שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סט
ע"ד שכתבתי בח"ד סי' ל"ח דמ"ד דמראה געהל בכוליא טריפה ס"ל גם במים שבכוליא דטריפה. והקשה כת"ר דהא הב"י ס"ל במים בכוליא שכשרים במראה כרכומי וכדמשמע בב"י ובש"ע סמ"ד ס"ב ובכוליא פסק דטריפה כל שינוי מראה. הנה יש מקום לישב זה אך האמת שסמכתי בזה על מ"ש אח"כ לחלק בין מים לבשר הכוליא ולכן קצרתי בזה. ומש"ש בחיבורי להעיר ע"ד ריאה שנשפכה כקיתין. והקשה כת"ר דודאי אם נאבדה קודם בדיקה אסורה כיון דאיכא ריעותא מחיים. הנה דין זה מפורש בתב"ש סי' ל"ו ושאר אחרונים דנאבדה בכה"ג טריפה ודקדקו זה מלשון הש"ס ע"ש. אכן בדין ריעותא מחיים כבר האריכו הפוסקים בזה ע' בתב"ש סי' כ"ט ובפרמ"ג בפתיחה להל' טריפות שיש מקום לצדד להיתר בכה"ג ואנכי קצרתי שם לפי שכתבתי זה רק לעורר את המעיין שיש מקום לעשות ספק בזה ונ"מ לצרפו לס"ס היכא שיש עוד מקום להסתפק וגם נ"מ אם נשפכה רק מקצתו שיש מחלוקת הפוסקים אם צריך בדיקה וא"כ אין הבדיקה מעכבת ושפיר יש לתלות שנעשה אח"ש:
וע"ד מש"ש בסי' מ"ט להקשות על מ"ש הש"ך סימן ל"ז סק"ז דהוי קרום מחמת מכה דהא נקב בפנים הריאה אינו אוסר וכתב כת"ר שכוונת הש"ך הוא על קרום הריאה של מעלה. הנה קושייתי שם על פשטות לשון הש"ך שכתב דמדשפכי להדדי מוכח שיש נקב בקרום שם והוי רק קרום מחמת מכה ומשמע להדיא דקאי על הקרום שבפנים. אבל הלא כתבתי שם אח"כ בשם הבה"ג דקאי על קרום שמלמעלה, וע"ש בפרמ"ג ובבא"פ בשפת אמת שהעירו ג"כ בזה מהא דחסרון בפנים. וגוף דברי הש"ך הנ"ל צריכים ביאור ואכמ"ל בזה:
וע"ד מש"ש בסי' נ"ו להקשות בב"ק (דף מ"ז) דאיתא שם דלהכי אינו גובה מביצתה דפירשא בעלמא הוא. משא"כ ולד הוי גופה דהא בתמורה (דף ל"א) איתא דולד מאוירא רבי וביצה מגופה רבי והקשה כת"ר דהא כתבו התו' בב"ק שם שאם הביצה מעורה בגידין הויא גופה. הנה לא נעלמו ממנו דברי התו' הללו כי הלא הבאתים שם אך כוונתי להא דולד לא הוי גופה וכהסבר התו' שם ולזה הבאתי שם דברי התו' דתמורה ע"ש. ומש"ש דלמסקנא דביצת טריפה מותרת לא ס"ל האי סברא צ"ל אפרוח ביצת טריפה וכוונתי דלמאי דמסיק דמימרא דר"ה דקאמר דאפרוח ביצה עדיפא מולד נדחית ממילא י"ל שנדחה גם סברתו דולד הוי אינו גופה ואף דכל ביצה היתה מעורה בגידים קודם שנגמרה מ"מ כשנגמרה י"ל דמיקריא פירשא בעלמא ע' בשטמ"ק בב"ק (דף מ"ז) שיש מקום לזה ורק לפי דברי התו' בב"ק ד"ה מ"ט גופה היא יש מקום לדון בדברי בחיבורי שם ואקצר ומ"ש דלפי סברתי לחלק בין ביצה לולד למה כתבו התו' בחולין (דף נ"ח) לחלק בין היתר והיתר לאיסור והיתר הו"ל לחלק בין ביצה לולד לק"מ דמ"מ י"ל דלמ"ד אין חוששין לזרע האב לא הוי אפילו גרם לזה הסבירו דגרם מיהא הוי ורק בולד שהוא גוף הבהמה י"ל שאף באיסור והיתר א"ח לזרע האב וע"ד מש"ש בחיבורי ליישב קושיית התו' בסנהדרין (דף פ') מחולין (דף ס"ט), דהא דב"פ אין טעון שחיטה אינו מצד או"ה רק שהוא דבר שאין טעון שחיטה כמו דגים וחגבים והקשה כת"ר דקושיית התו' הוא מהא דבעי שם בב"פ שיש בו אבר שיצא. לק"מ דהא התו' כתבו בחולין שם דאיירי כשהאם הוא ג"כ ב"פ שיש בה אבר שיצא וא"כ קשה מה מקשו התו' ועכצ"ל שקושייתם מדברי רב משרשיא וציינו שם רק תחילת הסוגיא ועוד דגם באבר היוצא כתבו הרשב"א והר"ן וש"פ שאינו מצד איסור רק שהוא טעון שחיטה וכיון דא"א לשחטו לזה אסור לאכלו וע' בש"ך יו"ד סי' י"ד סקי"א מחלוקת הש"ך עם הב"ח ואכמ"ל בזה:
וע"ד מ"ש בסי' ס' לענין להגעיל כלי בשר שנפלו בירושה להשתמש חלב והביא כ"ת דברי לה"פ סי' קכ"ב סק"ח בשם קיצור של"ה שהתיר במכר או נתן. הנה כתב שם הטעם משום דבזה לא שייך אתי למיטעי ואנחנו הראנו שם בע"ה פנים שאסור מטעם אחר שיש לו יסוד ע"פ דין: