אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן ריד

סימן ריג

כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה יעקב יוסף נ"י מו"צ בקאוולא.

ע"ד שלקח ראובן פאדראט להעמיד עבור אנ"ח אלף זוג מנעלים במדה ידועה ומקח ידוע לזמן מוגבל והוא קיבל את שמעון ולוי שכ"א אחד מהם יעשה ח"ק זוג לזמן המוגבל ויניחו כספם בעסק וראובן התחייב להניח בעסק אלף רו"כ לבד הזאלאג שהניח כחוק. והנה לוי קיים כמדובר ועוד יותר כי הוא עשה את כולם בהשתדלותו ושמעון לא עשה מאומה. ועתה דורש שמעון שראובן ולוי ישבעו שבועת השותפין באשר הוא יודע שעליו לא יוכלו להטיל שבועה כי הוא לא עסק בעסק השותפות מאומה והם צווחים כי חרפה היא להם לישבע כי מעולם לא נשבעו ולוי רוצה לוותר על טרחו בעסק רק כדי שלא יצטרך לישבע. ודן כת"ר שלא להשביעם וחפץ לדעת דעתי ובאשר ביקש להשיבו על אתר אשיב בקיצור

הנה מנהגינו בזה כדעת הט"ז ר"ס צ"ג שאין משביעין רק כשיש הוכחה ורגלים לדבר לחשוד אותו דבלא"ה לא שבקת חיי לכל ברי' וכל האנשים ישבעו כי ע"פ רוב עוסקים בשותפות או ע"י שכיר ואפוטרופוס בעסק שלו ובנ"ד אין רגלים לדבר לחשדו. וגם יפה העיר כת"ר דהא רוב הפוסקים כתבו דבעינן שיהא מודה במקצת. אך כבר הביא בפ"ת שם דברי הכנ"י והתומים דכיון שיש עדיין לפנינו מעסק המשותף הוי כמב"מ. אך קשה דהא הוי הילך. שוב ראיתי שהרגיש בזה בתומים וכתב דכיון דהוי רק דרבנן לא דקדקו כ"כ בזה. ולכאורה אין לו מובן דמנ"ל הא. ונראה ראי' לדבריו מהא דאיתא בב"מ (דף ד' ע"א) דלמ"ד הילך פטור ס"ל דתקנו רבנן שבועה אף היכא דהוי הילך וליכא בזה שבועה דאורייתא ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אמרינן שתיקנו שבועת השותפין אף במקום הילך. אכן פשטות לשון רש"י בשבועות (דמ"ח ע"ב) משמע שלא תיקנו שבועה זו רק היכא שבטענת ברי היתה עליו שבועה דאורייתא. וכ"נ מדבעי הש"ס שם שיהא שתי כסף ופרוטה. ולפ"ז נצטרך לומר דשותפים בקרקע ועבדים או שטרות אינם נשבעים כיון שאין בהם שבועה דאורייתא ופשטות ש"ס ופוסקים אינו כן וצ"ל שלא הצריכו רק שיהא כעין דאורייתא וממילא אף בהילך חייב. אכן בלשון רש"י בשבועות שם מפורש שההודאה צריכה להיות מקצת ממה שחושדו שמא עיכב משלו הרי שההודאה צריך שיודה שהעלים פרוטה. וכ"נ פשטות לשון המשנה שנשבעין שלא בטענה משמע שהחידוש בהם הוא רק שטוען שמא אבל אם הי' טוען ברי היו נשבעים מה"ת ונהי שפשטות דברי הפוסקים והאחרונים אין מורה כן מ"מ יש מקום לטעון קים לי כמ"ד דבעינן הודאה. עוד נראה דבנ"ד משמע שלוי תובע מראובן חלקו בריוח. וראובן אינו חושד את לוי. וא"כ צריך לתת לו חלקו בריוח ולא יוכל שמעון לעכב ע"ז. ואם אין ת"י לוי משל שמעון מאומה רק הכל נמצא ת"י ראובן. א"כ אין כאן הודאה כלל אף לפי דעת התומים וכנ"י שהזכרנו. והכנ"י הביא בשם בעה"ע דאף שממון השותפות אינו ת"י. מ"מ מיקרי מודה במקצת ולא נמצא זה בעיטור באות שותף. ורק כתב שם שאם נמצא בו מהשותפות הוי מוב"מ והכוונה שנמצא אצלו ואולי צ"ל שנמצא לו כי בו אין לו משמעות וכן מסתבר דמה שייך לקרוא הודאה על מה שאינו אצלו. עכ"פ יפה הורה כת"ר שלא יוכל שמעון להשביעם ורק סתם ח' נראה שיכול להטיל עליהם וכמפורש בפוסקים ע' טור ר"ס צ"ג ואף שכתבו האחרונים דכל היכא שנזכר סתם ח' המנהג לדון קב"ח מפורש מ"מ הכא יטילו רק סת"ח כי קב"ח מפורש חמור לאינשי כמו שבועה ויבואו לידי הפסד ממון עי"ז:

וכת"ר רצה לדון עוד עפמ"ש המהרי"ט חח"מ סימן פ"ד שמי שלא נשבע מעולם ואינו רוצה לישבע שבועה דרבנן לא משמתינן ליה דזה הוי נקטיה בכובסיה וכו' והוי כירידה לנכסיו כי הוא מוכרח לשלם כיון שקיבל עליו שלא לישבע לעולם. ולענ"ד קשה לסמוך ע"ז דהאיך אפשר שע"י שהוא נזהר מלישבע יוכל להפקיע זכותו של זה וכל אחד יכול להחמיר על עצמו שלא ישבע ולא ישלם ועיקר המדה טובה בזה היא שישלם ולא ישבע וכן הובא בספרים על חסיד אחד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה