שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן קמ
כבוד הרב הגאון וכו' מהר"מ נ"י אבד"ק אלטונא.
ע"ד שבעירם נמצאים אנשים שפוקדים לשרוף גופם לאחר מותם ובניהם רוצים שיקברו האפר בביה"ק. והאריך כת"ר בדברים נכונים לצדד שאין לקברם בביה"ק וחפץ לדעת דעתי בזה:
לכאורה נראה שיש לקברו בביה"ק דהא המת הוא מהנקברין שאפרן אסור כדתנן שילהי תמורה. גם דהא איתא בע"ז (דף ס"ב ע"ב) שאפר שכר יי"נ צריך לקוברו בביה"ק כדי שלא יבואו לידי תקלה. ואף שיש בזה דררא דע"ז דמאיס טפי בכ"ז מותר לקוברו בביה"ק וכן קיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' קל"ג ומכ"ש אפר מתי ישראל. ואף שהם מפושעי ישראל. מ"מ כבר אמרו חז"ל שמלאים מצות כרמון. וגם כי אולי עשו תשובה קודם מותם ועוד דהא מיתה מכפרת הרבה וגם דהא איתא בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) שעיכול בשר מכפר אף בהרוגי ב"ד. וא"כ הכא שנשרף כל גופם י"ל שנתכפר להם. ועכ"פ הרי מכלל ישראל לא יצאו ואסור אפרם בהנאה ואף דמת נכרי מותר בהנאה כמ"ש התו' בב"ק (ד"מ) מ"מ מתי פושעי ישראל ודאי שאסורים בהנאה וא"כ צריכים קבורה כנ"ל וכן מוכח בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) דיליף דקבר אסור בהנאה מקרא דמלכים שהשליכו אפר האשירה על הקברים ומדמה הקברים לאשירה והרי התם איירי בקברים של עובדי ע"ז כמפורש בד"ה (ב' ל"ד) אלמא שאף ישראל עוע"ז אסור גופן בהנאה לאחר מיתה. ואף אי נימא שלא יקברום במקום אחד עם ישראלים הכשרים. אבל עכ"פ נקברים במקום מיוחד בביה"ק של ישראל:
ולכאורה קשה בהא דע"ז (דס"ב) שהזכרנו דהא הוי בזיון להמתים שיתנו שם דבר מגונה כזה. ואף דאיתא במלכים (ב' כ"ג) שיאשיה השליך את אפר האשירות על ביה"ק הרי כתבו שם כל המפרשים דהיינו על קבר אותם שעבדו ע"ז כדי לבזותם. וכן מפורש בדה"י (ב' ל"ד) שזרק האפר על קברות הזובחים להם. הרי מוכח מדבריהם שעל ביה"ק של ישראלים כשרים היה אסור ליתן האפר כי הוא בזיון להם. ואף שיי"ל דרק אפר אשירה גופא הוי בזיון לתת על ביה"ק של כשרים אבל אפר שכר יי"נ לא הוי בזיון כ"כ. מ"מ מסתבר דזה הוי ג"כ בזיון. וכן קיי"ל בע"ז (דמ"ז) דכל דררא דע"ז מאיס לגבוה. וכן קיי"ל באו"ח סי' קנ"ד סי"א. ואפשר לומר דכיון דזה הוי בזיון לע"ז שמדמין אותה למת שאין בו הרגש ניחא להמתים שתתבזה ע"ז על ידם. אבל א"כ קשה למה השליך יאשיהו את אפר ע"ז דווקא על קברות אותם שעבדו ע"ז ויש לדחות דמ"מ הכי עדיף טפי:
ועו"ק לפי המנהג עכשיו למכור העשבים שעל ביה"ק וביארנו בחיבורי ח"א סי' ס"ז בע"ה דע"פ דין הם מותרים בהנאה. וא"כ יש לחוש שע"י אפר זה יזדבל הקרקע ויצמחו עשבים הרבה ויבואו לידי הנאה ומה קאמר שם דלהכי צריך ליתנם בביה"ק כדי שלא יזבלו בהם. וביותר קשה לפמ"ש הב"י בסי' קל"ג הטעם דביה"ק לאו בר זריעה הוא. דהא מ"מ יהנו מעשבים שיצמחו שם. וזה יש לישב ע"פ מה שהקשו התו' בע"ז שם דהא קיי"ל דזה וזה גורם מותר והכא יגרמו הקרקע והזבל. ותירצו דמ"מ לכתחילה חיישינן לסברת רבנן דזוז"ג אסור. וא"כ הכא הרי לא יזרעו בביה"ק. רק אם יצמחו עשבים ימכרום זה לא מיקרי לכתחילה. וגם אפשר דבעשבים אין נ"מ כ"כ בזבל. ועוד נראה דבביה"ק שיש בו ליחות המתים הנקברים שם אין נ"מ באפר שיתנו שם. ומ"ש הב"י הטעם משום שאין זורעים שם. היינו כי אם היו זורעים שם היה נראה כאלו הוא מזבל בכוונה כדי לזרוע. אבל קושייתינו הקודמת קשה:
והנראה בזה דאף דהאפר אסור בהנאה מ"מ אינו מאיס. דהא אף אם טחנו חטים שנעבדו במחובר קיי"ל בע"ז (דמ"ז) שהקמח מותר למנחות וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהא"מ משום דכיון שנשתנה מחטים לקמח תו לא מאיס לגבוה ומכ"ש כשנשרף לאפר ודאי דהוי שינוי גדול ולא מבעיא חטים שניתנו בשכר יי"נ דשרי ליתן אפרם בביה"ק דהא לא נעשה מכירה בגוף החטים אלא אף אפר ע"ז שרי ליתנו דכיון שנשתנה תו לא מאיס כ"כ ואין בזה גנאי למתים דלא עדיפי מלגבוה דשרי כמש"ל. ואף שכתבו כמה פוסקים ביו"ד סי' ק"ד ואו"ח סי' קנ"ד דאף בדבר האסור לאכילה אסור לדבר מצוה משום הקריבהו נא לפחתך מ"מ אין בנתינתו על ביה"ק גנאי למתים ומה שנתן יאשיהו את אפר ע"ז על קברי עובדי ע"ז היינו כדי להזכיר עוונם ושיבושו בזה עוע"ז החיים אבל מדינא מותר לתת האפר גם על קברי ישראלים כשרים ועוד דהכא לא שייך לומר שיהא מאיס בשביל שאסור בהנאה דהא גם המתים בעצמם אסורים בהנאה ומשום דררא דע"ז לא מאיס כיון שנשתנה וכמש"ל. ויותר נראה דהש"ס בע"ז (דף ס"ב) איירי בביה"ק של בנין דזהו סתם ביה"ק שבש"ס וכהא דעירובין (דף ל"א) דאיירי בשל בנין כמ"ש המג"א סי' ת"ט שכן היה דרכם אז ולזה הותר לפי שאינו מקום זריעה. וגם דהא קבר בנין אסור בהנאה ולזה אין קפידא שיתנו עליו אפר איסורי הנאה. אכן התו' בע"ז שם כתבו דאיירי שם בקבר קרקע עולם. וע' חיבורי ח"א סי' ס"ז שבעפר שעל הקברים יש מחלוקת הפוסקים אי מיקרי תלוש ולבסוף חיברו ויאסר בהנאה:
עכ"פ בנ"ד י"ל שצריך לקבור אפר הנשרפים בביה"ק דלא גרע מאפר שכר יי"נ ואפר ע"ז כנ"ל ובפרט שי"ל שנתכפר להם. ועדיין יש לדון בזה דהא תניא בפ"ב דשמחות דהפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר. ומשמע שא"צ לקברו וכן הבין הח"ס סי' שמ"א רק שהוכיח שם מדאצטריך קרא שכהן אינו מטמא לקרובו שפירש מדרכי ציבור, משמע דעכ"פ טעון קבורה. וזה יש לדחות דהא גופא קמ"ל שא"צ קבורה. ואף דהרוגי ב"ד טעונים קבורה י"ל דשם אפשר ששבו בתשובה דהא איתא בסנהדרין (דף מ"ג) שהיו מתודים קודם מיתתן. משא"כ הפורש מדרכי ציבור שאפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים. ומ"ש הח"ס ראי' מדברי המג"א סי' תקכ"ו סק"כ שהביא ראי' שצריך לקבור נפלים מדאצטריך בת"כ למעט נפלים מטומאת כהן. הנה גם שם י"ל כן דהא גופא ילפינן שאין טעון קבורה ובדעת המג"א דלא ניחא ליה בזה נראה דס"ל דכיון דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) שטעם קבורה הוא משום כפרה או משום בזיונא. וא"כ מסברא הוי ידענא שאין לנפלים קבורה. דהא כפרה לא שייך בהו. וגם בזיונא לא שייך דקטן לאו בר בושת הוא כדאיתא בב"ק (דף פ"ו) וכיון דמחיים לית ליה בושת ה"ה לאח"מ ומדאצטריך קרא שלא יטמא לו מוכח מזה שצריך קבורה שוב ראיתי שהבינה לעתים על ה' יו"ט כתב באמת דמהכא ילפינן שא"צ קבורה בנפלים וכמש"ל וחולק על המג"א ות"ל שכוונתי לדבריו ומש"ל לישב דברי המג"א ז"א דבאמת הבזיון הוא לכל אדם כשיתבזה אדם מת וכ"כ הרמב"ן בתוה"א שער ההספד. וע' חיבורי ח"ד סי' צ"ה וע' ח"ס חא"ח סי' קמ"ד מ"ש בזה [ושם נסתפק אי נפל אסור בהנאה ולפלא שלא הרגיש שהוא מפורש בסנהדרין (דף מ"ח ע"א) ע"ש]:
והנה באו"ז סי' תכ"ב כתב שאסור להתעסק בקבורת פורש מדרכי ציבור ואינך דחשיב בפ"ב דשמחות והובא זה בהג"א פ' גיד הנשה. ולפמש"ל י"ל שזה תלוי בפלוגתא אי נפלים טעונים קבורה דמ"ד שטעונים קבורה א"כ מפרש שממעטים כהן מלטמא לנפלים אבל קבורה בעי וא"כ ה"ה בפורש מדרכי ציבור דממעטינן מטומאת כהן מוכח שצריך קבורה כמ"ש הח"ס. ומ"ד שנפלים א"צ קבורה צ"ל דמפרש דמטומאת כהן ילפינן שא"צ קבורה כמש"ל. א"כ ה"ה בפורש מדרכי ציבור וכנ"ל והאו"ז לטעמו דס"ל שם שאין לנפלים דין קבורה ע"ש. אבל באמת ז"א דהא בהרוגי ב"ד קיי"ל ג"כ שאין כהן מטמא להן וכ"כ ביו"ד סי' שע"ג ובהם מפורש בתורה שטעונים קבורה ועיקר קבורה ילפינן מינייהו בסנהדרין (דף מ"ו) והח"ס שם מחלק בין הרוגי ב"ד לשארם וקשה דהא לענין טומאת כהן שניהם שוים ולדינא צ"ע דהא מפורש ביבמות (דף כ"ב) וסנהדרין (דף פ"ה) שאם עשה תשובה הוי בכלל עושה מעשה עמך והכהן מטמא לו. וא"כ גם בהרוגי ב"ד הו"ל לחלק בין עשה תשובה ללא עשה תשובה וכ"כ האו"ז סי' תכ"ח לענין אבלות לחלק בזה ולפלא שלא חילקו כן לענין טומאת כהן ועכ"פ דברי האו"ז צ"ע לענ"ד. ומש"ש ראיה מסנהדרין (דף מ"ו) דאיתא שם הני לא ליהוי להו כפרה הוא תמוה דהא קאמר שם ג"כ דהוי משום בזיונא של כל קרוביו וכמש"ל וזה שייך גם ברשעים וכ"כ באו"ז שם סי' תכ"ב שצריך לחוש לחומרא כהטעם משום בזיונא. ומש"ש ראי' מירושלמי פ"ח דתרומות ה"ג שטבח האכיל טריפות ונפל מן הגג ואכלו ממנו כלבים ואמר ר"ח שיניחום לאכול בשביל שהאכיל טריפות השייכים לכלבים דכתיב לכלב תשליכון. לענ"ד צ"ל דזה היתה רק הוראת שעה כדקיי"ל ביבמות (דף צ') דמשום מיגדר מילתא מכין ועונשין לצורך שעה והראיה שלא הביאו הפוסקים זה לדינא שאוכל טריפות יתנוהו לאחר מותו לפני כלבים. וגם כי י"ל דר"ח ס"ל דקבורה הוי משום כפרה. אבל אנן קיי"ל כש"ס דילן דהוי משום בזיונא כמ"ש האו"ז שם בעצמו. ולזה לענ"ד העיקר כדעת שאר פוסקים שלא הזכירו דין זה והך דפ"ב דשמחות הזכירו רק לענין שאין מתאבלין עליו ע' טוש"ע סי' שמ"ה וכמ"ש הח"ס סי' שמ"א. ואפשר שגם האו"ז כתב זה רק למיגדר מילתא אך לשונו לא משמע כן. ואפשר לדון שזה תלוי במחלוקת הפוסקים אם טומאת כהן לקרובים הוא דווקא לצורך קבורה או אף שלא לצורך קבורה והובא זה בטוש"ע סי' שע"ג ס"ה דלהסוברים שמטמא אף שלא לצורך א"כ שפיר י"ל דפורש מדרכי ציבור א"צ לקוברו ומ"מ הוצרך למעט שאסור לטמאות לו אבל להסוברים דשרי רק לצורך קבורה א"כ מוכח דבני קבורה נינהו וכמ"ש הח"ס כנ"ל. אכן לפמש"ל נדחה זה בלא"ה ואקצר כי העיקר נלע"ד להלכה שצריכים קבורה וראיתי בח"ס סי' שכ"ו שכתב בשם הרמב"ן שאין מתעסקים בקבורת הפורש מדרכי ציבור והמאבד עצמו לדעת והובא בב"י סי' רמ"ה ותמהני שאין נמצא כן לא בב"י ולא ברמב'"ן ואדרבא מבואר שם שאין מתאבלים עליו אבל קוברים אותו וביותר קשה שסותר דברי עצמו בסי' שמ"א:
שוב ראיתי בבשמים ראש סי' ס"ד שכתב דהך דירושלמי היתה רק הוראת שעה למיגדר מילתא וב"ה שכוונתי לדעתו וכתב שם להלכה שצריך לקבור אף את הרשעים והכסא דהרסנא שם כתב שר"ח נשאל שם בירושלמי אם מותר לטלטל ביה"כ ולזה הורה שלא יטלטלוהו. והנה זה י"ל רק לפי מה דאיתא בירושלמי פ"ב דע"ז ה"ג שזה היה עי"כ עם חשיכה אכל בפ"ח דתרומות איתא שזה היה ע"ש ולא נזכר עם חשיכה וא"כ לא שייך זה ובלא"ה היה לר"ח לצוות שיעמידו שומרים שם ועכצ"ל כנ"ל. עוד נלע"ד בישוב דברי הירושלמי דהנה קיי"ל שמצות קבירת מת מצוה הוי רק אם יש ראשו ורובו כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר וע' דילן נזיר (דף מ"ג ע"ב) וכן קיי"ל בטוש"ע סי' שס"ד ס"ג. ולפ"ז י"ל שכשאלו את ר"ח כבר נאכל חצי הגוף או ראשו ולזה הורה ר"ח דכיון שפטורים ממצות קבורה אסור להם לסלקו מלפני הכלבים. ואף דבירושלמי איתא רק שהכלבים היו מלקקים דמו מ"מ י"ל שהירושלמי קיצר בזה וכן משמע שמכבר אכלו ממנו דאיך אפשר שהכלבים ילוקו את הדם ולא יאכלו את הבשר כלל עוי"ל שעל נופו לא שאלו כלל כי ידעו שצריך לקברו רק שאלו אם צריך לאסוף את דמו ולקבור כדי שלא ילקקו. הכלבים וכדקיי"ל בסי' שע"ד שקוברים גם את הדם ולזה הורה שכיון שקוברים גופו א"צ להחמיר לקבור גם דמו כי מעיקר הדין אין מחוייב בקבורה על זה כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר. וכמו בטומאת כהן שאינו מיטמא למקצתו ע' סי' שע"ג דחד דינא אית להו כדאיתא בירושלמי וע"ש מפרשים ואף דקיי"ל בסי' שע"ד ס"ב שאם נטמא לראשו ורובו מותר לטמאות גם לאבר הנמצא אח"כ ממת זה ומשמע שיש בזה מצות קבורה מ"מ י"ל דזה הוי רק באבר ולא בדם וליחות וכן מוכח מהא דאיתא בנזיר (דף ס"ה) שצריך ליטול תפוסתו דהוא רק משום טומאה כפירש"י ותו' שם. ולזה לא הובא דין בזה ביו"ד סי' שס"ד. וקרא דיעקב דמייתי שם הוי אסמכתא בעלמא כמובן וגם י"ל דהא דסי' שע"ד דאף שהותר לגמור הקבורה היינו לפי שכבר נטמא והוי כמחולל ועומד וע' חיבורי ח"א סי' ס"ה אבל חיוב קבורה אפשר דליכא בכה"ג. ואף דאיתא בנזיר (דף מ"ג ע"ב) ובירושלמי רפ"ז דנזיר דאף עצם כשעורה צריך לקבור כשהיה מקודם ראשו ורובו ע"ש. הנה יש בזה פלוגתא שם וגם הפוסקים נחלקו בזה. וא"כ י"ל דר' חנינא ס"ל שא"צ לקבור אם נשאר קצת שאינו אבר שלם. ולפלא שבש"ע סי' שס"ד לא נזכר זה לענין מת מצוה רק בסי' שע"ד לענין טומאת כהן ויש לדון דס"ל כש"ס דילן שנזכר דין זה רק לענין כהן בנזיר (דף מ"ג ע"ב) ויש להאריך בזה ואכ"מ. ועכ"פ דברי הירושלמי יש לישב כנ"ל ואף למאן דס"ל שצריך לחזור על עצם כשעורה אם היה מקודם לפנינו ראשו ורובו י"ל דדם ומוהל גרע כדמשמע ברש"י ותו' בנזיר (דף ס"ה) ובטוש"ע וכמש"ל. וכן נכון שלא נצטרך לדחוק שהיתה הוראת שעה דכל כה"ג הו"ל להירושלמי לפרושי. ולכאורה י"ל שאין לקבור הרשעים האלה דאי משום בזיונא הא רשע מותר לבזותו כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ה) ואי משום בזיון קרוביו וכל ישראל י"ל דניחא לכל ישראל שיתבזה כי היכי דליהוי ליה כפרה כדאיתא בסנהדרין (דף מ"ז) גבי אחז ואי משום כפרה הא משמע שם דבכה"ג שלא נקבר הו"ל טפי כפרה. וזה קשה באמת אכן אמרינן שם (דף מ"ו ע"ב) גבי בית ירבעם דלהכי לא נקברו משום שהיו רשעים ניחא לו שלא יהי' להם כפרה ע"י קבורה. וקשה דאדרבא י"ל דלהכי לא קברום כי היכי דליהוי להו כפרה טפי אך דא"כ קשה מה שייך לומר קבורה משום כפרה הא בלא קבורה איכא כפרה טפי וכבר הקשו זה בתו' שם ד"ה קבורה ותירצו דלא הוי כפרה רק כשנקבר לבסוף וא"כ ה"ה הכא אם לא יקברום כלל לא תהי להם כפרת קבורה וממילא לא ניחא לישראל ובפרט לקרוביו שיתבזה המת בלי תועלת כפרה. ועוי"ל דהא אמרינן בש"ס שם דלא ניחא להקב"ה בכפרת הרשעים וכפירש"י שם לפי שאינם חוזרים אף על פתח קברם רק באחז שהיה מזרע דהמע"ה ומוטל בין שני צדיקים יותם וחזקיהו והיה מלך ישראל לזה י"ל דהוי ניחא שיהא לו כפרה אבל בשאר רשעים י"ל דודאי יש אחד דלא ניחא ליה שיתבזה מת זה בשביל כפרתו וכעין הא דכתובות (דף מ"א ע"א) גבי פגם משפחה ע"ש. וע' ח"ס סי' שכ"ו. ודבריו צ"ע שם דכיון דלא ניחא להקב"ה שיהי' לרשעים כפרה א"כ אסור להשתדל בכפרתו וצ"ל דהש"ס קאמר לה רק היכא שאנו רואים דלא ניחא להקב"ה בזה וכמו גבי בית ירבעם דמייתי התם, וכדאשכחן בפרעה שהוכבד לבו. אבל בסתם רשעים י"ל שעדיין לא הגיעה רשעתו למדרגה כזו ואקצר. עכ"פ נראה עיקר שצריך לקבור אף את הרשעים ואף את אוכלי טריפות ופוק חזי מאי עמא דבר שתפסו כן להלכה וא"כ יש לקבור את אפר הנשרפים בביה"ק:
אבל באמת נראה שאסור לקברם בביה"ק דהא כיון שנשרפו אין בהם חיוב קבורה כלל דהא חיוב קבורה הוי רק כשראשו ורובו קיים כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר ובטוש"ע סי' שס"ד ס"ג והכא אין כאן מאומה מן הגוף ואין בו טומאה כלל כדקיי"ל בפ"ב דאהלות מ"ב ורק אם שלדו קיימת טמא כדאיתא בנדה (דף כ"ז ע"ב) וכ"כ הנוב"ק חיו"ד סי' פ"ט שברקב ואפר ליכא מצות קבורה וא"כ אין כאן מצות קבורה כלל ובכה"ג כ"ע מודו לדעת האו"ז וההג"א שאסור לקברו וכדמוכח מהירושלמי פ"ח דתרומות ופ"ב דע"ז וכמש"ל דאיירי שם כשלא היה בו ראשו ורובו או דאיירי רק לענין דמו שאין ע"ז חיוב קבורה. ולא נחלקו הפוסקים על האו"ז בזה רק משום דאיכא חיוב קבורה ואף ברשעים כדמוכח בסנהדרין (דף מ"ו) וכן מקרא דקבור תקברנו. אבל היכא שאין חיוב קבורה כ"ע מודו שאסור להתעסק בקבורתו. ונראה דבזה לא שייך משום בזיונא דהבזיון הוא רק כשרואים שגוף האדם מתבזה שהכלבים אוכלים ממנו ומתגולל באשפה אבל הכא שאין ניכר שהאפר הוא מאדם אין בזה בזיון ובפרט דבאמת ראוי לבזותו כדקיי"ל בסנהדרין (דף פ"ה) ובכ"מ שאין איסור בושת ברשעים רק משום איכא בזיון כל החיים וכמ"ש הרמב"ן בתוה"א שער ההספד אבל באפר אין שייך זה וכמש"ל וגם כפרה נראה דלא שייך כאן דקבורה דהויא כפרה פירש"י שם (דף מ"ו ע"ב) לפי שמורידים אותו בתחתיות וזה שייך רק כשהגוף בשלימות אבל לא כשנעשה אפר ושם (דף מ"ז ע"ב) איתא שעיכול הבשר הוי כפרה וכ"כ הרמב"ן בתוה"א דלהכי איתא בירושלמי שהיו קוברים מתחילה במהמורות שיתעכל הבשר כדי שיהא לו כפרה ואח"כ קוברים בכוכים וע' חיבורי ח"ד סי' ע"ג. אבל כשקוברים אפרו נראה דלא הויא בקבורה זו משום כפרה וגם דהא הרשעים צוו בפירוש שישרפו גופם. וא"כ לא ניחא להו בכפרה. וכן איתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דבכה"ג א"צ לקברו כי אף אם יקברוהו לא יהי לו כפרה כיון דלא ניחא ליה בכפרה וכמו בקרבן שבא לכפרה שאין כופין אותו כדאיתא בערכין (דף כ"א) וכן איתא בכריתות (דף ז') שאם אמר שלא תכפר לו חטאתו אינה מכפרת. ולזה אף לפירש"י בסנהדרין (דף מ"ז) דצערא דקיברא היינו חיבוט הקבר י"ל דכ"ז שייך היכא דניחא ליה בכפרה. וגם דנראה דחיבוט הקבר שייך כשגופו שלם ומתחיל להרקיב דאלת"ה יקשה על רש"י דמפרש (בדף מ"ז ע"ב) שהכפרה היא בשביל שמורידין אותו לתחתות ואכמ"ל בענין חיבוט הקבר וע' בס' מעבר יבוק בזה:
והנה הלה"פ כתב בסי' שס"ד שאפר הקדושים שנשרפו על קדושת השם צריך לקברו בשביל שיש בהם. עצם הנקרא לוז שאינו נשרף והוא גדול כשעורה וממנו חוזר ונברא לעתיד לבוא. וכהן אסור ליטמא לאפר זה בשביל עצם זה אם לא כשהוא לצורך מצוה שאין מניחים לקבור האפר. והכהן יוכל להציל האפר ולקברו דמותר הכהן לטמא להאפר בשביל העצם הנ"ל עכ"ד. והביא מעכ"ת שאחד הביא ראי' מזה שצריך לקבור את אפר הרשעים ששרפו גופם לאחר מיתה ע"פ צוואתם. ומעכ"ת כתב דחזינן שאפר זה הוא טחון דק ואין בו שום עצם. וזה יש לדחות דכיון דהוי רק כשעורה אפשר שנמצא שם כזה והוא שחור כמראה אפר. כי מי בדק את כל האפר וראה שלא נמצא עצם כזה. ואם בדקו אחד ולא מצאו. י"ל שהעצם נפל באיזה מקום אבל בשארם יש לחוש שנמצא שם העצם. ובספק קבורה אזלינן לחומרא כמ"ש הפוסקים דהא הוי דאורייתא. אבל באמת דברי הלה"פ תמוהים דהא קיי"ל בסי' שפ"ד שאין חיוב קבורה רק בראשו ורובו וביותר תמוה מ"ש שמותר לכהן ליטמא כדי לקבור את עצם לוז דהא מפורש בסי' שע"ב ס"ב שאסור לכהן ליטמא רק אם נמצא ראשו ורובו. וכן בסי' שע"ג ס"ח דמלקט עצמות אין כהן מיטמא כשחסר מהשדרה ע"ש. ומכ"ש שאין מיטמא לעצם כשעורה. וא"כ אדרבא מוכח מלה"פ הנ"ל שא"צ לקבור את האפר דהרי כתב שא"צ לקוברו רק בשביל העצם קטן. וכיון שבארנו שאין חיוב בקבורה רק בראשו ורובו ממילא מוכח שא"צ לקבור האפר, ובפרט לפמ"ש מעכ"ת שבדקו ולא מצאו באפר שום עצם. אך יש לדחות דהרי לא הזכיר כלל הסברא שצריך לקברו משום דאסור בהנאה וכהא דע"ז (דס"ב ע"ב) וחזינן שלא הרגיש בזה. אבל עכ"פ אין ראיה מדבריו שצריך לקבור האפר. ואף דאיתא ביו"ד ס"ס ת"ג שאף עצמות אסור לבזות וע' ח"ס סי' שנ"ג. היינו רק עצם שניכר שהוא עצם אדם או עכ"פ מבע"ח. אבל עצם כשעורה שאינו ניכר לפנינו ורק אנו חושבים שאפשר הוא נמצא באפר. ודאי שאין שייך בזה בזיון. וגם דעכ"פ אין בזה בזיון לכל בנ"א כיון שאין ניכר כלל:
ואחרי שבארנו שאין באפר מצות קבורה. נראה שאסור לקברם בביה"ק כדקיי"ל בסנהדרין (דף מ"ז) שאין קוברים רשע אצל צדיק ואף רשע חמור אצל רשע קל אין קוברין. ולזה לא היו קוברים הרוגי ב"ד בקברות אבותיו והיו עושים להם שני ביה"ק ופריך הש"ס דא"כ ליתקון ד' קברות להרוגי ב"ד ומשני דגמרא גמירי לה שיהיו רק שתי קברות והובא זה להלכה בטוש"ע יו"ד סי' שס"ב. אבל הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה. וכבר נתקשה בזה הח"ס סי' שמ"א ותירוצו שם תמוה דאיך אפשר לומר שהרמב"ם ידחה מסברא סוגיא שלימה בלי חולק (ושם כתב דרש"י פי' (בדף מ"ז) דהא דאין קוברים רשע אצל צדיק הוא הלמ"מ. ותמהני דליתא שם ברש"י. רק אהא דב' בה"ק להרוגי ב"ד פירש"י דהוי הל"מ. והרי י"ל שההל"מ באה להודיענו שיהיו שני בה"ק. אבל בעלמא אפשר שקוברין רשע אצל צדיק. דמהל"מ לא ילפינן לעלמא כדאיתא בנזיר (דף נ"ו). ובש"ס שם יליף זה מקרא דאלישע ע"ש]. ובאמת מפשטות הסוגיא משמע שאסור לקבור רשע וצדיק בביה"ק אחד אף רחוק זה מזה. דאלת"ה מאי משני דעדיין יקשה שהיו יכולים לקברם בקברות אבותיהם רק רחוק זה מזה. וכן היו יכולים לעשות לכל הרוגי ב"ד ביה"ק אחד ולקברם רחוק זה מזה. וגם השתא דקיי"ל שעושים שני בה"ק להרוגי ב"ד. י"ל שבכל אחד הרחיקו את הנהרגין מהנחנקין והנסקלין מהנשרפין. ודיליף מקרא דאלישע שהיה סמוך ממש. י"ל דהוי אסמכתא בעלמא דהא שם נגע בעצמות אלישע וזה אסור אף בצדיק אצל צדיק דקיי"ל שירחיקו זה מזה ששה טפחים ואף להמקילים בזה צריך עכ"פ איזה הפסק ע' יו"ד סי' שס"ב בזה. ואפשר י"ל דכיון דשל אלישע היו רק עצמות שוב אין קפידא כ"כ שיקברו עצמות משני מתים יחד ע' יו"ד סי' ת"ג ס"ח בזה אבל ז"א דהא מת זה דאיירי ביה קרא נקבר עתה שלם. ועכצ"ל דהוי רק אסמכתא וחז"ל למדו מזה שצריך לקברו לגמרי במקום אחר. ולזה יקשה על מנהגינו שנוהגים לקבור רשע בשורה אחרת או בקצה ביה"ק והכל בבי"ק אחד. ובאמת הוא מוכרח דכיון שאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל. א"כ נצטרך בתי קברות אין מספר. ונראה כי אצלינו שעושים ביה"ק אחד בכל העיר הרי נתרצו מתחילה שיקברו כולם בביה"ק אחד. כי נראה דבכה"ג יוכל למחול על כבודו ולהתרצות שיקברו בביה"ק אחד. וסומכים על מה שירחיקו את הרשע לקצה הביה"ק ועכ"פ יהי רחוק ד' אמות ביניהם. שזהו שיעור תפיסת קבר כדאיתא בסוטה (דף מ"ד) ובב"ב (ד' י"ב). וכן בזמן הש"ס שהיה מנהגם לעשות לכל משפחה ביה"ק מיוחד לא היו קוברים את הרשע בקברות אבותיו כי לא מחלו מתחילה ע"ז באשר לא חשבו שיהי במשפחתם רשע. וגם סמכו על הדין שלא יקברו הרשע אצלם. משא"כ בזה"ז שהכל יודעים שלא יעשו בתי קברות מיוחדים עבור הרשעים. וגם כי אם נבוא לקבור את הרשעים בביה"ק מיוחד. מי מפיס מי היא הנקרא רשע וכ"א יאמר אני צדיק ממך. וגם בזמן הש"ס משמע שעשו כן רק בהרוגי ב"ד שהיה ידוע לכל שנהרגו בשביל פשעיהם אבל לא בשארי חוטאים כי מי יודע אולי עשה תשובה קודם מותו וכדאיתא בקדושין (דף מ"ט) שע"י הרהור תשובה מיקרי צדיק או אפשר עשה מע"ט השקולים נגד פשעיו ורק המומרים והפורשים מדרכי ציבור דחשיב להו בפ"ב דשמחות וביו"ד סי' שמ"ה ס"ה שאין מתאבלים עליהם ודאי שצריך לקברם לבדם לפי שהללו עברו על התורה ביד רמה ואף על פתחה של גיהנם אינם חוזרים וגם בחייהם מפרסמין שאינם נחשבים על דגל הישראלי ומבזים מנהגי ישראל. וכלשון הרמב"ם פ"א מה"א וטוש"ע סי' רמ"ה שהם בני חורין משעבוד התורה. וגם כי צוו בפירוש שלא יקברום ככל ישראל. רק ישרפו גופם. בזה ודאי אסור לקברם בביה"ק של ישראל משום שאין קוברים רשע אצל צדיק. וצריך ביה"ק מיוחד כמש"ל ואין הציבור מחוייבים לקנות עבורם ביה"ק מיוחד דאינהו אפסידו אנפשייהו. וע"י מה שנשרפו אין להם כפרה. כי אדרבא זה מזכיר רשעתם שבטלו מצות קבורה לשנות מדיני ישראל ומנהגיהם:
והרמב"ם נראה שהוקשה לו דכיון דהל"מ הוא שיהיו להרוגי ב"ד שני בתי קברות. א"כ ל"ל טעם דאין קוברין רשע אצל צדיק. וגם מנ"ל שאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. כיון דהל"מ הוא שיהיו רק שני ביה"ק להרוגי ב"ד. לזה ס"ל להרמב"ם דהא דקאמר הש"ס הטעם שלא היו קוברים אותם בקברות אבותם משום שאין קוברים רשע אצל צדיק הוא רק קודם דמשני דגמרא גמירי לה. אבל כדמסיק דגמרא גמירי לה שוב א"צ לטעם זה ואדרבא מוכח דלא קיי"ל הכי מדלא היו ד' בתי קברות. ומקרא דאלישע אין ראי' כי שם נגע בעצמותו וזה אסור בכל המתים וכמש"ל ובחולין (דף ז' ע"ב) יליף מינה רק שנעשה נס שחיה בשביל שלא היה ראוי להיות אצלו. וזה שייך רק באלישע. אבל לא בשארי צדיקים ומכ"ש באנשים בינונים ולזה לא הביא דין זה. אבל כל הפוסקים הביאו דין זה להלכה וכן עיקר. וי"ל שזה תלוי בשינוי הגירסא בש"ס. כי לפנינו הגירסא וכל כך למה לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק דאמר ר"ח בר חנינא וכו' נמצא דמייתי הא דרחב"ח לפרש המשנה. וי"ל דרחב"ח אמר לה ג"כ כדי לפרש המשנה ואיהו קאמר ג"כ הלשון וכל כך למה וכו' וכעין מ"ש התו' בב"מ (דף כ"א ע"א) דר' ירמיה קאמר להקושיא וכמה ע"ש וכה"ג כתבו התו' בכ"מ. ולזה כדמסיק דגמרא גמירי לה חוזר בו הש"ס מכל הנאמר מקודם ולזה לא הביא הרמב"ם דין זה. אכן באו"ז סי' תכ"ב הביא גירסא אמר רחב"ח וכו' והויא מימרא בפ"ע ולא לפרש את המשנה וא"כ מוכח דהויא הלכה פסוקה בלי חולק. ולזה פסקו הפוסקים כן להלכה עכ"פ אנו קיי"ל כרוב הפוסקים שפסקו להלכה כן ולפ"ז אסור לקבור אפר הרשעים האלה בביה"ק של ישראל:
וכדי שלא יהיו דברי הלה"פ תמוהים כ"כ נראה שהחמיר לקבור את האפר בשביל עצם לוז משום דס"ל כהגרי"צ שהובא באשכול הלכות טומאת כהנים סי' נ"ב דס"ל שכהן מטמא אף לעצם כשעורה מקרוביו. וס"ל דמכ"ש שטעון קבורה. ואפשר לומר שסמך על דיעה יחידית בשביל כבוד הקדושים שנשרפו על קדה"ש. ועוי"ל דכיון שראו בשעה שנשרפו ויצאה נשמתם היה עדיין ראשם ורוב גופם קיים והיה מוטל על כל ישראל לקוברם רק לא יכלו לקוברם בשביל שהרשעים לא הניחום ושרפו גופם. א"כ י"ל שזה קבורתם. דהא טעם קבורה הוא משום כפרה או בזיון. והכא אין לך כפרה וכבוד יותר מזה שנשרפו על קדה"ש. והא בלא"ה קיי"ל שילהי תמורה שמותר לשרוף את הנקברים. רק במת אסור משום דהוי בזיון וגם כי היכי דליהוי ליה כפרה בעיכול הבשר אבל הכא זהו כבודם וכפרתם וזוהי גניזתם. ולכאורה י"ל דז"א דהא עכצ"ל דסוגיא דסנהדרין (דף מ"ו) דמפרש טעמא דקבורה משום בזיונא וכפרה אזלא אליבא מאן דדריש טעמא דקרא אבל למ"ד לא דרשינן ד"ק הויא גזה"כ לקבור ואסור לשנות אך כבר כתבתי בחיבורי ח"א סי' ס"ט דקיי"ל כמ"ד דרשינן טד"ק וע' תוי"ט פ"ב דיבמות. ועוד נראה דבאמת קשה לומר דכולה סוגיא אזלא למ"ד דרשינן טד"ק. רק דהכא דכתיב הטעם בפסוק כי קללת אלקים תלוי הרי מפורש הטעם. וכעין הא דסנהדרין (דף כ"א) וב"מ (דף קט"ו) דהיכא שמפורש הטעם כ"ע מודו. ורק שמסופק הש"ס אם הטעם משום בזיון והיינו קללת לשון בזיון כמו לא תקלל. או ריייצח משום כפרה כדאיתא בסנהדרין (דף מ"ו) שהשכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כשאדם חוטא ונענש על חטאו ע"ש. וע' חיבורי שם וע' לח"מ רפי"ב מה' אבל מ"ש בזה ואקצר ולזה כשנשאר עצם כשעורה מחוייבים לקברם ומותר ליטמא להם כדין אם נשאר מקצת ממת מצוה שקברוהו וכדקיי"ל בסי' שע"ד ס"ב וכמש"ל. וס"ל דלאו דווקא אם נטמא לראשו ורובו אלא אף שלא נטמא רק שראה את ראשו ורובו ולפנינו נקבר ונגנז כן נלע"ד לדחוק לישב דברי הלה"פ. ועכ"פ בנ"ד שהרשעים האלה צוו לשרוף גופם כדי לשנות מדיני התורה ותהי עונותם על עצמותם ואפרם הנשאר מגופם. ודאי דלא מיקרי קבורה. ואף דאיתא שילהי תמורה שמותר לשרוף את הנקברים היינו שאר איסורים אבל לא מת שיש בו מצות קבורה מדאורייתא. ולהכי לא חשיב מת במשנה דתמורה שם משום שיש מ"ע לקברו וכמ"ש הרמב"ם רפי"ב מה"א. וכיון שלא נקברו בהיות גופם שלם ממילא אין מצות קבורה על עצם כשעורה שנשאר מהם ואפרם. וממילא אסור לקברם בביה"ק של ישראל וגם אסור להתעסק בקבורתם. דעיקר הטעם שקוברים רשעים משום שעכ"פ יש בהם מצות קבורה. אבל כשאין בהם מצות קבורה אסור לעסוק בכבודם. וגם יפה כתב מעכ"ת שאם יקברום יהא חילול השם כי הנכרים אין מניחים לקבור אפר הנשרפים בביה"ק שלהם. ולזה אף דקיי"ל בע"ז (ד' ס"ב ע"ב) שאה"נ צריך לקבור אפרם בביה"ק כדי שלא יהנו מהם. נראה דהיינו רק אפר של דבר דומם שאין בזה קפידא להמתים הקבורים שם כיון שנשתנה לאפר וכמש"ל. אכן בנ"ד שאסור לקבור רשע אצל צדיק אסור להציל א"ע מתקלה ע"י צער ובזיון המתים הקבורים שם. וש"ס מפורש בסנהדרין (דף ע"ה) שאף במקום פקוח נפש אסור להציל א"ע ע"י בזיון חבירו וע' שו"ת בנין ציון סי' קע"ב בזה. ואם הבנים רוצים לשמוע לדיני התורה ולחוש שלא יבואו לידי תקלה ליהנות מהאפר יוכלו לפזר האפר על קרקע עולם דהא כתבו התו' בע"ז שם דהוי זוז"ג. רק דלכתחילה חששו לדעת רבנן דס"ל זוז"ג אסור. והכא דהוי שעת הדחק דא"א בענין אחר כיון שאסור לתת האפר בביה"ק. וכל שעה"ד כדיעבד דמי כמ"ש הפוסקים. וגם אפשר לפזר האפר במקום שאינו מגדל צמחים כדאיתא בע"ז (דף מ"ד ע"א) וכ"כ התו' שם (ד' מ"ג ע"ב) ופסחים (דף כ"ח ע"א) לרבנן דס"ל דזוז"ג אסור. והא דלא קאמר הכי בע"ז (דף ס"ב ע"ב) גבי שכר יי"נ. י"ל דכיון דהתם שרי לתת האפר בביה"ק וכמש"ל. לא הטריחו לבקש מקום שאין מגדל צמחים. אבל בנ"ד שאסור לתת אפר הרשעים האלה בביה"ק של ישראל. צריכים לפזר אפרם במקום שאין מגדל צמחים:
העולה מדברינו שיפה פסק מעכ"ת שאסור לקבור בביה"ק של ישראל את אפר הרשעים שע"פ צוויים שרפו את גופם ואסור ג"כ להחזיקם בבית בניהם שמא יבואו לידי תקלה כדאיתא בע"ז (דף ס"ב ע"ב) ורק צריך לפזר האפר במקום שאין מגדל צמחים:
וע"ד שרוצים לעשות דרך המלך על ביה"ק ונסתפק מעכ"ת אם צריך לפנות את כל העצמות לביה"ק החדש. או לפנות רק ממקום שיעשו שם היסודות והעמודים לדרך זה ועל שאר ביה"ק יעשו כיפה ועל הכיפה תהי דרך המלך. אין מה להאריך בזה כי יפה כתב מעכ"ת שצריך לפנות כל העצמות לביה"ק חדש כי הוא בזיון גדול שיסעו על קבריהם עגלות וילכו בהמות וכדומה וגם כי כתב כת"ר אשר בשעת החפירה בודאי יגעו בהרבה עצמות משארי קברים ויתבזו העצמות ולזה נכון לפנות את כל העצמות לביה"ק. ודין פינוי עצמות כבר נתבאר ביו"ד סי' ת"ג ושצריך לפנות גם עפר תיחוח שבהקברים וע' חיבורי ח"ד סי' צ"ה בזה: