שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן סב
ע"ד שבעיר קטנה נמצא שו"ב אומן במלאכתו וי"א ובני עירו שבעי רצון ממנו. ועתה לקח לו חתן אומן בשו"ב והולך עמו יחד לביהמ"ט. והרב דמתא אסר שחיטת חתן השו"ב ודרש שהשו"ב יתן כתב איסור שלא ישחוט מבלעדי הרב דשם וכוונתו שעי"ז יוכל להוציא מהטבחים שיוסיפו עבורו על השחיטה. וכאשר אמר השו"ב שלא יוכל לעשות זאת כי עי"ז יתרגזו בני העיר ויגרשו שניהם מן העיר. נסע הרב על שני שבועות לאיזה עיר והביא כתב קבלה על שו"ב והתחיל לשחוט בעצמו בעירו. והשו"ב צווח על קיפוח פרנסתו ואין שומע לו. וגם כשהביאו בני העיר את מעכ"ת לדון ביניהם ומעכ"ת הגיד לו שאסור להשיג גבולו של השו"ב. לא שמע לקולו והוא שוחט והולך. ומעכ"ת אסר את שחיטת הרב הלז וחפץ לדעת דעתי בזה:
הנה מעיקר הדין כשר שחיטת שו"ב אף בלי עוע"ג כיון שהוחזק לאומן במלאכתו ויודע דיני שו"ב. וכמבואר בש"ס ופוסקים וכן המנהג בכל ישראל. ורק בעיירות הגדולות נהגו להחמיר מכמה טעמים אשר יעמוד על גבי השו"ב עוד שו"ב. והחמרתי בתקנה זו בחיבורי ח"ב סי' א'. אכן במקום שנהגו שישחוט השו"ב לבדו אין לחוש כלל לשחיטת השו"ב. ובפרט בעיירות קטנות שא"א להם להחזיק שני שו"ב. ולזה בנ"ד אין מקום למה שדרש הרב מהשו"ב לחתום איסור שלא ישחוט בלעדי הרב כיון שנהוג שם מכבר שהשו"ב שוחט לבדו. ולא נמצא בהשו"ב הזה שום ריעותא שיצטרכו להעמיד עליו משגיח. ונוסף עוד אחרי שחתנו הוא אומן בשו"ב והוא עומד ע"ג. שוב אין שום חשש בזה כי באיסורים אין שייך לפסול קרובים ורק בממון פסולים קרובים לדון ולהעיד. ואף שבחיבורי שם פקפקתי קצת בהשגחת חתנו. היינו רק בעובדא דהתם בעיר שנהגו שיהי שו"ב אחר עומד ע"ג שאינו קרובו ועוד טעמים היו שם ע"ש ותבין. אבל בנ"ד בודאי אין לחוש כלל. ושלא כדין דרש הרב מהשו"ב שיחתום על איסור דהלא סגי באזהרה בעלמא. ומנדרים ואיסורים כל ירא שמים צריך להמנע מהם:
וכיון שבאנו לזה שהשו"ב עשה כדין שלא רצה לחתום והרי הוא בחזקת כשרותו ממילא נלמוד שאסור להשיג גבולו ולרדת לאומנתו. והרב הלז ששוחט בעירו ומשיג גבול השו"ב הקבוע הוא כגזלן גמור וקובע נפשות ושחיטתו אסורה על כל ישראל וגם דמה הועיל בזה כי הלא גם עליו אין עומד ע"ג. וגם אם יעמוד השו"ב ע"ג לא יועיל כי השו"ב יירא מהרב להגיד שאינו עושה כדין. וכעין הא דאיתא בע"ז (דף ס"א ע"ב) דהיכא דמירתת מיניה מהפך בזכותו ולא הוי שמירה ע"ש. ובלא"ה אסור לסמוך על שחיטתו ובדיקתו כי הלא עדיין לא הורגל במלאכתו והוא יחפוץ למצוא חן בעיני הקצבים שהוא אומן בבדיקות ויש להם ע"י כשרות יותר מכפי שהיה כי אם ידמה להם שהטריף בהמה אחת שלא כרצונם אזי לא יחפצו לשחוט אצלו, וחלילה לשום אחד מאחב"י לאכול ממרק פגוליו. ובדרך כלל אין נכון שהרב יהי גם שו"ב כי עי"ז יצאו מכשולים רבים וטוב שכל שו"ב תהי עליו השגחת הרב ואף שו"ב בכפר מ"מ הוא תחת השגחת הרב שבעיר שהכפר שייך אליו עכ"פ בנ"ד אסור להרב לשחוט שם בעירו והשו"ב הקבוע ישאר על מכונו. ואם לא ישמע הרב לקול מורים אזי אסור לאכול משחיטתו וגם אסור לסמוך על הוראותיו כיון דחזינן שאינו ירא שמים ואינו שומע לקול דיני תוה"ק וכל דיינא דמפקינן מיניה ממונא לאו דיינא הוא. אכן אם ישמע לקול מורים ולא יעסוק עוד בשחיטה שם ישאר על מכונו לרב שם. כי יש לדונו לכף זכות שטעה בדין וסבר שמותר לו לשחוט שם. וע' תוס' ב"ב (דף נ"ח ע"ב) ד"ה כל שצריך שלא יהא לו שום אמתלא: