כי לא ניתן לכתוב. אבל בנ"ד ההכרח היה אז לכתוב כי הלא לא היה אפשר אז באופן אחר עכ"ד. וז"א דכיון שאין חתומים הדיינים על הכתב אין זה מעשה ב"ד ואף שאחד חתום אינו כלום כמובן. ובדרך כלל אין שייך לדון זה כקבלת עדות בפני ב"ד כי הלא לא ידעו לקבל עדות כדין. וגם בודאי כל אחד העיד על האיש שעבד עמו יחד. וא"כ הוי עד וגם דיין. ועכ"פ נצטרפו יחד העדים והדיינים כי הלא לא אמר האיש הלז שייחדו שלשה אנשים שהם יהיו בתורת ב"ד לקבל עדות כל העדים והרי חזינן שחתם אחד על הפנקסים. הרי שלא ידעו כלל סדר קב"ע ועשיית מעשה ב"ד. ולכאורה י"ל דבנ"ד א"צ לסברא דעדות בכתב דהא כל אחד זוכר שכתבו מה שהועד אז לפניהם. והו"ל עד מפי עד. ואף שאינו זוכר מה שהעידו אז אבל הלא זוכר שהעידו על האנשים הכתובים אצלו שמתו וכעין זה איתא בתוספתא הביאה הר"ן פ"ב דכתובות דאף דבאשה לא מהני עדות שמצאו כתוב אצלם. מ"מ אם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו. נראה הכוונה כמש"ל שאומרים שאין זוכרים גוף הדבר מה ששמעו ע"ד מיתת האיש הזה. רק זוכרים שכתבו אז בכתב זה מה ששמעו אז מפי עדים ולזה שפיר תנשא אשתו. דזה הוי ממש כאלו זוכרים גוף שמיעתם מהעד דעד מפי עד קיי"ל שנאמן בעדות אשה עסי"ז ס"ג. ולא קאמר ראינו ושכחנו. משום דקמ"ל רבותא דאף שלא ראו בעצמם המיתה רק שמעו מפי אחר. מ"מ מהני מפי כתבם כשאומרים שזוכרים שכתבו מה ששמעו אז. והר"ן כתב שם שאומרים שע"י ראיית כתב זה נזכרו. ולענ"ד הוא דחוק דעיקר חסר מן התוספתא. ולפמש"ל א"ש. וכן סיפא דתוספתא שם כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה אף לאחר מאה שנה. נראה ג"כ דאיירי בעדות אשה ובכה"ג שיוכל להעיד שזוכר שכתב אז מה שראה או ששמע. אכן בסוגיא בכתובות שם כ"א משמע דבסיפא איירי בעדות גמורה וכשנזכר אח"כ ע"י הכתב ע"ש. אבל ברישא דאיירי בעדות אשה ונקיט סתמא שמענו ושכחנו נראה ודאי שהכוונה כמש"ל. וזה מוכח מדקתני לה גבי עדות אשה. דבזוכרה בעצמו מהני אף בשארי דברים כדקי"ל בסוגיא שם. אכן באמת נראה דבנ"ד לא שייך זה. דהא אינו אומר שזוכר שמה ששמע אז כתב לזכרון רק אומר שהשומעים כתבו אז בפנקס של כל אחד את מה ששמעו אבל הוא אינו יודע אם כתבו כהוגן או שינו ממה ששמעו וא"כ אין זה עד מפי עד. דהרי לא שמע אודות איש זה ורק שזוכר שאמרו אז שכותבים בפנקס מה ששמעו. והו"ל מפי כתבם. ועדיין י"ל דהא קי"ל בסעיף י"א שאם מצאו בשטר כתוב שפלוני מת משיאין אשתו אם הוא כתב ישראל. ובפרט שאומר שזהו העתק מקבלת העדות. א"כ הוי כאלו מעיד שהועד בב"ד של ג' שפלוני מת. אך יש לדחות דהכא שאני דהוי שעת מלחמה וקיי"ל דע"א במלחמה אין משיאין אשתו אם לא אמר קברתיו ואף שכתוב שמת מפצעיו. וא"כ מת אח"כ בבית החולים. מ"מ י"ל דגם בזה יש לחוש דאמר בדדמי. וכעין דאיתא ביבמות קי"ד ע"ב דהיכי דחזיא דמחו ליה בגירא או ברומחא סברא דא"א שיחיה. ואמרה שמת. וה"ה בנ"ד י"ל שראה שנפצע הרבה וחשב שבודאי מת אולי חושב שמת בשדה המלחמה מפצעיו ואף שכתוב בפנקסי כל האנ"ח שהיו שם. מ"מ אפשר שהעיד אז עליו רק אחד ועי"ז כתבו זה בכל הפנקסים. וע"א במלחמה אינו נאמן:
וע"ד הכתב שבא מראש הגדוד שמת מחולי צינגא ביום פלוני והוא היום שכתוב גם בפנקסי האנ"ח. הנה לכאורה יש להתיר עפ"ז דזה הוי כמת על מטתו דנאמן אף במלחמה. וכבר כתבו האחרונים דסמכינן בעדות אשה על ערכאות דודאי לא מרעי נפשייהו לכתוב שקר במילתא דעבידא לאגלויי. וגם הא הוי כמסל"ת דהרי לא כתבו זה ע"י שאלה. והא דקיי"ל בסעיף י"ד שאין סומכים על ערכאות היינו כשאומרים שמת ע"י שדנוהו למיתה. והטעם משום ששבח הוא להם וכדאיתא בגיטין כ"ח. אבל בנ"ד שהעידו שמת על מטתו לא גרעו משאר מס"לת. ואף דבפנקס האנ"ח כתוב שמת מפצעיו. מ"מ הא קי"ל בסעיף ט' דאחד אומר מת ואחד אומר נהרג משיאין אשתו. ואף דהרבה פוסקים חולקים ע"ז ופסקו כהירושלמי בזה שאסורה לינשא. מ"מ כיון שבארנו דהפנקסים אינה עדות מספקת. א"כ אין כאן הכחשה. והנה כת"ר כתב שאמרו לו שזה מצוי שחולי צינגא תבוא ע"י פצעים. א"כ אין כאן הכחשה. וגם י"ל שזה יותר נאות להם לכתוב שמת מחמת חולי ולא ע"י המלחמה שהוא גנאי להם. ונקטו המחלה שמצוי לבוא במלחמה ע"י פצעים. אכן לפ"ז הוי כע"א במלחמה וצריך שיאמרו קברתיו. ובלא"ה דעת קצת פוסקים דבמסל"ת בעינן קברתיו ע' סעיף י"ז ובאחרונים. ומכ"ש בנ"ד דהוי שעת מלחמה. ובאמת י"ל בנ"ד דלא הוי הכחשה דהאנ"ח ידעו רק שנפצע במלחמה ואח"כ מת וחשבו שמת מפצעיו. אבל ראש הגדוד יודע שאח"כ נחלה במחלת הצינגא ומת מזה. או שנאמר כמש"ל שנאות להם יותר. שלא לפרסם שמת מפצעי המלחמה רק שמת על מטתו. אכן עכ"פ כיון שמצוי שמחלה הנ"ל תבוא מחמת פצעים. יותר טוב לתרץ דבריהם כנ"ל. וא"כ הוי כאומר מת במלחמה שצריך שיאמר קברתיו. ודמי לאומר מת סתם והיה במלחמה. דתלינן שמת במלחמה. ואף שאמר מת ולא נהרג. י"ל שמת מפצעיו ע' באחרונים בזה. וה"ה הכא י"ל שמחמת פצעיו נחלה בחולי צינגא כנ"ל. אכן באמת ל"ד הא דנ"ד להא דגיטין כ"ח. כי שם איירי שאמרו בע"פ ולזה חיישינן דעבידי לאחזוקי שקרייהו ע"ש. אבל כשנותנים תעודה בכתב כפי חוק הממשלה ודאי לא מרעי נפשייהו ומדקדקים בדבר דהא קיי"ל בגיטין י"א ובח"מ סי' ס"ח דשטרות העולים בערכאות כשרים משום דלא מרעי נפשייהו ומוציאים ממון ע"פ השטרות ומכ"ש בעדות אשה שהקילו הרבה. וכבר הורו כן להקל בזה בשו"ת בית אפרים ובישועות יעקב ובח"ס והובאו בפ"ת בסי' י"ז. ולפ"ז י"ל דאף שכותבים שמת במלחמה מהימני. דכיון שנאמנים להוציא ממון. א"כ דינם כשני עדים. ובשני עדים קיי"ל בסי' י"ז ס"נ דמהימני אף כשהעידו שמת במלחמה. וכן משמע בדברי האחרונים שהזכרנו שסתמו דאף במת במלחמה נאמנים. וע"כ דהיינו מטעם שהזכרנו. ואף דלכאורה יש לחלק דגבי ב' עדים כתבו הפוסקים משום דודאי דקדקו בדבר ולא אמרו בדדמי. וקשה דהא גם ע"א מדקדק כיון שיודע שב"ד סומכים עליו להתיר האשה. ונראה הטעם דב' עדים שנאמנים מה"ת אין בידנו לחדש חשש שמא אמרו בדדמי. אבל בע"א שהוא תקחז"ל להאמינו לא תקנו רק במת על מטתו או בקברתיו דלא שייך בדדמי. ולפ"ז י"ל דהא דנ"ד תלוי אם ערכאות נאמנים מה"ת או לא. והנה התו' והר"ן בגיטין שם כתבו דנאמנות ערכאות הוא תיקון חכמים. וא"כ בנ"ד י"ל דלא מהימני במלחמה. אך י"ל דכיון שהטעם הוא משום דמירתתי ולא מרעי נפשייהו לזה י"ל דשפיר דייקי היטב ולא יאמרו בדדמי. ובפרט דהא י"א הובאו בסעיף נ' דכל מסל"ת אצ"ל קברתיו ע"ש. וע' מהרי"ט ח"א סי' י"ג ובאה"ע סי' ל"ב במסל"ת במלחמה אם צ"ל קברתיו. ועוד נראה דהא הרבה פוסקים כתבו והובאו בסעיף שאם אומר העד דברים שמשמעם שודאי מת נאמן אף בלא קברתיו וא"כ ה"ה בנ"ד שכתבו שמת מחולי צינגא. מוכח מזה שדקדקו לדעת מאיזה חולי ובודאי מת:
ומה שאמר אחד ששמע מאיזה אנ"ח ישראלים שנפתלי הלז מת ונקבר במקום הנקרא ליטשאהן. אין לנו עדות גדולה מזו דהוי מת וקברתיו דמהני במלחמה. ועד מפי עד נאמן כמש"ל. וקיי"ל בסעיף ח' שא"צ לחפש אחר העד הראשון ובפרט בנ"ד שכתב כת"ר שלא יכלו למצאו. ולכאורה במה שכתב לו הרב דקאוולא הוי עד מפי עד ג"כ וגם קי"ל דסגי מפי כתבו כשמתכוין להעיד. ויושיבו ב"ד של ג' ויתורוה אך יותר טוב שהרב דקאוולא יושיב ב"ד של ג' ויקבלו עדות האיש הלז ויתירוה: