שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ל
כבוד ידידי הרה"ג וכו' מוהר"ר מאיר זאב נ"י מו"צ בסעמיאסיטש.
ע"ד הא דאי' בתמורה (די"ב) אין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן אפר. וקאמר עלה בש"ס דאתיא דלא כר"ש דס"ל שאם נתן אפר בתחילה כשר. והקשה כבודו דהא איתא בתוספתא הובא בר"ש פ"ו דפרה מ"ב ומודה ר"ש שאם נתן את המים ואח"כ נתן את האפר וראה שהוא מרובה והוסיף עליו מים אחרים צריך קידוש שני שאין מי חטאת עושין מי חטאת אלא מתן אפר. והקשה כת"ר דא"כ למה קאמר הש"ס בתמורה דאתיא מתניתין דלא כר"ש דהא ר"ש גופיה קאמר בתוספתא כלשון המשנה רק על כוונה אחרת. וא"כ אפשר דגם במשנתינו הכוונה כן. הנה לכאורה יפה הקשה. אבל באמת לק"מ. דלא מיבעיא לפי הגירסא שבמשניות וכ"ה בפירש"י ובש"ס שם (די"ב ע"ב) אין מי חטאת נעשין מי חטאת. ודאי דאין לפרש במשנה כן. דבתוספתא הכוונה דאף שכבר יש בכלי מי חטאת עם אפר. מ"מ אינם עושים את המים שהוסיפו שיהיו ג"כ מי חטאת. רק מתן אפר עושה מי חטאת. אבל במשנה הכוונה שהמים נעשו מי חטאת בשעת מתן אפר. וזה שייך רק כשנותנים המים מקודם. אלא אף להגירסא שבמשב"ג בתמורה שם אין מי חטאת עושין מי חטאת. ג"כ לק"מ דבמשנה גרסינן עם מתן אפר וע"כ צריך לפרש שאין מי חטאת נעשים מי חטאת רק כשנותנים האפר. אבל לא בנתינת המים. אף שכבר נתנו שם אפר לצורך המים הללו. אבל בתוספתא גרסינן אלא מתן אפר. והכוונה שאף שכבר יש שם אפר שניתן שם בשביל המים הקודמים. מ"מ אין האפר הזה מקדש את המים שנתנו אח"כ. כי אין האפר מקדש רק את המים שבשבילם ניתן האפר שם. ולזה אמרו בלשון מתן אפר. ולא אמרו שאין עושין מי חטאת אלא אפר. דזה הוי משמע שכל שיש בכלי אפר חטאת מקדש את המים וא"כ גם מים שניתנו אח"כ יקדשו למי חטאת. לזה אמרו מתן אפר. שהנתינה גורמת לעשות מי חטאת את המים שהאפר ניתן בשבילם. וכדקיי"ל בפ"ו דפרה שאם נפל אפר מעצמו לתוך המים אינו מקדש:
ולכאורה פשטות המשנה דתמורה שם מורה שהכוונה כהא דתוספתא הנ"ל. דהא במשנה מייתי שם כל דבר שאינו נעשה ע"י דבר שכמותו או זאח"ז. וכהא דמדומע אינו מדמע ואינך ע"ש. והא דמים שאובין אין פוסלין רק לפי חשבון. הכוונה ג"כ שג' לוגין שאובין עושים את כל המקוה כשאובין. וא"כ ה"ה במי חטאת הכוונה שמי חטאת אין עושים את מים שניתנו לתוכם למי חטאת כהא דתוספתא הנ"ל. אכן לפי הגירסא אין מי חטאת נעשים מ"ח שכן עיקר הגירסא וכדאיתא במשניות ובש"ס (דף י"ב ע"ב) ובכל המפרשים הראשונים. א"א לפרש כן וכמש"ל, וצ"ל שהכוונה דאף שהאפר הוא קדוש לחטאת דהלא הוא אפר פרה. מ"מ אינו מקדש את המים רק כשיתנו בכלי את המים מתחילה ואח"כ את האפר והוי שפיר דומיא דאינך דמייתי במשנה שם:
וע"ד מ"ש התו' בביצה (דף ו' ע"א) ד"ה וכי דכיון שאסור לכתחילה לשחוט עגל במעי אמו משום דהוי כשוחט בלילה לפי שאינו יכול לראות שם לא מיקרי מוכן. וי"ל שיהא אסור משום מוקצה אף אחר שנולד. והקשה כת"ר דהא קיי"ל בשבת (דמ"ג) דטבל מיקרי מוכן כיון שאם עבר ותיקנו מתוקן. לכאורה יפה הקשה. אבל באמת לק"מ לפמ"ש התו' בשבת שם בשם הרשב"א דסברא זו שייכא רק בטבל שאחר התיקון אין בו שינוי. אבל היכא שע"י מעשיו ישתנה הדבר מכפי שהוא לא הוי מוכן. ואמרינן מיגו דאתקצאי ע"ש. א"כ הכא השחיטה הוי שינוי גדול. ולזה לא הוי מוכן ובביצה (דף ל"א ע"ב) דמדמי רש"י נפחת הבית לטבל והתו' הקשו שם מהא דהסל לפני האפרוחים. נראה דס"ל דנפחת הבית מיקרי שינוי. ובזה מיושבים דברי התו' שם. דלכאורה אין דבריהם מובנים שהקשו על רש"י מסל לפני האפרוחים ומוכני שיש עליו מעות. וקשה דהא בלא"ה קשה מטבל וכמו שהקשו התו' בשבת שם. ומה שייכא קושיא זו לפירש"י. וא"ל שרצו להוכיח הסברא שצריך שיסתלק המוקצה לגמרי בתיקונו כמו שתירצו שם. והכא הפחת ישנו בעולם. דז"א דהא רק אח"כ הקשו זה ומשמע דמתחילה הוי משמע להו דגם בנפחת מיקרי נסתלק. והיינו דכיון שנפחת ואפשר ליטול הפירות הרי נסתלק המוקצה לגמרי כמו בטבל שנתקן. ורק אח"כ חזרו להקשות דמסתבר דכיון שהפחת ישנו בעולם הוי כאילו לא נסתלק המוקצה. אבל לפמש"ל א"ש דמעיקרא הוי ס"ל שסברת הרשב"א בשבת שם דלא הוי מוכן רק כשאין שום שינוי. ורק לפי פירש"י שם דמדמה נפחת לטבל. משמע דס"ל דאף שיש שינוי מ"מ לא הוי מוכן. לזה הקשו דלפ"ז יקשה מהא דסל ומוכני. ותירצו שצריך שע"י התיקון יסתלק המוקצה לגמרי. וה"ה בנפחת הרי נסתלק המוקצה כיון שאפשר ליקח הפירות דרך הפחת. ודמי לטבל. ובכ"ז הקשו אח"כ דמסתבר דכיון שהפחת ישנו בעולם לא מיקרי נסתלק המוקצה. ובזה א"ש שהקשו שם התו' מהשוחט בשבת. וקשה דמה שייכות הוא לכאן והו"ל להקשות זה בשבת (דף מ"ג) או בביצה (דף ל"ד). ולפמש"ל א"ש. כי לפמ"ש הרשב"א בשבת שם שצריך שלא יהא שינוי ע"י התיקון וכמו בטבל. לק"מ משחיטה דזה הוי שינוי גדול וכנ"ל. ורק הכא שהכריחו שצ"ל לפירש"י שכל המוקצה נסתלק ע"י התיקון מיקרי מוכן. א"כ קשה מהשוחט בשבת שהמוקצה מסתלק. ובגוף סברא דטבל מוכן הוא יש להאריך ואכ"מ. וע' תו' שבת (דף ק' ע"א) וע' שעה"מ פ"א מהי"ט הכ"ד. ומה שהקשה שם מלגין של טבל. נראה דלק"מ דשם הוי בלגין טבול יום והיה אסור לעשותו תרומה שלא יטמא את התרומה. ואיירי כשלא היה אפשר לתרום באופן אחר וההכרח לקצר: