אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן קח

סימן קז

וע"ד אשה שנפרקה רגלה והרופא חבש רגלה והזהיר שלא תסיר החבישה אם מותרת לטבול כשרגלה חבושה. וצידד כ"ת להקל משום דהוי מיעוט שאינו מקפיד והביא דברי הבינת אדם סי' י"ב שכתב דלרפואה חוצץ ודברי צ"צ החדש שמקיל והנה ספר צצה"ח אינו ת"י ולא ראיתי טעמו ולענ"ד צדקו דברי החכ"א דהא מפורש ברפ"ט דמקואות דרטיה שעל המכה חוצצת וכ"פ הרמב"ם וטוש"ע בלי חולק והרי בודאי אינה ת על הרטיה הצריכה לרפואתה. והנה הב"א כתב הטעם שחוצץ לפי שבאמת רצונה יותר שלא תצטרך לכך וא"כ הרי מקפדת ע"ז וראיתי בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ג סי' ק"ח שחולק עליו והביא ראי' מהא דקיי"ל חץ שתחוב בגופה אינו חוצץ אם אין סופו להוציאה. הרי דאף שרצונה יותר שלא יהי החץ בגופה בכ"ז קיי"ל דאינו חוצץ. ותמהני דמ"מ מה יענה להא דתנן דרטיה חוצצת וכן באגד וקשקשין שעל המכה שחוצצין. ונראה הסברא דסתם מכה עתידה להתרפאות ולתכלית זה מניח הרטיה על המכה. וא"כ הרי היא רוצה שתתרפא מהרה ויוכל להסיר הרטיה וזה מיקרי מיעוט המקפיד. וה"ז דומה למנעלים שעל רגלה דודאי אין אדם מקפיד על מנעליו ובכ"ז ודאי שחוצץ בטבילה והיינו משום שהמנעלים צריכה רק בלכתה בבית וכדומה. אבל כששוכבת לישן בלילה מקפדת דוקא להסירה ולזה מיקרי מיעוט המקפיד וה"ה בדבר שצריך לרפואה. ולזה חץ שתחוב בבשר, וא"א להוציאו משם אינו חוצץ דודאי אינה מקפדת כיון שא"א להוציאו ונראה שלזה איתא בתוספתא פ"ח דמקואות חילוק בין חץ מתכות לעץ כי עץ סופו לצאת מגופה ע"י שהעץ ירקב בגופה מחמת ליחות שבבשר האדם וגם אפשר לחתוך העץ מעט מעט בהמשך הזמן ולזה חוצץ משא"כ במתכות. והר"ש סוף מקואות כתב דבשל מתכות יש סכנה להוציאה ולזה אינה מקפדת והיינו כמש"ל דכיון שיש סכנה אינו עומד להוציאה ובאשר עלי להשיב כעת כמה תשובות לא אוכל להאריך בזה אבל נראה עיקר כמש"ל. עכ"פ בנ"ד אם רגלה פרוקה באופן שלדברי הרופאים לא תתרפא מזה הוי מיעוט שאינו מקפיד דהא א"א לה להיות בלי חבישה זו כל ימי חייה וכמ"ש כת"ר שהרופאים הזהירוה שלא תסיר החבישה. אכן אם המכה עומדת להתרפא אזי ודאי שחוצץ וכדקיי"ל ברטיה ואגד שעל המכה וכמש"ל. והשו"מ כתב שם דסתימת שן הוי חשש סכנה כדקיי"ל באו"ח סי' שכ"ח דמן השינים ולפנים ושינים עצמן הוי כמכה של חלל. ולענ"ד ז"א דהא קיי"ל שם שאם ידוע שאב"ס אין מחללין שבת אף על מכה שח"ל ובתיקון שינים ידוע שאין בזה סכנה. ולזה נלע"ד דבעובדא דהשו"מ שם שצוה הרופא שהסתימה תהא שם רק ג' חדשים הוי חציצה. אכן במה שמצוי שהרופאים סותמים נקבים שבשינים בעופרת וכדומה וזה נשאר לעולם ואם מתקלקלת הסתימה מתקנים אותה נראה ברור שאינו חוצץ וכמש"ל. כיון שאין לה תקוה שתתרפא ולא תצטרך לסתימה וכידוע ולא כהבינת אדם הנ"ל. ועדיין צריך לבאר בזה דברי הפוסקים באו"ח סי' קס"א וס"ס קס"ג ברטיה שעל מכה שבידו לענין נט"י וע"ש באחרונים. אבל אין לי פנאי להאריך:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה