אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן צג

סימן צב

הנה במ"ק דף כ"ז כ"ח ובשו"ע סי' שנ"ה קיי"ל שאין מניחין מטה של אשה ברחוב להספד מפני הכבוד. ואיתא שם עוד שאין עולין בחבר עיר על האשה. ופירש שם הט"ז דהיינו מה שמתאספים העם בחבורה ברחוב לכבוד המת. והש"ך כתב שאין כבוד לת"ח מנהיג העיר שילך ללות אשה. וע' בפרישה בזה. והנה בזמנינו נהגו להספיד אשה ברחוב ואף יולדת וכן עושים שורה לאשה. וקשה איך עושים נגד דין המפורש בש"ס. ואפשר לצדד דהנה הטעם שאין מניחין הוא מפני הכבוד שלא תבוא לידי ניוול ופירש"י ששופעת זיבה. וס"ל לנהרדעי בש"ס באמת דרק של יולדת אסור לפי שהיא שופעת דם אבל של שאר נשים שרי. ורק ר"א ס"ל דאף שאר נשים אסור ויליף ממרים שסמוך למיתה קבורה. וצ"ל דס"ל דמ"מ אפשר שגם שאר נשים יצא מהם זיבה אחר מיתה. אבל א"ל שהטעם משום גזירה אטו יולדת. דא"כ לא שייך למילף זה ממרים כיון דהוי רק גזירה דרבנן. ולזה נראה שחשש זה היה שייך רק בימיהם שהיו מוציאין המת בכליכה. והיינו מטה מסורגת בחבלים וכדמשמע בתו' שם ד"ה כליכה שהיו החבלים קצת רחוקים זה מזה ע"ש. וכן איתא במ"ק דף י' ע"א ובכתובות ס"ד שמטותיהם היו בחבלים. ולזה אם היתה שופעת הדם היה יוצא לארץ דרך החבלים. והיתה באה לידי ניוול. אבל אצלינו שנושאים במטה שהמת מושכב על נסרים ואין חשש שיזוב לארץ. מותר להניחה ברחוב כי בודאי לא תבוא לידי ניוול. ואין שייך לומר דכיון שנאסר במנין שוב אין להתיר אף אם בטל הטעם. ז"א דהא משמע להדיא דשלא ברחוב העיר שרי להניחה. והיינו משום דניוול ליכא רק ברחוב אבל בביתה דרכה בכך וליכא ניוול. וכיון שהותר בפירוש בשעת תקנה זו היכא דלא שייך הטעם. ממילא ניתן רשות להתיר היכא שבטל הטעם וכמ"ש בס"ד בחיבורי ח"א סי' כ"ח יעו"ש באורך בזה. ואף דילפינן לה מקרא דמרים. מ"מ פשוט שאין בזה איסור תורה דהא מפורש במשנה הטעם מפני הכבוד. ול"ל טעמא.. וזה בודאי אין לומר דתלי אי דרשינן טעמא דקרא. ועכצ"ל דזה הוי רק אסמכתא בעלמא. וכן מוכח מהא דאיתא במ"ק דף כ"ב ע"א שהמדחה מטת אביו ואמו ה"ז מגונה. הרי מפורש שמצוה להשהות מטת אמו לכבודה. וע"כ צ"ל דבבית או בחצר שרי להשהות. וקרא דמרים הוי רק אסמכתא. וממילא לדידן שהמת מושכב על מטה של נסרים שרי להניחה אף ברחוב. כ"נ לצדד בזכות המנהג:

ולענין הא דאין עולין בחבר עיר פירש הט"ז דהיינו להתאסף הציבור בחבורה ברחוב כהא שכתב הטור סי' שע"ו. דללוות קיי"ל בסי' שד"מ ס"ב דאשה דינה כאיש. והנה מ"ש מסי' שד"מ תמוה דשם לא איירי לענין ללוות רק לענין הספד ואיירי שם בהספד שלא בפני המת דהא איתא שם שמספידים אותה בביהכ"נ וביהמ"ד וכדאיתא במגילה כ"ח. ובודאי אין מכניסין מטתה לביהכ"נ. ורק בחכם אלוף וגאון איתא בטור שמכניסין מטתו לביהמ"ד. ולא מטת אשה ואף אם היא אשת חבר. [ובעתים הללו הורגלו להכניס מטות אנשים בינונים לביהמ"ד להספידם. והוא שלא כדין ובזיון למקום קדוש ואני קורא עליהם ויטמאו את מקדשי. וכן ראיתי בספר זכור לאברהם שהביא מפאר הדור סי' ע"ז שאין להכניס מת לחצר ביהכ"נ ע"ש] וע"כ איירי שלא בפני האשה אזי שפיר מספידין. אבל ללוות מטתה אפשר שאין ראוי שילווה הציבור. וכ"כ בספר זכור לאברהם ח"ג בה' אבל אות ה' בשם שו"ת חסד לאברהם שמספידין אשה רק שלא בפניה וכתב שם דאף בביה"ק אין להספיד אשה בפניה ע"ש. ואצלינו המנהג להספיד אשה בביה"ק או ברחוב בפניה וכמש"ל. אכן בלא"ה נכונים דברי הט"ז בזה דלשון אין עולין לא משמע דקאי על לויה. וגם דפשטות הש"ס ופוסקים דאיתא שרואה המת ואינו מלוהו וכו' משמע דאין חילוק בין איש לאשה. ואף שי"ל שסמכו הפוסקים על הא דמסקו בדבריהם שזה רק עד שיהא לו כשיעור כל צרכו. וממילא נדע דכל מת הוא לפי דינו. וע' סי' שס"א ס"א כמה השיעור לאשה. בכ"ז בפשטות הדבר משמע דאיירי אף באשה:

ומ"ש הט"ז דקאי על אסיפה בחבורה המוזכר בטור סי' שע"ו. קשה טובא דהא שם איירי בשורה שעושין אחר הקבורה ע"ש. ובזה בוודאי אין חילוק בין איש לאשה. והנה בגוף הברייתא דאבל רבתי והובאה בתוה"א שער ההוצאה יש לפרש הכוונה שאם האבל הוא אשה אזי אין עושין שורה. והכי איתא שם מניחין האיש ברחוב ולא האשה עולין ברחוב עיר על האיש ולא על האשה מברין אצל האיש ולא אצל האשה. וא"כ כמו דדין דהבראה קאי אם האבל הוא אשה. ה"ה הכא הא דחבר עיר איירי ג"כ בזה. אבל הט"ז שם מפרש לה דקאי אם המת הוא אשה וזה תמוה כנ"ל. שוב ראיתי בפרישה סי' שנ"ה שכתב להדיא לפרש כמ"ש דקאי על האבל שאם הוא אשה אין עושין שורה בחבר עיר. וצריך לדחוק שגם הט"ז כוונתו כן ע"ש. והב"ח והש"ך פירשו על מנהיג הציבור והוא דוחק שלשון עולין לשון רבים לא משמע כן. והול"ל אין חבר עיר עולה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה