שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן פא · כ
ועוד יש חשש פסול מצד שהיוד דבוק כל גגו לגג ההא והרי כתב הב"ח באה"ע סי' קכ"ה ס"ו והובא במג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ז שאף שנגיעה אינה פוסלת מ"מ אם נגע כל אורך האות פסול ואין מועיל תיקון דהוי כחק תוכות. אך י"ל דהנה עיקר טעם הב"ח שם מפני שנשתנה צורת האות עי"ז לגמרי ע"ש. ובנ"ד לא נשתנה צורת האות כלל. והפר"ח כתב שם על דברי הב"ח הנ"ל וליתא דהיינו דווקא כשנשתנה צורת האות ע"י הדביקות. אבל כשלא נשתנה צורת האות יגרר ושפיר דמי וכ"ד הח"מ וזה ברור עכ"ל. ולא ידעתי מה השיג על הב"ח דגם הב"ח כוונתו כן. רק דנקיט דמסתמא כשנדבק כל אורך האות אזי נשתנה צורתו. ודעת הח"מ שם סק"ו ובב"ש סק"ו וסק"ח שתלוי אם תינוק יכול לקרותו וכן עיקר וכמבואר בפוסקים. והב"ש שם סק"ז הוכיח ממ"ש הפוסקים דבנפל טיפת דיו ואין האות ניכרת הוי חק תוכות. משמע שבדיבוק שתי אותיות זו לזו מותר להפריד אף כשאין ניכר האות. ונראה דמ"מ החמירו בשאין תינוק קוראו משום דכיון שנשתנה צורת האות הוי ככותבו עתה ע"י תיקון והו"ל שלא כסדרן שהחמירו בגט או משום שצריך ציווי הבעל וכמבואר בתשובת הרא"ש בזה והובא באחרונים שם. אבל ודאי שא"צ למחוק כל האות דלא הוי חק תוכות כיון שהגרירה היא רק בין אות לאות. ובזה חולקים הח"מ וב"ש על הב"ח דקרי לה חק תוכות וכן עיקר. וכ"נ דעת הט"ז שכתב שם בסק"ו אהא שכתב הרמ"א שי"א שאין להפריד האותיות אם נוגעין דהיינו דווקא אם דבוקים ממש ולא בנגיעה דקה. הרי מפורש שדעתו שהמחבר שמתיר שם להפריד וכן היש מקילין ברמ"א שם מתירין אף בדבוקים ממש והיינו כמש"ל. ורק מש"ש הט"ז שכ"כ הב"ח צ"ע דהב"ח אוסר לתקן רק מצריך למחוק כל האות. ואולי הביא רק שהב"ח עושה חילוק בזה. והב"ש כתב שהב"ח והט"ז קיימי בחד שיטתא. ולפמ"ש ז"א: