שות דברי מלכיאל חלק ה· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן כד
כבוד הרבנים הג' וכו' מו"ה חיים נ"י ומו"ה נחום נ"י מו"צ דק' סלאוויטא
ע"ד אשר בעירם נפטר הש"צ זה איזה שנים. ובאשר אף הגדול שבבניו היה עדיין בחור לזה לקחו למו ש"צ אחר. ועתה יצא הש"צ לעיר אחרת. וחפץ בנו של הש"צ הקודם להיות ש"צ על חזקת אביו ורוב מנין ממתפללי ביהכ"נ נתנו לו כתב. ורוב מנין נתנו כתב לש"צ אחר. באמרם כי באשר אחרי מות אביו נתמנה ש"צ אחר בטלה זכות חזקתו ובקשו להודיעם דעתי בזה ע"פ ד"ת. ואף כי אני טרוד וחלוש כעת. אך באשר נצרך למעשה תיכף אצלתי עת להשיבם בקוצר. והנה לא כתבו כת"ר מדוע לא יחפצו בבן הש"צ הקודם. ואיזה מגרעות יתנו בו הצד שכנגדו. ולזה אני דן באופן אשר שניהם שוים ביראת ד'. כי זהו עיקר במדות הש"צ שיהי' ירא שמים וידע לפני מי הוא עומד בעת תפלתו. ולא יעשה את הביהכ"נ ח"ו כבית תיאטרון להשמיע קולו בשיר בבית ד' ולבו בל עמו. ובחזנים כאלה אין שייך דין חזקה. דמה שייך חזקה בדבר עבירה. ואולי היה אביו ירא ד' והוא אינו ממלא מקום אביו בזה. וזהו העיקר כדאי' בהוריות (דף י' ע"ב) וברמב"ם פ"א מה' מלכים. ולזה אני דן באופן אשר שניהם יראי ד':
הנה דין ירושה במינוי על הציבור הוא מפורש בספרא וספרי ובכל הפוסקים אף דלענין רבנות יש חולקים משום דבמינוי הבא מכח התורה אין שייך ירושה ע' מג"א ס"ס נ"ג. אבל בשארי מינויים אין חולק. ובתשובת הרשב"א סימן ש' כתב לענין ש"צ שאם (אין) הבן ראוי לכך. אף שיש אחר טוב ממנו. שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם. כי לפי מה שאני רואה ממנהג אותם המקומות הבנים מתמנים מדעת הציבור חזנים תחת האבות. וגם זה היה אביו ואבי אביו חזנים. וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המינויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם. ואפילו כה"ג אם היה בנו ראוי אע"פ שיש אחרים כמוהו או גדולים ממנו הבן קודם שנאמר והכהן המשיח תחתיו מבניו עכ"ל. והובא במג"א ס"ס נ"ג. וקשה טובא למה תלי לה הרשב"א במנהגא הלא דין מפורש הוא בספרא פ' צו וספרי פ' שופטים שבנו קודם לכל המינויים. ומצאתי שהרגיש בזה הח"ס חא"ח סי' י"ב וכתב דס"ל להרשב"א דבמינויים הבאים מחמת תורה וקדושה אין שייך דין זה רק שנהגו לדמות ש"צ לכה"ג שבנו קודם. ולפ"ז אצלינו שלא מצינו מנהג בזה י"ל שאין הבן קודם אבל דבריו תמוהים דהא מסיק הרשב"א שכלל גדול אמרו בכל המינויין שבנו קודם משמע מזה שש"צ הוי בכלל כל המינויין ובחיבורי ח"ד סי' פ"ב הארכתי בע"ה לבאר שהעיקר דאף ברבנות שייך דין ירושה] ובאמת דברי הרשב"א נראה דסותרים זא"ז. שהתחיל מצד המנהג וסיים מצד הדין. וגם מ"ש אפילו כה"ג אין לו ביאור דמאי אפילו:
והנראה בזה דהנה לא מצינו בש"ס שיהא אחד ממונה לש"צ בקביעות. ורק מורידין בכל עת לפני התיבה את הראוי לכך. ומה שנזכר בש"ס חזן היינו שמש וכפירש"י בסוכה (ד' מ"ב ע"ב) וסוטה (דף מ' ע"ב) ומכות (דף כ"ג ע"א) וע' רש"י שבת (דף י"א ע"א) שחזן הכנסת היה מקריא את הקרואים לס"ת וע' יומא (דף כ"ד) והחזנין מפשיטין בגדיהם שפירש"י שמשין וע' ערוך ערך חזן. ושליח ציבור פירש"י בחולין (דף כ"ד ע"ב) הממונה לכל צרכיהם לתקוע שופר ולנדות ולמנות פרנס וכ"מ בש"ס שם דקתני נתמלא זקנו ראוי להיות ש"צ ולירד לפני התיבה אלמא דש"צ אינו היורד לפני התיבה. ובתו' שם הקשו הא איתא במגילה (דף כ"ד) קטן קורא בתורה ואינו יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו. משמע כשהביא ב' שערות יורד לפני התיבה ותירצו דליעשות ש"צ קבוע או להתפלל בתעניות ומעמדות אינו נעשה עד שיתמלא זקנו כדאמרינן בתענית (דף ט"ו) שאין מורידין רק זקן ורגיל. ונראה לכאורה מדבריהם שמפרשים דש"צ שבש"ס הוי לירד לפני התיבה. ורש"י גריס ולירד בוי"ו אבל ז"א דהא מוכח מלשון הברייתא דלאו היינו הך וכמש"ל ונראה שדעתם כמ"ש הרשב"א בחידושיו בחולין שם דחדא מילתא היא שליח ציבור לירד לפני התיבה. וכ"נ בתו' במגילה (דף כ"ד ע"א) שכתבו דש"צ דבחולין היינו לעבור לפני התיבה ובתוספתא פ"ק דחגיגה הגירסא ראוי להיות ש"צ לירד לפני התיבה בלא וי"ו והיינו כהתוס' והרשב"א. ומוכח מזה דאיירי בש"צ קבוע. דאלת"ה הול"ל סתמא ראוי לירד לפני התיבה ובירושלמי ספ"ג דסוכה ליכא באמת הא דראוי להיות ש"צ. רק שאינו יורד לפני התיבה עד שיתמלא זקנו. אבל עדיין קשה דאי ש"צ היינו מי שנתקבל בקביעות לירד לפני התיבה א"כ סגי למימר ראוי להיות ש"צ. וממילא נדע דהיינו לירד לפני התיבה. וכן קשה בר"ה (דף ל"ד ע"ב) דאיתא למה ש"צ יורד לפני התיבה. הו"ל להקשות למה ממנים ש"צ או למה יורדים לפני התיבה. ולפירש"י בחולין שם קשה ג"כ מהא דר"ה (דף ל"ד) דמבואר שהש"צ יורד לפני התיבה. וכן איתא בברכות (דף ל"ד ע"ב) שאם היה ש"צ וטעה סימן רע לשולחיו משמע שהיה מנהגם לקרוא להיורד לפני התיבה ש"צ. ומזה יש להקשות גם על הרשב"א והתו' דס"ל דש"צ הוי קבוע דא"כ למה נקיט בברכות (דף ל"ד) ש"צ. הול"ל יורד לפני התיבה. אך י"ל שאם אינו קבוע לא הוי סימן רע לשולחיו כי יש לתלות הדבר בשביל שאינו בקי ורגיל. אבל הקבוע שהוא בקי ורגיל אינו עלול לטעות. אך עדיין קשה מהא דעירובין (דף צ"ב ע"ב) דאיתא שם ציבור בגדולה וש"צ בקטנה יוצאין ידי חובתן. מבואר שהיורד לפני התיבה נקרא ש"צ. אכן גם על התו' ורשב"א קשה למה נקיט ש"צ דהוי קבוע. הא ה"ה אם אינו קבוע. וצ"ל דקמ"ל דלא נימא שאם הוא קבוע הציבור נגרר אחריו. ועוי"ל דגם להתו' והרשב"א אף מי שאינו קבוע נקרא ש"צ. דהא עכ"פ הוא שליח של הציבור. רק דבחולין פירש"י דאיירי בקבוע. אבל עדיין קשה לשון הש"ס בר"ה (דף ל"ד) וכנ"ל:
והנראה דגם התוס' ורשב"א מודו שהש"צ היה בימיהם ממונה על כמה דברים בביהכ"נ. וכדאיתא בסוטה (דף ל"ט ע"ב) אין הש"צ רשאי להפשיט את התיבה בציבור מבואר שזה היה מוטל על הש"צ. והיה מנהגם שהוא היה יורד לפני התיבה כדי שלא יצטרך לחפש בכל עת מי שירד לפני התיבה. והיינו דאמרינן בחולין שראוי להיות ש"צ לירד לפני התיבה. דבש"צ לחודא לא סגי דהו"א דראוי להיות ש"צ לשאר דברים. אבל לא לירד לפני התיבה. וזה קרוב לפירש"י. וכן פירש"י בסוטה (דף מ' ע"ב) דחזן הכנסת היה מפשיט את התיבה. מבואר דס"ל דחזן וש"צ הכל אחד ודלא כהרשב"א בחולין (דף כ"ד) שכתב שהם שני ענינים [והתו' בחולין י"ל דגרסי ולירד לפני התיבה בוי"ו. ופירשו דקאי על תעניות ומעמדות. ויש לדחות. וע' לשון התו' בזה בסוכה (דף מ"ב ע"ב) ואקצר. ומיושב לשון הש"ס בר"ה (דף ל"ד) למה הש"צ יורד לה"ת. דלא מצי למימר למה ממנים ש"צ לפי דש"צ היה עיקר מינויו לענינים אחרים. והא דלא קאמר למה יורדים לפני התיבה י"ל דזה שפיר ידע ר"ג שי"ל שיורדים לפני התיבה כדי להוציא את שאינו בקי. רק ר"ג הקשה למה יורדים בקביעות לה"ת. דהו"ל לירד רק כשנמצא בביהכ"נ מי שאינו בקי. ולזה קאמר למה ש"צ יורד לפני התיבה דהיינו בקביעות. והשיבו לו להוציא את שאינו בקי. וזה חסר מובן דהא אפשר שאין שם מי שאינו בקי והיה לנו להצריך לבדוק אם יש שם איש כזה. אבל לפמ"ש א"ש שהכוונה כדאיתא בר"ה (דף כ"ט ע"א) דש"צ דעתו אכולי עלמא להוציא אף אותם שאינם בביהכ"נ והיינו כדאמרינן שם (דף ל"ה) שמוציא אף עם שבשדות [וי"ל דהיינו רק ש"צ הקבוע שיודע לכוין זה. אבל מי שאינו קבוע אינו יודע זאת. אבל ז"א דא"כ מי שאינו קבוע צריך לבדוק אם יש שם מי שאינו בקי. ונראה דקאי על כל היורדים לה"ת. ובר"ה (דכ"ט) קאי על תקיעות. ונקיט שם ש"צ רק לאפוקי יחיד שתוקע לעצמו. או שתוקע בפירוש בשביל חבירו ע"ש בסוגיא] ומר"ה (ד' כ"ח) יל"ד שהש"צ היה תוקע בשופר ג"כ וכפירש"י בחולין (דף כ"ד). והתו' ורשב"א חולקים עליו רק במ"ש שהיה מלקה ומנדה בשביל שזה נקרא חזן וכמש"כ התו' במגילה (דף כ"ד) וכדאיתא במכות (דף כ"ג) ובתענית (דף כ"ד ע"א) איתא רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא נחית קמיה שליחא דציבורא ופירש"י נחית קמיה שירד לפני התיבה וקשה למה לו תו למימר שליחא דציבורא. וכעין דאיתא בברכות (דף ל"ג ע"ב) ההוא דנחית קמיה דרבה וקמיה דר"ח ע"ש. אבל הכוונה לפרש שהיה ש"צ קבוע ואולי קמ"ל לפי שהיה ביום תענית וצריך רגיל כדאיתא בתענית (דף ט"ז) וכמש"כ התו' במגילה (דף כ"ד). לזה השמיענו שהיה ש"צ קבוע ורגיל. וביומא (דף פ"ז ע"ב) דקאמר שמואל כי מטא ש"צ אבל אנחנו. י"ל ג"כ משום דביוה"כ צריך להתפלל מי שרגיל כמ"ש התו' שם דלא גרע מתעניות. ויותר נראה כמש"ל דגם את היורד לפני התיבה קרי לפעמים ש"צ דהא עכ"פ, באותה שעה הוא שלוחם של הציבור. ועדיין קשה מההיא דתענית דהא מצינו ביומא (דף נ"ו ע"ב) ההוא דנחית קמיה דרבא. ושם איירי ביוה"כ ע"ש. ומ"מ לא נקיט לשון ש"צ להשמיענו שהיה קבוע ורגיל. וצ"ל דבאמת לא היה קבוע ורגיל עדיין ולזה טעה כדאיתא התם. ואולי לא נמצא שם אז מי שרגיל בתפילה. ורבא בעצמו לא היה לו כח לעבור לפני התיבה. ויותר נראה הכוונה ע"פ מה דאיתא בתשובת הגאונים שע"ת סי' קע"ח שמונה מילי דחסידותא שעשה רב ומונה מידה העשירית שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה. וכן איתא במגילה (דף כ"ב ע"ב) דרב איקלע לבבל בת"צ וירד לפני התיבה כמש"ש התו' ד"ה אין מהירושלמי וא"כ יקשה למה לא ירד רב בעצמו לפני התיבה גם במקום זה כיון שהיה רגיל במצוה זו. לזה קאמר דההוא דנחית קמיה היה ש"צ קבוע. ולא רצה רב לדחותו מחזקתו ולגרום לו בזיון וזה נכון בע"ה. ובפשוטו י"ל דכיון דע"כ היה צ"ל נחית קמיה ההוא גברא. וא"כ אין אריכות לשון במ"ש שליחא דציבורא. וע' חיבורי ח"ד סי' י':
עכ"פ נראה שבימיהם לא היה להש"צ שום שררה רק שניתנה לו החזקה במצות ביהכ"נ להפשיט התיבה ועוד צרכי מצוה. וממילא היה יורד לפני התיבה בקביעות לפי שהיה מצוי תדיר בביהכ"נ. וגם אם נמנה מתחילה לירד לפני התיבה נראה דהוי רק חזקה במצוה. ולא הוי שררה. וזה גרע מחזן הכנסת. לפי שהחזן היתה לו שררה להלקות ולנדות. אבל הש"צ לא היתה לו שררה על אחרים ולפז"נ שאין שייך בזה ירושה. דירושה ילפינן רק דומיא דמלך שיש לו שררה על אחרים. אבל לא במי שיש לו מצוה קבועה. ולזה הוצרך הרשב"א להביא ראיה ממנהגם שממנים לש"צ בן תחת אביו. הרי שתופסים זה למינוי ושררה כיון שיכול לעכב על אחרים שלא ירדו לפני התיבה בלעדיו. ולזה מייתי ראיה מכה"ג. דכה"ג ג"כ אינו שררה רק שהוא קודם בעבודת ביהמ"ק לכל הכהנים. וביוה"כ אסור להקריב זולתו. ובכ"ז קיי"ל שמוריש זכותו לבנו. ודאיתא בירושלמי פ"ה דשקלים הי"ב דכה"ג ממונה על כל הגזברים. זה תיקנו אח"כ. אבל לא מן התורה. ומ"ש הרשב"א וזה כלל גדול וכו' הכוונה דכיון שנוהגים בזה דין שררה א"כ צריך לעשות כמו בכל המינויים שאם בנו ראוי לכך הוא קודם. ודלא כהח"ס שכתב הסברא מצד שמינויין בא בכח התורה והקדושה וכמו ברבנות. דלא דמי. דרבנות הוי מינוי ושררה על הציבור משא"כ ש"צ. ועפמש"ל יש לבאר הא דדרשינן בכה"ג מקרא דתחתיו מבניו. וכן מה שהביא זה הרשב"א שם. וע' ח"ס סי' י"ב ושו"ת ברכת רצה סי' ק"י ואכמ"ל בזה:
והנה במחזיק במצוה יש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי חזקה ואם מוריש חזקה זו לבניו. ודעת רוב הפוסקים דהוי חזקה משום שדינו כמינוי ושררה שאין מורידין אותו וכמ"ש המרדכי בב"ב סי' תקל"ב ובב"ק פ' החובל וכן קיי"ל באו"ח ס"ס קנ"ג וע"ש במג"א ובח"מ ס"ס קמ"ט. ומבואר שם שמוריש החזקה אף לבניו אחריו. והטעם משום דהוי כמינוי ושררה. ואף דבמרדכי סוף מגילה כתב שאין דין ירושה בזה. מ"מ הפוסקים נראה שתפסו להלכה כהמרדכי בב"ק וב"ב שיש בו דין ירושה. ובחיבורי ח"ג סימן א' כתבתי לישב הסתירה ולבאר שיש חילוק בין מצוה שבגופו למצוה שבממונו. ועכ"פ לשיטה זו ודאי דגם לש"צ יש דין מינוי להוריש לבניו אחריו אם ראויים לזה. והרשב"א ס"ל כהפוסקים שהמחזיק במצוה אין לו דין מינוי. לזה הוצרך להביא ראיה מהמנהג. וא"כ לדידן שנוהגים לפסוק דין חזקה במצות כמ"ש בח"מ ס"ס קמ"ט וכן החליטו כל האחרונים. לזה אנו דנין בש"צ דין ירושה לבניו. וכ"כ כמה אחרונים שלש"צ יש דין מינוי לענין חזקה וירושה. ועוי"ל דכיון שאצלינו הש"צ מיוחד רק לעבור לפני התיבה בשבתות ויו"ט. ה"ז מינוי וכבוד שהוא יתפלל בימים הקדושים ולא אחר. משא"כ בעובדא דהרשב"א שמבואר בשאלה שם שהיו לו כמה עבודות שלא היו בכלל מינוי. וגם היה עובר לפני התיבה, וא"כ היינו הש"צ המוזכר בש"ס. ולזה ס"ל דלא הוי בכלל שררה. אך ז"א דמ"מ כיון שהוא היה עובר לפני התיבה בקביעות שפיר הוי ממונה על דבר שבקדושה אף שהיו עליו עוד עבודות.
עוד נראה בדעת הרשב"א כפמ"ש הכלבו הובא להלכה ביו"ד ס"ס רמ"ה דהיכא שנהגו לקבל רב או ש"צ על זמן מוגבל ואח"כ מסלקין אותו מותר לעשות כן. ובח"ס סי' ר"ו נתקשה בדברי הרמ"א הללו. ולדעתי סברתו ברורה דכיון שנהגו כן הוי כאלו התנו עמו בפירוש וכדקיי"ל בב"מ (דף ק"ד) ובח"מ סי' ס"א דכל דבר שנהגו הוי כאלו התנו וכתבו זה בפירוש. ושוב לא מיקרי זה הורדה ובזיון כיון דאדעתא דהכי נחית מעיקרא והוי כאלו מחל בעצמו על חזקתו דמה לי אם מוחל לבסוף או מוחל בתחילה ובמקום שיש מנהג זה פשוט שאין שם דין ירושה בהתמנות דכיון שיכלו לסלקו ככלות הזמן לא עדיף יורשו ממורישו ואין לשני אלא כחו של ראשון. ובמקום כזה נראה דאף אם קבלו אותו בפירוש על כל ימי חייו, מ"מ אין לבניו זכות ירושה דזה הוי כקיבלוהו על זמן מוגבל שמנהגם לסלקו ככלות הזמן וה"ה שיכולים לסלק את בניו כשמת אביהם וכלה הזמן שקיבלו אותו. וזהו כוונת הרשב"א שם דבמדינתו היו מקומות שנהגו לסלק ככלות הזמן הקבוע. ובעובדא דהרשב"א שם מבואר שקבלוהו בפירוש על כל ימי חייו. ולזה כתב הרשב"א דחזינן שמנהגם שהבנים יורשים את מינוי אבותם. וא"כ מוכח שמנהגם דאותם שמקבלים על כל ימי חייהם מורישים את כבודם לבניהם אחריהם דלא הוי כאלו קבלום על זמן קבוע רק כאלו קבלום סתם. ומה שפירשו שקבלום על כל ימי חייהם באו ליפות כחם באשר מנהגם היה לקבל על זמן קבוע ואח"כ לסלקם ואם יכתבו סתם יש לדון דהכוונה על ג' שנים באשר י"א שאין לקבל על יותר מג' שנים כדאיתא בח"מ סי' של"ג וע' ח"ס חא"ח סי' ר"ה וחי"ד סי' ר"ל. לזה כתבו בפירוש שמקבלים אותו על כל ימי חייו. ולזה כתב אח"כ שזה כלל גדול שכל המינויים ממנים בניהם אחריהם. ומייתי ג"כ מכה"ג לפי שגם הוא אין לו שררה רק מינוי בקדושה וכמש"ל כ"נ נכון בדעת הרשב"א ועכ"פ אצלינו שאין שייך מנהג זה ואין מסלקים ש"צ ככלות הזמן וכמ"ש הח"ס חא"ח סי' ר"ו פשוט שיש לש"צ דין ירושה במינויו וכמפורש בכל האחרונים:
עכ"פ שמענו שיש ירושה לענין ש"צ. ואף שבנו לא היה ראוי במות אביו להיות ש"צ. מ"מ לא אבד חזקתו וכמו כל מחזיק במצוה כשהניחה מחמת אונס דקיי"ל בח"מ ס"ס קמ"ט שחוזר למצותו ע"ש בפוסקים ובא"ח סי' נ"ג וס"ס קנ"ג הטעם בזה. ורק אם לקחו ש"צ אחר שוב אין מורידין אותו דכיון שלא היה באפשרות שיהיו בלי ש"צ ולהמתין עליו. א"כ נתמנה השני כדין. ושוב אין מורידין אותו. ואף כה"ג שנטמא ומינו אחר במקומו קיי"ל ביומא (דף י"ב ) שאין מורידין אותו. ואחר מיתת הכה"ג הוא קודם לבנו של הכה"ג וכמ"ש בזה בחיבורי ח"ד סי' פ"ב. אכן אם יצא הש"צ לעיר אחרת פשוט שזכות חזקת הבן במקומו עומד והוא קודם לאחר ולא שייך בזה כיון דאידחי אידחי כיון שנדחה באונס. ובס"ס קמ"ט מבואר דאף שמסרו המצוה לאחר בכ"ז כשנסתלק האונס מהראשון נוטלים מהשני ונותנים להראשון. ומ"מ פשוט שאין מסלקין את השני דשם בהחזקת מצוה לא הוי הורדה. וגם כי ידוע שהחזיק בזה בשביל שהראשון אנוס. אבל במינוי הוי זה הורדה גמורה וכמש"ל מהא דכה"ג וע' ח"ס חא"ח סי' כ"ו וחח"מ סי' כ"ב בזה. אכן בנ"ד שהשני יצא משם ודאי שבנו של הראשון קודם לאחר:
והנה בח"ד סי' פ"ב בארתי דהיכא שיש מחלוקת יש לפקפק בדין הירושה של מינוי אביו. אך זה שייך רק היכא שהצד שכנגדו מציעים איזה מגרעות שיש בהיורש באופן שאינו ראוי לכך. אבל בנ"ד כיון שלא נזכר זה בשאלה משמע שאין להם מגרעות בבן הש"צ רק שרוב מנין רוצים יותר בש"צ אחר. ואולי מפני שקולו יותר ערב וכדומה איזה טעמים. ובאופן כזה אם בן הש"ץ הקודם הוא ירא שמים כראוי הוא קודם לאחר וממילא אין נ"מ במה שאין לו רק רוב בנין כי אף המיעוט יוכלו להכריע בזה כיון שע"פ ד"ת הוא קודם וכולנו מחוייבים לשמוע בקול תוה"ק ובפרט שסמכו כפי שיגידו להם ע"פ ד"ת הרי הסכימו עליו אם יזכה ע"פ ד"ת: