שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן ל
לענין סרכות שנמצא בהם דם אביא מה שבא לפני מעשה כ"פ בעוף שנמצא בתוכו חתיכה מליאה דם קרוש וקרום סביב. וכן לפעמים נמצא חתיכה קרושה כעין מראה כבד. אבל לא במקום הכבד. והוריתי בזה להיתר. כי למאי נחוש לה. אם משום יותרת הכבד. הנה לא מבעיא להסוברים שיתר כנטול היינו דהוי כניטל מקומה. דוודאי אין חשש כיון שאינו דבוק במקום מרה וחיותא. אלא אף לשאר שיטות כיון שאינו במקום כבד ואין לו צורת כבד כראוי. אין שייך כלל לומר יתר כנטול. וכעין דמצינו בסי' ל"ה גבי יתרת וורדא שאם יש לה צורת אונא אין זה יתרת וורד. רק שבימין יש מחמירים מפני שהוא מקומה ע"ש. וכעין זה נמצא לפעמים בעוף חתיכה בצורת לב. וגם בזה אין להחמיר כלל. כי אין זה נקרא יתר לב. כי אף שיש לה צורת לב. אבל בפנים אין לו החללים כמו בלב וכן אין לו שאר צורת הלב. רק הוא חתיכת בשר אשר חיצוניותו דומה ללב. ומ"ש הבאה"ט סי' מ' בשם הדמש"א להטריף בשני לבבות. אולי היה שם גם השני עם חללים כדרך לב. ובאמת יש מקום לדון שאף אם יש בו חללים. אם אין בו דם כמו בלב. ג"כ יהא כשר. וכעין מ"ש הפר"ח בסי' מ"ז שלא נקרא יתרת בבני מעיים רק כשנכנס בו הפרש יעו"ש. ואפשר לחלק מטעם שביאר שם שאם אין הפרש יורד שם אזי הוא וריד היורד מן הכבד שמצוי כן. אבל בנ"ד כיון שאינו מצוי לא שייך זה:
ודם קרוש בגוף באמת מצוי הרבה פעמים. ונראה שזה מתקבץ מחמימות שבגוף. ונפלט מדופן ומאברים הפנימים שמזיעים ומתקרש שם מרוב חום ונעשה קרום סביב. ומזה אני דן לצדד להקל בסירכא לריאה שיש בה אדמומית. שי"ל שאין הדם בא מהריאה רק שנעשה קרום לסרכא. ואח"כ מחמימות שבגוף נבלע בה זיעת האברים ונעשה אדום. או שמקודם נעשה הקרום אצל השומן עם דם בתוכו מהדם שנתקבץ בגוף. ואח"כ נסרך לריאה. וכן מצוי הרבה פעמים שנמצא בגוף עוף חוטים תלוים בדופן ובשאר אברים ובשדרה שמלאים כמו דם וזיעה אדומה וזה ראיתי בעיני הרבה פעמים. ורק כשרואים שהדם בא מהריאה. כגון שהסירו הסירכא ועדיין יוצא דם מהריאה. אזי מוכח שהוא מהריאה. וצ"ל דגם הט"ז בסי' ל"ז סק"ד שכתב להטריף בסירכא שיש בה דם. איירי בכה"ג שמוכח שהדם מהריאה. או שהיה מלא דם סביב סמוך לריאה ולא על פני כל הסרכא שמזה מוכח ג"כ שבא מהריאה וכ"נ לשון הט"ז שם [ואף אם ניכר שבא מהריאה. ידוע מ"ש השאילות שמואל סי' נ"ז שיש עורקים על הריאה שמהם בא הדם ולא מגוף הריאה. וכבר קבעו בה מסמרות כמה אחרונים בסברא זו. והוא ברור לבקי בטיב הריאה. ובפרט בצמקה וכן בשיפולי האומות מצוי בלא"ה שיוצא זיעה מהריאה כשדוחקים מעט ביד. בלי שום עשיית נקב. וא"כ גם כשהוא תחת סרכא. אין לדון זה להוכחה שיש נקב. ואכמ"ל בזה רק העירותי לעורר לב המעיין. וע' שו"ת עונג יו"ט סי' ע"ב בזה]:
והנה אף שכתב העונג יו"ט שם ושאר אחרונים להקל בזיעה תחת בלוי. אכן צריך להשגיח היטב על הבדיקה בפושרין כי ע"פ רוב נמצא בשר בלוי עם זיעה על מקום שנצמק קצת ואין הרוח נכנס שם כראוי. וראיתי זה בעיני שבדק השו"ב את המקום ההוא כמה פעמים ולא בצבץ. אבל כאשר שמתי לב היטיב הכרתי מקום שמבצבץ קצת. ובדחיקה קלה מן הצד נראה הבצבוץ. ומאותו המקום יצאה ג"כ זיעה. וע"פ רוב ניכר המקום שם שהוא אדום ועמוק קצת. ונהי שאם היה נמצא בצבוץ תחת בשר בלוי כבר כתבנו בחיבורי ח"א סי' מ"ז שיש מקום לתלות בחוזק הקליפה וע"ל סי' כ"א. אבל כשיוצאת שם זיעה הרי זה ריעותא המוכיחה על נקב. ואין שייך לתלות הבצבוץ בקליפה. וזה גרע מבועא דקיי"ל בס"ס ל"ז דתלינן בה במשמוש ידא דטבחא. והעיקר בענינים כאלו שהמורה יזהר להשגיח בעצמו ולא יסמוך על דברי השו"ב. כי הרגל השו"ב מביאו שסומך על אומדן דעתו ואינו יורד לעומק הדבר:
ואגב אזכיר מה שק"ל בב"ק כ"ט ע"ב דאיתא שם דר' יוחנן ס"ל בור בר"ה חייב משום שהוא סתם משנה בדף נ' וכתבו התוס' בד"ה אלא דאפשר דס"ל דאף בבור ברשותו חייב דאיכא דס"ל הכי בפ' הפרה. ותמוה לי דהא גם זה סתם משנה שם בדף מ"ט ע"ב דחייב ע"ש ברש"י ותו'. וע' דף נ"א ע"א שנדחק ר' יוחנן לאוקמא מתניתין שם למ"ד בור ברשותו פטור וקשה דהא סתם תנא לעיל דחייב. ויש ליישב קושייתינו על התוס' ולישב ג"כ הגירסא שלפנינו בברייתא מ"ט ע"ב בר"ה ופתחו לרה"י שהמהרש"א מחק שם גירסא זו. ואכמ"ל בזה: