שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פט
וע"ד אם אבל רשאי לומר ברכו בציבור אחר תפלת ערבית בליל ש"ק במקום שנהגו לאמרו. והביא כת"ר מנהג זה מספר אור צדיקים. והנה מנהג זה מפורש בפע"ח שער השבת פי"ג ולפי הטעם שנתבאר שם שהוא קבלת תוספת שבת ברוח נראה שאין לאבל לאמרו. והנה בגוף דין שאבל לא יתפלל בשבת שהובא ביו"ד ס"ס שע"ו פקפקו האחרונים יע' נו"ב מ"ק סי' ל"ב וע' בפ"ת שם. אכן עיקר הטעם הוא לפי שעל האבל מתוחה כל השנה מדה"ד כדאיתא במ"ק (ד' כ"ז). ובשבת ויו"ט הם ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא וחלילה לעורר דינים בימים אלה ולזה יש נוהגים שלא להניח אבל להתפלל בר"ה ויוה"כ ואף בימי הסליחות ועשי"ת כי אף שהם ימי דין. אבל כל תפלתינו אז הם לעורר רחמים ולמתק הדינים. וכן בשבת איתא בזוהר ויקהל ר"ז ע"א שהדינים מתמתקים. וכתב הפע"ח בשער השבת פ"ח שאז אין לכוין בדין רק ברחמים. ובפי"ד כתב בכוונת ברכו שלאחר תפ"ע שהוא לשם שהוא רחמים ביותר ע"ש. וא"כ ודאי שאין לאבל לאומרו בציבור בתורת ש"צ. ואף שאינו מוציא את הרבים. בכ"ז הלא בכל תפ"ע אינו מוציא את הרבים. ובכ"ז נוהגים שלא יתפלל אבל וה"ה בזה. ואקצר: