שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קעז
כבוד הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה ארי' יהודה הכהן נ"י אבד"ק דאשעוו.
ע"ד האיש ליב בן יוסף הכהן מכפר פרענטיווקא שמתקוטט עם אשתו תדיר ובשנה עברה בא לביתו עם איש אחד שמו ירחמיאל ואח"כ בא עוד אחד שמו ברוך בתורת עני מחזיר על הפתחים. ויתן ליב הנ"ל לאשתו מטפחת ואמר לה שיש בזה מעות תני נדבה. והנה נפל עליה איזה פחד ולא הספיקה ליקח קצה המטפחת עד שנפלה לארץ. והבעל הגביה מהארץ נייר כתוב בכתב אשורית וצעק יודען עס איז אגט וקרעו תיכף לגזרים כך סיפרה האשה. והוא אמר שלקחתו בידה ואח"כ נפל הימנה וקרעו בשביל פחד מהמשלה ואח"כ הודה שלא הגיע לידה כלל ואומר שלא רצה כלל לגרשה רק להפחידה כדי שתיטיב דרכה ועשו גב"ע והגיד אשר בן משה שהבעל בקשו שישיג לו איש שיכתוב לו גט והשיג את מרדכי בן שמעון וא"ל שבבוקר יתן לו כתב מוכן ושילם לו ולמחר בוקר נתן לו איזה כתב ומסר את הכתב לירחמיאל הנ"ל שהוא יתננו לליב הנ"ל ויותר אינו יודע והבעל מודה לדבריו ומרדכי הגיד שאת ליב הנ"ל אינו מכיר כלל ורק אשר הנ"ל א"ל שיתן לו איזה כתב אשורית שיוכל הבעל להטעות את אשתו שתדמה שהוא גט וכתב באותיות גדולות בלשון זה ליב בן יוסף אמר לאשתו פב"פ מאי דכתיב ע"כ יעזב וגומר הה"ד ושמחת בחגך אתה ואשתך כמ"ד אין שמחה אלא בבשר וכדומה מלשונות כאלה ולא כתב שום לשון של ריחוק רק של קירוב והאיש ירחמיאל אינו רוצה לבוא לב"ד בשום אופן והוא ריק ופוחז וחשיד על כמה דברים והאיש ברוך אמר שהוא לא ידע מאומה רק ירחמיאל שכרו בעד חצי רו"כ שילך לכפר הנ"ל בשביל איזה עסק. וכשבא לשם ראה שנתן הבעל לאשתו איזה כתב וקיבלתו ומרוב הבהלה נפל תיכף מידה ואמר להם יודען עם איז אגט. ויותר מזה אינו יודע וכששאלוהו אם קיבלתו ונפל מידה או שנפל מידו קודם שקיבלתו לידה וכאשר אומרים כעת הבעל והאשה. הוא משיב פעם כך ופעם כך וא"א להציל מפיו דבר ברור. והבעל אומר שאם יתירו לו לדור עמה רוצה להשלים עמה. והוא מצוה רבה באשר יש להם בנים. וגם כי האשה אין לה עוזר ותומך. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה להתירה לבעלה הכהן וחפץ לדעת דעתי בזה ומרוב טרדותי אשיב בקוצר. וגם כי הענין איננו דורש אריכות:
הנה לכאורה יש לאסרה כיון שאמר הבעל מתחילה שקבלה הגט ואח"כ נפל מידה וגם אמר שהיה זה לפני עדים הרי שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. וע' אה"ע ס' קט"ו ס"ז לענין אומר שראה שזינתה אשתו אם יכול לחזור בו בלא אמתלא ובנ"ד לא הוזכרה אמתלא נכונה. ונהי שאם היו העדים מכחישים אותו י"ל שהיתה מותרת דכל עיקר טעם שצריך האמתלא הוא כדי להאמינו שעכשיו אומר אמת. אבל כשבאו עדים והוא אומר כעת ג"כ כמו העדים אזי בודאי שמותר ואף להפוסקים דס"ל טעם סברא דשויא חד"א הוא משום נדר מ"מ היכא שנתברר להיפוך לא שייך זה דהוי כנדר בטעות. ועפ"ז יש לישב מה שקשה על סברא זו דמה מהני אמתלא וכבר נתקשו בזה האחרונים וע' שו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' פ"ו ומהרי"ט סי' א'. ולפמ"ש א"ש דהוי כנדר ופתחו עמו אבל הלא בנ"ד אין עדים להכחישו. והנה י"ל דגם הכא אומר אמתלא שאמר זה מחמת כעס. ולדעת הרא"ש הוי זה גופא אמתלא ע' שו"ת גבעת שאול סי' מ"ב ובפרט בנ"ד שידוע שהיה מתקוטטים תדיר ואף לפמ"ש הח"ס סי' קס"א דלדעת טוש"ע צריך אמתלא אחרת. נראה דהיינו רק באומר שנתברר לו שזינתה שהוא דבר חמור ועון גדול להוציא ש"ר בשקר. אבל בנ"ד הוא דבר קל לאיש המוני לומר שזרק לה גט. ובפרט שאומר עתה שלא ידע שיהא אסור לו להחזירה. אכן במכתב כת"ר לא הוזכרה האמתלא שאמר זה מחמת כעס. אחרי כותבי זה מצאתי בגט מקושר אות קצ"ה שכתב ג"כ דבשני עדים א"צ אמתלא כשחוזר בו:
ולכאורה אין מקום להקל בשביל חזרתו. כיון שהיו עדים בשעת הנתינה ואף שלא קראו את הגט. הא קיי"ל בגיטין (דף י"ט) ובאה"ע סי' קל"ה שאף שלא קראו העדים את הגט בכ"ז היא ספק מגורשת ועכ"פ פסולה לכהונה והטעם הוא מפני שאמר להם שהוא גט ע"ש. והנה צריך להבין טעם דין זה דהא יש לה חזקת א"א ואיש לא ראה את הגט ואיך נאמין את הבעל לומר שזה היה גט ולהוציאה ע"י דיבורו מחזקת א"א:
ונראה טעם הדבר משום דאיתא בב"ב (דף קל"ד ע"ב) דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן וא"כ ה"ה הכא נאמן לומר שהוא גט. וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"ט ע"ב) בד"ה טעמא לחד תירוצא דלהכי נאמן לומר שהוא גט אף שהיה נייר חלק. ואף דשם תירצו גם תירוץ אחר. היינו משום דבנייר חלק שרואים שאין כתוב בו כלום קשה לומר שנאמינו נגד החוש. אבל היכא שלא ראו מה הוא שפיר נאמן לומר שהוא גט. ואף דאיתא בב"ב שם דהוי ספק גט וכן קיי"ל באה"ע סי' קנ"ב. וזה קשה גם על התו' דגיטין שהזכרנו ונראה דהנה כתב הרשב"ם שם ועוד פוסקים הטעם משום דאם איתא דגירשה קלא הוי לה למילתא. וא"כ י"ל דזה שייך רק כשאומר שכבר גירשה אמרינן דודאי הו"ל קלא למילתא אבל הכא שגירשה כעת ע"י הנייר שנותן לא שייכא סברא זו ולזה נאמן וא"ל דעדי חתימה הוו מפקי קלא דכיון שאפשר שלא ימסרנו לה לא מפקי קלא שגרושה היא. וע' בתו' גיטין (דף י"ז ע"ב) ד"ה עד שכתבו שבשעת מסירה מתפרסם שלא ניתן ביום הכתיבה וע' ב"מ (דף י"ז) ותו' שם. ועכ"פ נראה שעיקר הקול יוצא בשעת מסירה וגם דהא אפשר שכתב בכתב ידו בלא עדים דבדיעבד הוי גט כדאיתא בגיטין (דף פ"ו) וי"ל שלזה הוצרכו התו' בגיטין שם לתירוץ אחר כי הרמב"ם בפ"ב מה"ג מפרש דלהכי הוי גט ספק משום שמא נתן לה גט פסול או שמא כיון לתת לה גט פסול כדי לקלקלה ע"ש וזה שייך גם כשנותן לה כעת לפני עדים ואומר שהוא גט. דכיון דחזינן שהוא נייר חלק הרי מוכח שרוצה רק לקלקלה או שעושה זה לשחוק בעלמא:
והנה הב"ש סי' קנ"ב כתב שהאומר גרשתי את אשתי שחוששין לדבריו הוא רק לענין אם מת שאסורה להתיבם ואם זינתה הולד ספק ממזר אבל אם הבעל כהן מותרת לו. ותמהו הב"מ ותו"ג שם דהא שויא חד"א. והב"א חיו"ד סי' ס"ו כתב שכוונתו לשיטת הסוברים בסי' קע"ח ס"ט שא"נ לומר שזינתה משום חרגמ"ה וע' פ"ת סי' קנ"ב. והוא דחוק שיכתב הב"ש בפשיטות מה שרוב פוסקים חולקים ע"ז:
ונראה דס"ל דכיון דאמרינן דאם איתא דגירשה הו"ל קלא א"כ כשחוזר בו ואומר שלא גירשה הוי כאלו עדים מסייעים לדבריו שנאמן וא"צ אמתלא כמש"ל. וכ"כ הרשב"מ בב"ב שם דהא שאין לו קול הוו כעדים שלא גירשה ע"ש. ולכאורה קשה טובא דהא איתא בכתובות (דף כ"ג ע"א) דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא ולית לה קלא ע"ש. ונראה לישב דהתם איתא שעדים אומרים נתגרשה ושנים אחרים הדרים באותו חצר אומרים שלא ראו שנתגרשה וקאמר שם דהו"א דהוי הכחשה משום דאם איתא דגירשה קלא הו"ל למילתא קמ"ל דעבידי דמגרשי בצינעא וקשה דאף דגירושין אית לה קלא מ"מ י"ל שאנשים אלו לא ראו הגירושין דהא הקול יוצא אחר הגרושין. ועו"ק דאי נימא דקלא אית לה א"כ למה לי למימר שדרים באותו חצר. ועו"ק דבגיטין (דף י"ח) איתא דבגט שזמן כתיבתו קודם קלא אית ליה וע"ש בתו' ושם (דף י"ז ע"ב) ד"ה עד. וקשה דהא עבידי דמגרשי בצינעא ולא ידע שום אדם מזה רק עדי מסירה ולזה נראה דודאי כ"ע מודו שאחר הגירושין מתפרסם הדבר וכדאיתא בגיטין (דף י"ח) וברשב"ם בב"ב שם. ובכתובות שם בעי למימר דאף קודם הגירושין מתפרסם הקול באותה חצר עכ"פ שזה רוצה לגרש אשתו וכל דיורי החצר או הבית פונים לראות הדבר וכששנים אומרים שלא ראו תיהוי הכחשה. ומסיק דעבידי דמגרשי בצינעא ואין יודעים מקודם אבל אח"כ שפיר מתפרסם הדבר ע"י עדי מסירה וכמ"ש התו' בגיטין (דף י"ז ע"ב) וכמש"ל. ועוי"ל דהשתא דאיכא חרגמ"ה ליכא מיגו שיגרשנה עכשיו שהרי תלוי בדעתה. וגם אם ירצה לגרשה בע"כ לא ימצא איש שיסייע לו בדבר עבירה זו לכתוב גט שלא מדעתה אם אינו יכול לכתוב בעצמו. כי לענ"ד שבזה"ז אסור לכתוב גט לאיש בלא אשתו כדי שלא יבוא לגרשה בע"כ. וכן העדים לא יחתמו בלא ידיעתה רק אם הגט נעשה אצל מורה הוראה או אצל אחר מוחזק בכשרות יכולים הסופר והעדים להאמין שגם האשה נתרצית להתגרש או שהגט יהא מונח בב"ד עד שישאלו אותה וכגון שיש חשש עיגון וכדומה אכן כשמת ולא חזר בו אסורה להתיבם כיון שהיתה אסורה לו אוסרים אותה גם ליבם דכיון שכל עיקר היבום הוא מכח הבעל להקים שמו וכיון שאמר שגירשה יש לנו לחוש לדבריו שלא תתיבם. ולפ"ז י"ל דבזה"ז אם נתן לה נייר לפני עדים ולא קראוהו והבעל אומר שהיה גט אינו נאמן כיון דליכא מיגו שיגרשנה בע"כ וכמש"ל. אך קשה לחדש דבר כזה מדעתינו כיון שכל הפוסקים סתמו בזה בסי' קל"ה:
אבל באמת נראה דבנ"ד אין שום חשש דהא קיי"ל בסי' קל"ו שצריך שיגיד לה או להעדים שנותן לה גט אבל אם אמר לה כנסי שט"ח זה והעדים לא ידעו שהוא גט רק לאחר שנקרע או נשרף נודע לה ולהם שהוא גט אינה מגורשת ובפ"ת שם סק"ב כתב בשם הב"מ שיש פוסקים דס"ל דהויא ספק מגורשת. והנה הב"מ כתב זה רק היכא שהיו עסוקים בענין גירושין דבזה איכא מחלוקת הפוסקים ע"ש אבל כשלא היו עוסקים בענין גירושין כ"ע ס"ל שאינה מגורשת כלל. וא"כ הא בנ"ד העיד האיש ברוך שלא הגידו לו כלל שהוא רוצה לתת לה גט וגם להאשה לא הגיד רק שנותן לה מטפחת עם כסף ורק לאחר שנפל הנייר לארץ הגיד שהוא גט ובכה"ג לכ"ע אינה מגורשת ואף הבעל כשאמר בתחילה שקיבלתו ואח"כ נפל לארץ מ"מ לא אמר שהעדים ידעו שהוא נותן לה גט וא"כ לא שויא אנפשיה חד"א כלל כיון שאף אם היה גט בכ"ז אינה מגורשת כיון שלא נתן לה בתורת גט וגם העדים לא ידעו שהוא גט. ואף שלפי דברי הבעל וגם העד ברוך נראה שהעד ירחמיאל ידע שהוא גט. מ"מ נראה פשוט דלא הוי גט וכמ"ש התו' בגיטין (דף ע"ח ע"א) דבעינן שתדע שהוא גט כדי שתהא משלחה ואינה חוזרת ורק כשידעו העדים שהוא גט יגידו הם לה שהוא גט. וא"כ בעד אחד לא סגי כי היא לא תאמין לעד אחד. וא"ל דכיון דמעיקר הדין הוי גט אף שאינה יודעת בשעת מעשה שהוא גט וגם כשלא קראו הגט והיינו על יסוד הדין דבעל שאמר גרשתי נאמן וכמש"ל א"כ סגי גם בע"א כי העד יגיד לה אח"כ ותהא משלחה ואינה חוזרת. אבל ז"א דא"כ נימא שהוא בעצמו יגיד לה אח"כ שזה היה גט. ועכצ"ל דכיון שבשעת נתינה לא היה בגט ממש כשלא אמר לה שהוא גט וגם העדים לא ידעו א"כ אף כשיגיד לה אח"כ לאו כלום הוא דהא לא הוי שעת נתינה. ואף שהגט עדיין אצלה מ"מ לא עדיפא מטלי גיטך מע"ג קרקע. ועוד דהא בעינן שבשעת גירושין יהא הגט שלו ויתננו לה והכא כבר נתן לה הגט ואז עוד לא נתגרשה. ואף שי"ל דכיון שלא ידעה שהוא גט לא זכתה בו מ"מ כיון שאינה חפצה להתגרש א"כ זכות הוא לה שתזכה בגט קודם שמגיד לה שהוא גט וממילא אינה מתגרשת. אבל ז"א דהא קיי"ל אם א"ל ה"ז גיטך בעוד הגט בידה הרי היא מתגרשת. ועכצ"ל דגם הוא אינו מקנה לה הגט רק אם תתגרש עי"ז ולזה לא זכתה בו עד שא"ל ה"ז גיטך. ואף אם היה סבור שיכול לגרשה בלא ה"ז גיטך. מ"מ הוי הקנאה בטעות כי זה גלוי לכל שכוונתו בשעה שנותן לה הוא רק כדי שתתגרש בו ולזה כשא"ל ה"ז גיטך ועוד הגט בידה סגי וע' ברא"ש בפ' הזורק סי' ז' דבעינן שיהא הגט בידה בשעה שחלים הגירושין. ואף שנתנו לה מכבר מ"מ כיון שבא לידה מכח נתינתו סגי וכ"כ הר"ן פ"ד דגיטין אבל לא דמי לנ"ד אי נימא שכבר הקנה לה הגט לחלוטין ויש לפלפל בזה מהא דאיתא בגיטין (דף ע"ח) שיטלנו ויחזור ויתננו וע' חיבורי ח"א סי' פ"ז בזה. ובאומר לעדים שהוא גט צ"ל דמיקריא משלחה ואינה חוזרת לפי שהעדים יגידו לה אח"כ שהוא גט. וממילא מתגרשת משעת נתינה דזה הוי נתינה גמורה ובהגיד רק לע"א נראה עיקר דהויא משלחה וחוזרת כי אינה מחוייבת להאמין לע"א להוציאה מחזקת א"א וכ"כ בחיבורי ח"ג סי' קמ"ג:
ועוד יש לדון בנ"ד דכיון שהעד ברוך אינו יודע אם נפל תיכף ו שקיבלתו ואח"כ נפל מידה א"כ ליכא עדים על הנתינה כיון שאינו יודע אם היתה כאן נתינה וזה לא מיקרי ספק גט רק גט בלא עדים ועמ"ש בזה בחיבורי ח"ג סי' אכן בלשון השאלה כתוב שפעם אומר כך ופעם אומר כך וזה אין שייך בעד דכיון שהגיד פעם כך שוב אין יכול לחזור ולהגיד באופן אחר. ולא נתבאר בלשון השאלה איך אמר בתחילה:
ועוד יש לדון דאף שהבעל אמר תיכף שהוא גט מ"מ כיון שידוע שהוא עם הארץ ואינו יודע מהו גט רק שאחרים אמרו לו כן שפיר יכול לפרש דבריו אח"כ שפלוני כתב לו וא"ל שהוא גט. ולפ"ז כיון שנתברר ע"י הכותב כי באמת לא היה גט שפיר יש להאמינו וכהא דכתובות (דף ע"ב ע"א) באומר פלוני תיקן לו את הכרי שנאמן פלוני להכחישו והכא עדיפא כי בכתובות שם איירי שאומרת ברי שתיקן לה את הכרי. אבל הכא אינו אומר ברי דהא הוא אינו יודע איך כותבים גט וסמך רק על מה שא"ל שהוא גט ולזה ודאי יש להאמין לזה שלא היה גט. וגם דיש להעמידו על חזקת כשרות שלא כתב גט לגרש בו בע"כ ולסייע ידי עוברי עבירה. ואף די"ל להיפוך להעמידו בחזקת כשרות שעשה כפי שנדבר עמו דהרי קיבל שכר עבור כתיבתו ואם לא כתב גט הוי השכר גזל בידו. מ"מ נראה דזה לא משמע לאינשי גזל היכא שהלה רוצה לעשות איסור והוא מטעה אותו כדי שלא יעשה איסור וכעין זה מצינו בר"ה (דף כ"ב) ששכרו צדוקים לאחד שיעיד לשקר בעדות החודש וקבל שכר והגיד האמת. ושם איתא שאמרו חכמים שא"צ להחזיר השכר שקיבל. ופירש"י שהיה זה בתורת קנס והפקר ב"ד. וי"ל שתקנו אז כן שכל מי שישכור את חבירו לעשות דבר עבירה יוכל לקבל השכר בעד זה שיטרח להשתדל להצילו מעבירה זו. ויש לדון דזה הוי בכלל זכין לאדם שלא מדעתו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נראה דבזה ודאי לא שייך לאוקמא אחזקת כשרות שכתב גט כהוגן. וגם דהא השכר יוכל להשיב כעת. ועוד דכיון שנהוג אצלינו שהכנסה מגיטין שייך לרב העיר. א"כ אם כתב גט גמור הוי זה ג"כ חשש גזל לרב העיר:
ועוד נראה דאף דקיי"ל בגיטין (דף י"ט) וש"ע סי' קל"ה דאף כשלא קראו הגט הויא ספק מגורשת מ"מ היינו רק משום שאנו דנין שבודאי כתב גט כשר כיון שאמר אז שהוא גיטה. אבל היכא שמתברר שהיה גט פסול בודאי דלא הוו גט. ובנ"ד ידוע לנו שהוא אינו יכול לכתוב גט וגם אינו יודע טיב גט ורק שצריך לחוש שאחר כתבו לו והרי קיי"ל בכתובות (דף ל"ו ע"ב) דל"ח שזייפו לו שטר אף שידוע שזה רצה לזייף שטר דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וא"כ גם בנ"ד אין לחוש שכתבו לו גט כשר וכל ישראל יודעים שגט נכתב על פי רב ומורה ושאסור לגרש בע"כ ואף דאיתא בכתובות שם שחוששין שזייף בעצמו ע"ש בפירש"י וכן קיי"ל בח"מ סי' ס"ג. מ"מ בנ"ד אין שייך זה כיון שידוע שהוא איש המוני ולא למד לכתוב גט כדין ורק בחתימת עדים חיישינן שמצא חתימת עדים הללו והשתדל ללמוד לעשות כעין חתימתם אבל לא לחוש שלמד איך לכתוב גט מדעתו שצריך לזה לדעת פי' המלות והדינים בזה איך לכתוב הזמן והמקום ושמות האיש והאשה ובאמת גם בשט"ח יש לדון אם כל השטר הוא כתב יד אחד מהעדים שאין שייך בזה זיוף וכמש"ל. אך שם י"ל דהעד כתב השטר ואח"כ לא חתמו עליו כי נתבטל הדבר וכעין שמצינו שכותבים טופסי שטרות והוא זייף החתימות עליו וזה מצוי שכותבים איזה שטר וכשמתבטל הדבר נשאר השטר כתוב בלא שום חתימה ואין מקפידין עליו. אבל בגט אין שייך זה דהא ודאי לא יכתבו גט לשמה בלא ידיעת רב ומורה. ולזה בנ"ד אין לחוש שכתבו בעצמו וכיון שאומר שפלוני כתבו והלה אומר שלא כתב נוסח גט שפיר נאמן וזה לא מיקרי שהבעל חוזר מדבריו דזה הוי רק כמברר דבריו ומפרשם דהא גם בשעה שאמר שהוא גט אנו יודעים שבעצמו לא כתבו וצריך עדיין בירור אם נכתב כדין וכיון שמפרש עתה דבריו שהיה סבור שהוא גט ע"י שהלה הגיד לו שמרדכי כתבו. ומרדכי אומר שלא כתב נוסח גט וא"כ נתברר שאינו גט כלל בזה ודאי שאין בו אף ריח הגט. ובפרט דבלא"ה באומר אמרו ס"ל להרבה פוסקים שאינו גט ומכ"ש ע"פ אחד:
ויש עדיין לדון בזה ומטרדותי ההכרח לקצר. וגם כי בנ"ד א"צ לזה דסגי בזה שהעד אומר שלא ידע שהוא גט וגם האשה לא ידעה שהוא גט עד אחר שנפל לארץ הגיד הבעל שהוא גט וכמש"ל. ובפרט דלא נתברר אם קבלתו כיון שהעד אינו אומר דבר ברור ואף דבשביל זה לא מיקרי גט בלא עדים כיון דבשעת נתינה בודאי ראה איך היה רק עכשיו שכח מ"מ הוי ספיקי טובא דאפשר ל"ה זה גט כלל וכמ"ש האיש שכתבו ואף אם היה גט אפשר לא נכתב לשמה ואף א"נ לשמה אפשר לא קבלתו רק נפל תיכף לארץ וכמו שאמרה האשה ואף אם קבלתו הרי לא ידעו שהוא גט וכמש"ל ולזה נלע"ד שהאיש ליב בן יוסף הכהן מכפר פרענטיווקא מותר באשתו בלי שום פקפוק והיה ראוי להשתדל בכל האפשר שיבוא גם העד ירחמיאל להעיד כדי לברר הדבר על בוריו. ויש לדון דהא אף כשיטול שכר אין פסולו רק מדרבנן כמ"ש הפוסקים. אך ז"א דהא מ"מ אסור ליתן לו שכר משום לפני עור לת"מ דהא אסור ליטל שכר ואקצר בזה. ובפרט לפמ"ש מעכ"ת שהוא איש חשוד ורע מעללים ונראה דעכ"פ לא עדיף מהנהו דחשיב בש"ע סי' ל"ד סי"ז וי"ח שפסולים לעדות וגם כי נראה שהאמת כדברי מרדכי שלא היה גט כלל ולזה לדעתי יוכל מעכ"ת להתיר להם לדור יחד וע"ל סרפ"א: