אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן קלז

סימן קלו

כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה משה נ"י אבד"ק קאסטוקאוויטש.

ע"ד אחד שהיתה לו בהמה מבכרת והקנה לנכרי את הטחול שלה באשר חשב לשחטה אחר לידתה, ולקח ממנו כסף וגם משך הנכרי את הפרה כדי לקנות טחול שלה וילדה זכר ופלפל בחכמה אם נפטרה מבכורה. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה החו"י כ' בפשיטות בסי' ח' שטחול א"פ מבכורה והביאו גם מעכ"ת אך לא ביאר טעמו ונבאר בע"ה משנלע"ד בזה:

הנה בבכורות (דף ג') איתא פלוגתא אי בעינן שיהא נקנה לנכרי דבר העושה טריפה או דבר העושה מום ומסיק שם דאר"י דסגי בדבר שיש בו מום קל. וכן קיי"ל ברמב"ם וטוש"ע סי' ש"כ דסגי בהקנאת אבר שאם יחתך יהי מום בבכור. ולכאורה צריך להבין מנ"ל זה דהא ילפינן בבכורות שם דשותפות נכרי בין בעובר בין באם פוטר מקראי דכל בכור וכל מקנך תזכר ע"ש. וכאן שיש לנכרי חלק בו אין זה כל. ובשלמא למ"ד דבר שעושה טריפה י"ל דכיון שתלוי בזה חיות הבהמה א"א לבטל שותפתו. משא"כ באבר אחר אפשר לתת לו האבר וכדמקשה הש"ס שם לישקול אודנא וליזיל. אבל למ"ד דסגי בדבר העושה בו מום קשה. ובשלמא בעובר י"ל דכיון שאסור להטיל מום בבכור י"ל דהוי ג"כ דבר שא"א לבטל שותפתו של הנכרי. אבל באם קשה מנ"ל זה. ואי נימא דס"ל דכיון שהוא שותף בכל שהו לא מיקרי זה כל מקנך. דא"כ נימא דה"ה אם יחתך ולא יהי מום יהא ג"כ פטורה מבכורה. והרי מפורש ברמב"ם וטוש"ע שם דבכה"ג חייבת:

והנראה בזה דהנה לכאורה יש להקשות דבב"ק (דף ע"ח ע"ב) איתא שאם מכר גנב חוץ מדבר הניתר בשחיטה לא מיקרי ומכרו כולו באיסורא וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' גניבה. וקשה למה לא אמרינן גם התם שתלוי בדבר העושה טריפה או מום. ורבי ס"ל שם באמת שתלוי בדבר המעכב את השחיטה. אבל לא קיי"ל הכי כנ"ל. אבל באמת לק"מ דבסוגיא שם יליף זה מדהוקשה מכירה לטביחה דקאי על דבר הניתר בשחיטה ע"ש. ולפ"ז י"ל גם בנ"ד דילפינן מכל בכור שיהא כולו של ישראל. מפרש דכל שיש עליו קדושת בכור והוא כולו של ישראל חייב בבכורה. אבל אם כשנחתך את של נכרי ישאר בעל מום ולא יהי עליו קדושה גמורה להקריבו אזי אינו קדוש ובאשר בפ' תשא כתיבי בחד קרא כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. א"כ היקשו העובר והאם זה לזה בדרש דכל. ולזה יליף דגם באם תלוי בדבר העושה מום כמו בעובר ובספר יראים סי' שנ"ב מחלק באמת בין עובר לאם. דבעובר שהמום מוציאו מקדושתו פוטר שיתוף בדבר שעושה מום. אבל באם בעינן בדבר שעושה נבילה ע"ש. ולכאורה הוא נגד הש"ס בבכורות (דף ג') ויש לישב. ועוי"ל דהנה בחולין (דף, קל"ה ע"ב) ילפינן למעט שותפות נכרי מבכורה מקרא דכל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. והקשו התו' ריש בכורות דהא בבכורות (ד' ג') ממעט לה מקרא דכל מקנך תזכר וכתבו דאיצטריך זה משום מיעוטא דכל. ואין לזה ביאור. ונראה כוונתם דמקרא דבבקרך הו"א דבעי דווקא דבר העושה טריפה. להכי אצטריך קרא דכל מקנך דסגי בדבר העושה מום. ולפ"ז א"ש בפשיטות וע' בזה במהריט"א ריש בכורות. וגם בשותפת בעובר י"ל דאיכא תרי קראי. קרא דכל בכור דבפ' בא וקרא דכל בכור דבפ' במדבר וי"ל דבהא פליגי ר"ה ור"ח ורבא. דר"ה דריש מהני תרי קראי דאף בנשתתף בדבר העושה מום פטור מבכורה וכמש"ל. ורבא ס"ל דמחד קרא הוי ילפינן למעט רק אם נשתתף בדבר העושה נבילה. ולזה ילפינן מאידך קרא למעט שיתוף בדבר העושה טריפה ואין ממעטין דבר העושה מום דלחומרא דרשינן וממעטינן רק דבר העושה טריפה שאינו חיה. ור"ה דס"ל ג"כ דטא"ח בחולין (דף נ"ז ע"ב) ס"ל דמחד קרא יש למעט דבר העושה טריפה כיון שתלוי בזה חיות הבהמה. ור"ח ס"ל כרבי בב"ק (דף ע"ח) דמכרו כולו באיסורא מיקרי דבר המעכב בשחיטה ועושה נבילה. וה"ה הכא בעינן דבר העושה נבילה. ועוי"ל דס"ל לר"ח דמחד קרא הוי ממעטינן דבר שהיא מתה כדאמר ר"ש בתמורה (דף י"א) ומאידך קרא ממעטינן דבר העושה נבילה ודמפרש הש"ס דס"ל טריפה חיה היינו משום דאי ס"ל טא"ח לא היה מחלק בין נבילה לטריפה לענין זה. ועפ"ז מיושב מה שק"ל מדוע לא פליג רב ששת גם בבכורות לומר דבעי שישתתף בדבר שהיא מתה וכדס"ל בתמורה (דף י"א). אבל לפמ"ש א"ש דבבכור מודה ר"ש משום דאיכא תרי קראי:

ובאמת צ"ע בזה דהא איכא כמה פסוקים בזה. בפ' בא כתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם בב"י באדם ובבהמה לי הוא. ועוד כתיב שם וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לד'. ובפ' תשא כתיב כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה. ובפ' במדבר כתיב כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור מישראל מאדם עד בהמה לי יהיו. ובבכורות (דף ג') ציין בתורה אור לשמות י"ג. וקשה דהא ברש"י שם איתא כל בכור בישראל וזה כתוב בבמדבר ג'. אך צריך להבין למה באמת לא מייתי מקרא דפ' בא שהוא מוקדם. בפ' בהעלותך כתיב כי לי כל בכור בבנ"י באדם ובבהמה. בפ' קרח כתיב כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לד' באדם ובבהמה יהיה לך. בדברים י"ב כתיב ובכורות בקרך וצאנך. בדברים י"ד כתיב ובכורות בקרך וצאנך. בדברים ט"ו כתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לד' אלקיך לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. ובחולין (דף קל"ה ע"ב) מייתי קרא דדברים ט"ו. וקשה למה לא מייתי מדברים י"ב שהוא מוקדם. עכ"פ מצינו כמה פסוקים הן על הבכור הן על האם למעט שותפות נכרי. ויקשה דנימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. אך י"ל דא"כ לא ניכתוב כלל וממילא מתרבי שותפות. ואפשר לומר שזה הוי בכלל אמרם כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ומיעוט אחר מיעוט שייך רק כשהמיעוטים נאמרו במקום אחד. אבל עדיין יקשה דהא קיי"ל בסוטה (דף ג') כר"ע שם דס"ל דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וע"ש בתו'. וא"כ הכא נדרוש מינה למעט שותפות נכרי אף בדבר שאינו עושה מום ואף בגיזותיה כעין הא דאיתא בב"ק (דף ע"ח ע"ב). והנראה בזה דכל היכא דכתיב בקרך וכדומה לשון יחיד לא הוי מיעוט וכפירש"י בחולין (דף קל"ה ע"ב) לרבנן דר' אלעאי דכל ישראל נקרא בלשון יחיד ואורחיה דקרא הוא. ורק עכו"ם דלאו בר חיובא ממעיט מזה ע"ש. ויש לבאר סוגיא דריש בכורות אליבא דר' אלעאי ואכ"מ וע' במהריט"א שם בזה. ומקרא דכל מקנך ילפינן מיתורא דכל דאפילו אזנו וכמש"ל. וקראי דבכור נראה דיליף רק מקרא דכתיב ביה בישראל שיהא כולו של ישראל וכפירש"י בבכורות (דף ג') וע"ש בתו' סד"ה ור"י. וכל בכור דבפ' בא אף דכתיב שם בבני ישראל הא אצטריך לכלל ופרט כדאיתא בבכורות (דף י"ט ע"א) וע"ש במהריט"א אות כ"ד. וגם י"ל דבבנ"י לא מידרש כמו בישראל. ועוי"ל דהא שם קדשו כל הבכורות ע' זבחים (דף קט"ו ע"ב) ובכורות (דף ד' ע"ב) ואותם לא קדשו רק של ישראל ולא של ערב רב אף שנתגיירו לפי שנולדו בנכריותם. ונשארו רק קרא דפ' בא כל פטר רחם שגר בהמה דכתיב שם אשר יהיו לך שזה ממעט שותפות עכו"ם דלאו בר חיובא כמש"ל וקרא דבמדבר כל בכור בישראל ולזה מייתי ליה בבכורות (דף ג') למילף מינה דאפלו נשתתף באזנו פטור. אכן הרמב"ם פ"ד מה' בכורות ה"ג מייתי קרא דפ' בא ודריש לה מבנ"י ע"ש. וי"ל דס"ל דמקרא דבמדבר אין ראי' דהתם הוי רק סיפור ולא צווי, ובפ"י מה' בכורים הט"ו מייתי ג"כ קרא דפ' בא אך שם לא מיתי דרשא דכל וזה צריך ביאור. ובמשנה ריש בכורות ורפ"ב שם הגירסא בישראל ומייתי רש"י שם עלה קרא דמדבר ע"ש וצ"ל שהרמב"ם גורס שם בבנ"י ואכמ"ל בזה. אחרי כותבי זה מצאתי שהמהריט"א סוף אות א' הרגיש קצת בזה ע"ש. והא דלא מייתי בחולין (דף קל"ה) פסוק המוקדם נראה דהיינו משום דשם לא איירי בדיני בכור רק בדרך אגב לענין אכילת קדשים משא"כ בקרא דכל הבכור שעיקרו בבכור וההכרח לקצר:

עכ"פ נראה כיון דהא דסגי בשיתוף בדבר העושה מום ילפינן מקרא יתירא אם כן אין לנו למעט רק מום גמור שפודין עליו אבל שיתוף באבר פנימי שאינו עושה טריפה דאיתא בבכורות (דף ל"ט ע"א) שאין פודין עליו רק שאסור להקריבו למזבח י"ל דלא מימעט מקרא זה. וכ"נ פשטות לשון ש"ס בכורות (דף ג') ורמב"ם פ"ד מה"ב וטוש"ע סי' ש"כ דנקיט דבר העושה בו מום ולא דבר שפוסלו מעל המזבח. וא"ל דהא א"א ליטול הטחול רק כשישחטוהו ואין לך מום גדול מזה. ז"א דהא מצינו בע"ז (דף מ"ד ע"א) שניטל הטחול מאנשים ונשארו בריאים. ואף שיצטרכו לחתוך הבשר כדי ליטול הטחול ויהא חריץ בבשר. הנה אח"כ יתפרוהו ויתחבר ויהי שלם כבתחילה כידוע. וכדאיתא בבכורות (דף מ"א ע"א) דחרוץ בבשר ואינו ניכר לא הוי מום לכ"ע. ואף לפמ"ש המהרי"ט אלגזי בפ"ו דבכורות דמום קבוע אף שאפשר להתרפאות הוי מום. מ"מ הרי כתב שם שאם כבר נתרפא חזר לכשרותו וא"כ הכא הרי הוא שלם עדיין לפנינו ואם יחתכו ויטלו הטחול הרי יחזור להיות שלם. ועוד נראה דבכה"ג שידוע שכן הטבע שהבשר מתחבר בהמשך הזמן מודה המהריט"א דהוי מום עובר. ורק כשצריך לעסוק ברפואות לרפאותו ס"ל שם דהוי מום. ובאמת דבריו צ"ע ואכמ"ל בזה. ובשו"ת השיב משה חיו"ד סי' נ"ז כתב בפשיטות דבאפשר לרפאותו לא מיקרי מום ולא ראה דברי המהריט"א הנ"ל וע' קה"י סי' י"ב בזה. וע' שו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' ס"ו שאינה נטרפת בפתיחת הצלעות וכבר דברו בזה הרבה אחרונים. ורש"י פי' בסנהדרין (דף כ"א) שניטל הטחול ע"י סם. ונראה כוונתו שע"י סם נימוק הטחול כולו וכעין הא דאיתא בגיטין (דף. ס"ט ע"ב) שע"י שתיית מים שכיבו בהם ברזל ניטל הטחול כולו ע"ש ולהפוסקים דס"ל ביו"ד סי' מ"ג שנימוק הטחול טריפה צ"ל דבכה"ג שניטל כולו כשרה וגם די"ל שאינו נימוק רק הוא חסר והולך. ופירשו כן כדי שלא נצטרך לומר שפתחו את כריסם וע' ב"מ (דפ"ג ע"ב) בעובדא דראב"ש שפתחו כריסו. ובאמת בנ"ד א"צ לכל זה כי אפשר להוציא הטחול בהושטת יד דרך הרחם כדמשמע בחולין (דף ס"ח) ואף שצריך לקרוע האם ויש פוסקים דס"ל ביו"ד סי' מ"ה דטריפה מ"מ הא אפשר ליטול האם לגמרי דכשרה. והא דאיתא בבכורות (דף ל"ט) דנפגמה הערוה הוי מום ומשמע דה"ה בניטלה. נראה דאיירי בבשר הבהמה הבולט שם לחוץ וכ"נ בפ' המשנה להרמב"ם והרע"ב. ולא איירי בפגימת האם:

ולכאורה לפמש"ל דלהכי ממעט דבר העושה מום באם משום דאתקש לעובר ובעובר מסתבר שצריך שכל הראוי להקרבה הוא של ישראל שאז שם בכור עליו. לפ"ז אף שיתוף בדבר הפוסלו מהמזבח כגון חסרון אבר פנימי יפטרנו מן הבכורה. אבל ז"א דאין לנו לעשות היקש מסברא מה שלא נזכר בש"ס. ועכצ"ל דיליף מום מקרא יתירא וכנ"ל. וגם אי נימא מהיקשא אין ראיה דשפיר מיקרי בכור אף שנפסל מן המזבח כיון שאסור לשחטו בחוץ וכל קדושת בכור עליו אחרי כותבי כ"ז הגיע לידי ספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל וראיתי בו במצוה צ"ג שכתב להדיא דלהכי פוטר שיתוף באם בדבר שעושה מום משום דמדמינן לה לבכור וכמו ששיתוף בבכור בדבר שעושה מום פוטר דהרי אין כל הבכור של ישראל דהא אם ינטל אבר זה לא יהא ראוי למזבח ה"ה כדיליף מכל מקנך שהאם תהא כולה שלו פוטר ג"כ שיתוף בדבר העושה מום ע"ש ושמחתי שכונתי לדעתו הק'. והרי כתב מפורש שכל שאינו ראוי למזבח מיקרי מום לענין זה ששיתוף באבר כזה פוטר מבכורה. ובס' יראים הנדפס מחדש סי' קמ"ב כתב דמום מעכב בבכור דלא מקדיש ליה. ואינו מובן דהא בכור קדוש מרחם אף בע"מ גמור ומה שצריך להקדישו הוא רק למצוה כמבואר בש"ס ופוסקים ורק שמותר לשחטו בחוץ ולאכלו וצ"ל כוונתו שאם נולד בעל מום אין מצוה להקדישו כיון שנאכל כחולין גמורים והוי כמקדיש בעל מום. ובס"י שנדפס מכבר סי' שנ"ב כתב סתם דמום מעכב בבכור וי"ל הכוונה שמעכב מלהקריבו ונראה שאף אם ניטל הטחול והכליות אין להקדישו כיון שאינו ראוי למזבח ולפ"ז יהא מוכח שגם דעת הרא"מ הוא ששיתוף בטחול פוטר. וכן יש לדקדק מדכתיב כל הבכור גבי הקדש בפ' ראה דמשמע דלענין להקדישו בעינן שיהא כל הבכור ואקצר:

והנה מעכ"ת הביא ראי' ממ"ש הכ"מ בפ"ד מה"ב ובב"י דאבר שאינו עושה מום בחתיכתו היינו כגון יתרת שאין בה עצם. וקשה דהא הומ"ל כגון טחול. ועכצ"ל דבטחול באמת פוטר מבכורה ולדעתי י"ל דהכ"מ נקיט זה לפי לשון הרמב"ם שכתב שם אם יחתך אבר זה ועל טחול אין נופל לשון חתיכה רק לשון נטילה. ובחתיכת טחול איכא גוונא דהוי טריפה כדאיתא בחולין (דף נ"ה ע"א) ולזה נראה עיקר כדעת החו"י שהקנאת הטחול אינו פוטר מבכורה ובפרט שהרבה פוסקים מחמירים להקנות דבר שעושה טריפה כמ"ש הש"ך בסי' ש"כ ועוד אחרונים שם. והרא"מ בספר יראים מצריך דבר שעושה נבילה. אכן כיון דפשטות לשון הספר יראים וקרית ספר הוי דכל שאינו ראוי למזבח מיקרי מום לענין זה וגם בלשון הרמב"ם והכל בו יש לדון כן לפי פשטות לשונם וברמב"ן ה' בכורות משמע שי"א דאף שיתוף בדבר שאין עושה מום פוטר מדכתב שם דמקצת רבוותא דקדקו שאין מועיל. וגם יש לצרף דעת קצת ראשונים דבכור בזה"ז הוי רק דרבנן וכמ"ש החינוך פ' בא. ועפ"ז מיושב כל הקושיות שהקשו על שיטה זו. ולזה יש להטיל בו מום ע"י עכו"ם שהוא יצוה לעכו"ם קטן וכמ"ש בשו"ת ב"א ועוד אחרונים להקל בזה במקום שיש עוד צדדים להקל. ודברי החוות יאיר שכתב בפשיטות דטחול וכליות אין פוטרים. צ"ע שלא הרגיש דעכ"פ פוסלים מעל המזבח והו"ל לבאר דמ"מ בעינן מום גמור וכמ"ש גם מעכ"ת וראיתי עוד בחו"י שם שכתב שהקנאת חלק סתם אינו נכון. וקשה דהא בב"ב (דף ס"ג) איתא כמה קונה כשמקנה חלק סתם וע' ח"מ סי' רנ"ג סכ"ה דבמכר הדמים מודיעים וע"ש באחרונים ועכ"פ הוי קנין בכה"ג. ואף דאיתא בב"ב (דף ק"ז ע"ב) שבמוכר חצי שדה יכול להראות לו החצי שירצה. מ"מ במוכר חלק בבהמה נראה שיש לו חלק בכל הבהמה כדין שותף ומכ"ש אם אינה עומדת לשחיטה. משא"כ בחצי שדה שהכוונה שמוכר לו חצי בלי שום שיתוף ולזה יד בעהש"ט על התחתונה ונותן לו הגרוע:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה