שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ
סימן יג
אם מותר להסיר מצבה מקבר ובדין זכיה באיסה"נ א
. ב"ה. ה' אייר ת"ש. כבוד ידידי היקר, הרב הגאון הגדול וכו' ר' יוסף קאנוויץ שליט"א. שלום וברכה מרובה ! הנה באשר באה שאלה לפני, אמרתי להציע לפני כת'"ר את אשר נראה לי בזה ולשמוע את חוות דעתו הלכה למעשה, וזה דבר השאלה:
אחים קנו ביחד קבר-משפחה וזה כמה שנים אשר מתה אשתו של אחד מהם וקברו אותה שם וגם העמידו מצבה על קברה כנהוג. בשנה העברה מת אביהם של האחים הנ"ל וצוה לפני מותו שיקברוהו בקבר משפחה הנ"ל, וכן עשו. ועתה כאשר באו האחים להעמיד מצבה על קבר אביהם וחפצו לקבל רשיון ממשרד בית-החיים, השיב הממונה פניהם ריקם באמרו, כי לפי תקנות בית-החיים עליהם להעמיד אבן אחת גדולה על-פי קבר-המשפחה בשם כל המשפחה ומצבות קטנות למרגלותיהם של הנקברים עם שם כל אחד במיוחד, ובשום אופן לא יתן להם הרשיון בשביל מצבה לקבר אביהם, כל זמן שלא יסירו המצבה מקבר אחותם הנ"ל, בשביל יופי המקום. גם אמר שאפילו אם ילכו לערכאות, נכון הנהו לפזר הרבה ממון על זה, כי כן כתוב בשטר-המכירה שעל הקונים להתחשב עם התקנות של בית-החיים.
ועתה באו אלי האחים בשאלה, אם מותר להסיר את המצבה מקבר אחותם ולהעמיד מצבת -משפחה, כי באם לאו לא יוכלו לכבד את אביהם במותו בהעמדת מצבה וכדאי בזיון. גם אינם יכולים לפנותו לקבר-משפחה אשר יקנו מחדש, כי חפצו היה להיות קבור במקום זה. זהו תוכן השאלה ועתה אכתוב לכת"ר את אשר נראה לי בזה.
הנה בענין איסור הנאה של מת וכל הדברים השייכים למת, מביא הרמ"א ביור"ד סימן שס"ד סעיף א': "ויש אוסרים לישב על האבן שנותנים על הקבר למצבה (בשם האשר"י) ויש חולקים ומתירים. ובש"ך בד"ה ויש אוסרין: וכתב בהגהות אשר"י דאסור למכור המצבה שנשברה, ואסור להשען על המצבה. ואסור לדרוך על הקבר דאסור בהנאה. וכתב הב"ח שנוהגין איסור, ובפ"ת ס"ג מביא בשם הרדב"ז, דאנו נוהגין להחמיר שגם המצבה בכלל איסור הנאה. - והנה לפ"ז בודאי דאסור להזיז את המצבה אפילו ממקומה, כעין דמסכת שמחות פרק י"ג "המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזים ממקומם" וכתב הב"י הטעם קם משום איסור הנאה.
והנה יש לחקור בכלל ענין העמדת מצבה, אם זהו יקרא דשכבי או יקרא דחיי. ובגמרא מו"ק דף ה' ע"א "רמז לציון קברות מן התורה מנין ? - ת"ל: וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון'. ופרש"י שם: מציינין את הקברות שעושין סימנים על הקברות בסיד כדאמר בב"ק דף ס"ט ע"א, של קברות בסיד דחוור כעצמות כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם. ואמרינן בגמרא וטמא טמא יקרא, טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש". - א"כ כל ענין המצבה מדינא הוא אך למען החיים, למען דעת מקום קבר. ויעקב אבינו שהעמיד מצבה על קבר רחל אמנו, היה ג"כ למען ידעו הבנים כמבואר במדרש. כי אין עושין נפשות לצדיקים וכו', אך כל זה היה מטעם הנ"ל. והנה לפ"ז אף כי המצבה בעצם אסורה בהנאה מטעם הוקצה למת, אבל אינה שייכת דוקא למת זה, כי לא נעשתה לכבודו כי אם עבור החיים. ועיין בגליון מהרש"א שם שמביא בתוך דבריו, בס' תקל"ד כתב הרשב"א דלהעמיד המצבה למת אחר ודאי שרי. - מזה נראה דאיסור הנאה של המצבה לא שייך לענין של זה המת.
גם אתמוך יתדותי, דהנה בברכות דף י"ט ע"ב בתוס' ד"ה "מדלגין היינו" ובשבת קנ"ב בתוס' ד"ה "עד שיסתום הגולל", הקשו על פרש"י שגולל היינו כיסוי ארון, מהא דעירובין דף ט"ו דאין עושין מבעלי חיים גולל ודופק, ואם כפרש"י וכי עושין כיסוי ארון מבע"ח? - ע"כ פירש ר"ת דגולל היינו מצבה וכן דרך בני-אדם ליתן בהמה על הקבר לסימן עד שיתנו עליו מצבה. ואם נאמר שהעמדת מצבה היא לכבוד המת, היתכן שנתינת בע"ח היא לכבוד? ? ואם משום סימן ניחא. ועוד שהעמידו הבהמה ע"מ להסירה משם, אף כי דין מצבה גמורה יש לה שמטמאה ג"כ משום גולל, נראה מזה שמותר להסיר. וקשה לחלק ששם העמידו לכתחילה ע"מ להסירה, דא"כ הלא גם בנידן דידן קנו הקבר ע"מ לציית לתקנות בית-החיים.
ומה שאמרו בסנהדרין דף מ"ח ע"א: מותר המת ד' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו או זילוף על מטתו, היינו דאין להם מה לעשות בהמעות - או אולי בנין על הקבר מציין יותר כבוד המת. אבל אם ישימו אבן קטנה תחת גדולה, אז אין נפקותא בזה. ועוד כיון שהעמידו את המצבה שלא ברצון הבעלים, אז הנה כ"ז נעשה בטעות וכעין דמסכת שמחות פי"ד: "יש קבר חדש שהוא כקבר ישן, ויש קבר ישן שהוא כחדש. כיצד, ישן שקבר בו עשרה מתים שלא ברשות הבעלים הרי זה כקבר חדש וכו'", או אולי כבר קנתה הנפטרת כבוד במצבתה ואם לא ידרשו הרשיון תשאר המצבה במקומה, וזהו כבודה וכבר זכתה בזה.
וברמב"ם הלכות אבל פ"ד הל"ד כתב "ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונין להם נפש שדבריהם הם זכרונם", משמע מזה שהמצבה היא ענין זכרון להמת. דאם משום טומאה, כבר כתב לציין הבית-הקברות. - ובשקלים סוף פ"ב "תני בשם רבי נתן: מותר המת יבנה לו נפש על קברו". ופירש ריבב"ן: יעשה נפש על קברו פ' מצבה לזכר פלוני, ועיין ג"כ בתקלין-חדתין. חדתין. ובקרבן העדה כתב: "פשיטא ליה לר' נתן דלא מחיל, הלכך בונים לו מצבה על קברו וכו' ". אך אולי להחליף מצבה גדולה על מצבה קטנה מותר, ועיין בפתחי תשובה סימן שס"ד ס"ג. כתבתי את אשר נראה לי בענין זה ואבקש מכת"ר שיתן לי תשובה הלכה למעשה ובל יאחר. מכבדו וידידו הנאמן המחכה לתשובה יצחק הלוי סגל.
ב.
ב"ה. אור ליום ד' ב"ך למ"ט-מונים ת"ש. כבוד אהובי חביבי ויקירי היושב בסתר לבבי, הגאון ר' יצחק הלוי סגל שליט"א. שלום עד העולם -.
מכתבו קבלתי היום וכל היום הייתי טרוד, אך זה עתה שבתי מתפילת ערבית בביה"כ ושמתי תיכף עיוני במכתבו היקר ומצאתי כי עיניו כיונים על אפיקי מי התורה, עד שאין לי מה להוסיף על דבריו, רק ללקוט הפרחים מאמרותיו הישרים ולכנסם יחד בהכרעת דעת, בעזר החונן לאדם דעת.
ראשית דעת, כי איסור בצרכי המת עם דין כבוד המת, ענינים נפרדים הם. ואפילו דבר שאין בו איסור הנאה כמו קרקע עולם, אין מרעין שם בהמה מפני כבוד המתים, כמפורש ברא"ש מובא בב"ח שס"ח, עיי"ש. לעומת זה, מצבה אף למאן דסבירא ליה שאסורה בהנאה, בכל זאת מותר להסירה ממקומה ולהעמיד אחרת במקומה אם עושים כן לכבוד המת. כי מה שמספקא ליה להרדב"ז - אשר הוא מהאוסרים - מובא בפ"ת שס"ד סק"ג, אם מותר להחליף מצבה ישנה בחדשה, הוא אך אם על-ידי החליפין ינוכה לו דמי האבן הישנה ונראה כמשתכר באיסורי הנאה, אבל בלאו הכי בודאי מותר, עיי"ש. ואין חילוק אם משנה מקטנה לגדולה או מגדולה לקטנה אם אך השינוי נעשה לכבוד המת.
ומה ששנינו: "המוצא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומם", אין זה מפני שאסור לנגוע בדבר שאסור בהנאה, כי מעולם לא שמענו כזאת. אלא מה שאמרו לא יזיזם, עצה טובה קא-משמע-לן-, שאם יזיזם יתחייב אחר-כך בטיפול קבורתן מפני איסור-הנאה שעליהם שאסור לו אחר כך להניחם הפקר ולגרום מכשול לרבים. לא מיבעיא אם יזיזם ויזכה בהם, הרי זה כמו ששנינו במסכת דמאי פרק ג' משנה ב': לא יחזיר עד שיעשר, עיי"ש. אלא אפילו אם לא יזכה בהם אבל אם אך יזיזם, חייב על-זה מדין בור ברשות הרבים, כמבואר בב"ק דף י"ט ע"ב בתוספות ד"ה "קשרו", דכל תקלה שהניחה ברשות הרבים מחוייב משום בור אף-על-גב שלא זכה בה, עיי"ש. וכידוע שתקלת הנפש חמורה יותר מתקלת הגוף ולכן לא יזיזם ממקומם, אבל אם ירצה לטפל ולקבור הנסרים כדין איסורי-הנאה, בודאי מותר.
שנית, הנה הב"ח בסימן שס"ד מביא בשם רבינו ירוחם: בנין שעל הקבר אסור לישב עליו דאין יושבין על ציון הקבר. אבל במקום שנוהגים בני משפחה לישב, נהגו בהן היתר מטעם שעל דעת-כן בונים אותו ולפיכך מותר, עכ"ל ועיי"ש. הרי שאם נהגו מותר שעל דעת-כן בנוהו, וכמו כן הכא, כיון שהמקום הוא קבר משפחה ונהגו במצבות קטנות, אפילו אם עשו מצבה גדולה מותר לשנותה בקטנה, שעל דעת כן עשוה שתתאים לנימוסי קבר-משפחה ואין בזה איסור של בזוי המת.
שלישית, הלא מפורש בבא בתרא דף ה' וכן הלכה: המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באין בני משפחתו וקוברין אותו בעל- כרחו של לוקח. והקשה הרמב"ן: מאי שנא דהיכא דלא בעי הספידא דלא מספידין ליה? - ותירץ התם לדידיה בלחוד ההספד, אבל הכא נוגע לכל המשפחה, עיי"ש. והכא אם תשאר האבן הגדולה הישנה, יהיה המקום נראה כאילו הוא בית-קברות כללי והרי זה נוגע לכבוד כל המשפחה, בודאי אין מי שיוכל לעכבם מלהסיר האות-קלון זה מאחוזת קבר-משפחה שלהם. לכן לא די שאין בזה כל איסור לבטל את המצבה הגדולה ולהביא במקומה מצבה קטנה, אלא מהראוי להשתדל לעשות כן למען יתפרסם זה המקום לקבר משפחה.
ומשורת הדין, כיון שהעמידו את המצבה הגדולה לא היה הדבר כשורה, איננה אסורה כלל בהנאה כמו שמביא מעכת"ר מיסוד שמחות פרק י"ד, וסברא זו מביא בעל תשובה-מאהבה להלכה למעשה, ובלאו-הכי דעת גדולי הפוסקים שאין איסור הנאה במצבה בכל מקום. בכל זאת כדאי להחמיר במצבה הישנה ולקוברה כדין דבר של איסורי-הנאה. וטוב יעשו לשנותה באחרת קטנה, להכיר המקום לבית-הקברות של המשפחה, כמו שעשה אברהם אביו ע"ה כל מה שאפשר, לברר מקחו לקבר משפחה לכל באי שער עירו. וזה הוא כבוד המתים והחיים, ובלע המות לנצח. יהי רצון שנזכה לחיים מאושרים בכנוס וקבוץ נפזרים ובהרמת קרן עם ה' על ידי מלכנו משיחנו, אשר אך זה כל תקותנו. ידידו עוז אוהבו הנאמן בכל לב, המחכה ומצפה לרחמי שמים על עמו וארצו מהרה יוסף קאנוויץ.
ג. ב"ה. י"ב אייר ת"ש. מע"כ ידידי הגאון ר' יוסף קאנוויץ שליט"א. מכתבו היקר לנכון קבלתי ומאד שמחתי בדבריו הנעימים, דברי תודה הישרים בשכל טוב חד וחריף. והנני אך להעיר וזה לשון כת"ר שליט"א: "ראשית דעת, כי איסור הנאה בצרכי המת עם דין כבוד המת, ענינים נפרדים הם. ואפילו דבר שאין בו איסור הנאה כמו קרקע עולם, אין מרעין שם בהמה מפני כבוד המתים". - אמנם כן, אבל טעם ההיתר של העשבים שאינם אסורים בהנאה, לאו משום קרקע-עולם הוא, כי תיכף שנתלשו על-ידי שן הבהמה דין "תלוש" להם והוי לן לאוסרם כעין ההוא דהרמ"א סימן שס"ד ס"א: "וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלשו ולבסוף חברו אסור בהנאה". והנה כאן שנעשה תלוש נאסר אף אם חיברו אח"כ - אבל העשבים של ביה"ק אפילו תלושים אינם נאסרים.
ולא זכיתי להבין דברי רמ"א ז"ל. הנה בסימן שס"ח ס"א מביא "וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אע"ג דמותר בהנאה" ועיין בגמרא סנהדרין דף מ"ז ע"ב ובעבודה זרה דף ס"ב ע"ב בתוספות ד"ה "ליקלינהו", הלא לפי דבריו כיון שלוקח העפר מעל הקבר הרי הוי תלוש ונאסר מיד ? - ואין לומר שנאסר אך מה שתלש וחיברו.
ולהלן מביא כת"ר שליט"א "ומה ששנינו המוצא נסרין בביה"ק לא יזיזם ממקומן, אין זה מפני שאסור לנגוע בדבר שאסור בהנאה, כי מעולם לא שמענו כזאת. אלא מה שאמרו לא יזיזם, עצה טובה קמ"ל, שאם יזיזם יתחייב אח"כ בטיפול קבורתן מפני אסה"נ שעליהם, שאסור לו אח"כ להניחם הפקר ולגרום מכשול לרבים". - והנה אמנם דבר שיכלי הוא וראויים הדברים למי שאמרם, אך בכ"ז תורה היא. הנה למה לאשמעינן בזה, הלא כבר חשו חכמים שאסור ליתן מכשול לרבים באיסורי הנאה, במשנה מע"ש פ"ה מ"א ובב"ק דף ס"ט ע"א "כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה וכו' ושל ערלה בחרסית", הרי מפורש ? ל ואפילו אם נימא דשנא לן התנא עוד הפעם את הדין, היה לו לומר הלשון "לא יוציאם ממקומם" דהוי משמע מביה"ק לחוץ, דבחוץ הוי המכשול אבל כל-זמן שהם בביה"ק אין נ"מ דבכל מקום שהם הם אסורים. אבל הלשון "לא יזיזם" משמע דלא יגע בהם כלל, כעין לשון הרמ"א בסימן של"ט גבי גוסס "וכן לא יזיזנו ממקומו", כלומר אפילו זיז כל שהוא. ואם כת"ר ברוב חריפותו כבר דאג לזה וע"כ מסיים הטעם משום בור, דאז אפילו לא יוציאם חייב ר שוב יהיה קשה, דהא את הדין של בור גם-כן כבר ידעינן ? ובכלל, האם יש זכיה באיסור- הנאה ? ידידו אוהבו עד יצחק הלוי סגל.
ד. ב"ה. ל"ג בעומר ת"ש, נוארק. כבוד אהובי גאוני ותפארתי, הגאון ר' יצחק הלוי סגל שלימא, שלום! !
מה שהעיר מעכ"ג על מה שבארתי, כי מה שאמרו לא יזיזם ממקומן הוא מפני שלא יזכה בהן - והלא אין זכיה באיסורי-הנאה? ל יפה הקשה ויפה השבתי, על פי מה שאמרו בגיטין דף כ' ע"א "כתבו על איסורי הנאה כשר" ומפסק דינו של הרמב"ם בפרק א' מהלכות חו"מ: שאם קנה חמץ בפסח לוקה. וכן מצינו בגמרא ע"ז דף מ"ב "דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי עכו"ם ביד ישראל", הרי שיש זכיה באיסורי-הנאה.
והנה על מדוכה זו, אם יש בעלים וזכיה באיסורי-הנאה, כבר ישבו רבותינו הגדולים: בעל מחנה אפרים, הקצות החושן, א"מ, נתה"מ, הנודע ביהודה והחתם-סופר, לשכנם ידרשם וימצא שהם סובבים ומקיפים בענין זה את הראשונים כמלאכים: הרמב"ם, הראב"ד, הרשב"א, הריטב"א והר"ן. וכאשר אין בטבעי לטחון קמחא טחינא, אמנע את עצמי לחזור על דבריהם הקדושים ולא באתי בזה אלא בשביל גרגיר אחד, והוא - דקשה מאד על האמור לעיל ממה שאמרו בב"ק דף ע"א ע"ב "שור הנסקל איסורי-הנאה נינהו לאו דמריה קא טבח" וכן בכריתות דף כ"ד "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו", אלמא דאיסורי-הנאה לא הוי שלו.
והנראה נכון בעיני הוא, דשאני דין איסה"נ בשור הנסקל מכל איסה"נ בעלמא. דאיסה"נ בשור הנסקל ילפינן בב"ק דף מ"א ע"א: מבעל השור נקי, כאדם שאומר לחבירו יצא איש פלוני נקי מנכסיו, הרי שגלתה תורה"ק שסלקה מבעל השור כל זכות ממון שהיה לו בו והוא אפקעתא דמלכא שבעל השור נקי מנכסיו. נמצא שיש שני דברים בשור הנסקל, דין איסורי הנאה ודין הפקעת ממון שהוא הפקר ממש. אך לא כן בכל איסורי הנאה דעלמא, שהוא ענין של איסור לבד ולא הפקר כלל, לכן אעפ"י שנאסרו בהנאה, בכל זאת שם בעליהם עליהם ויש בהם זכיה.
ומה שאמרו שחמץ בפסח אינו ברשותו של אדם (פסחים ו', ב"ק כ"ט) אין להוכיח מזה כי איסה"נ איננו שלו, אדרבה ! לעולם החמץ הוא שלו, רק שאינו ברשותו מפני שאין בכחו להשתמש בחמץ כחפצו ורצונו. ואף- על-פי שהחמץ הוא שלו אבל מכיון שאינו ברשותו, די לו להצילו שלא יעבור על בל-יראה ובל-ימצא, כמפורש במכילתא מובא ברא"ש פרק א' דפסחים: יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו, עיי"ש. והחוקר הלכות הנודע ביהודה באו"ח סימן כ', הוכיח כי הנגזל אעפ"י שהחמץ שלו אינו עובר בב"י וב"י, עיי"ש. אם-כן משורת-הדין, כל חמץ משש שעות ומעלה אעפ"י שהוא שלו אבל אינו ברשותו מפני איסור הנאה ולא היה צריך לעבור על ב"י וב"י, אלא שעשה הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו. - אם כן החידוש של גזירת-הכתוב הוא לחשוב את החמץ לדבר שהוא ברשותו, כמו שהוא שלו גם בלאו גזירת הכתוב, כי דינא הוא שכל אסורי הנאה בכל מקום, הרי הם שלו - ואיסורי הנאה יש בהם זכיה. ידידו עוז אוהבו ומוקירו יוסף קאנוויץ.
ה. ב"ה. כ' אייר ת"ש. מע"כ ידידי אהובי, הגאון הג' ר' יוסף קאנוויץ שליט"א.
מאד שמחתי בדבריו הנעימים העמוקים והישרים אשר הצהירו לנגד עיני, אך בכ"ז תורה היא. כת"ר יקירי שליט"א מביא חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד שיש זכיה באיסורי-הנאה, וקשה לכת"ר מג' ב"ק דף ע"א ע"ב משור הנסקל, דמקשה הגמרא "לאו דמריה קא טבח", ומביא לחלק בין דין שור הנסקל לשאר איסה"נ, דבדין שור הנסקל הוא אפקעתא דמלכא ג"כ. אמנם דפח"ח, אך לא זכיתי להבין, והלא גם בשוחט לע"ז מקשה שם הגמרא "כיון דשחט בה פורתא איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבחי", הדי דאין הבדל בין שור הנסקל לשאר איסה"נ.
אך אמנם כן יש זכיה באיסה"נ ויש להם בעלים, כמו שהביא כ"ג שליט"א בראש דבריו מדברי הגמרא בע"ז "דלמא מגבה לה וכו' " - והוא מדברי הריב"ש שמביא ראיתו מזה - אך בכל זאת לא אלים כח הבעלים באיסה"ג למכור, להפקיר ולהקדיש או לחייב שום אדם עבור הבעלות. - ושור הנסקל שהוזמו עדיו שזכה בו המחזיק, הוא מטעם דכיון שהוזמו עדיו אינו שור הנסקל ולא היה איסה"נ, ע"כ הפקר הבעלים הפקר הוא אף שהיה הפקר בטעות. ועיין בקצוה"ח סימן ת"ו ס"ג ס"ב. אוהבי, כ"ז כתבתי בחפזי כי עלי ללכת ויסלח לי הכתיבה המהירה. ידידו אוהבו עד, יצחק הלוי סגל.
ו. . ב"ה עש"ק ל"ח למ"ט-מונים, ת"ש. ידידי נפשי אוהב דבוק מאח, רב חביבי ויקירי הגאון ר' יצחק הלוי סגל שליט"א. שלום עד העולם ! זה עתה קבלתי יקרת מכתבו בדברים נכוחים, קולע אל המטרה ולא יחטא אבל אמסור לו בזה אמירה נעימה: אומר השכחה, להגן על הלוחות הראשונות של ישתברו.
ליישב דעת האומרים שיש זכיה באיסורי הנאה, אשר קשה עליהם מסוגית הגמרא בב"ק דף ע"א ומכריתות כ"ד, הנה אמרתי כי איסור הנאה של שור הנסקל צמיד ונאחז בהפקר גמור, מטעם התורה שאמרה ובעל השור נקי". וכמו כן הוא באיסורי הנאה של עבודה זרה אשר גם בע"ז באים כאחד האיסה"נ והפקר ממש מגזירת הכתוב "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". לכן בע"ז ושור הנסקל אמרו לאו דמריה קא טבח", אבל בכל איסורי הנאה דעלמא הוא רק ענין של איסור לבד ולא דבר של הפקר.
ומה שאמרו: גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה (ע"ז מ"ב), הנה גם בזה מחלוקת בין הפוסקים, אם קנה על ידי שהגביה ונעשה שלו, או רק כיון שבאה ליד ישראל אפילו בלא זכיה אין לה עוד ביטול לע"ז זו (ב"י יור"ד קמ"ו). והרמב"ם שפסק בהלכות חו"מ: קנה חמץ בפסח לוקה, מ"ט שיש זכיה באיסה"נ, בכ"ז נראה מלשונו הלכות עכו"ם פרק ח' הלכה ח', שאין זכיה בע"ז והוא מפרש הברייתא (ע"ז ס"ד) "משבאת לידו" גם בלא זכיה. והטעם הוא כמו שביארתי, דעבודה זרה ושור הנסקל הפקר הם לכל הדיעות. דברי אחיו הדו"ש כה"י, אוהבו לנצח יוסף קאנוויץ.