אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן לח

סימן לז

ב"ה יום ה' ט"ז מ"א תרל"ד

א

הנה בא לפני עובדא בחלב שנראה בה לאחר ההעמדה מראה אדמומית. והנה כבר הוזכר ענין זה באחרונים הובאו בבה"ט סי' פ"א בשם חינוך ב"י ושו"ת נחלת שבעה משום דדם נעכר ונעשה חלב. והכא חזינן שעדיין לא נעכר כל הצורך. וקאי באיסורו משום דם ולא מהני ביטול בששים יעו"ש ואין גוף הספרים הנ"ל ת"י. והנה זה כבר מכמה שנים נתקשיתי דהא אנן קיי"ל בנדה ט' כרבנן דפליגי שם אדר"מ דקאמר דמת או גמלתו חוששת משום דדם נעכר ונעשה חלב. ורבנן ס"ל דדיה שעתה משום דאיבריה מתפרקין. ועתה מצאתי בשו"ת בנין עולם סי' ל' שהקשה כן עליהם ונשאר בקושיא ודחה אותם לדינא יעו"ש. ואין לומר דאיבריה מתפרקין הוא ענין מוסיף על ר"מ. אבל גם רבנן ס"ל דדם נעכר. דהא בבכורות ו' ע"ב קאמר דחלב חידוש הוא דהא דם אסור וחלב מותר אף שנעכר מדם. וקאמר הניחא לר"מ אבל לרבנן דקאמרו איבריה מתפרקין מאי א"ל. ומשני דהיא גופא חידוש דכל היוצא מן החי אסור. הרי להדיא דלרבנן לא ס"ל כלל דדם נעכר ונעשה חלב:

ב

והנה דלא לישווינהו להגאונים הנ"ל כטועים בדבר פשוט כזה. היה נראה לי בישוב זה דבאמת תמוה לומר דרבנן יחלוקו על זה. דאיך יכחישו החוש. דכבר הסכימו כל חכמי הרופאים שהחלב בא מן הדם. ובפרט דקיי"ל כרבנן. וודאי שלא תהי ההלכה נגד החוש. והבנין עולם בעצמו הביא שם דעת הרופאים בזה שנעשה החלב ממיץ הדם. ולפלא שלא הרגיש בסתירתו בדבריו תכ"ד שהביא דהלכה כרבנן שאינו בא מן הדם כלל. לפי הבנתו בדעתם. ובעצמו הביא בפשיטות שידוע שחלב נעשה מן הדם. יעו"ש בסוף התשובה. וכן צ"ע מהא דשבת קמ"ד גבי חלב מטמא שפירש"י ותוס' שם בפשיטות לדעת ר"ע ורבנן דדם נעכר ונעשה חלב ע"ש. וקשה איך יסברו תרווייהו דלא כהלכתא. ואף דלהלכה אינו מוכרח בדבריהם: ויש לפרש דר"ע ורבנן מדמים דם לחלב רק לענין דתרווייהו משקים הבאים מגופה. וכן מצאתי בר"ש סוף מכשירין שפי' כן ודחה פירש"י ע"ש. וכן פי' התוס' בנדה י"ט ע"ב ע"ש. אבל על פירש"י ותוס' דבשבת קשה. וכבר התעורר בזה הנו"ב במ"ת חי"ד סי' ל"ה והביא מזה ראיה שיש מקום לפסוק כר"מ ע"ש. איברא מש"ש להוכיח ג"כ ממשנה דנדה דף ז' ע"ב דקתני שמסולקת מדמים עד שתגמול את בנה. משמע אפילו עד ג' וד' שנים ותרתי ס"ל כ"ד חודש וכל זמן שמניקה. הוא תמוה דא"כ ת"ק מאן ניהו דהא ר"מ נמי ס"ל עד שתגמול את בנה. וע"כ צ"ל דסיפא ר"מ. ובירושלמי שם מפורש להדיא דהיא פלוגתא דר"מ ור"י. ולר"י רק עד כ"ד חודש ולא יותר ע"ש. וע' באליהו רבא במשניות שם שמפרש ג"כ כן. וע' ברע"ב ור"מ וז"ב]:

ג

והנה בכריתות דף י"ג איתא שהתירו למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור ופריך אמאי טהור הא נטמא מהחלב וכ"ת לא איתכשר הא איתכשר בטיפה המלוכלכת על הדד. אר"נ אר"א בר אבוה שלא הניח טיפה מלוכלכת על הדד. ופריך רבא הא מקום חלב מעין הוא דתנן חלב אשה מטמא שלא לרצון בהמה א"מ אלא לרצון אלא אמר רבא ה"ט דבנה טהור משום דהוי ס"ס שמא לא ינק כשיעור ואת"ל ינק שמא ינקו ביותר מכדי אכילת פרס. ופריך הש"ס על רבא דס"ל דחלב הוי מעין ול"צ הכשר דהא תנן דחלב מטמא ברביעית ורוקו וזובו ומ"ר מטמאין בכ"ש ואי מעין הוא ליטמא בכ"ש כזובו ורוקו. ומסיק דלא הוי מעין והא דתנן דחלב מטמא שלא לרצון לאו דאמר דלא ניחא ליה אלא בסתמא ואמרינן דעתו של תינוק קרובה לגבי חלב אבל אמר דלא ניחא ליה טהור. והנה התו' בשבת קמ"ד ע"א סד"ה לא לרצון הקשו מאי פריך בכריתות י"ג האי חלב לאו מעין הוא למה מטמא שלא לרצון ומוקי בסתמא אבל שלא לרצון אין מטמא. דהא כיון דטעמא משום דדם נעכר א"כ הוי כדם ודם מטמא שלא לרצון ונשארו בקושיא. ותמיהני דהו"ל להקשות שם בגוף הסוגיא דמוכיח מדצריך רביעית לא יטמא שלא לרצון דהא דם מגפתה ג"כ בעי רביעית שם בברייתא ומטמא שלא לרצון כדתנן במכשירין פ"ו. וע"כ צ"ל דבסתמא לא מיקרי שלא לרצון כיון ששמו משקה כדיליף מקרא דדם חללים וכן בחלב מקרא דותפתח את נוד החלב בנדה נ"ה ע"ב. ורק היכא דקאמר להדיא דלא מחשיב ליה למשקה ומבטל ליה ולא ניחא ליה ביה אז בוודאי גם דם אינו מטמא. ובדם מגפתה איירי ג"כ בסתמא. והא דבעי בכריתות י"ג ע"ב בחלב טעמא דדעתו של תינוק קרובה אצל חלב. היינו משום דחלב אשה מאוס הוא לאוכלו כדאיתא בכתובות ס' וסתמיה לאיבוד קאי אי לא דדעתו של תינוק קרובה. משא"כ בדם דשפיר חזי לעכו"מ וכדומה. וסוגיא דכריתות ס"ל כאיבעית אימא דבשבת שם כמ"ש התו' שם מקודם דאף דהש"ס בשבת שם מפרש דשלא לרצון דזיתים וענבים היינו דלא ניחא ליה וא"כ ה"ה בחלב דמדמו להו התם. מ"מ סוגיא דכריתות אתיא כהואבע"א שם דמפרש שלא לרצון בסתמא וכיון שהולך לאיבוד מה שנסחט מ' הזיתים וענבים אפקורי מפקר להו. רק התו' הקשו שם ע"ז דא"כ חלב נמי אזיל לאיבוד והוי כלא ניחא ליה. ולענ"ד י"ל דהיינו דמשני הש"ס משום דדעתו של תינוק קרובה לחלב ולזה כ"ז שלא נאבד שפיר מיקרי משקה וכמ"ש וז"ב. ולא עדיפי חלב ודם ממים דהיכא דלא ניחא ליה ולא אחשבינהו לא הוי משקה כדאיתא בבבא בתרא צ"ז וע"ש בתו' בזה. אך בזה י"ל וליישב ג"כ קושייתינו בסוגיא דכריתות הנ"ל דשאני דם דיליף מקרא דדם חללים וסתמא דדם חללים הוי שלא לרצון. אבל ז"א וגם הא קרא איירי במפלת האויבים וזה הוי שפיר לרצון:

ד

ועפמ"ש יש לישב קושיית התו' בשבת שם קמ"ג ע"ב שהקשו למה לי קרא דחלב מיקרי משקה כיון דדם נעכר ונעשה חלב ע"ש שנשארו בקושיא על רש"י שם. ולפמ"ש א"ש דחלב גרע דמאוס וה"א דלא הוי משקה כלל. וקושייתם באמת תמוה. דמה לנו מה שהיה קודם. כיון שעכשיו הוא ענין אחר. וכן מיושב בזה קושיית התו' בנדה י"ט ע"ב שהקשו דבשבת קמ"ג קאמר דחלב מטמא משום שבא מדם חללים כפירש"י שם. ודם נדה אמרינן בנדה שם דלא הוי בכלל דם חללים. ודוחק לומר דחלב בא מעיקר דם שבגוף כמו דם מגפתה אבל דם נדה לא עכ"ד התו'. והוא תמוה לענ"ד דהא מפורש בנדה ט' שהחלב בא מדם נדות ע"ש וכ"כ הר"ש סוף מכשירין להדיא. ואפשר כוונתם שהחלב נעשה מהדם בעודו בתוך האיברים. וממילא לא נשאר בה כ"כ הרבה דם שיהיה לה דם נדות והוא דחוק ואי"ה להלן נדבר בזה בל"נ. אבל לפמ"ש א"ש דאף דחלב שפיר מיקרי משקה משום דבא מדם ולא גרע מדם. מ"מ י"ל שדם נדה אינו משקה משום דמאוס ומזוהם מאוד. וכמו בחלב גופיה דבעינן קרא דמיקרי משקה וכנ"ל משום דמאיס והוא נכון בס"ד:

ה

והנה רש"י פי' בכריתות י"ג דרבא דקאמר שחלב מטמא שלא לרצון משום דהוי מעין היינו כרוקו ומימי רגליו. והתו' הקשו ע"ז ופירשו דכיון דמטמא שלא לרצון ע"כ מעין הוא והוי משקה עכ"פ. דאי אינו משקה אינו מעין. ולא היה מטמא שלא לרצון ע"ש. והנה הסוגיא שם קשה דמעיקרא מאי קסבר דקאמר דמעין הוא ולבסוף דמסיק דלאו מעין הוא מאי קסבר ובאיזה סברא פליגי ההו"א והמסקנא וגם התו' בשבת קמ"ד נתקשו מאוד בסוגיא הנ"ל דמאי מוכיח מהא דחלב בעי רביעית דאינו מעין. דהא י"ל דלהכי אינו מטמא בכ"ש משום שאינו חוזר ונבלע כדאיתא בנדה נ"ו. ומש"ש התו' לתרץ דכיון שאינו חוזר ונבלע לא מיקרי מעין ומעיקרא ס"ד דש"ס דחוזר ונבלע. לבד שכבר הרגישו בעצמם שתמוה לומר כן ע"ש. לענ"ד הוא תמוה דהא כבר כ' התו' בעצמם בכריתות שם דהא דס"ד דרבא דחלב הוי מעין היינו לאחשוביה משקה ולא לענין לטמא כרוק ע"ש. וא"כ מה שייך לחלק בזה בין חוזר ונבלע או לא דהא בטמא מת לא שייך כלל דין מעינות וכמ"ש התו' שם על פירש"י ע"ש. וזה צ"ע. וגם מ"ש דס"ד דהש"ס דחוזר ונבלע הוא תמוה דאיך יטעה במציאות בטבע הענין. ועוד קשה לי דא"כ תיקשי לרבא מגוף המשנה דמייתי דדם מגפתה ג"כ מטמא שלא לרצון. וא"כ ע"כ ס"ד דדם נמי מיקרי מעין ודם בוודאי אינו חוזר ונבלע ואף אינו מתעגל ויוצא כדאיתא בנדה י"ט ע"ב ובדף ל"ד ע"ש בפירש"י לענין דם נדה ואין חילוק בין דם נדה לדם מגפתה. ובפרט לפירש"י דתלי חלב בדם משום שנעכר מדם וכמש"ל. וצע"ג בדברי התו'. ועכ"פ הסוגיא צריכה ביאור:

ו

והנלע"ד בזה עפ"י שיטת רש"י בשבת קמ"ד שהטעם דמטמא שלא לרצון משום דדם נעכר ונע"ח דזה הוי ס"ד דרבא והיינו כר"מ דס"ל דדם נדות נעכר. והנה בנדה ל"ד ע"ב מרבה דם טוהר של מצורעת דמטמא מן ולנקיבה אף דאינו מעין גמור דאינו מתעגל ויוצא מ"מ מרבה לה. וע"ש בתו' שהקשו דלירבי שאר דברים ותירצו דעדיף לרבויי דם דמטמא במקום אחר והוא דחוק. וגם קשה טובא דא"כ מנ"ל לאוקמא קרא דלזכר באם אינו ענין לנקיבה לדם טוהר כדאיתא שם ל"ד ע"ב. טפי עדיף לאוקמא לזוב באונס בזכר גופיה דג"כ מטמא טומאה חמורה כשהוא ברצון וכן בראייה ראשונה דמיבעי ליה שם וע"ש בתו' ורבא ס"ל שם באמת דאינו מטמא ע"ש וא"כ לרבא תיקשי. וגם מה שפירשו התו' דאיבעיא ליה אי הוי מעין צ"ע לענ"ד דהא בש"ס שם משמע שהוא פשוט כן. וגם מה שכתבו בתי' השני דמיבעיא ליה אי ניליף מקרא דולזכר ג"כ צ"ע דלפ"ז הלשון שבש"ס אי מעיין הוא או לא אין לו ביאור. וגם לשון הש"ס גבי רב ולוי אי מעין אחד הוא אי לא משמע דמעין הוא. אבל הנלע"ד דבאמת דם נדה מעין הוא דהכתוב קראו מקור וכדיליף בתוספתא הובאה בתו' נדה י"ט ובכ"מ. רק שאינו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע ולא דמי לרוק. ולזה מרבי לדם טוהר במצורעת טפי משאר דברים. משא"כ זוב מיבעיא ליה אי הוי מעין או לא. אבל זה פשיטא ליה דאיזו חוזר ונבלע כדאיתא בדף נ"ו ע"א כנ"ל. ולזה ס"ד דרבא כיון דחלב בא מדם נדה שנעכר הו"ל כדם נדה דהוי מעין ג"כ והסברא נותנת דלא בעי רצון. וכ"נ בתוספתא דשבת שהביאוה התו' בנדה י"ט והר"מ ור"ש בשילהי מכשירין דבכולהו בעי שיהיה לשון משקה ע"ש. ובדם נדה לא מייתי רק לשון מקור. דקשה מ"מ מנ"ל דמיקרי משקה. ובתו' נדה משמע דיליף מג"ש ממים. אבל בר"ש שם העתיק קרא דמקור נפתח בלשון ואומר. שהוא עוד ראיה משום דכתיב שם ולנדה. וכ"נ האמת דמעתיק כוליה קרא. וגם אי משום מים הרבה פסוקים היה מוצא במים שנקראו מקור והיינו כיון שהוא מעין ממילא מיקרי משקה וכנ"ל. וס"ל לרבא דהיינו טעמא דמטמא שלא לרצון וכן בדם מגפתה דהוי ג"כ מעין לס"ד. ולזה שפיר מקשי כיון דס"ל דחלב הוי מעין משום שבא מדם נדה הו"ל לטמויי במשהו כמו דם טוהר של מצורע שנתרבה לטמא כרוק:

ז

ומיושב בזה שפיר קושייתינו מדם מגפתה דדם מגפתה לא אתי מדם נדה ואף אם הוי מעין לא מטמא בכ"ש שאינו מתעגל וחוזר ונבלע כנ"ל. אבל בחלב מקשי שפיר. ולזה מדחה דע"כ חלב לאו מעין הוא דלא אתי כלל מדם נדות [או אף דאתי מדם נדות מ"מ הדם מעיקרו נמשך לשם עד שאינו מעין כלל ורק שלא נשאר מה לצאת עוד לדם נדה וכמש"ל אות ג' ע"ש] ואיירי הא דשלא לרצון בסתמא. וממילא גם דם מגפתה דמייתי מינה איירי נמי בכה"ג בסתמא וכמש"ל אות ד' בס"ד. ואין צ"ל כלל סברא דמעין מטמא אף שלא לרצון. וכן משמע בתוספתא דדם אינו מעין דלא מייתי רק קרא דמיקרי משקה. והיינו דרק דם נדה הוא מקור ומעין אבל לא שארי דמים. כי דם נדה מתקבץ בתוך הרחם כידוע ושם הוא המקור משא"כ דם האיברים. ונראה דלמסקנא באמת ס"ל דחלב אינו בא מדם נדה רק מדם האיברים ולזה מדמה במשנה דמכשירין דמייתי לה בשבת קמ"ד חלב לדם מגפתה וכפירש"י שם דדם נעכר ונע"ח. ול"ק ממסקנא דכריתות וכנ"ל ואתיא כרבנן דר"מ. דלר"מ ע"כ אתי מדם נדה וכמש"ל אבל באמת גם לרבנן חלב נעשה מדם ורק לא מדם נדה:

ח

ובזה מיושב מה שפשוט לכל וכן דעת חכמי הרפואה שחלב בא מדם וכמש"ל דגם רבנן ס"ל הכי. ואפשר שזהו כוונת התו' בנדה י"ט ע"ב שכתבו דאפשר דחלב בא מדם אחר שלא מדם נדה יעו"ש רק שנראה להם לדוחק. אך ז"א. דהא משמע דהם כתבו זה לר"מ ור"מ ע"כ ס"ל דאתי מדם נדה ע"ש וכמש"ל אות ו'. ובזה מיושב פירש"י בשבת שם שהביא קרא דותפתח נוד החלב ותשקהו דחלב מיקרי משקה ע"ש. והקשו התו' דכיון דמפרש לה אליבא דמ"ד דדם נעכר ונע"ח א"כ למה לי קרא דלא גרע מדם ע"ש. ולפמ"ש א"ש דלא אתי מדם נדה לרבנן רק מדם איברים והוא משתנה בעודנו מתחיל לצאת אל המציאות ואינו בא כלל לכלל דם. ולזה צריך ראיה שהוא משקה אבל אי אתי מדם נדה א"כ הוא מעין ואף אם לא בא מעולם לכלל דם מ"מ הוי משקה וכמש"ל דמעין מיקרי משקה עכ"פ. ועוד נראה דרק אי אתי מדם האיברים בעי קרא לחלב דאף דילפינן מקרא דדם חללים ישתה דהוי משקה. מ"מ י"ל דכיון שנשתנה למשקה אחר בעי קרא למילף דהוי משקה כיון דהוי מאיס וגם י"ל דהוי אוכל לתינוק. וכ"כ במקור חיים בחידושיו בכריתות י"ג. אבל אי בא מדם נדה והוי מעין כדילפינן בתוספתא דשבת מקרא וכמש"ל א"כ שפיר א"צ קרא אחרינא לחלב והוא נכון בס"ד:

ט

ובזה מיושב שפיר דברי הנ"ש והחינוך ב"י הנ"ל דגם לרבנן החלב נעשה מדם רק שאינו מדם נדה. ובסוגיא דבכורות הכי פירושא דקאמר הניחא לר"מ דדם נעכר ונע"ח. פי' דלדידיה נעשה מדם נדה ודם נדה מתקבץ ברחם בעורקיו והו"ל דם כנוס שחייבים עליו כרת. משא"כ לרבנן שנעשה בתוך האיברים בעוד שלא פירש וכמש"ל. ודם האיברים שלא פירש מותר ולא חל עליו שם איסור כלל בשעה שנשתנה לחלב וגם בבהמה יש דם נדות או שנאמר שהכוונה שנעשה מדם הכנוס וע' בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' צ' בשם ס' יהושע דיש דם נדות לבהמה. ולזה כשיש מראה אדמומית א"כ לא נשתנה לגמרי והו"ל דם שפירש וזה לא הותר כלל. ומדוקדק בזה לשון רש"י בבכורות שם ד"ה אמר מר שדקדק לפרש שנעשה מדם נדה וגם כתב שהאוכלו בכרת. ואי הוי דם האיברים אף לאחר שפירש אינו כ"א בלאו גרידא כדאיתא בכריתות כ"א. ומצאתי שהרגיש בנו"ב מ"ת חי"ד ס"ס ל"ה בפירש"י להוכיח דדם נדה אינו מדם האיברים ע"ש. ובשו"ת בנין עולם הקשה למ"ד דם נעכר דהא הוי דם האיברים שלא פירש ע"ש שהאריך ולא הרגיש כלל בפירש"י הנ"ל. וגם נעלם ממנו דברי הנב"י הנ"ל וע"ש שרוב דבריו שם מבוארים בנו"ב ובמג"א ר"ס רט"ז ונעלם ממנו במחכ"ת שכבר הקדימו המג"א בדבריו:

י

ובזה יש לתרץ דברי המג"א סי' רט"ז סק"ג שכתב דהרר"י דס"ל דמוסק שנעשה מדם בע"ח מותר. טעמו משום דילפינן מחלב שמותר מפני שנשתנה הדם ונעשה חלב וה"נ נשתנה הדם למוסק. והקשה בעל אור חדש בנו"ב שם דהא קיי"ל דאיבריה מתפרקין ולא אמרינן שדם נעכר ונע"ח. ותירץ הנו"ב שם דהרר"י ס"ל דהלכה כר"מ. והוא תמוה לענ"ד לומר שיפסוק כר"מ בלי שום טעם נגד כל הפוסקים. ולכאורה רציתי לומר דכוונת המג"א דלמ"ד דם נעכר ונע"ח ניליף דאזלינן בתר מעיקרא. וממילא גם לרבנן לא אשכחן דפליגי בהא סברא. אבל ז"א. דמ"מ לרבנן מנ"ל הא סברא. כיון דצריך קרא להכי. ומצאתי בפמ"ג בא"ח שם שכ"כ ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש דמ"מ יליף שפיר אף לרבנן. דהא בא מדם האיברים שנשתנו. ואף לפמש"ל דלא בא עדיין לכלל איסור מ"מ שפיר ילפינן לה ששינוי מועיל. ורק דהש"ס לא נקיט שם לחידוש. דנימא דגם בבהמה טמאה לישתרי. דמ"מ יאסר משום צירן ורוטבן כדפריך בש"ס שם. והא דשרי מה שנשתנה דם לחלב י"ל משום שלא נקרא עליו שם דם בעת שיש בו איסור דם וכנ"ל:

יא

ועפמש"ל אמרתי לבאר דבר אגדה בברכות י' ע"א דקאמר כל גמוליו שעשה דדים במקום בינה וטעמא מאי א"ר יהודה שלא יסתכל במקום ערוה ורב מתנא אמר שלא יינק ממקום הטינופת. ולכאורה הענין תמוה דמעיקרא פשיטא ליה שחסד הוא שעשה דדים במקום בינה ובתר הכי פריך טעמא מאי ואפשר שע"ז גופיה פריך מהו החסד. אך לפ"ז תמוה דקאמר שלא יינק ממקום הטינופת וכדומה. הול"ל שיינק במקום בינה שזהו עיקר החסד. ועוד תמוה מה שייך להקשות למה לא עשה הדדים במקום הערוה. א"כ נקשה כן בכל אבר למה לא נעשה במקום אחר. ואפשר מפני שבבהמה הדדים סמוך לערוה. גם מחלוקת ר"י ור"מ ג"כ תמוה לכאורה במאי פליגי. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דכוונת הש"ס להקשות לר"מ דס"ל דם נעכר ונע"ח והיינו דם נדות כמש"ל. וס"ד שהדם מתקבץ במקומו ברחם ואח"כ נמשך למעלה אל הדדים ומקשה שפיר דהו"ל לעשותם סמוך לערוה ויינק מן המקור בעצמו ויהיה הענין בנקל יותר שיהיה החלב קרוב יותר לבוא. כי כל דבר יותר טוב ממקורו. וכמו שבבהמה באמת כן ולא פריך לה לר"ש דאיירי בה מקודם דלדידיה לא קשה כלל דלטעמיה אזיל דס"ל איבריה מתפרקין בנדה ט' ע"ש ולא נעשה כלל מדם נדות כנ"ל. ולזה שפיר מפרש הטעם שנעשו במקום בינה כדי שימשך יותר מדם שבמקום בינה שהוא יותר נקי וזך ועיקר הקושיא לר"מ. וסתמא דגמרא קפריך לה. או אפשר דגם לר"ש פריך לפרש מהו החסד. רק שהמתרצים מתרצים אליבא דכ"ע גם אליבא דר"מ וממילא גם לר"ש מיושב [ובצל"ח שם ראיתי דלזה קאמר שם שאמר שירה כשדר במעי אמו משום דמעוברת מסולקת דמים כדי להכין לו מזון דדם נעכר ונע"ח ע"ש. והוא תמוה דהא הך דאמר שירה רשב"י קאמר לה ואיהו ס"ל בנדה ט' דאיבריה מתפרקין. וא"ל דגם לדידיה החלב בא מדם שנתקבץ בהיותה מעוברת. ז"א. דא"כ תיקשי מסוגיא דבכורות הנ"ל וכמובן] ולזה רב יהודה תירץ בפשוטו שלא יסתכל במקום ערוה. אבל רב מתנא משני שלא יינק ממקום הטינופת הכוונה כי דם נדה מזוהם מאוד כידוע רק כשנמשך מלמטה למעלה מזדכך הדם מעט מעט שכל דבר שמתרחק ממקורו מזדכך מחלאתו וזוהמתו ולכוונה זו נעשו הדדים במקום בינה שיתמשך דרך כל גופה עד שיהיה נקי מכל פסולת [ולזה באמת מרגלא בפי כל שחלב אשה מטמטם הלב והיינו מפני שבא מדם נדה לר"מ והוא מזוהם ביותר. ולהלכה כבר השיג באדני פז ע"ז אבל בכ"ז מקום יש לו. ועוד נראה דאף לרבנן דס"ל איבריה מתפרקין ובא משאר איברים כמש"ל מ"מ כל זמן שאיבריה מפורקין אם מינקת את בנה אזי מדם הנדה שהיה ראוי להיות נעשה עתה חלב. ולזה הוא מזוהם ומטמטם הלב ודלא כבעל אדני פז סי' י"ז. וראייתו שם מנדה ט' אינה כלום ע"ש ועכ"פ מנהג ישראל תורה היא. ואין להקשות ע"ז מבכורות שם דא"כ גם לרבנן חלב אתי מדם נדה. י"ל דבטל ברוב שאר דם. ואף דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא בטיל הכא אינו מעורב בתחלת ברייתו כי דם נדה מתקבץ בתוך הרחם וכמש"ל ודם האיברים הם לבדם ועמ"ש בחי' לב"מ בס"ד בזה בארוכה בדברי המרדכי] וממילא לר"ש א"ש ג"כ שיינק ממקום בינה שהדם נקי וזך. ועוי"ל דלא פליגי ורב יהודה משני אליבא דר"ש ור"מ אליבא דר"מ. ובהא גופא ג"כ ל"פ דגם רב מתנא אפשר ס"ל כרבנן רק מתרץ אליבא דר"מ:

יב

ועפמ"ש יש לישב קושית הכרו"פ סי' פ"א איך האכיל אברהם להמלאכים חלב כיון דהוי אמ"ה לרבנן. ולעצמי יישבתי דכמו שדם מן החי שרי לב"נ כן חלב ומצאתי בכרו"פ שתירץ כן. אבל לפמש"ל בלא"ה א"ש כיון דחלב בא מדם אף לרבנן א"כ לא עדיף מדם גופיה דשרי לב"נ. והנה המג"א שם כתב דלא ילפינן מחלב ששינוי מועיל דהא אמרינן בבכורות ו' חידוש הוא. ולכאורה דבריו תמוהין דהא קאמר התם דלהכי בעי קרא דהגמל לאסור חלב בהמה טמאה משום דכיון שחידשה התורה דחלב מותר הו"א דמותר אף בטמאה וא"כ י"ל דהיא גופא ילפינן דאי לאו קרא דהגמל הו"א דחידוש הוא בלי טעם כלל וממילא גם בטמא יהא מותר. ולזה אצטריך קרא לאסור בטמאה וממילא נדע שאין זה מצד חידוש וגזירת הכתוב רק בדם התירה התורה משום דנשתנה ונעשה חלב ותו לא הוי חידוש ושפיר ילפינן לעלמא. ועפ"ז נראה לישב ג"כ דברי הש"ך ביו"ד סי' פ"א שכתב דבאמה"ח לא נאסר רק בשר אבל לא היוצא ממנו כמו בכל טמא ולזה מימי חלב ג"כ מותר ע"ש ותמה הפר"ח שם עליו דהא אמרינן בבכורות שם דחלב חידוש הוא משום דהוי מאמה"ח ושרי אלמא דאף היוצא ממנו אסור. ולפמ"ש י"ל דהא דקאמר חידוש הוא זה הוא רק קודם דכתיב קרא בטמאה אבל השתא דכתיב בטמאה שפיר אמרינן דטעמא דחלב מותר משום דאמה"ח לא נאסר רק בשרו ותו לאו חידוש הוא. ואין להקשות מהתו' דחולין דף ס"ד ד"ה שאם שכתבו להקשות אמאי הוי חלב חידוש הא הוי חלב וביצה ודבש הרבה כתובים ותירצו משום דכל חדא מינייהו אתו מן החי בגוונא אחרינא ע"ש. ולפמ"ש הש"ך קשה כיון דכתיב קרא לאסור בטמאה ממילא נדע שבאמה"ח לא נאסר רק בשר וא"כ למה לי קרא לאסור ביצת עוף טמא או להתיר ביצת עוף טהור לשיטת בה"ג שם. ודוחק לומר דהתו' אזלי בשיטת הרא"מ שאוסר מימי חלב. אך ז"א דהוא גופא תירוץ התו' דהו"א דביצה דמי טפי לבשר של אמה"ח מחלב וכן דבש. אבל השתא דכתיב בכולהו גווני דשרי שפיר ילפינן מינייהו דלא נאסר רק בשר אמה"ח וכנ"ל. ואח"כ ראיתי בשו"מ ח"ב סי' צ' שהקשה על הש"ך מדברי התו' ולענד"נ כמש"ל:

יג

אך הנה הפרישה בסי' פ"א הקשה דמאי קאמר חידוש הוא ושרי בטמאה הא אמה"ח איסור אחד וחלב טמאה שני איסורים. ותירץ דאין אמה"ח נוהג בטמאים. ולכאורה קשה טובא דלס"ד דקאמר דדם נעכר ונעשה חלב הוי ע"כ שני איסורים דדם נוהג בטמאה. וכבר הקשה זה בעל אור חדש בנו"ב מ"ת חי"ד סי' ל"ה ותירוצו שם דחה בעצמו ע"ש ומכ"ש לפמש"ל דדם נדה כנוס ועומד. אבל נראה לפרש בש"ס כך. דאיתא בבכורות שם דה"א כיון דחלב חידוש הוא דאף דהוי דם שרי ממילא אף בטמאה מותר. ולכאורה זה תמוה דהא אדרבא קיי"ל בעלמא דחידוש לא גמרינן מיניה והכא הסברא איפכא. אבל הכוונה דכיון דחידוש הוא ע"כ צ"ל הטעם מפני שנשתנה הדם ונעשה חלב ובעת ההתהפכות אינו ראוי כלל למאכל ולא תורת דם ולא תורת חלב עליו וכמו במוסק שכתבו הפוסקים הטעם משום שבשעה שמתהפך הדם למוסק נעשה כעפר ע"ש במג"א סי' רט"ז וכ"כ שם הגר"א בהא דדבש בשם הר"ן. וכן מפורש סברא זו בתו' חולין ס"ד ד"ה שאם דה"א דביצת טמאה מותרת מפני שנוצרה מש"ז וכמו יאלי דחמורתא. רק שלבסוף דחו זה מפני שמעורות בגידין והוי כבשר והכוונה שמה שנעשה אוכל מהש"ז הוא בא מכח גוף הטמא וא"כ בוודאי אסור וכמו ולד הטמא שאין לו היתר אף אם הוא מפריס פרסה. אבל במוסק וכן בחלב הנעשים מדם כיון שכבר בא הדם שוב אינו מושך שום כח וליחות מן הגוף רק שבעצמו משתנה למוסק וחלב. ולזה כיון שבאמצע אינו ראוי לאכילה כלל שפיר שרי אח"כ שזה דומה לאפרוח הבאה מביצת טריפה דשרי כדאיתא בתמורה ל"א משום דכי גביל עפרא בעלמא הוא ע"ש וכמ"ש המג"א שם. וכיון שהגענו למדה זו שוב לא שני לן בין איסור אחד לשני איסורין כיון דהוי בינתיים עפרא בעלמא והו"א דשרי בטמאה. אבל השתא דכתיב לאסור בטמאה ע"כ צ"ל דחלב חידוש הוא באמה"ח ולא משום שנעשה כעפר. וא"כ יפה כתב המג"א דא"א למילף מינה משום דחידוש הוא וכנ"ל ואין הטעם משום שינוי דאדרבא ניליף מטמאה לאיסורא דבאמת אינו נעשה כלל עפר בעלמא ולזה בטמאה אסור. אכן לפמש"ל דגם לרבנן דם נעכר ונע"ח א"ש בפשיטות טפי דברי המג"א דהא ע"כ א"ל הכוונה כמ"ש דמדאסר גבי טמאה ע"כ הטעם משום שינוי. דהא באמה"ח כל היוצא ממנו אסור בין חלב ובין דם אי לא נחתינן לסברא שנעשה בינתיים אינו ראוי לאכילה. אבל מ"ש על הש"ך א"ש ואינו סותר כלל דברי המג"א לפמ"ש כמובן. ועפמ"ש י"ל ג"כ מה שהקשה הפרמ"ג סי' פ"א על הפרישה הנ"ל דלמ"ד דאמה"ח נוהג בטמאים א"כ הוי תרי איסורי. ולפמש"ל א"ש כיון דהו"א טעמא מפני שנשתנה מקודם והוי עפרא בעלמא. א"כ הוי שרי אף בטמאה וכמש"ל [וראיתי אח"כ בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ד' שהקשה על הש"ך הנ"ל והאריך ולא ראה שכבר הרגיש הפר"ח בזה ולפמ"ש א"ש בס"ד]:

יד

והנה בתו' חולין ס"ד כתבו דלהכי אצטריך קרא לאסור ביצת טמאה משום דהו"א כיון שהותרה ביצה אף דהוי אמה"ח הוי חידוש והו"א דאף בטמאה שרי וכמו גבי חלב בבכורות שם. ואף דאיכא תרתי קראי בחלב וביצה מיקרי חידוש מפני שאין באין מן החי בענין אחד וכן גבי דבש של דבורים ע"ש. ולכאורה קשה מתו' זה על הש"ך הנ"ל דמשמע להדיא מדבריהם דגם השתא הוי חידוש הא דחלב. וכן הקשה בשו"ת שואל ומשיב שם [אף דלאו קושיא היא דהש"ך כתב מה שנראה לו בפשטות הסוגיא. והתו' הכא י"ל דס"ל כהר"א ממיץ]. אבל באמת דברי הש"ך נכונים ואדרבא מסתייעים מהתו' הנ"ל. דלכאורה דבריהם צריכים ביאור במ"ש דחלב וביצים היו חידוש אף דהוו תרתי דמאי שנא. אבל לפמ"ש הש"ך א"ש דאי מחלב לחודיה הו"א דרק חלב דהוי כמו צירן ורוטבן שרי מן החי וכסברת הש"ך. אבל ביצה דהוי כמו בשר מן החי וכגוף הדבר וכמ"ש התו' בחולין שם בסוף דבריהם הו"א דאסור לזה צריך קרא להתיר וכ"כ הש"ך בסי' פ"ז סק"ט להדיא סברא זו דשאני ביצים מחלב ע"ש ולזה הוי שפיר חידוש. והו"א דשרי אף בטמאה. ואי כתיב גבי ביצה לחודה ה"א דווקא ביצת טמאה אסורה משום דתחילתה איסור וסופה איסור דלאח"כ כשתיעשה אפרוח יהיה ג"כ אסור משא"כ חלב דכיון דאישתרי אישתרי:

טו

ועפ"ז יש לישב מה שהקשיתי זה כמה שנים על דברי התו' הנ"ל מהא דחולין דף ס"ט דקאמר התם דאבעיא להו בחלב בן פקועה שיש בו אבר יוצא דכיון דחלב הוי אמה"ח ושרי ה"נ שרי או דילמא שאני הכא שאין היתר לאיסורו. ונשאר בתיקו. ולכאורה תמוה דהא בש"ס דבכורות שם ס"ד דאף בטמאה לישתרי וכ"ש באמה"ח. וע"כ צ"ל דהשתא דכתיב קרא בטמאה ילפינן מטמאה לאסור באין תקנה לאיסורו. וזהו הספק בש"ס שם אי דמי לטמאה או לא דמי מצד שהוא איסור אמה"ח בעצמו וכמ"ש הר"ן שם. וא"כ קשה טובא על התו' דלדבריהם הו"מ למיפשט בעיין מדכתיב קרא גבי ביצה ולא אמרינן דשאני באמה"ח שיש היתר לאיסורו וכמו גבי חלב. ואף שכתבו התו' דלא הוי גמרינן מהדדי משום שאינם באים מן החי בענין אחד. מ"מ זה שייך דווקא אי הוי מחלקינן מצד שטמאה הוי איסור אחר לגמרי מאמה"ח בזה שייך לומר דבביצה הו"א דמ"מ חידוש הוא. אבל כיון דהתם מחלקינן בין יש היתר לאיסורו או לא א"כ גם בביצה נימא הכי כיון דחזינן דגבי חלב אסרה תורה כשאין תקנה לאיסורו ואין לך בו אלא חידושו. וע"כ צ"ל דלא שייך לחלק משום סברא זו. והיא קושיא גדולה. אבל לפמ"ש א"ש דאי כתיב חלב הו"א טעמא משום דציר אמה"ח שרי וכמ"ש הש"ך כנ"ל. אך בלא"ה י"ל דהשתא דכתיב קרא דביצה שפיר אמרינן דהסברא הוא משום שיש היתר לאיסורו וגלי קרא שנאמר ע"כ סברא זו. ובכרו"פ סי' פ"א הקשה על הש"ך הנ"ל מסוגיא הנ"ל דכיון דהסברא הוא משום דאמה"ח לא נאסר רק בשר ולא צירו א"כ מה חילוק בין יש תקנה לאין תקנה דהא אמה"ח לא נאסר רק בשר. ולענ"ד לפמש"ל לק"מ בס"ד דלכאורה קשה למה חלב טריפה אסור וכבר הרגיש בזה הר"ן וכתב משום שהוא איסור אחר ודמי לטמאה ע"ש. אבל עדיין קשה דהא לר' יוחנן בחולין ק"ב ע"ב יליף בשר מן החי ג"כ מקרא דבשר בשדה טריפה ונפיק טריפה ובשר מן החי מחד קרא. וא"כ מהיכי תיתי לחלק בזה ביניהם. וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דגלי קרא בטמאה לאיסורא ילפינן מטמאה דלחומרא מקשינן וממילא ילפינן גם טריפה מזה רק מיבעיא להש"ס ביוצא אי אמרינן שהסברא דאמה"ח קיל שהותרה בו חלבו וה"ה צירו וכמ"ש הש"ך היינו משום דיש היתר לאיסורו. וממילא ביוצא אסור חלבו וצירו אף דגם זה ילפינן לה בריש בהמה המקשה מקרא דובשר בשדה מ"מ מקשינן לחומרא לטמאה וכמו גבי טריפה וכנ"ל. או דבכל אמה"ח לא נאסר רק בשר ולא ציר וחלב ואף באין תקנה לאיסורו ולא דמי לטריפה שהוא איסור אחר וכנ"ל וז"ב. ומיושב היטיב קושית הכרו"פ בס"ד:

טז

ועפמ"ש י"ל קושיית הפרישה הנ"ל מנ"ל למימר בטמאה דשרי דהוי תרי איסורי ולפמ"ש י"ל דכיון דבאמה"ח שרי ע"כ גם בטריפה שרי דמחד קרא ילפינן לה לר' יוחנן כנ"ל ומהיכי תיתי לאסור ולזה הדר ילפינן מטריפה דשרי אף בתרי איסורי. אך זה רק לר"י אבל לא לר"ל דיליף בשר מן החי מקרא אחרינא בחולין ק"ב. ונראה דהנה באמת צריך להבין איך יאסר חלב משום אמה"ח דהא אמה"ח לא מיקרי רק בשר גידין ועצמות כדאיתא בחולין ק"ב ובמה"ח לחודיה אצטריך קרא מיוחד אף דוודאי אתי מכח אמה"ח וה"נ חלב כיון דליכא קרא לאסרו שפיר שרי. וא"ל שזה דומה לחלב דאמרינן בחולין ק"ג דהוי אמה"ח. ז"א דכבר כתב הרמב"ם פ"ה מה' מ"א ה"ב דאבר שאין בו עצם מיקרי אבר ולמד זה מחלב ע"ש במ"מ אבל חלב לא שייך כלל לקראו אבר. וע"כ צ"ל דאיסורו משום בשר מן החי דהיינו שכל היוצא מן החי אסור. ואין לומר דמ"מ אסור חלב משום ציר אמה"ח וכן בשר מן החי יש בו איסור רק שאין בו לאו דבחולין דף ק"כ משמע שלוקה על צירן ורוטבן יעו"ש בסוגיא דעביד צריכותא מחמץ וחלב לשרצים וע"ש בתו' וע' רמב"ם פ"ג מהמ"א הל"ו ע"ש במ"מ וצ"ע. וע' תו' ע"ז ס"ז סד"ה אר"י דמבואר שלוקה. ועוד נראה דהנה הא דצריך קרא לבשר מן החי פירש"י משום דנפש אין משמעותו רק אבר שאינו עושה חליפין ע"ש וא"כ ממילא אין שום סברא לאסור היוצא ממנו ומכ"ש למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת והכי קיי"ל א"כ לא שייך לומר שאסור משום אמה"ח רק משום בשר. ואף דהתו' כתבו בחולין ק"ב דגם לאו לחתיכת בשר עומדת מ"מ החלב הרי פירש. וכ"נ בפר"ח סי' ס"ב ובכרו"פ סי' פ"א וכ"כ בשו"מ מ"ק ח"ב סי' ל"ד:

יז

ועפ"ז נראה לישב הקושיא שהזכרנו באות י"א איך האכיל אברהם חלב דהא כבר הקשה הרשב"א בשם הרמב"ן בחולין קכ"ט ע"ב [ומש"ש הרמב"ם נראה שהוא ט"ס ודלא כהראש יוסף] לר' יוחנן דיליף בשר מן החי מקרא דטריפה מנ"ל בב"נ איסור בשר מה"ח דהא לב"נ לא נאמר קרא דטריפה. ותירץ דהכא כתיב נפש עם הבשר לזה אמעיט בשר אבל גבי בן נח כתיב בשר בנפשו וגו' לזה עיקר איסורא קאי אבשר ע"ש. ובלח"מ פ"ט מה' מלכים הקשה כן ותירץ ולא זכר שכ"כ הרשב"א וגם מש"ש ראיה דבשר מן החי אסור בב"נ מהא דר"א בחולין קכ"א לענ"ד אינה ראיה דהתם י"ל דבשר קאי אישראל ע"ש ודוק ועוד יש לדחות אבל הוכחת הרשב"א מהא דדף קכ"ט יותר נכונה וגם דהתם הוי ר' יוחנן גופיה] ולפ"ז כיון דבשר בב"נ נלמד מקרא דבשר בנפשו א"כ אין האיסור רק מצד הנפש שבו וכמש"ל גבי אבר וממילא אין סברא לאסור כל היוצא מן החי דבזה אין נפש דהוא דבר הנפרד. ולא מיבעיא למאן דשרי דם מן החי. אלא אף למאן דאסר מ"מ י"ל דשאני דם שהוא הנפש:

יח

ולפ"ז ע"כ צ"ל דסוגיין דבכורות אזלא אליבא דר' יוחנן דלר"ל דיליף בשר מן החי מקרא דנפש עם הבשר וכתבו המפרשים דלר"ל נפש קאי אתרווייהו ע"ש א"כ ממילא אין סברא לאסור דבר היוצא מן החי כיון שאין בו נפש וכמש"ל. ולדידיה ע"כ צ"ל כמ"ש הפרמ"ג למ"ד דנוהג בטמאים דס"ל כר"ש דאת לא דריש וליכא קרא לחלב טמאה. ובזה אפשר לישב ג"כ קושית התו' בחולין ס"ד למה אצטריך תרי קראי בחלב וביצה. דבביצה יש בה קצת נפש שהרי עתיד ליגדל ממנה אפרוח. ובזה י"ל ג"כ קושיית השואל בנו"ב סי' ל"ו אהא דקאמר הש"ס בבכורות שם דאף אי חלב אסור מ"מ בב"ח איצטריך להנאה דאכתי קשה למ"ד דיליף מלא תבשל יתירא. ולפמ"ש א"ש דאזלא לר' יוחנן דיליף בחולין קט"ו איסור הנאה מג"ש. וא"כ י"ל דלא אצטריך ג"ש. וגם י"ל קושיית בן המחבר שם דנ"מ לענין חצי זית בשר וחצי זית חלב. והנה זה רק למ"ד ח"ש מותר דלמ"ד ח"ש אסור א"כ אין נ"מ רק למלקות וזה בלא"ה קשה למה לא משני הש"ס הכי דהא על חלב לא לקי ועל בב"ח לקי. וע"כ צ"ל דנ"מ למלקות לא רצה הש"ס לתרץ וכמ"ש הנו"ב שם בהדיא דחלב אין בו רק איסור שאינו זבוחה ודלא כמש"ל דיש בו מלקות [ובאמת י"ל דצירן שפיר לוקה עליו. ומ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' מ"א דאינו לוקה על חלב וביצים טמאים זהו מפני שאין האיסור משום ציר רק משום ריבויא דהגמל ובת היענה כמ"ש הרמב"ם שם. אכן אי הוי אסור חלב משום ציר היוצא מן אמה"ח בוודאי הוי לוקה דאהדריה לאיסוריה וכמ"ש התו' בע"ז ס"ז סד"ה אר"י. אבל אי הוי איסוריה רק משום יוצא מן החי ע"כ לא לקי דאין בו רק עשה דאינו זבוח כמ"ש הנו"ב שם] וא"כ ממילא א"ש לפמש"ל דהסוגיא אזלא לר"י ואיהו ס"ל ביומא ע"ד חצי שיעור מה"ת. ואף שבשואל ומשיב שם כתב דבחלב לכ"ע ח"ש שרי דבריו תמוהין בעיני דכיון דאיכא איסורא דאינו זבוח למה יהא מותר ואטו כל שאין בו לאו יהא ח"ש מותר. ולדבריו למ"ד טעם כעיקר דאורייתא ולית ביה מלקות וכידוע שיטות הפוסקים בזה יהא פחות מכזית רק מדרבנן. ובאמת י"ל דלא שייך כלל בזה ח"ש דהא לא כתיב בה אכילה. אך זה י"ל דהא כתיב וזבחת ואכלת. וכן מוכח בתו' שבועות כ"ד ע"א שהקשו איך חל איסור אמה"ח על איסור שאינו זבוח ולדבריו נימא מיגו דחייל אחצי שיעור חייל אכוליה:

יט

ובענין הא דבשר מן החי לב"נ שהזכרנו הנה באמת תירוץ הרשב"א הנ"ל באות ט"ז דחוק דמ"מ כתיב נפש ובשר ומאי שנא. וגם לשון הש"ס בסנהדרין נ"ט גבי ב"נ הוא רק אמה"ח ולא נזכר בשר מן החי. ונראה דהנה צריך להבין ענין הא דקאמרינן בהמה לאיברים עומדת או לא מה סברא היא זו. ונראה בזה דהפלוגתא הוא דהנה לעכו"ם סגי בנחירה וה"ה בכל מיני מיתות שימיתוה וא"כ שפיר יוכלו להמיתה באופן זה שינתחוה ובניתוח זה תמות. אבל בישראל אי אפשר בשום ענין שיחתכו ממנה שום אבר שיהיה מותר קודם שישחטוה וגם בשחיטה גופיה אסור לחתוך כל המפרקת [וקרוב לומר שזה תלוי בפלוגתא אי שרי לחתוך בשחיטה המפרקת או לא. עי"ד סי' כ"ד ס"ה וע' סי' ס"ז. וע' חולין כ"ז דלא לישווייה גיסטרא ואקצר. וראיתי בכרו"פ סי' ס"ב שכ' להסביר זה דהכוונה דהוי קאי לנתחה אם לא היה נאסר אמה"ח. והוא תמוה דמה לי אי הוי קאי מקודם כיון דהשתא לא קאי. והא ראיה דלמ"ד לאו לאיברים מ"מ אמר רבא שאם חישב לאוכלה אבר אבר מהני ע"ש ואביי לא פליג רק משום מי איכא מידי יעו"ש בחולין ק"ב ע"ב בסוגיא וזה ברור. וגם מש"ש לחלק בין אבר שנטרף בו ג"כ נדחה לפ"ז וגם י"ל עליו מסוגיא דהתם דף ק"ג אלא שאכמ"ל בזה] וזהו המחלוקת אי מיקרי זה עומדת לאיברים ע"י זה שראויה לב"נ לאיברים וכיון שעומדת לחתוך איזה אבר שיהיה ממילא חל האיסור על כל האיברים שכיון שאינה שלימה כבר היא בכלל איברים. או כיון שלישראל אינה עומדת לאברים כי צריך שחיטה מיקרי אינה עומדת לאברים. וזה רק בישראל אבל בב"נ כ"ע מודו דלאברים עומדת וחל האיסור אף בעודה שלימה:

כ

והנה אמה"ח איתא בחולין ק"ג שצריך שיהא בשר גידין ועצמות אבל בשר לחודיה לא. והנה הש"ך בסי' ס"ב כתב בסק"ד דבשר הפורש מאמה"ח אין חייבים עליו רק משום בשר מן החי יעו"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא כיון שהאמה"ח נאסר אף אם אוכלו מקצתו עובר עליו וכמבואר בפוסקים. ודעת הרמב"ם בפ"ה מהמ"א דאף אבר שכולו בשר ואכל מקצתו כיון שאכל כזית עובר עליו ע"ש. דאי צריך דווקא בשר גידין ועצמות דאיקרי נפש א"כ הוי צריך דווקא שיהא כולו בשלימות. ודעת התו' באמת כן בחולין צ"ו ע"ב ע"ש. אבל הרמב"ם כתב להדיא בפ"ה מה' מ"א הל"ב והל"ג דחייב אף שאין האבר שלם יעו"ש. ובאמת משמע להדיא ברמב"ם שם דלא כהש"ך. וז"ל הרמב"ם שם האוכל מאמה"ח כזית לוקה ואפילו אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור חתך מן האבר בשר כברייתו וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כ"ש. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפים בו לכזית מאחר ששנה בברייתו עכ"ל. הרי משמע להדיא שבבשר לחודיה חייב משום אמ"ה ולא מיחייב משום בשר מה"ח רק היכא שפירש הבשר לבדו מן החי וכמפורש ברמב"ם שם ה"ב וכ"מ שם הל"ד ע"ש. ולדעת הש"ך צריך לדחוק דהכוונה שאז יהא חייב משום בשר מה"ח וצע"ק. ונראה ראיה לדעת הש"ך מהא דאמרינן בחולין ק"ג ע"א לאביי דס"ל לר"י בהמה לאיברים עומדת ולאיבעית אימא גם ר"ל ס"ל הכי ע"ש. וא"כ חל איסור אבר בעודו חי והתולש מן החי יהא חייב שנים משום אמה"ח ובשר מה"ח דע"כ לא הצריך הרמב"ם שיפרוש אבר כברייתו רק משום דס"ל בהמה לאו לאיברים עומדת. ופשטות הסוגיא אינו מורה כן. ובפרט לר"ל דיליף תרווייהו מחד קרא. וגם צ"ע איך חל איסור בשר מה"ח על איסור אמה"ח. ובשלמא לר"ל גלי קרא אבל לר"י קשה. ודוחק לומר דקאי על בשר שאינו על איברים כלל. כי נראה שאין זה במציאות כלל כי כל בשר שייך לאבר שהוא עליו. ואפשר כיון דא"א זה בלא זה לזה חלים שניהם ואקצר. וכ"ז יש לישב אחר העיון בסוגיא שם ודלא כדברי הש"ך. אך פשטות לשונות המפרשים מורים כדברי הש"ך. ולדעת הרמב"ם תקשה קושיית התו' בחולין צ"ו דדילמא אתי לחייב על כל זית וזית. ומצאתי בראש יוסף שהרגיש שם בזה והאריך ואכמ"ל וע' בפר"ח סי' ס"ב:

כא

עכ"פ נראה דאף לדעת הש"ך. מ"מ אם אכל הבשר לבדו חייב משום חצי שיעור דהא חזי לאצטרופי. ואף שכבר נפסדה צורת האבר וחלקו בחוץ קיי"ל דפטור. כבר הרגיש בזה הפרמ"ג בסי' ס"ב ונתקשה בזה על הטור וב"י שסתמו בזה ע"ש ומש"ש משום בשר מה"ח דחוק כמ"ש בעצמו. והיותר נראה דחזי לאצטרופי לאו דווקא אלא דהוי חזי לאצטרופי מקודם ואיסורא קאכיל או כמ"ש הרא"מ הובא במל"מ פ"א מה' חו"מ דסתם אכילה בכ"ש וע"ש בפרמ"ג. והנה זה שייך רק בישראל אבל ב"נ שחייב בכל שהו שלא נאמרו שיעורים לב"נ כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים ולב"נ לכ"ע בהמה לאיברים עומדת וכמש"ל ממילא חייב על בשר הפורש משום אמ"ה. וראיתי בכרו"פ סי' ס"ב שכתב בישוב דברי הרמב"ם שב"נ חייב על במה"ח מצד חצי שיעור ע"ש ודבריו תמוהים לענ"ד דכיון דלאו לאיברים עומדת א"כ איך יתחייב על בשר הפורש מן החי וכמובן אבל לפמש"ל דבב"נ לכ"ע לאיברים עומדת א"ש [וראיתי כמה שנים אחר כותבי זה בס' מנחת חינוך בהשמטה למצוה תנ"ב שהקשה על התו' שכתבו דלאו לחתיכת בשר עומד מסוגיא דחולין ח' ע"ב דמקשה הש"ס שהסכין בולע מאיסור אמה"ח ונימא דס"ל לאו לחתיכת בשר עומדת. ובמחכ"ת ז"א שהטעם הפורש מהאמה"ח נעשה כפירש וכמש"ל שהחלב הוי כפירש. וראיתי בכרו"פ ר"ס ס"ב שכתב שטעם הפורש הוי כאבר הפורש ודבריו צ"ע דאיך שייך לומר דהוי כאבר. אבל פשוט דהוי כבשר שפירש כמש"ל כיון דטעם כעיקר הוי כמשהו שפירש ורק איסור דכל היוצא מן הטמא לא שייך בזה כיון שאין עליו במקומו איסור אמה"ח אבל משום במה"ח וודאי אסור דהא פירש וכנ"ל. ונקיט הש"ס לשון אמה"ח משום דלמ"ד לאברים עומדת איכא איסור אבמה"ח. אבל זה אין לומר דבולע מן הקנה שנחתך והוי כפירש. דהא בעינן שיפרוש האבר כברייתו כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהמ"א. ועוד דהפרישה והבליעה באים כאחד. וגם י"ל דלא מיקרי פירש ואקצר כי העיקר כמש"ל שהטעם הוא כפירש. והנה רב אחד גדול בתורה הקשה על מש"ל דבב"נ לכ"ע לאברים עומדת ממ"ש התו' בחולין ק"ג ע"א והרמב"ם פ"ה מהמ"א דלהכי חל אמה"ח על טריפה אף דלאו לאברים עומדת משום דהוי איסור מוסיף שאסור לב"נ אלמא דגם לב"נ א"ע לאברים. והשבתי לו דזה איירי בבהמת ישראל וא"כ אינה עומדת לאברים ואף לרבא דס"ל בחולין ק"ב דמהני מחשבה מ"מ הכא לא מהני מחשבת הב"נ כיון שאינה שלו ואף אינימא דליהני מחשבת אחרים מ"מ בסתם וודאי דבהמה של ישראל א"ע לאברים וע' חיבורי ח"א סי' כ"ה בענין זה אי מהני מחשבה של אחרים ושל נכרי] ובאשר כ"ז אינו נוגע לנ"ד אקצר. [אחר כמה שנים ראיתי בתו' חדשים שעל משניות פ"ק דנדה שכתב ג"כ להקשות איך יחלוקו רבנן על ר"מ במציאות והלא ידוע הסכם הרופאים שהחלב בא מדם וכתב שהחלב בא מן הדם נדה טרם שנעשה דם כלל. והנה כבר בארנו בס"ד שהעיקר בא מדם אברים ומ"ש שם עוד בסברת רבנן ור"מ לדעתו הוא דחוק ורחוק יעו"ש ואקצר בזה]:

כב

נשוב לענינינו אשר נלענ"ד אף שבארנו שדברי הנ"ש וחב"י נכונים דאף לרבנן דר"מ חלב בא מן דם אכן לא מדם נדה רק מדם האיברים. מ"מ מ"ש החב"י הסברא שכיון שנמצא אדמימות בחלב מורה שעדיין לא נתהפך לגמרי וכמו שהובא בפ"ת סי' פ"א לענ"ד אינו מוכרח דכיון שהחלב הוא לבדו והדם לבד הרי אנו רואים שרק מעט דם נשאר שלא נתהפך ומה שנתהפך נתהפך לגמרי. שוב ראיתי שכ"כ בפ"ת סי' פ"א שם ורק אם רואים שהחלב בעצמו יש בו אדמומית וא"א להפרידו בזה יש סברא לומר שעדיין לא נתהפך לגמרי ויש עדיין שם דם עליו וכבר בארנו דלא שייך לומר דשרי משום שנשתנה ונעשה כעפר בינתיים. ובאופן כזה נראה דאף אינימא שהדם הוא מאיזה מכה שבגוף ונתערב בחלב מ"מ הא לא ידעינן כמה נתערב ואולי אין כאן ששים ואנן לא סמכינן אקפילא בכה"ג. ואף דאיתא בתוספתא פ"ד דאהלות שאם רוצה לידע אם נבלע בבגד רביעית דם מכבס הבגד במים ומביא עוד מים כמדה זו ומערב רביעית דם ואם שוין זה לזה טמא ע"ש והובאה בתו' ב"ק ק"א ע"ב ד"ה רואין ובנדה ס"ב ע"ב ד"ה אם. מ"מ נראה דהכא אין שייך לעשות כן דהא קיי"ל גבי קנה בסי' ל"ד וגבי ריאה בסי' ל"ו שאין אנו בקיאין בהקפה. ואף שי"ל דבמראה שאני שגם אנו בקיאים לדמות זה לזה. וכן מוכח מהא דאיתא בנדה כ' ע"ב וכן קיי"ל בסי' קפ"ח ס"ב שנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. מ"מ נראה דבנ"ד אין שייך הקפה דאין כל הדמים שוים באדמומית ולא כל חלב שוה בלבנונינותו ולזה א"א להקיף בנ"ד. ובתו' דאהלות שם י"ל שמביא מאותם המים ומאותו הדם או שראו הדם קודם שנבלע בבגד ומכירים שזה הדם דומה לאותו הדם. אבל בנ"ד לא ראו הדם קודם שנתערב בחלב וא"א לנו לשער איך היה אדמומיתו וידוע שאף בגוף אחד אין הדמים שוים במראיהם וע' כריתות כ"ב בזה שיש כמה מיני דמים וע' יומא נ"ו ע"ב האי חיור והאי סומק:

כג

ולזה נראה דהיכא שנראה לעין שהחלב יש לו מראה לבן כדרכו ורק שיש חוטי דם באמצע או על השולים בוודאי שרי ואף אם כבר עמד מעל"ע ונכבש יחד עם הדם כיון שיש ס' נגד הדם ורק צריך להסיר הדם ולהשליכו. וא"ל שכיון שנתערב מתחילת ברייתו לא בטל כמ"ש המרדכי בחולין פ' הזרוע דכבר פלפלו בזה המל"מ והנו"ב מ"ת חי"ד סי' נ"ד נ"ה ושאר אחרונים. ומבואר שם דבששים בטיל בכל גוונא כיון שאינו נותן טעם. רק אם יש ריבוי דם עד שיש לחוש שאין שם ששים אז אסור אם כבר עמד מעל"ע. ואם לא עמד מעל"ע אזי אם אפשר להפריד הדם וודאי שהחלב הנשאר מותר ואם א"א להפריד אסור. וכ"כ בשו"ת נחלת שבעה סי' כ' שבטל בששים. רק שכתב שא"א לשער כמה דם נתערב בחלב ע"ש. ונראה שזה רק בעובדא דמייתי שם שהיה החלב מעורב בדם ולא היה ניכר כלל הדם לבדו. ורק כשנצטנן החלב ראו שנשקע הדם למטה ולזה כתב שחוששין שמא נשאר הרבה דם מעורב בחלב ולא נשקע למטה יעו"ש. אבל היכא שרואין בחלב רק חוטי דם. נראה דשפיר שרי היכא שיש ששים נגד הדם אף ששהא מעל"ע. וקודם מעל"ע שרי בכל גוונא להפריד הדם מן החלב. ואף בגוונא דהנ"ש נראה שיש להקל אם ניכר שנשאר החלב לבן כפי מראיתו הטבעית ולא חיישינן שמא מעורב בהחלב עוד דם שלא יהא ששים כנגד כולו. כי אז היה ניכר בהחלב שינוי מראה קצת. וכן איתא להדיא בשבועות דף ו' ע"א שאם נפלו שתי טיפות דם בכוס חלב ניכר בהחלב שינוי מראה וקצת אדמומית ע"ש. ובדברי הנ"ש שם יש עוד לפקפק ואקצר בזה:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה