שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים
סימן כט · ט
וע"פ סברא הנ"ל נראה לדון להקל אם יש סירכא בשיפולי אונא ודבוקה לדלדול שתלוי בשיפולי אומא. דהנה מבואר בד"מ סי' ל"ט והובא למעשה בכל האחרונים שהדלדולים שיש להם מראה בשר אין להם דין סירכא כלל. וכתבו האחרונים להקל אף אם נסרכו הדלדולים זה לזה. וכבר האריך בזה בשו"ת עונג יו"ט סי' ס"ט ע"ש. אכן בנדבקה סירכא לדלדול הובא באחרונים להחמיר. ולפמ"ש יש להקל דכיון דחזינן שהסרכא לא נדבקה לריאה רק לדלדול שהוא מצוי על הריאה. א"כ אין לה דין סרכא דבוקה כלל. רק שצריך שלצד הסירכא ימעכו ויראו שהמקום שלם ואינו מבצבץ כי יש לחוש שיש שם נקב ולזה נדבקה למקום אחר ופגעה בהדלדול. אבל הדלדול א"צ מיעוך כלל. וא"ל דמ"מ לשיטת התו' שטעם טריפות סירכא הוא משום שמא תתפרק ניחוש גם הכא שמא תתפרק ז"א דכיון שהסרכא עברה במיעוך לא חיישינן לזה. וכמו שאנו מכשירין בכל סרכות שעוברים במיעוך וקליפה ובפרט דהדלדול הוא רך וכמ"ש הב"א סי' ל"ט סעיף ק"ב ושאר אחרונים שדרך הדלדולים שנימוחים בפושרים: