שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן מא
ע"ד שהיה סדק באונא עליונה של ימין במקום שמתפצלים חלקי הריאה ועל חוד אחד מהסדק היתה סירכא לשומן היורד על הצלעות הנקרא פריסה והיה ניכר שיש קרום מהסירכא לתוך שולי הסדק והיה נראה כאלו מבצבץ מתוך הסירכא. וכשהסירו הסירכא נמצא החוד שלם. ועם הסירכא עבר קרום לתוך שולי הסדק. והבצבוץ הוה בשולי הסדק. והיה בשטח ההוא עוד סדקים עמוקים. אך לא היה שם סירכא:
הנה לכאורה יש להחמיר דהא כיון שמהסירכא יש קרום לתוך הסדק א"כ נראה ששורש הסירכא הוא בתוך הסדק ושם מבצבץ וגם דסירכא על גומא הוי תר"ל לדעת הרבה אחרונים ואף אם נאמר שהקרום שנכנס לתוך הסדק אינו שורש הסירכא מ"מ הרי הסירכא עמדה על שפת הסדק והריעותות סמיכות זל"ז בלי הפסק. ועוד דכיון שנראה הבצבוץ קודם שהסירו הסירכא א"כ ניכר שיש שם נקב תחת הקרום ואין במה לתלות את הבצבוץ שהבצבוץ היה תחת הקרום כי הלא לא ראו שהבצבוץ בשולי הסדק רק אחר שהסירו הסירכא. אבל מקודם היה נראה שמבצבץ לתוך הסירכא. וא"כ הוי הקרום מחמת מכה. וגם דרגלים לדבר ששורש הסירכא הוא ממקום זה וכמ"ש הפוסקים שאין סירכא בלא נקב רק כשעלתה הסירכא נדבקה בצד הסדק ועלתה על קצה הסדק ומשם נסרכה לשומן שעל הצלעות. והנה אף שהבעה"ע ועוד פוסקים כתבו ששומן התלוי על הצלעות דינו כדופן שסותם ע' ב"י סי' ל"ט. י"ל דהיינו רק כשהסירכא מגב הריאה שהריאה סמוכה לדופן ולזה דופן סותמתה. אבל בנ"ד שהנקב הוא בשולי הסדק אין הדופן מגיע לשם ואינו יכול לסתום וכמו דקיי"ל שאם הסירכא עומדת מקמא אין הדופן סותם:
אכן באמת יש לצדד להקל בזה. דהנה הסדק הזה אינו ריעותא כלל כי מצוי שיתפצלו חלקי הריאה. ובפרט באונא עליונה של ימין וכמבואר ביו"ד סי' ל"ה ס"ה. וכן בנ"ד נתבאר שהיו עוד סדקים באונא זו. וכ"כ בשו"ת גבעת שאול סי' נ"ו שאין זה ריעותא. והסירכא לשומן כיון שראינו שעיקר מקום אחיזתה היה על גב חוד הסדק ומשם נתחברה להשומן. י"ל שזהו שורש הסירכא ובתוך הסדק היתה מתחברת משם להשומן ולא היתה עולה על גב חוד הסדק. וגם י"ל שהקרום שבתוך הסדק עד גב החוד הוא סירכא ממקום למקום ומשם נסרך להשומן והוי כסירכא כפולה שיש להכשיר ע' סי' ל"ט ס"ד ובש"ך ואחרונים שם וע' חיבורי ח"ב סי' י"ט וכ"ח וכן עיקר דהא אין הסירכא יוצאת מן הריאה רק מן הסירכא ממקום למקום שהוא קרום בעלמא. ובפרט הכא שהוא לשומן הפריסה. ומה שמבצבץ בשולי הסדק כיון שאין כאן סירכא יש לתלות הבצבוץ באיזה סיבה כגון שאפשר בשעה שהוציאו הריאה נתעכב קצה הסדק הזה בדופן הבהמה ונפתח הסדק יותר מדאי ונקרע בפנים עי"ז קצת. וגם דלשיטת הסוברים שסירכא לשומן שעל הצלעות דינה כסירכא לדופן נראה דה"ה אם הסירכא עומדת בסדק או גומא. ובסירכא כסדרן נראה ודאי שהדין כן וכמדומה שכן מפורש באחרונים. וכן מסתבר דלהטעם שסירכא סופה להתפרק וכשהיא כסדרן אין סופה להתפרק לפי שמונחים זה אצל זה א"כ ה"ה כשיש שם גומא מ"מ הרי אין סופה להתפרק. ולהטעם דאין סירכא בלא נקב. הנה בכסדרן יש שני שיטות או משום ששוכבות זו אצל זו נסתם הנקב ע"י קרום הסירכא או דהא דאין סירכא בלא נקב נאמר רק בשלא כסדרן אבל בכסדרן לפי שסמוכין זל"ז מצוי שם סירכות אף בלא נקב ע' רש"י ותו' חולין (דף מ"ז ע"א) ושאר ראשונים בזה. ולפ"ז בנ"ד ג"כ י"ל דכיון שהשומן סמוך למקום זה אין הסירכא נמשכת ממקומה וממילא נסתם הנקב ע"י הסירכא ואף שלא הספיקה לסתום מ"מ הרי סופה ליסתם וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה דנקב שסופו להסתם אינו מטריף. אך שיטה זו היא דעת יחידית. אבל בנ"ד שיש מקום לתלות שנעשה הנקב אחר השחיטה א"צ לזה דהא י"ל שכבר נסתם הנקב. ולהסוברים שבשביל שהמקומות סמוכים נעשתה סירכא אף בלי נקב. גם בנ"ד י"ל כן דאף שיש שם סדק מ"מ הרי המקומות סמוכים ומונחים תדיר זה אצל זה ובנקל יסתרכו זה לזה ע"י ליחות וחמימות הגוף. ולזה לענ"ד יש להכשיר בזה בהפ"מ אם יש סברא לתלות הבצבוץ שניקב שם לאחר שחיטה וכמש"ל: