שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ס
ע"ד שמצאו מת וקברוהו ויש גילוי דעת שנכרי הרגו ונשאלתי אם מותר להגיש קובלנא לבית המשפט על הנכרי הזה כי עי"ז יגרמו שיוציאו את המת מקברו לבדוק מה היתה סיבת מיתתו ויחנוול המת:
הנה בחולין (דף י"א ע"ב) ילפינן דאזלינן בתר רובא מהורג נפש דדילמא טריפה הוה וכ"ת דבדקינן ליה והא קא מינוול וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינווליה שמא במקום סייף נקב הוה. ולכאורה קשה דאדרבא משום איבוד נשמה לא ננווליה כי כשלא נבדקנו לא נהרגנו דניחוש שמא טריפה הוה. ודוחק לפרש דאי נימא דלא בדקינן יהא מוכח דאזלינן בתר רובא ונהרגנו בלא בדיקה דאם אסור לנוולו לא שייך לומר שנתיר זה כדי שלא ללמוד דין רוב. וגם לשון איבוד נשמה דחוק והול"ל משום דהוי דיני נפשות. ונראה לפרש דמשום איבוד נשמה של הנרצח שאנו רוצים לנקום דמו מהרוצח שפיר ניחא להנהרג לנוולו. וכידוע שנוח לנפש הנהרג כשהורגים הרוצח ע' מד"ר פ' מסעי וע' גיטין (דף נ"ז) ובמדרש איכה גבי דם זכריה הנביא. וזהו ענין גואל הדם שמצוה עליו לרדוף את הרוצח ע' מכות (די"ב). שוב ראיתי בנו"ב מ"ת חיו"ד סי' ר"י שנתקשה בסוגיא דחולין הנ"ל וכתב לפרש דכדי שלא נלמוד מהכא דניזיל בתר רובא ננווליה, ולענ"ד הוא דחוק וכמש"ל. אכן כתב שם עוד כיון שהניוול הוא לכבודו דאי לא נבדקנו לא נהרוג הרוצח שפיר בדקינן ליה דכיון שהוא לכבודו אין זה ניוול. הרי מפורש דעתו להלכה כמש"ל ואפשר כוונתו שם לפרש בזה קושיית הש"ס כמש"ל ועכ"פ מבואר דעתו דשרי לנוולו כדי לדון את הרוצח:
ועוי"ל בנ"ד כי אם לא יעוררו משפט על הרוצח יהי דם ישראל ח"ו כהפקר כי יאמרו שאין משפט להורג ישראל והרי מצינו שתיקנו חז"ל בגיטין (דף מ"ה) שלא להבריח השבויין ושלא לפדותם ביתר מדמיהם בשביל תיקון העולם דלא ליגרבו ולייתו ושלא יכבידו על שאר השבויים ואף ששבי הוי חשש סכנה כדאיתא בב"ב (דף ט' ע"ב) דבשבי איתא חרב ורעב ודבר ע"ש מ"מ תקנו שלא להצילו בשביל תקנת הכלל וכ"ש הכא שנתיר לנוול המת בשביל תקנת הכלל ואף שיש לחלק בין שוא"ת לקום ועשה וגם יש לדון שם מצד מאי חזית דדמו של זה סומק טפי מ"מ העיקר נראה דשרי דגם הכא אין לחוש לגנות מועט של זה לעומת חשש נפשות של כלל ישראל. ואף שכתבו הנו"ב סי' ר"י והחת"ס סי' של"ו שאין להתיר לבדוק אברי המת לדעת טיב החולי שמת ממנה כדי שידעו עי"ז איך לרפאות חולי כזה היינו משום דהא אין ודאי שיזדמן להם חולה כזה ואף אם יזדמן אין ודאי שיהי תועלת מבדיקה זו. אבל בנ"ד החשש שיהי קל בעיני העכו"ם להמית ישראל. הוא חשש גדול על כל איש שלפנינו. וכ"כ הח"ס שם שאם יש לפנינו חולה כזה יש לדון להתיר. ועדיין יש לדון שאין לבזות את זה בשביל הצלת נפשות של זה וכדאי' בסנהדרין (דף ע"ה) שלא התירו להציל א"ע בביאת פנויה בשביל פגם משפחה ע"ש וכן איתא בב"מ (דף נ"ט) מוטב שיפיל א"ע לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו. שוב ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' ק"ע שכתב באמת שאסור לבדוק מת כדי להציל עי"ז חולה במחלה שמת זה ממנה אף אם החולה לפנינו והביא ראיה מהא דסנהדרין וב"מ שהזכרנו שאסור לבייש חבירו אף במקום הצלת נפש והביא שם דברי הנו"ב וחלק עליו ואת הח"ס לא הביא כלל וחילק שם ג"כ בין שוא"ת לקום ועשה:
אכן לענד"נ דהראיה מחולין (דף י"א) נכונה ומ"ש הב"צ שם דהתם הטעם כדי להציל ב"ד והעדים שלא יהרגו שלא כדין אינו מובן דכיון שדעתו לאסור לבייש בשביל פק"נ א"כ מי התיר לבזותו בשביל הצלה מהריגה שלא כדין. והנראה בזה דהא קיי"ל בסנהדרין (דף ע"ג) שלהציל נפש מחוייב כל אדם להשתדל בגופו ובממונו ואף למ"ד שאסור להציל א"ע בממון חבירו מ"מ מוטל על כל אדם להוציא ממון ע"ז רק שהמסוכן אסור לו ליקח להצלתו משל חבירו בלי רשותו ונראה שב"ד יכולים לכופו לתת ממונו להציל נפש וכמו כל עשה ול"ת שכופין ב"ד לקיימו ובעשה קיי"ל בכתובות (דף פ"ו) גבי פריעת ב"ח שמכים אותו עד שת"נ רק דלא נחתינן לנכסיה וקשה הא הכאה יש בה בושת וכדאיתא בב"ק (דכ"ז) והא אף לפקו"נ אסור לבייש וצ"ל דכיון שאינו מקיים מצות התורה הוי אינו עושה מעשה עמך ומותר לבזותו כדאית' בסנהדרין (דף פ"ה) ולפי"ז נראה שכל איש מחוייב למחול על כבודו ואף לבזות א"ע בשביל פקו"נ והרי יותר מזה כתבו הפוסקים בסי' תכ"ו בשם הירושלמי שצריך להכניס א"ע לספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה וע' ב"מ (דף ל' ע"ב) דגבי קבורת מת חייב אף זקן שאינו לפי כבודו ומכ"ש בפק"נ וכן איתא בנדרים (דף מ') דבקו"ח חייב אף גדול אצל קטן ואם אינו רוצה יכולים ב"ד לכופו ע"ז ואף לבזותו וא"כ היכא שע"י בזיון זה ינצל חבירו מהסכנה בודאי מותרים לבזותו דהא עדיף בזיון זה שינצל חבירו על ידו ממה שיבזוהו בהכאה וכדומה שעדיין לא ינצל חבירו עי"ז וא"כ בניוול המת אין לחוש לבזיון קרובים וכבוד הבריות דהא מותר לכופם ע"ז כדי להציל נפש ומותר ע"י רשות ב"ד לעשות כן. אבל לעצמו אסור וכהא דאסור להציל א"ע בממון חבירו וכן הא דיפיל עצמו לכבשן וכו' ונשאר רק משום בזיון המת בעצמו דהא המת חפשי מן המצות. אבל כבר כתבנו דניחא לו שעי"ז יוכלו להרוג הרוצח ולנקום דמו. ועוי"ל דכמו דאמרינן בסנהד' (דף מ"ח) שמוחל על זילותא בשביל יורשין וכפירש"י שם דניחא ליה שיתבזה בשבילם ה"ה הכא י"ל דאמדינן דעתו דניחא לו שיתגלגל זכות ע"י בהצלת נפש וגם כיון דיכול בחייו למחול על כבוד עצמו שלאחר מיתה ואז היה מחויב במצות ממילא אמרינן דודאי ניחא לו לקיים מצוה זו סמוך למיתתו ומוחל על כבודו כדי להציל עי"ז נפש מישראל. אך זה דחוק ובזה יש מקום להחמיר כדעת הבנין ציון ודלא כהנו"ב והח"ס אבל בנ"ד שהוא לכבודו לנקום דמו וגם דיש בזה הצלה לכלל ישראל ובתוכם גם יורשיו דלגבי יורשיו ניחא ליה שיתבזה כמש"ל נראה דודאי שרי:
והא דאיתא בסנהדרין (דף ע"ה) שלא תבעל לו משום פגם משפחה. הנה בלא"ה קשה דהא ע"כ איירי שהיא מרוצה דאלת"ה למה לא אמרינן משום בושתה והרי מותר לאדם למחול על בזיונו אף שאפשר שעי"ז יהי בזיון למשפחתו ג"כ ועמש"כ סי' בזה. ואפשר לומר דהכא הוא מתחייב בנפשו שלא היה לו ליתן עיניו באשה זו עד שיחלה מרוב תאוה וגם עתה י"ל שהיה אפשר לו להתגבר על יצרו רק שלא היה ירא שמים במדריגה זו ולכן אמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל ולאו כל כמיניה שיגרה יצה"ר בנפשו ועי"ז נכוף לחבירו לבזות א"ע למלאות תאותו וכעין זה אמרינן בכתובות (ד"מ) דהיכא דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה אין העשה דוחה ל"ת וע"ש בתו'. וגם דהוי כאבידה מדעת דהא אבידת גופו מרבה הש"ס מקרא דוהשבותו דכתיב גבי השבת ממונו. ואף דבגיטין (דף מ"ו ע"ב) תנן המוכר עצמו לעכו"ם פודין אותו וכן גבי זבין נפשיה ללודאי איתא שם בש"ס שפודין אותו. כבר כתב שם היש"ש דמוכר עצמו לנכרי לשעבוד פודין אותו משום קלקולא אבל אם מכר א"ע להריגה א"צ לפדותו והא דזבין ללודאי איירי שלא ידע שדרכם להרגו ע"ש וכ"נ מפורש ברמב"ם פ"ח מהמ"ע ובש"ע י"ד סי' רנ"ב ס"ו שכתבו אם מכר עצמו לעכו"ם ישנה ושילש אין פודין אותו ואם בקשו להורגו פודין אותו ולא כתבו הפוסקים מקור הדברים שכתבו אם בקשו ולא כתבו אם מכר עצמו להריגה ומוכח כמ"ש היש"ש שאם מכר א"ע מתחילה להריגה א"צ לפדותו ולזה כתבו שאם בקשו אח"כ להרגו פודין אותו. ובאמת דין זה מפורש בירושלמי פ"ד דגיטין ה"ט שאם מכר עצמו ללודים אף פעם אחת אין פודין אותו. ועוד איתא שם מעשה באחד שמכר עצמו ללודים אתא עובדא קומי ר' אבהו אמר מה נעשה מפני חייו עשה ומשמע דס"ל לר"א שפודין אותו. אבל ז"א דהיכי מייתי מעשה לסתור. וגם הטעם דמפני חייו למה הוא. ועו"ק דאם מפני חייו א"כ מה תועלת במכירתו ללודים שבודאי לא יחיה. ודוחק לומר שסמך על שאח"כ יפדוהו. ונראה דאיירי כמ"ש היש"ש שלא ידע שהם הורגים והיינו דקאמר ר"א שזה שעשה מפני חייו וחשב שיחיוהו מותר לפדותו. והמה"פ כתב שם דש"ס דילן ס"ל דלקטלא כ"ש דפודין אותו וכ"פ הרמב"ם ולא ראה דברי היש"ש שהזכרנו וכן לא דקדק בלשון הרמב"ם במ"ש ואם בקשו וכמש"ל. ובק"ע כתב שם לחלק בין היה לו כדי חייו או לא. ולע"ד הוא תמוה דלא מצינו חילוק בזה. עכ"פ שמענו שהמאבד א"ע לדעת אין מחוייבים להצילו. ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' ט"ז כתב שאם פשע בעצמו חייבים לפדותו והביא מהא דגיטין ולא חילק בין שעבוד למיתה. אבל העיקר כהיש"ש וכמש"ל. וי"ל שגם המהר"ם ס"ל כן ע"ש. שוב ראיתי שכ"כ במנחת חינוך בהשמטות למצוה רל"ז דהוי כאבידה מדעת. ולפלא שלא הביא הך דגיטין והירושלמי הנ"ל. ובהא דסנהדרין אף שעל ההתחלה י"ל שלא ידע שיוכל להגיע עי"ז לסכנה אבל מ"מ עתה היה יכול להתגבר על יצרו וכנ"ל ועדיין קשה לפמש"ל בסי' שאדם רשאי לעשות בגופו כ"מ שירצה ואין לו לחוש לפג"מ דדמי להא דזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו דא"כ הכא כשהיא מרוצה מה לנו לפג"מ וצ"ל דהכא לא נתרצתה האשה רק אם יגידו לה ב"ד שבני משפחתה מחוייבים למחול על פגמם והיא מחלה רק על פגמה:
והנה לפמש"ל דהכא הוי מתחייב בנפשו צ"ל דהש"ס לא מייתי לה שם לענין דבג"ע יהרג ואל יעבור ורק אגב דאיירי בדינים אלו מייתי עובדא זו אכן בבעה"מ ומלחמות שם מבואר דילפינן מיניה לדיני קידוש השם וכ"ה בשאר פוסקים וצ"ל דס"ל דלא הוי מתחייב בנפשו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מהא דפג"מ. והנראה דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת הביא הטעם דשלא יהו בנות ישראל פרוצות ולא טעם דפג"מ וקשה למה לא פסק כר"פ דאיהו מרא דתלמודא טפי מרב אחא בריה דרב איקא. ונראה דס"ל להרמב"ם דר"פ ס"ל כר"ש בכתובות (דמ"א) דחייש לפג"מ בכה"ג וכ"נ שם דר"פ מפרש לה להא דר"ש ע"ש. ורב אחא בדר"א ס"ל כרבנן שם והסברא היא דלר"ש הוי כאלו מבזה בני המשפחה בעצמם וממילא שאסורה ליבעל. דאף שב"ד יכולים לכופם למחול על כבודם. אבל כל זה מדעתם ולא שלא מדעתם וכמש"ל דלא נחתינן לנכסי בשביל מ"ע רק כופין אותו עד שיעשה בעצמו אבל לרבנן דלא הוי כמבזה אותם בעצם רק שממילא נמשך להם איזה בזיון וכשהיא מתרצה למחול על כבודה אין לה להשגיח על כבוד המשפחה וכדאיתא בכתובות שם. וממילא ה"ה הכא יכולים ב"ד להתיר לה זאת ולזה הוצרך ר"א לטעם שלא יהו פרוצות. ולזה פסק הרמב"ם כר"א משום דקיי"ל שם כרבנן דר"ש. וממילא בנ"ד כיון שבארנו דניחא להמת לינוול כדי לנקום דמו. וגם להקריבים אשר לפנינו ניחא להו אין לנו להשגיח על מה שעי"ז יהי איזה פגם לשאר בני המשפחה וכדשרו רבנן בכתובות שם להאמין לו שפיתה בת פלוני ואין חוששין לפג"מ וההכרח לקצר:
וע' פסחים (דף נ"ו ע"א) שגירר עצמות אביו על מטה של חבלים ופירש"י משום כפרה ומפני קידוש השם כדי שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים. וקשה דאיך הותר לנוולו בשביל תועלת לאחרים. והרע"ב כתב שם משום כפרה כדי שיתגנה על רשעו ויוסרו הרשעים. כלל בטעם אחד שמה שיוסרו הרשעים זוהי כפרתו. אבל ברש"י דמשמע שהוא טעם אחר קשה. וצ"ל דניחא לו להתגנות כדי להטיב עי"ז לאחרים וא"כ ה"ה בנ"ד שרי וכמש"ל. אך כבר פירש"י בסנהדרין (דף מ"ז) שהותר לבזותו שלא היה עושה מעשה עמך:
ועוד יש לדון בנ"ד דהא אין עושים הבזיון בידים רק שעי"ז יוגרם שיפקדו להוציאו מקברו ואין זה אלא גרם בושת. ואף שאח"כ יוכרחו להוציאו בעצמם. הנה אז יהי הברירה בידם שלא להוציאו. והשופטים יצוו לנכרים להוציאו רק הם יוציאוהו לכבודו כדי שיוציאוהו ישראלים. וה"ז דומה למפליג בים אף שעי"ז יצטרך לחלל שבת בשביל פק"נ מ"מ שרי להפליג לכתחילה ע' שבת (דף י"ט) וראשונים שם וע' ריב"ש סי' י"ז י"ח. ואף שאסור לבייש אף ע"י גרם. זהו רק כשמכוין לביישו וכדקיי"ל בב"ק (דף כ"ז) דבושת בעי כוונה עכ"פ להזיק. אבל בנ"ד מגישים הקובלנא כדי לנקום מהרוצח רק. שממילא יוגרם שיוציאוהו מקברו ויבדקוהו וכשאין מתכוין לבייש ולא להזיק לא הוי בושת. ואף די"ל דהוי פסיק רישא כי ידוע דלא סגי בלא"ה. נראה דגבי בושת לא שייך זה. וכן מוכח בב"ק (דף כ"ז) דמייתי הש"ס שם דקרא דוקצותה דנתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש חייב. ופירש"י שם וכ"כ בשטמ"ק שאף שנתכוין להצלת עצמו ולהנאתו ולא להזיק ג"כ חייב והעיקר תלוי שיתכוין לעשות מעשה זה ע"ש וקשה דלמה לי שיתכוין לעשות מעשה זה תיפוק דהוי פסיק רישא דא"א שלא יתבייש ע"י מעשה זו. ועכצ"ל דסברא דפס"ר לא שייך רק בדבר איסור. אבל לא לענין בושת ורק כשמתכוין לעשות מעשה זו הו"ל כמביישו בידים. וממילא בנ"ד אינו עושה מעשה בגופו כלל רק שע"י הגשת הקובלנא יבואו להוציא מקברו ולבדקו ובזה ודאי אין דין בושת. וגם אינו ודאי שיוציאוהו מקברו דהא אפשר שהרוצח יודה על רציחתו ולא יצטרכו לזה. ולכן נראה ברור שמצוה. על גואלי הדם של מת שיעשו משפט על רוצחי נפשו למען לא יזודון עוד: