שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קמט
ע"ד האשה שיש לה שן כואב וצוה הרופא שתתן לתוכו מוך עם איזה סמים שיהא מונח שם איזה משך ותסיר אח"כ את המוך וחפץ לדעת דעתי אם מותרת לטבול בעוד המוך בשינה ומטרדותי אשיבנו בקוצר:
הנה בסתימת שינים בעופרת כבר נהגו המורים להקל וכ"כ בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ג סי' קי"ח ושו"ת חסל"א מהדו"ת סי' מ"ז וכן עיקר דודאי אינה מקפדת וגם כי הסתימה בטילה להשן כי אין דעתה להסירה. אכן בנ"ד שמסירה המוך כשמתרפא השן הו"ל כרטיה על מכה דקיי"ל בסי' ר"א ס"י דהוי חציצה וכן מסתבר דהא אינו רוצה בכך ורק ההכרח הוא לעשות זה לרפואה ולא דמי לההיא דמארלאקין שהובא בפוסקים דשם אינו לזמן מוגבל כי א"א להפרידם לעולם משא"כ בנ"ד דהוי רק לרפואה לשעה וכשיתרפא השן תוציא המוך ונמצא שנתינת המוך לשם הוא כדי שלא תצטרך לו עוד. ועפ"ז היה אפשר לישב מ"ש באו"ח ס"ס קס"ב שרטיה אין חוצצת לנט"י והקשה המג"א שם דהא בר"ס קס"א קיי"ל שחוצצת ותירץ דמיירי כשאינו מקפיד. והוא תמוה וכן הקשה הרעק"א שם בחידושיו דמה צריך כאן קפידא ולפמש"ל י"ל שכוונתו שהמכה אין עומדת להתרפא ולזה אין בדעתו להתיר את הרטיה לעולם ובטלה לידו. אבל באמת ז"א כי שם הטעם דהוי כמכה כי לא יסיר הרטיה מחמת הכאב וע"ש במג"א ובהגר"א ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לגבי טבילה לכ"ע הוי חציצה ונ"ד הוי ממש כרטיה כי כל הסרת רטיה קודם שנתרפא גורם כאב במקום המכה ואף דנ"ד דהוי בית הסתרים מ"מ הא בעינן ראוי לביאת מים וע' חיבורי ח"ב סי' ס"א ואקצר כי העיקר שצריכה להסיר המוך בשעת טבילה: