אור ברסלב

שות דברי מלכיאל חלק ב· רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים

סימן א

כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה יהודה ליב נ"י אבד"ק מאקאווא:

מכתבו היקר הגיעני היום. ואף כי העת טרודה מאוד. בכ"ז לעשות רצונו חפצתי להשיבו על אתר. והוא בדבר שבעירם יש תקנה עתיקה שלא לשחוט שו"ב אחד בלי שו"ב עומד על גביו. ועתה פרץ אחד גדרם ושוחט לבדו. ומעכ"ת הזהירו ע"ז. והוא השיב כי חתנו שלומד אצלו הלכות שחיטה עומד על גביו. ומעכ"ת הודיעו כי כל שלא נטל קבלה על שו"ב אינו ראוי להיות עוע"ג. וגם כי חתנו הוא. והשו"ב המרה פיו ושוחט לבדו עם חתנו. וחפץ מעכ"ת לידע דעתי בזה מה דין שחיטתו של השו"ב הלז הן לשעבר הן להבא. ומה דין מוכרי הבשר משחיטתו. ומאפס פנאי ארשום בקוצר דעתי בזה בע"ה. גם לא אאריך בהעתקת לשונות הפוסקים באשר אני מדבר על אוזן שומעת:

הנה מבואר ביו"ד סי' א' סי"א שהעובר על חרם הקהל שחיטתו אסורה. וכבר כתב הש"ך שם ושאר אחרונים דה"ה בסתם תקנת הקהל בלי חרם. והדין עמם דכל תקנת הקהל ואפילו מנהג טוב שנהגו הוי כנדר וכמפורש ר"פ מקום שנהגו. ומפורש בירושלמי שם דהיינו משום נדר. ואיתא שם בהדיא דה"ה כל מנהג טוב ע"ש: והנה זה פשוט שבמקום שיש תקנה זאת אין מועיל מה שיעמוד איש אחר על גביו שאינו שו"ב מומחה. הן מצד ענין התקנה ולשונה כפי לשון מעכ"ת במכתבם שלא ישחוט שו"ב בלא חבירו. מובן הדבר שחבירו היינו שותפו וחבירו במלאכת השו"ב. ואף לפמ"ש התוס' בסוכה ל"ט ע"א דחבירו קאי נמי על ע"ה ועכו"מ. בכ"ז בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ובלשון בנ"א וודאי מובן דקאי על חבירו שו"ב. ובר מן דין הא קיי"ל בנדרים נ"ה וביו"ד סי' רי"ח דבנדרים הולכים אחר כוונתו ואם טען צמר והזיע ואמר קונם צמר עולה עלי כוונתו לאסור על עצמו רק הטעינה ע"ש. וה"ה בנ"ד שהכוונה כדי שיהיו שנים מעידים על הכשר הסכין והשחיטה ובדיקת הריאה. ואם עדיין בעצמו אינו בקי בהם. ערבך ערבא צריך. ואין לומר שיודע בו שהוא בקי. ז"א דכ"ז שלא נטל קבלה מחכם עדיין הוא בחזקת אינו בקי. וכדקיי"ל דלדידן שנהגו ליטול קבלה דליכא רוב מצויין במי שאין לו קבלה. ויש לי אריכות דברים בס"ד בענין אומדן דעת בנדרים ואכ"מ. וע"ל סימן ס"ח בזה:

וגם מצד שהוא חתנו יש לפקפק טובא. כי יסוד תקנת כמה גדולים שלא ישחוט אחד הוא מצד שכבר נתקשו כל הראשונים למה נאמן אחד על השחיטה כיון דאתחזיק איסורא. ולזה החמירו שיצטרכו באמת שנים. וא"כ לא מהני קרובים וכדאיתא ספ"ק דר"ה דאף בדבר איסור פסולים קרובים לעדות. ואפשר דבכה"ג אף קבלה ע"ע לא מהני. דרק בממון יכול לומר נאמן עלי אבא מצד שמוחל את זכותו כדאיתא בפ' זה בורר. אבל באיסור לא שייך זה. אך בזה נראה עיקר שאם הקהל מינו לשו"ב שני חתן השו"ב או בנו שפיר דמי. די"ל דס"ל שהתקנה הוא מטעם שכתב הח"ס סי' י"ג דמדינא צריך החכם לראות הסכין קודם שחיטה ורק שמחלו על כבודם כמ"ש הרא"ש פ"ק דחולין. ובמקומות הנ"ל תקנו שבמקום החכם יראה שו"ב השני. וא"כ ש"ד אף קרוב. ועוי"ל דאף לטעם דאין ע"א נאמן. מ"מ לפמ"ש המרדכי פ"ק דחולין דמי שהוא נאמן וכשר נאמן אף באתחזיק איסורא ע"ש. י"ל שעל דעת זה קבלו ע"ע התקנה שאם יהיה עוד אחד אף שהוא קרובו בכ"ז הם אצלם כשירים ונאמנים כתבתי כ"ז ללמד זכות על קצת קהלות שמעמידים שו"ב קרובים. אשר באמת לענ"ד ראוי להתרחק מזה. שקרוב הדבר שיחפו זה על זה. ואף דביבמות כ"ו ע"א קיי"ל דלא חיישינן שאב יחפה על בנו ובן על אביו היינו שם שהשני יחטא והמחפה יכשל שתטמא אשתו עי"ז. משא"כ בנ"ד שיחפו זע"ז. ואף להירושלמי שם שביאר הטעם שאין אדם חוטא בשביל בנו ואחיו. היינו רק שם שלא יחטא לחפות על בנו שיוכל לחטוא אבל לחפות עליו היכא שכבר נעשה הדבר שלא יארע לו עונש וצער ודאי יחפה. והרי בגט חששו בגיטין י"ז שלא יחפה על ב"א אף שעי"ז אפשר שיטהרו וולדה שהוא ממזר. וגם דמתירה לבועל וזה יש לדחות. ואף דבכתובות דף כ"ד איתא דל"ח לגומלין. בנ"ד אין זה מצד גומלים רק שכיון שהם קרובים מחפים זע"ז. וע' ע"ז ס"א ע"ב דבמירתת חיישינן לגומלין. וע' קדושין פ' ע"ב גבי יחוד שלא נזכר שם חילוק בין קרובים לאינם קרובים ואינו דומה לנ"ד. וע' טוטו"ד מה"ת סי' מ"ד שלא הרגיש בכל מ"ש בס"ד. וראייתו מאב ובנו אינה ראיה דהכא יש חשש חיפוי משא"כ התם. ואקצר בזה כי בנ"ד א"צ לזה שהוא חתנו. דהא אין לו קבלה. ופשוט שאסור לו לשחוט בלי שו"ב מומחה עוע"ג:

ונידון שחיטתו. הנה הפר"ח תמה למה יהא אסור בדיעבד דהא הרא"ש כתב הטעם שהקהל יכולים לפסול שחיטת אחרים. והרי בתקנתם לא נזכר כלל שפוסלים שחיטת אחרים רק שגזרו שלא ישחוט רק טבח הקהל. וגם מומר לאותו דבר לא מיקרי. והרא"ש כתב שם רק בדרך קנס שראוי לקונסו. וכ"ד התב"ש סי"ב סכ"ב וכ"נ דעת הש"ך דבעי שיפסלו שחיטת אחרים ע"ש ובפרמ"ג. ובנ"ד לא ביאר מעכ"ת אם בתקנתם אסרו בפירוש שחיטת אחד:

והנה הנו"ב מ"ק חי"ד סי' א' כתב שאין דברי הפר"ח כדאים להקל נגד דברי הרא"ש וש"פ. אבל לא ביאר הטעם והרי מ"מ סברת הפר"ח נכונה. ובט"ז ובכרו"פ סי' א' ג"כ מוכח דס"ל דאסור משום דהוי חשוד לאותו דבר וכמ"ש הפמ"ג שם. וא"כ קמה תמיהת הפר"ח על כל הגדולים הנ"ל מדוע יקרא מומר לאותו דבר. והש"ך שם נראה שהבין דהרא"ש איירי שפסלו בפירוש שחיטת אחרים וכ"ד התב"ש. אכן ברא"ש שם אין נזכר זה כלל בלשון התקנה וכמ"ש הפר"ח שם. ורק אח"כ כתב שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ משחיטת הטבח בשביל שלא יקפוץ כל אדם וישחוט אף שאינו מומחה. והוא תמוה דהא לא פסלו כלל. וצריך לדחוק לדעת הש"ך ותב"ש שקיצר הרא"ש בהעתק לשון התקנה:

ולענד"נ בדעת הרא"ש דכיון שגזרו שלא ישחוט אחר מצד שחוששים שלא ישחוט מי שאינו מומחה. ואצלם לא נקרא מומחה רק אותו שמינוהו הקהל. כי אלו היה נמצא עוד אחד היו פורטים אותו. א"כ מבואר שהחמירו על עצמם שלא להאמין על השחיטה רק המומחה לזה וכמ"ש התה"ד בסי' קע"ז שיש פוסקים שלא לסמוך לכתחילה על רוב מצויין א"ש מומחין. ורק שכתב שם שמי שהומחה כבר אין להוציאו מחזקתו. ואפשר שתקנו כן ע"פ דעת הרא"מ הובא במרדכי פ"ק דחולין דע"א נאמן בשחיטה דווקא במוחזק לכשר ונאמן. והם קבלו ע"ע שלא להחזיק לנאמן רק הממונה מהקהל. ועי"ד סי' ס"ה סי"ד דבעי בשוחט לעצמו שיהא מוחזק בכשרות. וממילא אסור להם לאכול משחיטת אחרים כיון שאצלם אין נאמנים בזה כנ"ל. ולזה הלשון ברא"ש פסלו ולא אסרו. משום דהוי דררא דחשש פסול בשחיטה מפני שא"נ. ובזה יש לבאר דברי התה"ד הנ"ל שצריכים ביאור ע"ש אך אקצר:

ובזה מיושב מ"ש הרא"ש דהוי כמומר לאותו דבר שאין לו ביאור וכמ"ש הפר"ח ותב"ש. אבל לפמ"ש י"ל דהנה זה פשוט שאם הוא לפרט אחד מהלכות שחיטה כגון על פגימה בסכין שוב הוא חשוד על כל הלכות שחיטה. ואין שייך לומר דרק לפרט זה הוי מומר. דמ"מ מיקרי מומר לאותו דבר. וכן בכל מצות התורה הוי מומר לאותו דבר אף בפרט אחד מן המצוה. ובפרט זה יש להאריך ואין הפנאי מסכים אבל הדבר ברור כמ"ש. ורק בחלב ודם פליגי בהוריות י"א. אבל בדם ודם או חלב וחלב כ"ע מודו. וע' ר"פ כל הנשבעים אחת שבועת העדות וכו'. והנה ידוע שיטת הרבה פוסקים דאף בדרבנן מיקרי מומר. וע' הוריות י"א גבי כלאים ואכמ"ל בזה. ולפ"ז י"ל דאף בדרבנן מיקרי מומר לאותו דבר. ולזה היכא שתקנו שלא ישחוט רק הממונה מהקהל מפני חשש איסור בשחיטה כמש"ל. וקבלו ע"ע לנהוג כחומרת הסוברים דבעי מומחה. וכמ"ש בי"ד סי' ס"ה סע"ד דבעי מוחזק בכשרות בשוחט לעצמו. א"כ מי שעובר על תקנה זו הוי כמומר לאותו דבר. ומה בין עובר על תקנת חז"ל שתיקנו כל ישראל. לעובר על תקנת עירו ושקבל ע"ע ג"כ אותה תקנה. וכדקיי"ל בח"מ סי' ד' שהקהל בעירם הם כב"ד לכל ישראל. ובפרט שקיבל ע"ע ג"כ כנ"ל. הרי היקל באיסור שחיטה. ואף שהאיסור קבלו הם בעצמם עליהם. ושחיטה הוא מושבע מהר סיני. בכ"ז הא אדרבא איסור שאדם מקבל על עצמו חמיר ליה טפי כמבואר בפוסקים. [ורק שיש לחלק כיון שלא קיבלו עתה התקנה רק היא משנים קדמוניות]. ולזה קרי ליה הרא"ש שם מומר לאותו דבר. ורק כיון דמ"מ יש לחלק קצת. לזה צירף ג"כ סברת קנסא. וכתב שראוי לדמותו למומר לאותו דבר ע"ש וז"ב בדעת הרא"ש. ולא כמו שהבינו קצת אחרונים מפני שעבר על החרם והחרם היה על השחיטה מיקרי מומר לאותו דבר. דמה בכך דמ"מ עבר רק על איסור חרם ולא על איסור שחיטה. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד. וגם הא לשיטת הרמב"ם אף במומר לדבר אחד צריך בדיקת סכין. וכתבו קצת אחרונים דאף בדיעבד מעכב וע' י"ד סי' ב' בזה:

וכיון שנתישבו דברי הרא"ש אתאן לדינא שהעיקר כדעת הט"ז וכרו"פ ששחיטתו אסורה אף אם לא אסרו בפירוש שחיטת מי שיעבור על התקנה וכמש"ל. וכמ"ש הנוב"י בסי' א' שאין הפר"ח מכריע נגד כל הפוסקים ובפרט שסתם כן בשו"ע ורמ"א בלי שום חולק. וגם בתשובת גינת ורדים חי"ד כלל א' סי' ב' הכריע ג"כ דלא כהפר"ח ע"ש ויש לפלפל בדבריו רק שאין פנאי לזה [ודברי הנו"ב שם תמוהים לענ"ד דשם איירי שגזרו בפירוש שמי שישחוט לבדו טריפה ע"ש. ובזה גם הפר"ח מודה כמפורש בדבריו שם. ולמה הוצרך לכתוב שאין הפר"ח מכריע. וגם מש"ש לחלק בין הכריזו בחרם לתקנה בלא חרם. הלא כתב הש"ך להדיא וש"פ דלאו דווקא בחרם וכמש"ל. וגם מש"ש שיועיל התרה להתיר למפרע. היינו לדבריו שתלה במה שתקנו שאם ישחוט לבדו יהא טרפה. אבל באמת דעת הרא"ש דאף בתקנה סתם טריפה כמש"ל וכפשטות המחבר ואחרונים. וא"כ לא מהני התרה כיון דתלי לה במומר לאותו דבר. ובעת מעשה היה מומר לאותו דבר. ולזה לא מהני ההיתר למפרע. ובאמת זה צ"ע אם אחד הוחזק לעובר על נדרים והתירו לו נדריו. אם נתבטלה גם החזקה שהוחזק לעבור על נדרים או לא. ויש לדון בזה מכמה דוכתי בש"ס ומאשה נודרת ואינה מקיימת אך אכ"מ וגם הפנאי אינו מסכים]:

עכ"פ בנ"ד שעבר במזיד על התקנה ומעכת"ה התרה בו ולא שמע לקולם. וודאי שאסור לאכול משחיטתו אף שחתנו עוע"ג וכמש"ל. רק אם לא היתה התקנה בפירוש שאסור לאכול משחיטת אחד. ויש הרבה בשר בעין משחיטתו אפשר לסמוך על התב"ש ונוב"י שהתירו בהפסד מרובה יעו"ש. וזה רק אם לא יעמוד במרדו. אבל אם ישחוט עוד. כבר כתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ד דכה"ג מקרי לכתחילה ואסור לכ"ע אף להפר"ח וע"ש שהביא ממהרי"ק ואין הפנאי מסכים להאריך בפרט זה. ואז ודאי אסור כל הבשר. ובפרט בעתים הללו אשר בעוה"ר נמצאים שוחטים שאינם הגונים והקצבים עומדים עליהם בעת שחיטה ובדיקה כאריות. נחוצה מאוד התקנה שלא לאכול רק משני שו"ב. וראוי להחמיר בזה. וכמ"ש החת"ס סי' י"ג. ומה נעני אנן אבתרי' אשר לא אכשור דרי מאז ועד עתה. וע' שאילת יעב"ץ שם. ולבד זה ראוי השו"ב לקנס גדול עבור שהעיז לעבור על התקנה ולהמרות פי ב"ד. ובפרט לפמש"ל שיש לדמותו למומר לאותו דבר. א"כ צריך לקבל ע"ע מחדש דברי חבירות ושלא ישוב לכסלה. וראוי להעבירו על איזה משך כפי ראות עיני ב"ד וטובי העיר בעד זה שהחציף נגד ב"ד. וכשיקיים כל אלה אז ושב ורפא לו. ותמה אנכי על קהלה קדושה כמחנם אשר שמעתי כי רובם ככולם יראים ושלמים. איך נמצאים אנשים שאוכלים משחיטתו. ויישר כח מעכ"ת וכל יראי ד' שעמדו בפרץ לחזק תקנה זו:

והקצבים ששחטו אצלו ומכרו הבשר ג"כ נראה שצריכים לקבל דברי חבירות אם ידעו התקנה שבעירם. והתרו בהם שאסור לשחוט ולמכור. והם עברו בשאט נפש. א"כ ג"כ דינם כמומר לאותו דבר כנ"ל וחשודים להכשיל בדבר איסור ח"ו. ואף דלסברת הרא"ש שצירף לזה מטעם קנס. י"ל דרק השו"ב יש לקנסו שהוא עבר על התקנה ושחט לבדו. משא"כ הקצבים. כיון שלא נתפרש בתקנתם שאסור לאכול הבשר וכמש"ל. אכן באמת לאו עכברא גנב וכו' והקצבים יש לקנסם שסייעו בדבר עבירה. ולזה ראוי שיקבלו ד"ח בפני ב"ד ויוקנסו כפי ראות עיני ב"ד. וגם דהא חזינן שהפוסקים אסרו הבשר ששחטו. הרי שקנסו הקצב. כי לא חילקו הפוסקים בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים:

וגם י"ל לפמש"ל שמומר מיקרי אף בפרט אחד. א"כ כיון שהטבח חשוד לעבור על לפני עור דרבנן למכור בשר איסור הוי חשוד גם למכור טריפה. אבל באמת ז"א. דהא מפורש בפ"ג דבכורות שחשוד למכור דבר קל אינו חשוד על החמור. ולא דמי כלל למומר לאותו דבר שהזכרנו וכמובן. ובלא"ה הא כבר כתבו הרמב"ם והמחבר ביו"ד סי' ס"ה סי"ד שאין לקנות בשר רק מן המוחזק בכשרות. והוא מפורש בש"ס שאין ניקח אלא מן המומחה. ואיך נקראנו מוחזק בכשרות כיון שאינו שומע לקול מורים ומחציף לעבור על דברי אב"ד דעירו בצירוף בית דינו:

והכלים שבשלו בהם הבשר. נראה שמותרים כיון שלא נתפרש בתקנה שהבשר יהי אסור. [ואף אם נתפרש ראיתי בפ"ת י"ד סי' רט"ז בשם שו"ת ברית אברהם שהכלים מותרים. ובאשר אין הספר הלז ת"י אקצר בזה] ואם מצד דהוי כמומר לאותו דבר. כבר כתבנו שהרא"ש צירף לזה דין קנס ג"כ. ואין לך בו אלא חידושו לאסור הבשר ולא הכלים. והרי מצינו בקנס כמה חילוקים וכדאיתא בב"מ ד' צ' דיין שקנסת עליהם מכירה ופירש"י שלא תתקיים מחשבתו. וה"נ סגי בזה לאסור הבשר. וכבר כתבו האחרונים שמותר למכור הבשר לעיר אחרת. ואף שאינו נראה לע"ד ואכמ"ל בזה. ועכ"פ הכלים אין לאסור ויש לסמוך בזה על הפר"ח ותב"ש שהתירו בהפ"מ אף הבשר וכמש"ל:

ולכאורה יש לדון לאסור כי החו"ד כתב טעם לדין הרא"ש לאסור הבשר משום עביד לא מהני. והח"ס סי' י"ג חלק עליו דבאיסור שבדה מעצמו לא אמרינן הכי ע"ש שביאר דאף בתקנת צבור הדין כן:

ולענ"ד נראה מטעם אחר דהא עיקר התקנה הוא שלא ישחוט לאכילת ישראל. אבל על טריפות אין נ"מ בזה. וא"כ אם לא יאכלו מן הבשר. ממילא לא עבר כלל על התקנה. ואם חשב בעת מעשה ששוחט לאכילת ישראל. שבוודאי צריך כפרה כדילפינן בקדושין פ"א ע"ב מקרא דוד' יסלח לה שאם עברה על נדרה ואח"כ נתברר שכבר הופר לה ע"י בעלה צריכה כפרה. בכ"ז לא עשה עבירה. והכא עדיף טפי. דשם מחוסר מעשה ההתרה או ההפרה. ובכה"ג חייב כמ"ש התוס' במכות ט"ו ע"ב וגיטין ל"ג ע"א. אבל הכא דאין מחוסר מעשה רק שוא"ת שלא יאכלו הבשר. וודאי שלא עבר כלל על התקנה:

ולפ"ז וודאי שאסור לאכול הבשר כי עי"ז גורם שיעברו על התקנה. וכעין נדר ותנאי שאם עבר על גוף הנדר אסור לעבור אח"כ על התנאי. וכדאיתא בנדרים ט"ו יעו"ש בסוגיא. ואף דנראה דרק במתנה על עצמו שייך זה. אבל אם יתלה תנאו באיש אחר. וודאי אין לחייב את האיש ההוא לקיים התנאי כדי שלא יעבור הלה על נדרו ובפרט זה יש לי אריכות בס"ד ואכ"מ. ועי' סנהדרין ע"ג. אבל בנ"ד הרי הקצבים פשעו שנתנו לו לשחוט וא"כ הם הגורמים להכשילו. ולזה וודאי מחויבים שלא למכור הבשר לישראל כדי שלא יעבור השו"ב על התקנה. וע' תו' שבת דף ד' ע"א ועירובין ל"ב ע"א. ואין זה מצד עביד לא מהני. דשפיר השחיטה הוי שחיטה כשרה. אבל בכ"ז אסורים להאכיל לישראל כנ"ל. וממילא מבואר שהכלים שכבר בשלו מותרים. כיון שכבר אכלו מן הבשר א"כ לא יתוקן האיסור עי"ז. ולפ"ז לא יהא אסור רק אם עדיין קיימת כל הבהמה הנשחטת ולא אכל עדיין ממנה שום ישראל. ובפרט זה יש להאריך עוד אך ההכרח להפסיק באמצע:

סיומא דמילתא שכל יראי ד' מחויבים לעמוד בפרץ להיות לעזר בדבר זה שלא ישחוט השו"ב הלז עד שיוקנס ממעכ"ת בהעברה על שני חדשים וכפי ראות עיניו. ויקבל ע"ע דברי חבירות בפני ב"ד שיזהר בכל דבר הנוגע לשו"ב וישמע לקול מורים וגם יפייס את מעכ"ת. ואז ושב ורפא לו. ואם יעמוד במרדו בוודאי שחיטתו פיגול הוא לא ירצה. ולפי שכתב מעכ"ת שהוא ש"צ ג"כ תמה אני איך בקהילה קדושה כזאת ימצאון אנשים שישמעו תפלת איש כזה שאינו שומע לקול מורים ופורץ גדר. ובאו דברי בלי סדרים כי כתבתים בנחיצה רבה כי הטרדה קודם חה"ס מרובה מאוד:

תוכן העניינים

שות דברי מלכיאל חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה