שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן צו
ע"ד שהיתה סירכא מן הריאה למכה שבטרפש וכשהסיר הבודק את הסירכא קלטה עמה במקום אחד את קרום הריאה והבודק אומר שדעתו נוטה שהבצבץ הוא במקום התפשטות הסירכא וצידד מעכ"ת להקל וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה ומטרדת ימים. אלה אשיב בקוצר:
הנה בחיבורי ח"א סי' נ' הבאתי שיטות ראשונים שדעתם להקל בסירכא לטרפש ושאר מקומות כמו בסירכא לדופן. וסירכא לא מיקריא רק כשסרוך לגוף הריאה שלא כסדרן ובארתי שם שבמקום שיש עוד צד להקל יש מקום להקל ועכ"פ הוי ספיקא דדינא וא"כ בנ"ד שיש ספק אם בצבץ תחת מקום הסירכא א"כ יש כאן ס"ס. וכעין זה כתבתי בחבורי שם סי' נ"ד ע"ש. ובפרט דבנ"ד אומר השו"ב שדעתו נוטה שהבצבוץ הוא במקום ההתפשטות ומשמע שאינו ספק גמור אצלו רק שיותר מסתבר אצלו שהוא בהתפשטות ולא הוי ספק השקול רק הוי, כרובא להקל. ועוד דאף המחמירים כשנסרכה הריאה לשאר מקומות נתבאר בראשונים הטעם לפי שמהריאה שכיח טפי שיצאו סירכות ועיין בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט ולפי"ז בנ"ד נהי דיותר מסתבר שהסירכא יצאה מהריאה מ"מ הרי יותר נוטה דעת השו"ב שהבצבוץ הוא במקום התפשטות הסירכא. וא"כ ממילא יש כאן ס"ס שקול וכמובן. ועוד נראה דנהי ששכיח יותר שמהריאה תצא סירכא למקום אחר. נראה דהיינו רק לשיטת התו' שטעם טריפות סירכא הוא מפני שסופו לינקב והיינו לפי שקרום הריאה דק ובנקל נעשה בו נקב אבל לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב לא שייך זה דהא רוב בהמות כשרות הן וגם יש לה חזקת כשרות מלידתה ע' תו' חולין (דף י"א ע"א) ד"ה אתיא. וא"כ טפי מסתבר שהסירכא היא, מאבר אחר ולא לומר שנעשית ע"י נקב שבריאה ויש להאריך בזה. ועוד דהרי כתבו הפוסקים דלהכי כשרה כשנסרכה למכה שבדופן לפי שטבע המכה לקלוט את הריאה הסמוכה לה. וא"כ ה"ה בנ"ד שכיח שהריאה תסרך אל המכה שבטרפש. וי"ל דאף לדעת הפוסקים המחמירים בסירכא לשאר אברים מ"מ בנסרך למכה שבטרפש יש להכשיר גם לשיטתם וההכרח לקצר. ועכ"פ בנ"ד יש להכשיר: