אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן קסח

סימן קסז

כבוד הרבנים הג' המפורסמים וכו' רבני המו"צ דעיר קעשינאוו יע"א ה"ה מו"ה שלמה נ"י ומו"ה ברוך נ"י ומו"ה משה נ"י יהי שלום בחילם.

בבואי ממרחץ צעחעצינעק לביתי מצאתי מכתבם הנכבד ע"ד אחד שהוציא קול שקידש בתולה בת דודו לפני שתי שנים לפני עדים ודרש אבי הבתולה שיבררו הדבר באשר נתקשרה בשידוכין וע"י הקול אפשר שיתבטלו השידוכים ואמר אביה שלא יוכל לחפש אחרי הבחור למצאו להביא לב"ד. ובאשר חששו שלא יבא הדבר לידי מריבה סמכו על דברי הח"ס סי' פ"ד וקבלו העדות בפני הבתולה שלא בפני הבחור שהוציא הקול והגיד שמואל ליב חייט בתו"ע אשר בקיץ תרס"ב אחר שבועות שמנה ימים ואח"כ אמר שהיה זה בשבוע שחל בו שבועות ובאיזה יום אינו זוכר הלך עם יוסף רימער וראה שעומד בצד הרחוב הבחור הלז עם בתולה אחת ויקרא הבחור אותו שיגש אליו וכאשר התחיל ללכת ביקשו שיבקש גם את השני שיגש אליו ויגשו שניהם ויקח הבחור הלז מטבע של עשרים קאפ' ואמר להבתולה הרי את מקודשת לי בכסף זה ונתן המטבע בידה והיא קיבלתה ממנו ואת הבתולה לא הכיר מי היא וגם עתה אינו מכירה אם זו היא רק הבחור הגיד לו אז שהיא בת דודו ואח"כ ראה שבתולה זו ישבה על פתח בית דודו ורק עתה שכבר עברו שתי שנים אינו מכירה ורק זוכר שצפרני הבתולה בידה אחת היו מקולקלים וכן נמצא אצל הבתולה הזאת בת דודו. והשני יוסף רימער הגיד בתו"ע ג"כ שנגשו שניהם אחר שבועות והיום בצמצום אינו זוכר וראה את הבחור הלז עומד עם נקבה אחת ולא ידע מי היא וגם לא ידע אם היא בתולה או נשואה וגם עתה אינו מכיר את הבתולה הזאת שעומדת בב"ד וראה שלקח הבחור הלז מטבע עשרים קאפ' והגיד להבתולה הרי את מקיים ויותר אינו זוכר ואח"כ אמר שהגיד גם כדת משה בכסף זו והבתולה מכחשת ואומרת שלהד"מ ובחכמתם האריכו להתיר הבתולה הנ"ל ובענות צדקם יחפצו לדעת דעתי בזה. והנה באשר עודני חלוש קצת גם כי עלי להשיב כעת איזה תשובות לזאת אשיב בקוצר:

הנה מ"ש הח"ס סי' פ"ד שמותר לכתחילה לקבל עדי קדושין שלא בפני המקדש. לענ"ד צ"ע טובא דאף דקדושין הוי דבר איסור מ"מ הוא נוגע לממון ג"כ כי ע"י הקדושין חל השעבוד עליו ועליה לישא זא"ז והוא מחוייב להתחייב במזונותיה ובכל החיובים מבעל לאשה וגם אסור לו לישא אחרת משום חרגמ"ה ומה שהביא הח"ס שם משו"ת מהר"מ אלשיך סי' ק"ד שכ"כ י"ל דשאני התם שהיה במדינת טורקיא שנושאים כמה נשים וגם מגרשים בע"כ ולזה אין בקדושין הללו עליו שום חיוב ומ"מ עדיין צ"ע דהא אם נתקדש' יש לו על האשה שעבוד שתנשא לו ועי"ז יזכה במעשה ידיה ונכסי מלוג שלה וכדומה וחודים שמעידים שלא היו קדושין מפסידים לו וכן מצינו בסנהדרין (דף י"ט) בעבד שהרג נפש שצריך לקבל עדות בפני האדון כיון שע"י שיתחייב מיתה יהא להאדון הפסד. רק בשו"ת מהרמ"א שם איירי שגם לפי דברי המקדש לא היה ממש בקידושיו ע"ש וא"כ לא הפסידו לו כלום בעדותם. וגם דכיון שהוא אומר שאינו בע"ד כלל כי לא היו שם קדושין א"כ לא גרע משלחו אחריו ולא בא שמותר לקבל עדות שלא בפניו. ואף שקצת פוסקים כתבו דבקדושין מותר לקבל עדות שלא בפניהם דכיון שהוא דבר איסור מחוייבים ב"ד בעצמם לברר הדבר ע' שו"ת רעק"א סי' צ"ד ועוד אחרונים. מ"מ לכתחלה נלע"ד ברור שאין לעשות כן וכמש"ל. וגם דהא עדי קידושין קיי"ל בסי' מ"ב ס"ד שבמקום שיש בו רמאות צריכים דרישה וחקירה וכן בכל דין מרומה כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ב) וקדושין כי הני ודאי דהוי כדין מרומה כי הוא מעשה רשע ללכוד בתולה ברשת הקדושין בלי הסכם אבותיה וגם העדים על עסק כזה אינם אנשים הגונים כי כל איש ישר לא יאבה לראות מעשה רשע כזה ויש כאן עצת רשעים ולזה צריך דו"ח וגם דהא כתב הב"ש סי' מ"ב סקי"ד דהיכא שהאשה מכחשת צריך דו"ח וה"ה בנ"ד וע"פ רוב כשישנם שניהם בב"ד לא יעיזו לשקר כ"כ כי יבושו מפני הבע"ד. ואף אם מעידים באופן שאין ממש בקדושין מ"מ יש לחוש אשר כמו שמתחילה נשתתפו במעשה רשע של המקדש. כן עתה אולי נעתרו לבקשת משפחת אבי הבתולה לשנות עדותם. וגם אולי רוצה בזה לתקן עותתו אף כי באמת מקלקלה עוד יותר. אבל בפני המקדש יבוש מלשקר. וזהו בכלל דו"ח לעשות כל האפשר כדי שיבורר האמת. וגם י"ל שגם הבתולה תודה בפני הבחור שהיו קדושין וכמו שיתבאר. ועוד דפשטות לשון התוספתא פ"ו דסנהדרין והמרדכי פ"ד דסנהדרין משמע שאף בב"ד יכולים העדים לחזור כל זמן שלא נחקרו כראוי וא"כ ה"ה הכא אי נימא כמש"ל דבכלל דו"ח הוי זה שיצריכו שיהי המקדש בשעת קבלת עדות א"כ י"ל דכיון שלא היה המקדש. צריך לקבל עדותם שנית בפניו כיון שיכולים לחזור בהם ויש להאריך בפרט זה:

אחרי כותבי כל זה בא לנגד עיני מכתב מעכ"ת וראיתי שבסוף המכתב הביאו שבשו"ת ארי' דבי עילאי סי' ט"ז חולק על הח"ס וסובר שצריך לקבל עדות דוקא בפני המקדש. והנה הספר הלז אינו ת"י ומעכ"ת הביא בשמו שהוכיח זה ממ"ש המל"מ פ"ג מה' עדות הי"א בשם מהרש"ך ומהראנ"ח דבשעה שמעידים להכחיש עדי קידושין צריך שיהי בפני המקדש. והנה שו"ת מהרש"ך וראנ"ח אינם ת"י. אבל לפי מה שהובאו במל"מ יש לדחות ראיה זו כי שם איירי שכבר הועד בפני ב"ד שהיו קדושין גמורים. וא"כ כשמעידים אח"כ עדים אחרים להכחישם הרי הם באים להוציא אשתו מרשותו כי ע"י עדים הראשונים הוחזקה כבר לאשתו והוי בע"ד לענין זה. אבל הח"ס איירי בתחילת קבלת עדות אם יהיו כלל קדושין בזה י"ל שעדיין אינו בע"ד ובפרט שלא בא לב"ד לדרוש שיקבלו עדות ע"ז והיא בחזקת בתולה אין לחוש ולומר שמא קידשה והוי בע"ד. וגם כי יש לנו להעמידו בחוקת כשרות שלא קידש בדרך פריצות כזה ולקדש בלא שידוכי שהוא אסור כדאיתא בקידושין (דף י"ב) כנ"ל ליישב דברי הח"ס שלא יקשה מהמל"מ הנ"ל. אבל בעיקר הדין נלע"ד כמש"ל שצריך לקבל עדות נידון קדושין בפני המקדש. ואולי גם בשו"ת אדב"ע הנ"ל כתב ג"כ טעמים שהזכרנו ולכאורה מ"מ אין לבטל הגדתם ולקבל עדותם שנית דהא הרבה אחרונים ס"ל דבקדושין א"צ קבלת עדות בפניו. וגם הרבה פוסקים ס"ל דאף בד"מ אם קבלו שלא בפני בע"ד כשר בדיעבד וא"כ יש לדונו לס"ס וכ"כ איזה אחרונים בכה"ג. אבל לענד"נ שצריך לקבל עדותם עוד הפעם בפני הבחור כי אולי בפניו תודה הבתולה על הקידושין וכן העדים יעידו באופן אחר ואף דגם אח"כ יש לדון דלא הוי קידושין דמה בכך שהבתולה תודה כיון שאין עדים על הקידושין דקדושין בלא עדים לאו כלום הוא אבל ז"א דכיון שתודה שקידשה לפני עדים שויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון שיודעת שהעדים משקרים וכמ"ש הרשב"ץ ומהריב"ל הובאו בפ"ת סי' מ"ח סק"ב וע' מל"מ ושעה"מ פ"ט מה' אישות באריכות ויש להאריך בזה ולכי תיתי נחכם לה ואף שבקידושין כאלה מצוה להשתדל לבטלם לבל יהיו בנות ישראל הפקר בכ"ז צריך לברר הדבר כראוי:

והנה לפי הגדת העדים כעת אין ממש בקדושין הללו דהא לפי דברי העד יוסף אמר הרי את מקיים כדת משה בכסף זו ואין בזה לשון קידושין כלל וא"ל דכיון שאמר כדת משה בכסף זו מוכח שכוונתו לקדש והוי אומדנא דמוכח ז"א דלא שייך כאן אומדנא דאפשר עשה זה לשחוק בעלמא. ועוד נהי דנימא שיש אומדנא שהוא כיון לקדשה אבל אין כאן אומדנא שהיא נתרצתה להתקדש די"ל דכיון שלא שמעה לשון קידושין לזה קבלה המטבע. ועוד דהא הח"ס כתב בסי' ק"א דבעד אחד לא אמרינן אומדנא והכא הוי רק ע"א על לשון זה והנה בדברי הח"ס שם יש לדון הרבה ואכ"מ דבלא"ה לא הוי קידושין כמש"ל. וגם במה שהוסיף אח"כ שאמר ג"כ כדת משה בכסף זו לא היה יכול עוד להוסיף דהוי כחוזר ומגיד דהרי את מקיים לחוד אין בו משמעות קידושין ולא ביארו במכתבם אם הוסיף זה תכ"ד ועכ"פ בהמשך הדברים באופן שהיה יכול להוסיף. ועכ"פ כיון שנתבאר שכפי שהגיד יוסף אין ממש בקידושין ממילא אין ממש גם בעדות שמואל ליב דהוי ב' עדים שמכחישין זא"ז דלא הוי קידושין כלל:

ועוד יש לדון בנ"ד מצד שאמרו שאין מכירים את הבתולה ואף שהרבה אחרונים כתבו דהוי קידושין אף שאין העדים מכירים אותם כמ"ש האחרונים בסי' ל"א וסי' מ"ב. הנה זה שייך כשהאיש והאשה מודים שהם עמדו בשעה ההיא ובמקום ההוא שהעדים מעידין על הקידושין וממילא מתברר שאותם ראו העדים שהוא קידש אותה. אבל בנ"ד שהבתולה מכחשת כל הדבר א"כ אפשר באמת היתה שם בתולה אחרת ואיך נוכל לאוסרה כשטוענת ברי שלא נתקדשה. ומה שאמר הבחור לשמואל ליב שהיתה בת דודו הוא אינו נאמן ע"ז כיון שהוא הבעה"ד בזה ואף דבזה נאמנים אף אשה וקרוב כמבואר באחרונים סי' מ"ב מ"מ פשוט שהמקדש אינו נאמן ומה שראה אותה אח"כ יושבת על פתח בית דודו אין זה הוכחה דבזה לא שייך לומר כאן נמצא כאן היה וע' ב"ב (דף כ"ד) וחיבורי ח"ג סי' פ"ז. ובפרט שלפי מכתבם יש בבית ההוא עוד דיורים:

אכן ז"א דהא שמואל ליב אמר שצפרני ידיה היו מקולקלים והוא סימן מובהק כמ"ש בשו"ת מהרמ"פ סי' כ' בשם מהרי"ל וקיי"ל דעל סימן מובהק סמכינן אף להתיר אשה לבעלה וכן בממון. ולפ"ז הוי גם עדותו של השני עדות גמורה דאף שאינו מכירה מ"מ כיון ששומע מזה שזו היא הבתולה שצפרניה מקולקלים שפיר הוי כמכירה וכמ"ש הפוסקים דסגי להכירה ע"י אשה וקרוב. אך יש לדחות דהא הטעם שאשה וקרוב נאמנים בזה משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי כדאיתא ביבמות (דף ל"ט) וזה כשהיא לפנינו והקרוב אומר שזוהי כי זה עבידא לאיגלויי ולהתברר. אבל כשאומר שהיה בה סימן פלוני לא מיקרי זה עבידא לאגלויי כי מי יוכל להכחישו בזה כיון שלא ראה שום אדם שם זולתם ונשאר רק ע"א וע"א בקדושין בהכחשה כתבו הפוסקים בסי' מ"ב ס"ב שאין בו חשש קדושין וגם בגוף הסימן יש לדון דכיון שאמר שרק בידה אחת היו הצפרנים מקולקלים ולא אמר באיזה יד לא הוי סימן מובהק וכמו ברושם וצלקת בגופו שכתב הט"ז סי' י"ז סקל"א ועוד אחרונים שם דבעינן שיצמצם המקום בצמצום כי היכי דליהוי כהא דנקב בצד אות פלוני. ואף דגבי נקב מפולש בשן כתבו הרבה פוסקים בסי' י"ז דלא בעינן שיאמר באיזה שן כבר כתב שם בט"ז דשאני התם שאינו מצוי כלל שיהא נקב מפולש בשן. אבל צפרנים מקולקלים הוא דבר המצוי קצת וצריך עכ"פ להגיד באיזה יד ובט"ז שם סקכ"ט כתב דבאצבע עקום א"צ להגיד באיזה אצבע והיינו ג"כ משום שאינו מצוי וכמש"ל ולולא דברי מהרמ"פ ומהרי"ל היה מקום לדון בגוף סימן צפרנים מקולקלים:

ובגוף דין אם מהני סימנים לענין קדושין צ"ע דהנה התו' בחולין (ד' צ"ו) כתבו דרק לענין איסור מהני סימנים ולא לענין ממון ואשה שהותרה לינשא ע"י סימנים בבעלה שמת אין דינה כא"א לענין חיוב מיתה. ולפ"ז גם בקדושין אי נימא שאין זה איסור לחוד רק הוי כממון מצד השעבוד שיש להם זע"ז ע"י הקדושין אזי צ"ל דלא מהני סימנים בזה אכן אי נימא דהוי איסור לחוד מהני גם סימנים. ולפ"ז י"ל בנ"ד שמותרת ממ"נ דאי נימא דהוי כאיסור לחוד והוי זה שהגיד סימני האשה כעדות גמורה א"כ א"צ קב"ע בפניהם וכדין איסור וכמ"ש קצת פוסקים בשם ואי נימא דהוי כממון וצריך שיהא קב"ע בפניו א"כ לא מהני סימנים. אך באמת ז"א דאי נימא דהוי כממון וצריך קב"ע בפניו ואף בדיעבד לא מהני שלא בפניו א"כ גם מה שאמר שאינו מכירה רק ע"י סימן הצפרנים אינו כלום כי אפשר כשיעיד בפניו יגיד שמכירה. אך עדיין י"ל דמה שאמרו שאין מכירים אותה הוא דבר בפ"ע ונהי דאי נימא שצריך קב"ע בפני בע"ד אף דיעבד יכולים לחזור בהם כשיעידו שנית בפני בע"ד היינו רק בגוף הקדושין כגון זה שהעיד שאמר הרי את מקיים יוכל לחזור ולהעיד שאמר מקודשת אבל במה שנוגע להכרה הוא דבר צדדי ונוגע גם לשאר ענינים ובזה מהני עדותו כי לענין זה לא מיקרי בע"ד. ויש לדחות דזה הוי דברים בעלמא כיון שאין נ"מ לדינא כעת ושפיר יכול לחזור ב' אח"כ ע' ח"מ סי' כ"ט דבמעיד על דבר שאין נ"מ לדינא כעת אין שם עדות ע"ז ע"ש. והנה אי מהני סימן מובהק בממון דעת הש"ך סי' רצ"ז דמהני אף להוציא והקצה"ח שם ובסי' מ"ו הק"ח ורנ"ט חולק וס"ל דלא מהני וכדעת התו' בחולין (דף צ"ו) אבל דעת הנתיבות שם סי' מ"ו ובסי' פ"א דסימנים מובהקים מהני בממון וכדעת הש"ך וכ"נ פשטות ש"ס ופוסקים ועכ"פ בקדושין דיש בזה איסור נראה דודאי מהני וכמש"ל:

ועוד יש לדון בנ"ד מצד שאינם יודעים באיזה יום היה זה וכמ"ש הש"ך בח"מ ר"ס ל' דאף במקום שא"צ דו"ח מ"מ אם בדקו העדים ולא ידעו בטלה עדותם ובפרט דהכא בעינן מדינא דו"ח וכמש"ל. אבל ע"ז אין להעמיד באשר בדברי הש"ך יש מקום לדון ע"ש באחרונים וגם בדין מרומה שצריך דו"ח ס"ל להרבה פוסקים שאם לא ידעו לא בטלה עדותם, ע"ש בח"מ ר"ס ל' בכנה"ג ובתומים. אך בנ"ד יש לדון שאמר אחד שהיה זה בשבוע שחל בו חג השבועות ובשנת תרס"ב היה שבועות יום ד' וה' והוא אמר שזה היה לפנות ערב והנה לא היה ביו"ט דהא אמר שלא הי' ביו"ט רק בשבוע ההוא ואילו היה זה בעש"ק היה אומר שהיה זה בעש"ק ומוכח שהיה זה קודם החג וא"כ הוא מכחיש את דברי השני שאומר שהיה אחר חג השבועות. אך י"ל דכיון שאמר מתחילה שהיה אחר החג לא יוכל לחזור בו אח"כ ומעכ"ת לא ביארו אם חזר בו תכ"ד או לא:

והנה מעכ"ת הביאו משו"ת עין יצחק סי' נ"ו לדון מצד ס"ס שמא הלכה כהפוסקים דבקדושין א"צ קבלת עדות בפני בע"ד ושמא הלכה כהפוסקים דבדיעבד אם קבלו עדים שלא בפני בע"ד הוי קבלה. ולדעתי נראה דהנה ידוע שיש מחלוקת בין הראשונים אם קבלת עדות בפני בע"ד הוי דאורייתא אף בממון או רק בנפשות ובממון הוי רק מדרבנן ולהסוברים דקב"ע בפני בע"ד הוי דאורייתא ודאי דבדיעבד לא מהני רק להסוברים דהוי דרבנן איכא דסברי שחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דאף בדיעבד לא מהני ואיכא דסברי דמהני ע' בפוסקים בח"מ ס"ס כ"ח וביש"ש פ"ט דב"ק. והנה בקדושין ודאי דאיכא בזה גם עדות ממון וכמש"ל מצד השעבודים שיש לבעל ואשתו זע"ז ולזה נראה דהסוברים שבקדושין א"צ קב"ע בפני בע"ד היינו משום דס"ל דבממון הוי מדרבנן ולזה ס"ל דבקידושין שעיקרו הוי דבר איסור לא תיקנו חכמים לקבל דווקא בפני בע"ד וכ"נ בשו"ת רעק"א ס"ס צ"ד ולפ"ז נתבאר דאי נימא שבקידושין בעינן קב"ע בפני בע"ד עכצ"ל דס"ל דזה הוי דאורייתא ועכצ"ל דבדיעבד לא מהני וכן אי נימא דבדיעבד לא מהני עכצ"ל דהוי זה דאורייתא וממילא נאמר דאף בקדושין בעינן בפני בע"ד. ובזה מיושבים דברי הרעק"א סי' צ"ד שכתב דהוי ספק אם קב"ע בקדושין שלא בפני בע"ד מהני. וקשה למה לא כתב דהוי ס"ס להחמיר דשמא א"צ כלל בפני בע"ד. ועכצ"ל דס"ל כמש"ל דשניהם הוי רק ספק אחד ואף שיש מקום לדון דאף למ"ד דהוי דרבנן מ"מ צריך בקדושין לקב"ע בפני ב"ד ולמ"ד דבדיעבד לא מהני י"ל דס"ל דהוי דרבנן וכמש"ל. אבל עכ"פ אין כאן ס"ס גמור ובפרט כי העיקר נלע"ד כדעת הסוברים שצריך בקידושין לקב"ע בפני בע"ד:

ועוד נראה דבנ"ד שע"פ עדותם מתברר שאינה מקודשת א"כ צריכה להשיב העשרים קאפ' להמקדש דהא נתן לה רק ע"ד שתהא מקודשת לו. ואף שהכחישו זא"ז בלשון הקדושין. אבל בזה הלא הושוו שנתן לה עשרים קאפ' על קידושין כי אף לדברי השני משמע ג"כ שלא נתן במתנה ובממון מהני בדיעבד קב"ע שלא בפניו. אך בכ"ז פטורה מלשלם שהרי אמרו שלא הכירו אותה. ואין יודעים אם לקחה בתולה זו את הקדושין. וא"כ הרי מהני עדותם שאין מכירים אותה לענין הממון. וממילא ה"ה דהוו עדים בזה לענין הקדושין שאין מכירין אותה ומוכח דלא הוי קדושין. אך ז"א דכיון דעיקר בואם להעיד הוא על עסק הקדושין. וממילא יש בזה. נ"מ לגבי ממון דינם כעדי קידושין וכשיטות הפוסקים בזה אי בעינן קב"ע בפני בע"ד וכמש"ל:

ועוד יש לדון בנ"ד מהא דקיי"ל בח"מ סי' כ"ח סי"ח שלפטור א"ע מקבלים עדים שלא בפני בע"ד. ובנ"ד הוי לפטור כיון שע"פ דברי העדים נתברר שאינה מקודשת ולפ"ז א"צ שתהא גם היא בב"ד בשעת קב"ע. אכן כבר חלק המהרי"ט על דין זה והובא בקצה"ח שם. ועוד נראה דזה שייך רק כשהנתבע מביא עדים לברר דבריו שהאמת אתו. אבל הכא אדרבא הרי העידו העדים שנתן לה מטבע לקדשה והכחישו את הבתולה רק מצד פרטי הגדתם נמצא שאין בקדושין ממש:

עכ"פ נלע"ד דבנ"ד צריך לקבל עדות שנית בפני הבחור והבתולה. ואם הבתולה תעמוד בהכחשתה והעדים יגידו כאשר הגידו כבר. אזי אין כאן חשש קידושין כלל. ואם תודה הבתולה או שיהא שינוי בדברי העדים נתישב אז בזה איך לדון:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה