אור ברסלב

שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ

סימן טו

סימן יד

בדין שוטה לענין גט

תוכן השאלה: נשאלתי ממע"כ ידידי וחברי הרבנים דפה נוארק, כאשר נמצאת כאן אשה עניה סוערה, שבעלה חולה בטירוף הדעת מסיבת איבוד רכושו והוא חי בדמיוינות כוזבות, שהוא איש אמיד למאד ובעל-הון לרבבות וכהנה. ובכל זאת הוא גם שואל ומשיב כענין וזוכר בדיוק מכל מה שעבר עליו בימי חלדו וגם מכיר את האנשים אשר לא ראה אותם כל ימי חליו וקורא אותם בשמותיהם ולא ניכר עליו שאיננו שפוי בדעתו. והאשה הזאת מתחננת על נפשה להתירה מכבלי העגון, כי זה כי"ג שנה שבעלה נמצא בבית-החולים ועליה מוטלת כלכלת ביתה וזרעה ואין פת בסלה, ומדוע תצטער ותשב עזובה וגלמודה כל ימי חייו.

והנה מתחילה לא אבה בעלה לגרשה, באמרו כי איננו ממאס באשת נעוריו. אך אחרי שהפצירה בו נתן דעתו להפיס דעתה ולגרשה כדת משה וישראל והוא יודע על נכון מה זה ענין גט. ובדרך כלל יש בו דעת נכון ואף גם מעט חריצות, אבל סוף סוף שוטה יקרא ובכן מה דינו? ע"כ תוכן השאלה. תשובה.

: א. ב"ה. יום ב' לס' "ענו לה" ת"ש, פה נוארק, נ. דזש.

תנו רבנן, איזהו שוטה ל היוצא יחידי בלילה, והלן בבית-הקברות והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, ר' יוחנן אפילו באחת מהן. ועוד תנינא: איזהו שוטה ? זה המאבד כל מה שנותנים לו. (חגיגה ג' ע"ב וד' ע"א). והנה כל הפוסקים פסקו כר' יוחנן, זולת אחד שמצאתי שפוסק כרב הונא, והוא רבינו יצחק בר מלכי-צדק ז"ל בפירושו במשנה הראשונה של תרומות, עיי"ש. וכמעט כל הראשונים מביאים דין של סימני שוטה בסגנון הברייתות הנ"ל, אם-כן לדידהו בודאי ראוי האיש הזה לגירושין, כי הוא אין בו אף מקצת מארבע מדות שמנו חכמים בשוטה.

אבל הרמב"ם בהלכות עדות פסק, שכל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף-על-פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה שוטה ובכלל שוטים יחשב, עיי"ש. וכתב הב"י באה"ע סימן קכ"א, שמדברי הרמב"ם משמע, דהני ד' דברים השנויים בהברייתות הוא לאו דוקא אלו, אלא הנהו לדוגמא נקטינהו, עיי"ש. גם הדרכי-משה בסימן קי"ט הביא תשובת מהרי"ו, דמי שהוא שוטה בשאר דברים אע"פ שאינו לן בבית הקברות או קורע כסותו, אפילו הכי מיקרי שוטה, עיי"ש. ולדעתם לכאורה גם שוטה כבעל הזה לא יוכל לגרש ודינו כשוטה גמור.

אולם גם שוטה גמור בשעה שהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו (ר"ה כ"ח, כתובות כ'), והכי הלכתא, וא"כ בשעה שאנו שומעים שהוא מדבר כענין, הלא אז יכול לגרשה. - אבל הבית-שמואל בסימן קכ"א שדא בה נרגא, שדין זה הוא דוקא אם יש לו שעה קבועה להיות חלים אז דינו כפיקח, ואם לא דינו כשוטה. ובאמת כבר קדמו הב"י בסימן הנ"ל, שמביא בשם רבינו ירוחם, אם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בריא והזמן שהוא שוטה, הוי ליה ספק ופשוט הוא, עיי"ש. - והאיש הזה אנו יודעים שאין לו זמן קבוע להיות בריא ושפוי לגמרי.

והנה החתם-סופר בחלק יור"ד סימן ז' פירש, שזהו דוקא אם הגט נשלח למקום אחר אז צריך השליח לדעת, שבשעה זו שמוסר את הגט נמצא הבעל בחלימותו במקום שהוא שם. אבל אם מגרש בעצמו, יפה כחו לזה אפילו אם אין לו זמן קבוע, ועיי"ש.

וידוע שיטת הב"י אה"ע סימן קכ"א, אם התחילו לכותבו כשהיה שפוי ונתקלקל והניחו מלכתוב, וחזר ונשתפה וגמרו הכתיבה, נ"ל שאף-על-פי שנתקלקל עתה, מה שכתבו בעודו שפוי כשר הוא וחוזר וגומר לכשישתפה, עכ"ל ועיי"ש. והט"ז חולק על הב"י ודעתו להלכה למעשה, שהבעל צריך להיות שפוי בדעתו אפילו בין כתיבה לנתינה, עיי"ש. - ובעובדה דידן בודאי שיש לחוש שיתקלקל לרגעים.

אבל לא זכיתי לעמוד על דעתו של הט"ז, דהרי אמרו בגיטין דף כ"ב ע"ב, דחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב את הגט בגדול עומד על גבם, וכי יכול הגדול העומד ליד השוטה להיות בטוח שלא יהיה שוטה בקלקולו אף רגע, ומה מועיל זה שהוא עומד על גבו ? - אלא ודאי שהדין כהב"י, שאפילו אם נתקלקל בינתים אין בכך כלום. אם לא שנאמר שאין אנו מביטים על קלקולו שבמוחו ובמחשבתו, אם לא עשה איזו מעשה שטות בפועל, ולכן מהני אם גדול עומד על גביו. ואם כן הוא, הרי זה כמו שחידש הנודע- ביהודה אשר אביא להלן. בעזה"י.

וביותר קשים לי דברי הט"ז, ממה שאמרו בגיטין דף כ"ג ע"א: "שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בדעת כשר". הרי מפורש שהקלקול שבינתים אינו מאבד כחו של השליח, ואיך יגרע זכותו של המשלח מדין השליח. ואם גבי שליח לא בעינן כי אם תחילתו וסופו בדעת, בודאי שגם גבי משלח הדין כן, ואיך יחלוק הט"ז על הב"י בשעה שמשנה מפורשת מסייעת לו להב"י? -.

והנה הנודע-ביהודה בספר "אור הישר" סימן ל' מסיק לדבר מוחלט, שדעת הרמב"ם שמחמיר בשוטה הוא אך בדין עדות ולא בכל עניני תורה, עיי"ש. וקשה לפי דעתי לסמוך על זה, בשגם הב"י הביא מפורש שדעת הרמב"ם גם בגט כמו בעדות. - ולפלא לשיטתו של הנוב"י בדעת הרמב"ם, מדוע לא הביא הרמב"ם הסימנים של שוטה במקום אחר? ל מוכח מזה שהסימנים מהלכות עדות, סימנים הם לכל הלכות שוטה בכל התורה.

עוד דבר גדול וחדש השמיענו הנוב"י בספר הנ"ל, כאשר שנינו במשנה (גיטין כ"ב:) "הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש, שוטה וקטן". ומקשי הגמרא: , והא לאו בני דיעה נינהו? ? - אמר רב הונא, והוא שהיה גדול עומד על גביו". הרי מפורש שגם שוטה גמור יודע לכתוב לשמה אם גדול עומד על גביו, ואנו כנהוג מלמדים את המגרש ומסבירים לו כל עניני הגט ומזהירים אותו שיכוון לגרשה ולהתירה בגט זה, אם-כן אין לך גדול עומד על גביו יותר מזה, בכן גם שוטה גמור יוכל לגרש, עיי"ש.

אך לא זכיתי להבין דברי קדשו של הנוב"י, כי מפורש שם בתוספות, דהא דגדול עומד על גביו מהני בכתיבה, הוא אך מפני שלא בעינן שליחות בכתיבה, אבל במקום דבעינן שליחות לא מהני גדול עומד על גביו. וכן מפורש בטור אה"ע סימן קכ"ג ובב"י והב"ח, דלמאן דסבירא ליה דבעינן שליחות בכתיבה, פסול בחשו"ק אפילו בגדול עומד על גבם, עיי"ש. והם מפרשים המשנה וסוגית הגמרא הנ"ל שזהו אליבא דר' מאיר דלא בעינן כתיבה לשמה אלא מדרבנן, אבל לר' אליעזר דסבירא ליה דבעינן כתיבה לשמה מהתורה, פסול בחשו"ק לעולם אפילו גדול עומד על גביו. אם-כן איך אפשר לשוטה לגרש בגדול עומד על גביו? ? - ונוסף לזה, הלא משנה מפורשת ביבמות דף קי"ב ע"ב: "נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית", ולפי דברי הנודע-ביהודה הלא יכול הוא להוציאה בגדול עומד על גביו? -.

אף על פי כן שבתי וראיתי שהבעל הזה יכול לגרש את אשתו אפילו לדעת הרמב"ם, כי הגר"ש מאמשטרדאם בספר הנ"ל סימן כ"ט כתב לדבר ברור, שמה שכתב הרמב"ם בשוטה, דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, היינו דוקא כמו הנך ארבעה דברים השנויים בהברייתות ותו לא, עיי"ש. וזה הבעל אין לו דמיון כלל לאחד מארבעה דברים הנ"ל.

ומאד הפליא הנוב"י בספר הנ"ל בביאור נכון להפליא בדעת הרמב"ם, שמה שהוא מחמיר בשוטה, הוא רק אם הוא פועל ועושה דבר מן הדברים למעשה דרך שטות, אבל אם אינו עושה מעשה-שטות, רק מדבר דברי הבל ומלבט בשפתיו אמרי-שטות פטומי-מילי בעלמא לאו כלום הוא, עיי"ש. - ובאשר זה האיש מתנהג תמיד במעשיו כראוי ושטותו הוא במה שהבל יפצה פיהו ותו לא, לכן חלילה למנותו בין השוטים ולעגן את אשתו. -- ולדעתי יוכל זה הבעל לגרש את אשתו לכל הדעות ומצוה רבה היא להתיר האשה מכבליה וחבליה, כמו שנצטוינו לשקוד על תקנת בנות-ישראל, בתנאי שיסכימו לזה שלשה רבנים גדולי דורנו שבמדינתנו. יוסף קאנוויץ.

ב. בע"ה. יום ב' ט' תמוז "נרננה שמה" (ת"ש), ניו-יארק. אל הו"כ ידיד ד' וידינ"ע הרב הגאון הגדול אוצר התורה וכל מדה יקרה, כש"ת מו"ה ר' יוסף קאנוויץ שליט"א, הגאב"ד נוארק, נ. דזש., ולכל הנלווים אליו שלום וברכה בכט"ס. אחד"ש הדר"ג ברוב אהבה כבוד ויקר:

ע"י ידידנו הרב הגאון רי"ל זעלצער שליט"א נמסר לי ביום ה' העבר קונטרסו דמר, בדבר השאלה שבו ולחוות דעתי בנידנה. - והנה לדון ולפלפל בטיב הדבר לכל פרטיו מצד עצם מהות הנושא אי-אפשר לי, כמו שהסביר הרמב"ם במתק מליצתו: שאי אפשר לכוון הדעת בכתב", ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות כלל גדול בכל מקום ומכל שכן בנידן כגון זה. כי יש אנשים הרבה שמשיבים ומדברים בחריצות והם שוטים ומשוגעים גמורים, ויש שרוח עצבות ועננה מתוחה על פניהם ואין טעם בדבריהם ובכל זאת הם מבינים דבר לאשורו ובעלי דעה רחבה המה בחכמה ובמילי-דעלמא ו"סימני-שטות" ו"דרך שטות", הם שני גדרים נפרדים. במה שנוגע לקונטרסו של הדר"ג שליט"א, הנני לרשום איזה הערות ובקצרה:

א) יעיין נא הדר"ג בשו"ת ענג יו"ט סימן קנ"ג, שביאר בארוכה להחזיק דעת המהרי"ט נגד השגת בעל תורת גיטין. והוכיח דאם מסברי ליה וסביר ואנו מכירים בו שהבין הדברים, בכגון זה לאו שוטה הוא, אלא הרי הוא כפיקח לכל דבר שעושה לפנינו בין לענין מקח וממכר ובין לענין קידושין וגיטין.

ב) מה שהקשה הדר"ג על שיטת הט"ז, מהא דגיטין: "שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר", הרי שהקלקול שבינתים אינו מאבד כחו של השליח, ואיך יגרע זכותו של המשלח מדין השליח? - לגודל התימא אפשר לחלק ולאמר דלא דמי שליחות להולכה לשליחות בצווי הכתיבה, כמו שלא איכפת לן איפה מונח הגט מזמן המסירה ליד השליח עד הגיעתו לידה. ויש להאריך בזה ועיין בהפר"ח הלכות גיטין סימן קכ"א. ג).

ג) מה שהשיג הדר"ג על הנודע-ביהודה ממשנה מפורשת: "נתחרש או נשתטה אינו מוציאה עולמית", ואם יכול להוציאה בגדול עומד על גביו איך אומרת המשנה "נשתטה אינו מוציאה עולמית"? ל לכאורה הקושיא עצומה מאד, ולהא מילתא הנהו בר-מזלא של הגאון "בית-מאיר" בסימן קכ"א שהשיג על דברי הנוב"י ממשנה זו, ועיי"ש. - אך בכדי שלא לעשות את רבן של ישראל לטועה בדבר משנה, חשבתי אולי סברת הנוב"י היא רק במקום שבדקו אותו ומצאוהו שפוי. כי לאחר הבדיקה איננו יותר בכלל "נשתטה", ואין אנו מתחשבים עם העובדא שיכול להעשות קלקול במוחו ובמחשבתו כל זמן שאיננו עושה מעשה-שטות, ועל אי-עשיית מעשה-שטות מהני זה שגדול עומד על גביו. והדבר צריך עיון בגוף הספר שאיננו תחת ידי.

ובתשובות חתם סופר אהע"ז ח"ב סימן ב', האריך הרבה בדברי הזכרון- יוסף שהובאה תשובתו בספר אור-הישר ובמה שמשמע מדבריו, דאם היה שוטה גמור מכבר אף שנתרפא אין לדונו כפיקח עד שיתראו בו סימני פיקחות ביותר. והביא ראיה משור המועד שאיננו חוזר לתמותו עד שיראה שלשה שורים, או שימשמשו בו התינוקות ולא יהיה נגח, ועיי"ש.

והנה לכאורה אינו ענין זה לזה. דהא גבי מועד הלא גם עתה נגח ואנו רק מסופקים אם חזר לתמותו, משום-הכי בעינן חזרה מוכחה וניכרת ע"י ראיית שורים או תינוקות ממשמשים, אבל בלא חזרה מוכרת אנו מחזיקים אותו בחזקת נגח כמו שהיה עד עכשיו, וכמו שמבואר ביור"ד סימן קפ"ט גבי וסתות, דאם היתה מוחזקת לראות בר"ח ועברו שלשה ר"ח ולא ראתה ואח"כ ראתה בר"ח, אמרינן חזר הוסת למקומו. מה שאין כן בנידן שלפנינו, שאין אנו רואים עתה ממנו שום סימן שטות שפיר יש לומר דסגי בעקירה זו אפילו אין אנו רואין בו פיקחות יתירה. וצריך עיון ויש להאריך בזה.

ד) ובמה שנוגע לעצם הדין בהעובדה שבאה לפני הדר"ג, הנה ממש עובדה כמו זו באה לפני הגאון בעל "דברי חיים" מסאנז בח"ב מתשובותיו, חלק אהע"ז סימן ע"ד-ע"ו, אלא שבנידן שלפניו היה בעל-דמיון שהוא גדול הדור ובנידן של הדר"ג הוא בעל-דמיון שיש לו הון לרבבות - והכל הוא אחד, לפי הדור שהחליפו הונה של תורה בהון של עשירות - ומסיק בסימן ע"ו להיתרא. ובסימן ע"ה מדבר מבעל מרה-שחורה ומסיק שראה ממורו הגאון בעל ים התלמוד שהקל לסדר גט לבעל מרה-שחורה אך הצריכו בדיקה, ועיי"ש. וכן הגאון בעל בית-אפרים בתשובתו בחלק אהע"ז סימן פ"ט - הובאו דבריו בקצרה בפתחי-תשובה סימן קכ"א ס"ק ב' - הביא מספר אור-הישר בשם הגאון משוואבך, דמרה שחורה לא יחשב בשם שוטה, ומסיק להלכה דצריך לבודקו יפה. ואם יראה לבי"ד שדבריו בהשכל כשאר פקחים בעת כתיבת הגט ונתינתו, יש להם עמודי-עולם לסמוך עליהם, הלא המה הגדולים אנשי-השם הכתובים על ספר הישר. ומרוב הטרדה והחולשה אקצר. והנני בחותמי ברכה המצפה לרחמי-שמים ולתשועת עמו ישראל בכל מקום שהם, ידידו דו"ש מוקירו ומכבדו, ישעי' בהר"ב קארלינסקי חופ"ק ניו יארק ועה"פ של אגודת הרבנים. ומלפנים רב בליובאניץ ואב"ד בפוחאוויץ.

ג. ב"ה. כבוד ידידי הגאון מהר"י קאנוויץ שליט"א, שלום!

בדבר השאלה, בנידון אחד חולה בטירוף הדעת מסיבת איבוד רכושו ודעתו משובשת בדמיונות כוזבים של אלפים ורבבות וכו' ובשאר דברים שואל ומשיב כענין, אם יש תקנה להתיר את אשתו העלובה בגט-פטורין וכו'. - וכ"ג טרח למען עלובתא דא שלא תתעגן כל ימיה והעלה לעלות לה ארוכה ע"י גט, עפ"י הטעמים להיתר שהעלה במכתבו, ורוצה לדעת גם דעתי בזה.

הנה מה שהעלה כ"ג ראשית דבר את הברייתא דחגיגה, מה הם סימני- שטות: "היוצא יחידי בלילה והלן בבית-הקברות וכו'", והנה "כמעט כל הראשונים הביאו דין סימני-שטות כלשון הברייתא ולדידהו זהו דוקא. וא"כ לדידהו בודאי ראוי האיש הזה לגירושין, כי אין בו אף מקצת מארבע מדות שמנו חכמים בשוטה", עכ"ל. - לענ"ד לא כיוון יפה, דגם להנ"ל אין ד' סימנין אלא לדוגמא לשאר מילי שיהיו מוכיחים כמותם. והגע בעצמך, בעיר שאין בה ביה"ק לא יהיה בה במציאות דין שוטה לרב הונא דמצריך כולן, וכל שוטה בה יהיה כפיקח לכל מילי, אתמהא? - וע"כ צריך לומר דלאו דוקא הני, אלא הני ודדמי להון. אלא שדעת יחידי דעת הר' אביגדור במרדכי והובא בפ"ת אה"ע סימן קכ"א, משמע דמפרש דוקא, ועדיין לא שמתי עיני במרדכי ומהרי"ק גופא וצריך למשכוני נפשין עליה. עכ"פ דעת כל המפרשים ועיין בשמ"ר וביד-אברהם בסימן א' שם דדעתם דד' סימנים אלה הם רק לדוגמא, וכמו שכתב הב"י בדעת הרמב"ם.

ואפשר שזהו החילוק בין הני ד' דברים למילי דשטות אחרים. דהא ש"ס דחגיגה מיירי באדם שהוא כפיקח לכל דבריו, אלא שראינו ממנו מעשה שטות פעמים ושלש, איתחזק לן כשוטה אף בשעה שאינו עושה מעשה שטות והוא כבריא לכל דבר, בכ"ז דין שוטה יש לו (ואפשר שזהו הטעם של ר' אביגדור דדוקא הני) אבל היכא שדעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה שוטה, כלשון הרמב"ם פ"ט מעדות, כיון שידעינן בבירור דדעתו מטורפת עליו ואינו בן-דעת, וגם הר' אביגדור יודה בזה.

אולם כבודו בא עוד מצד אחר, דגם שוטה גמור בשעה שהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו, א"כ בשעה שאנו שומעים שהוא מדבר כענין, הלא אז יוכל לגרשה. אלא שהב"ש שדא בה נרגא, שדין זה דוקא אם יש לו שעה קבועה להיות חלים אז דינו כפיקח, ואם לאו דינו כשוטה. והב"י בסימן קכ"א הביא זאת בשם רבינו ירוחם, שאם אין אנו יודעים הזמן שהוא בריא וכ"ו הרי ספק, והאיש הזה אנו יודעים שאין לו זמן קבוע להיות בריא ושפוי לגמרי. אבל החת"ס בחלק יור"ד סימן ז' פירש שזהו דוקא אם הגט נשלח למקום אחר אז צריך השליח לדעת זמן חלימותו וכ"ו, אבל במגרש עצמו הלא אנו רואים שיפה כחו לגרש, ואפילו אין לו זמן קבוע וכ"ו, עכ"ל.

והנה שותא דמר לא ידענא, מה זה שייך בנידון דידיה ע"ח ע"ש. דהא לפי הנראה מהשאלה הנה החולה הנ"ל תמיד דעתו משובשת בדמיונותיו הכוזבים, אלא כשמדברים עמו בענינים אחרים מדבר כפיקח, אבל גם אז אם נדבר עמו אודות דמיונותיו הכוזבים, תהא דעתו המשובשת עמו, אכתי הוא שוטה ואינו בר-גירושין כלל, כמבואר ברמב"ם פ"ט מעדות הנ"ל, ועיין בסמ"ע סימן ל"ה שמפרש החילוק בין שוטה לפתי, דשוטה הוא בשאר דברים חכם כמו כל אדם.

והנה כבודו הוסיף להביא את דעת הב"י בשולחנו הטהור, באה"ע סימן קכ"א "אם התחילו לכתוב כשהיה שפוי ונתקלקל והניחו מלכתוב וחזר ונשתפה וגמרו הכתיבה, נ"ל דאעפ"י שנתקלקל עתה, מה שכתבו בעודו שפוי כשר הוא וחוזר וגומר לכשישתפה, עכ"ל ועיי"ש. - והט"ז חולק על הב"י ודעתו להלכה למעשה שהבעל צריך להיות דעתו שפוי אפילו בין כתיבה לנתינה, עיי"ש, ובעובדא דידן בודאי יש לחוש שיתקלקל לרגעים. - אבל לא זכיתי לעמוד על דעתו של הט"ז, דהרי אמרו בגיטין דף כ"ב ע"ב דחשו"ק כשרים לכתוב את הגט בגדול עוע"ג, וכי יכול הגדול העומד ליד השוטה להיות בטוח שלא יהיה שוטה בקלקולו אף רגע, ומה מועיל שהוא עומד ע"ג? אלא ודאי שהדין כהב"י, שאפילו אם נתקלקל בינתים אין בכך כלום". עכ"ל כבודו.

ותמה אני עליו שבא להקשות על הט"ז ממשנה מפורשת שכל בר-בי-רב דחד יומא יודע אותה, ומסיק בבטחה וז"ל: "אלא ודאי שהדין כהב"י שאפילו אם נתקלקל בינתים וכ"ו", ונראה מדבריו כי הט"ז תקפה עליו משנתו, לפחות משנה זו, אתמהא!

ותו דמר לא חש לקמחיה דמתמה ואזיל "וכי יכול הגדול העומד ליד השוטה להיות בטוח שלא יהיה שוטה בקלקולו אף רגע וכו'", והלא תימא יותר דהא מקולקל ועומד הוא דהא קטן הוא שוטה הוא, אלא פשוט שהכתב מוכיח שעשה כדעת הגדול המלמדו וכיוון לשמה ובחליצה שאין הוכחה כל- כך באמת אין חליצתו חליצה. וכן היכא דצריך בן-דעת, שוטה לאו בר-דעת הוא ולאו בר-גירושין הוא, ובתוספות שם תירצו הכל ועיי"ש.

וכתב עוד, "וביותר קשים לי דברי הט"ז ממה שאמרו בגיטין דף כ"ג ע"א: שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר וכו', הרי מפורש שהקלקול שבינתים אינו מאבד כחו של השליח, ואיך יגרע זכותו של המשלח מדין השליח. ואם גבי שליח לא בעינן כי אם תחילתו וסופו בדעת, בודאי שגם גבי משלח הדין כן, ואיך יחלק הט"ז על הב"י בשעה שמשנה מפורשת מסייעת לו להב"י", עכ"ל.

ולכאורה יפה הקשה כ"ג, אבל אכתי לא נייח. דאדמקשה על הט"ז יקשה על הר"י בתוספות גיטין דף ע' ע"ב ד"ה התם "ובגט שכיב מרע אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה, דאם נתקלקל בינתים אפילו נתפקח לבסוף אין מועיל אפילו לריש-לקיש וכו'", עיי"ש וברא"ש ובק"נ.

והנה הרמב"ם פסק בפ"ב מגירושין הט"ו, דבריא שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת וכו' ואם כתבו ונתנו לה קודם שיבריא הר"ז פסול ע"כ. והקשה ע"ז בכ"מ, דהא מהגמרא משמע דבטל הוא ואינו כלום? ז ועיין בהגהה במשל"מ שם, דמתרץ בשם הג"פ דע"כ לא פסול אלא מדרבנן, דאל"כ פסק שליחות הבעל, וכיון שכן לכשישתפה אמאי אין צריך לאימלוכי בו וכו'. וצריך לדעת מה בין זה לההיא דתנן בסוף פרק המביא, תניין כל שתחילתו וסופו בדעת כשר והתם נמי כשנשתטה נתבטלה שליחותו ופסק כחו של בעל ואם נתנו לה בעודו שוטה אינו גט כלל ואפ"ה לכשישתפה נותנו ואין צריך שיחזור הבעל לחדש השליחות כמבואר, עכ"ל. - וכמו כן יקשה להטור ודעימיה והמחבר בסימן קכ"א, דפסקו בבריא שעשה שליח ונשתטה דאם כתבו ונתנו אותו בחליו דהגט בטל, ובכ"ז כתבו דלכשישתפה אין צריך לאימלוכי ביה וקשה קושית הג"פ כנ"ל.

והנראה לי דהנה בגיטין דף י"ג. במשנה, האומר תנו גט זה לאשתי וכו' ומת לא יתנו לאחר מיתה. וברש"י שם הטעם משום דגיטא לא הוי עד דמטא לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה. ובתוספות שם ד"ה לא-יתנו כתב, דהטעם הוא משום דאין גט לאחר-מיתה וקמ"ל דאע"ג שמינה המגרש בחייו השליח, לא חשיב להיות כמותו אחר מיתה כאילו הוא עצמו קיים, אלא חשיב גט לאחר מיתה, ע"כ.

והנה לדעת רש"י דהטעם הוא משום דכבר פקע רשות הבעל ואינה אגידא ביה, מוכרח לומר דשלוחו של אדם כמותו אף היכא שמת המשלח, אלא דהתם פקעה זיקתו, ובנשתטה דאגידא ביה אם גירשה השליח הוי גט מן התורה, אלא מדרבנן פסול שלא יאמרו שוטה בר-גירושין הוא. וזהו שיטת הרמב"ם דאף לר"י לא הוי אלא פסול מדרבנן, ועיין בקצוה"ח סימן קפ"ח שהאריך בדבר.

ומעתה אמינא, כי גם להפוסקים דסברי דבטל מן התורה, גם הם סוברים דכיון דרבי קרא דשלוחו של אדם כמותו נעשה כגוף המשלח ידא אריכתא, ואף שנשתטה המשלח לא פקעה השליחות מן השליח, אבל נהי דלא פקעה השליחות בכל זאת מעשיו אינם כלום, דכיון דאם המשלח בעצמו כתב או נתן הגט אין במעשיו כלום ואין בהם ממש גם השליח לא מצי עביד. וכשם שבמנוי השליחות כל מילתא דאיהו לי מצי עביד שליח לא מצי משוי, כן הוא גם אחר שנעשה שליח, אם אין המשלח מצי עביר גם השליח לא מצי עביד גם השליח לא מצי עביד ולכן אין במעשיו כלום, והשליחות מועילה רק לכשישתפה אין צריך לאימלוכי ביה.

ומצאתי לי סמיכות מדברי התוספות הנ"ל, דלא פירשו משום דפקע רשות הבעל כרש"י וגם לא פירשו משום דכיון דמת המשלח אין כאן שליחות, רק משום דאין גט לאח"מ, ומשמע ג"כ דאין החסרון משום השליחות, רק משום דכיון דאין גט לאח"מ וגם הבעל לא מצי מגרש לאח"מ גם השליח לא מצי עביד, וזהו כדברינו לעיל.

ודעת הר"י בתוספות שם והרא"ש לפי גירסא הנ"ל בפסקיו דצריך להיות שפוי ולא יתקלקל בין כתיבה לנתינה כדעת הט"ז, יש לומר דכבר חקרו בענין שלוחו של אדם כמותו, אם המשלח מוסר כחו וידו להשליח, או להיפך השליח מוסר כחו וידו להמשלח. והובא בספר מוצל מאש בשם הרשב"א, דכתב בענין שליחות יש לדון בתרי אנפי, או דהמשלח מקנה כחו להשליח ועשיית השליח כאילו עשה המשלח כיון דהמשלח הקנה לו כחו, או די"ל דהשליח מקנה כחו להמשלח ועשיתו תהיה כחצר ושליח המשלח ולא כידו דאינה סמוכה לו. ע"כ.

והנה להנהו רברבי דלעיל דסברי דגם אם מת המשלח או נשתטה לא פקעה השליחות, ע"כ דסברי דכח המשלח נמסר להשליח ולכן גם בנשתטה השליחות קיימת, ולכן אם נתקלקל המשלח בינתים לא איכפת לן ויכול לגרש כשישתפה ולא צריך לאימלוכי כנ"ל. ולר"י בעל התוספות ודעימיה צריך לומר דסברי להיפך, דכח השליח נמסר להמשלח וכ"ז שהמשלח קיים השליחות קיימת, ולכן בשליח שנתחרש או נשתטה לא פקעה השליחות, אבל בנשתטה המשלח דלאו בר-גירושין הוא בטלה השליחות ג"כ דדמי למת, משום דאין כאן משלח, ותהיה דעת הר"י לא כרש"י ולא כהתוספות ויתורץ בזה קושיתו על הט"ז. והדברים ראויים להשמע, ויש עוד לדקדק ולהאריך בזה אבל אין המקום ראוי לזה.

ובפשטות הוה אמינא דלא קשה מידי, דהני דפוסלין אם נתקלקל בין כתיבה לנתינה הוא מדרבנן כדי שלא יאמרו שוטה מצי מגרש ובבעל גזרו ולא בשליח, ופשוט.

והנה מה שצידד כבודו עפ"י הנוב"י לפרש דדעת הרמב"ם היא בעדות ולא בגט דבעינן דוקא סימני שוטה השנויים בברייתא דחגיגה, כבר העיר כבודו בעצמו, דא"כ היה לו להרמב"ם להביא סימני שוטה בגט וכדומה. וכן מה שרצה לומר דשוטה יכול לגרש בגדול עוע"ג, ג"כ הקשה ע"ז כבודו בצדק דלא דמי לכתיבת הגט וכאשר תירצו בתוספות, אבל לשליחות ולגירושין צריך כן דעת וחשו"ק לאו בני דיעה נינהו. וכבר מחה ע"ז בספר בית-מאיר מגמרא יבמות וגיטין שהביא כבודו. והאמת נראה לי שהגאון נוב"י אשר מימיו אנו שותין לא כיון זאת להלכה, רק בתור סניף למעשה דקליווא אשר היה בגדר ע"ח וע"ש וכמו שנראה מדברי הפ"ת בסימן קכ"א. ובאמת לא הובאו תשובות הנ"ל בס' הנוב"י שהוקבעו להלכה למעשה, וע"כ אין למדין מזה כלום, רק לצרפם לאיזה סניף בעלמא.

והנה כ"ג מחליט להיתרא עפ"י הגר"ש מאמשטרדאם ג"כ בספר הנ"ל שכתב, שמה שכתב הרמב"ם בשוטה דעתו משובשת בדבר מן הדברים, היינו דוקא כמו הנך ד' דברים השנויים בהברייתות ותו לא. וזה הבעל אין לו דמיון כלל לאחד מהד' דברים הנ"ל, עכ"ל. - והנה כבר כתבנו דהד' דברים מיירי כשראינו בו פעמים ושלש עושה מעשה שטות אף שאח"כ איננו רואים בו שום שטות כבר הוחזק לשוטה. וא"כ למה כתב הרמב"ם שדעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים ? ומוכח דמילתא אחריתא היא, וכשדעתו משובשת תמיד אפילו בדבר שאינו דומה להד"ד הנ"ל, ג"כ הוא שוטה דהא חזינן דדעתו מטורפת ואינו בר-דעת שלמה.

וכן מה שהביא בשם הנוב"י בספר הנ"ל דדעת הרמב"ם שמחמיר בשוטה הוא רק אם עושה דבר-שטות בפועל כהני ד"ד הנ"ל, גם זה לא יתכן, והא מי שאחזו קורדניקוס או נשתתק או גוסס, שחיישינן מטירוף הדעת אף שלא שייך בהם איזו מעשה, והגע בעצמך, האם אי-אפשר טירוף הדעת גם בלא מעשה? ועכ"פ ספיקא הוי. וע"כ כנ"ל דזה לא נאמר אלא לענין הנ"ל דוקא ולשפת יתר לפלפולא בעלמא ולא הובא בהספר נוב"י קמא או תנינא מפני שאין למדין מזה להלכה למעשה, ופשוט.

ולענ"ד נראה לומר דכל ההיתרים דלעיל הוא להחמיר, דאף דאין דעתו משובשת רק קצת, אבל אם עשה אחד מד' דברים הנ"ל או בדומה להם, או שעשה שטות אחרת במעשה ובפועל (להנוב"י) אף שמצד הדעת אין אנו רואים שבוש כל כך, אך המעשה מחזיק אותו לשוטה. אבל כשאנו רואים שדעתו משובשת הרבה ומשובשת תמיד, הרי זה שוטה וכל דיני שוטה יש לו.

ובנידון דידיה צריך לראות עד כמה דעתו משובשת בחוזק בדמיונותיו אם הוא עד כדי טירוף-הדעת או משובשת קצת, ואפשר שאין זה מטורף כלל, וזה הכל כמו שיראה הדיין שאי אפשר לכוון את הדעת בכתב כלשון הרמב"ם. ועיין בס' דברי חיים להגאון מצאנז בח"ב סימן ע"ג וע"ד שמצדד להקל בכגון דא. ברוב כבוד יהודא ליב זעלצער.

ד. ב"ה. ח"י תמוז ת"ש. כבוד ידיד-נפשי רב חביבי, הגאון מוהרי"ל זעלצער שליט"א שלום עד העולם !

מכתב תשובתו לנכון הגיעני, והנני בזה לא להוסיף כי-אם לחזק את דברי הראשונים אשר הם ישרים ונכונים. - והוא שמה שכתב כ"ג שלא כוונתי יפה במה שכתבתי שכמעט כל הראשונים הביאו דין סימני שוטה כלשון הברייתא, וכ"ג לא מצא כ"א רבינו אביגדור במרדכי בשיטה זו ודעתו דעת יחיד. - במחילה מכ"ג, הנה הרא"ש בפ"ק דחולין, הטור ביור"ד, השו"ע יור"ד, רבינו שמחה משפירא מובא בב"י אה"ע סימן קי"ט, הריב"ש בב"י סימן קכ"א ורבינו יצחק בר מלכי צדק - כולם השתמשו בלשון הברייתא ולא הזכירו אף ברמז שהנהו סימנים לאו דוקא. ואפילו הרמ"א שהביא בדרכי משה סימן קי"ט, דעת מהרי"ו, שמי שהוא שוטה בשאר דברים אע"פ שאינו לן בבית-הקברות או קורע כסותו אפ"ה מקרי שוטה, אף-על- פי-כן לא הגיה בשו"ע כלל על דברי המחבר והניח הדברים כפשוטם שנשנו בהברייתא, שרק אלה הם סימני שוטה. אם-כן דעת רבינו אביגדור לאו דעת יחידאי היא.

והנה כ"ג העמיד עצמו לימין הט"ז נגד הב"י ומתאמץ לדחות הראיה שהבאתי להב"י מדין חשו"ק שכשרים לכתוב את הגט בגדול עומד על גביהם, וכי יכול הגדול העומד ע"ג להיות בטוח שלא יהיה שוטה בקלקולו אף רגע? אלא ודאי שהדין עם הב"י שאפילו אם נתקלקל בינתים אין בכך כלום. וטוען ע"ז כ"ג, שהכתב מוכיח שעשה השוטה כדעת הגדול המלמדו. - אתפלא מאד על כ"ג, וכי יש לנו מהכתב הוכחה שגם בין כתיבת תיבה לתיבה לא עברה עליו רוח שטות לרגע? ? ואם השוטה ביקש להנפש מעט ולהפסיק על זמן-מה את הכתיבה הלא בודאי כשר בגדול עומד על גביו, ומי זה יכול לערוב בעדו שלא היה לו בינתים איזה קלקול במוחו בטירוף-הדעת? אלא על-כרחך שלא איכפת לן על איזה קלקול שבינתים.

ועל מה שהקשתי על הט"ז, ממה שאמרו שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר, הרי מפורש שהקלקול שבינתים אינו מאבד כחו של השליח, ובמה יגרע כחו של המשלח מהשליח % - עבד לי כ"ג נייח-נפשי וכתב שלכאורה יפה הקשיתי, אבל עד שאני מקשה על הט"ז הרי יש להקשות זאת על הר"י בגיטין דף ע'. -.

נבהלתי מדברי כ"ג אלה. הלא כל דברי הב"י והט"ז סובבים על אלה דברי הר"י והם מחולקים איך לפרש דברי הר"י, אם-כן הקושיא היא אך ורק על הט"ז אשר הוא מפרש דברי הר"י שלא כהב"י.

ומה שמתרץ כ"ג בפשטות את הט"ז, בחילוק בין בעל והשליח, - לא זכיתי לדעת מאין המציא הט"ז סברא זו בכדי לדחות את דברי הב"י ולאמר שאין כל יסוד לבנין הב"י, בשעה שמשניות מפורשות וסוגית הגמרא מאירים כספירים דברי הב"י.

ומה שדחה כ"ג מה שהבאתי מהנודע ביהודה בספר אור-הישר ואומר, שהנוב"י אשר מימיו אנו שותים לא כיוון זאת להלכה והסימן הוא, שלא הדפיס תשובה זו בהנודע-ביהודה. - נוראות נפלאתי על כ"ג, וכי אנו שותים את מימיו רק מכלי אחד מהספר נודע-ביהודה? והאם מימיו בכלי-זהב בספר אחר אינם מים-חיים הם? - הלא מראה יחזקאל בנבואתו זאת היתה כלפיד- אש וכחו וגבורתו בהוראה זו מלא עולם בדורו ועד סוף כל הדורות. ומה שלא הביא תשובה זו בהנוב"י, הוא מפני שהספר אור-הישר נדפס בערך עשר שנים לפני הנודע-ביהודה ונתפרסם בכל העולם, אם-כן מדוע ידפיס דבר הנדפס? וכי בשביל שלא נשנו דבריו בספר נוב"י, רשאים אנו חלילה להעביר כלאחר- יד דבריו הקדושים והמקובלים?-.

ומה שהקשה כ"ג על הנוב"י, שהחליט דדעת הרמב"ם שמחמיר בשוטה וארבעה סימנים לאו-דוקא, הוא רק אם עושה מעשה שטות בפועל ומעשה ממש כהנהו ארבעה דברים המפורשים בהברייתא, אבל בדברי שטות בלי מעשה- שטות לא נחשב לשוטה, והלא במי שאחזו קורדייקוס, נשתתק או גוסס, חיישינן לטירוף הדעת אף לא בלא מעשה, וכי אי-אפשר לטירוף הדעת גם בלא מעשה? -.

גם על דברי כ"ג אלה עמדתי כמשתומם. הן לפ"ד הנוב"י כך שיערו חז"ל, שכל זמן שהטירוף-דעת אינו מביאו למעשה-טירוף אות היא שאינו מטורף לגמרי, כי לוא היה שוטה גמור כי אז הראה שטותו גם בפועל במעשים של שוטה. וכמובן שאימתי נוכל להשתמש בזה הסימן, הוא אך אם יש לו כח וגבורה לעשות פעולה של שטות ובכל-זאת איננו עושה, הרי זה סימן טוב שעדיין לא הגיע לכלל שוטה גמור. אבל אם הוא חולה וחסר-אונים או גוסס מוטל במטה ואינו יכול לעשות מאומה, אז אפשר לחוש שהגיע טירוף- דעתו למדרגת שוטה גמור, ומה שאינו מראה שטותו בפועל, הוא אך מפני שאין בכחו לעשות כלל.

על כל פנים מכל האמור במכתבי הקודם בחיזוק מכתבי זה, וכפי ששמעתי נמצא בספר בית-אפרים ובספר דברי-חיים החלטה הלכה למעשה להורות כן- הנני עומד על דעתי להתיר את הבעל החולה בדמיוניות ודברי-הבל ורעות- רוח, לגרש את אשתו הלכה למעשה, בתנאי קודם למעשה שיסכימו לזה שלשה מגדולי-דורנו שבמדינתנו. ואז אני אומר שרשאים אנו לסדר זה הגט ומצוה רבה יש בזה, להתיר אשה עניה עגונה כמו שנצטוינו. ידידו עוז אוהבו מוקירו ומכבדו, דו"ש כה"י, חותם ברגשי אהבת- אחים ומחכה לתשובתו והסכמתו, יוסף קאנוויץ.

ה. ב"ה. ב' מסעי ת"ש. שלום ונחמה בעיר ה' שמה, כבוד ידי"נ הגאון מהר"י קאנוויץ שליט"א שלום ורב ברכה !

מכתבו מח"י בחודש קבלתי היום והנני מזדרז להשיב כי לא דק בדברי תשובתי. לא אמרתי כי הראשונים לא הביאו לשון הש"ס בחגיגה, אך אמרתי כי לאו בדוקא, רק הני ודדמי להו, ומלשון הר' אביגדור משמע דדוקא הוא. ובהגהות על יור"ד ימצא מפורש כן ורמזתי שם ע"ז. ועיין בערוך-השולחן שכתב דדברי הר"א נדחו מכל הפוסקים, כמדומה שלשונו כך הוא, עכ"פ הכוונה כך היא. וממילא אין זה יסוד להיתר כאשר כתב כ"ג בפשיטות. ועוד באתי ע"ז מצד הסברא, ואטו בעיר שאין בה ביה"ק לא יהיה אפשר ר לרב הונא דמצריך כולן - מציאות דין שוטה, אתמהא !

ומה שהרמ"א שבד"מ הביא דעת מהרי"ו, שמי שהוא שוטה בשאר דברים וכ"ו ג"כ מיקרי שוטה, ובכ"ז לא הגיה כלום בשו"ע על דברי המחבר, אין זו הוכחה כלל. דהא המחבר עצמו שבכ"מ מפרש להדיא דעת הרמב"ם דארבעה דברים לאו דוקא, ג"כ לא הביא דעת הר"מ גם בשם יש מי שאומר, וע"כ מפרשים דהמחבר שהביא לשון הברייתא לאו דווקא, רק הני ודדמי להו וכל מה שנראה להדיא דדעתו משובשת הרי זה בכלל שוטה, - ואדרבא, מדלא הגיה הרמ"א ע"ז וכמובא בד"מ, משום דמפרש דעת המחבר ג"כ כך ולא היה לו מה להגיה, ופשוט.

ומה שכבודו עושה סניגורין לקושיתו על הט"ז מחשו"ק שכתבו שכשר בגדול עומד ע"ג, שהקשה וכי יכול הגדול להיות בטוח שלא יהא שוטה בקלקולו אף רגע אחד, אלא ודאי שהדין עם הב"י דאפילו אם נתקלקל בינתיים וכו'. וכתבתי ע"ז, שהכתב מוכיח שעשה השוטה כדעת הגדול המלמדו". וע"ז השיב כ"ג אתפלא מאד וכי יש לו מהכתב הוכחה שגם בין כתיבת תיבה לתיבה לא עבר עליו רוח-שטות לרגע ?", עכ"ל בקצרה.

הנה ידידי מעכ"ג לא דק היטב בדברי, דהעיקר שכתבתי הוא דהא שוטה הוא ובשעת כתיבה כולו היה שוטה, ומה לנו לחשוש אם עבר עליו רוח שטות רגע אחד בין תיבה לתיבה, מכיון ששוטה הוא מתחילתו עד סופו, אלא לכתיבת גט אם גדול עומד ע"ג ומוכח שמה שכתב ועשה הוא כדעת המלמדו, שפיר דמי. ומה שהוא שוטה לא איכפת לן, דאין צריך לכתיבת הגט בן-דעת ולכן גם קטן כשר לכתוב בגדול עומד ע"ג, אבל בשאר מילי שצריכים בני-דיעה חשו"ק פסולים, ופשוט וברור.

ומה שתפס עלי במה שכתבתי עליו "אדמקשה על הט"ז הרי יש להקשות זאת על הר"י בתוספות שם", וע"ז כותב כבודו "נבהלתי מדברי כ"ג אלה, הלא כל דברי הב"י והט"ז סובבים על אלה דברי הר"י והם מחולקים איך לפרש דברי הר"י, א"כ הקושיא היא אך על הט"ז אשר הוא מפרש דברי הר"י שלא כהב"י, עכ"ל.

והנה האמת אגיד לידידי, כי אין לי אה"ע עם הנו"כ רק עם פ"ת ולא יכולתי לעיין בט"ז אם יסודו הוא הר"י או לא. אבל עכ"פ דברי לא זזו ממקומם, דהא בתוספות כתבו מפורש שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה, ובב"י מפלפל בזה וא"כ הט"ז לא מדעת עצמו כתב כן. והב"י שמחליט לשנות הגירסא או שלאו דוקא בין כתיבה לנתינה אלא שיהא שפוי גם בשעת נתינה, עכ"פ לא הביא ראיה ממשנה זו שהביא כבודו, והיתכן שנעלם גם מהב"י המשנה הזאת ? ל וא"כ צדקתי במה שכתבתי, מדוע יצא לרדוף אחר הט"ז ירדוף אחרי הר"י גופא ומכל שכן אחר הב"י שגם הוא עבר על המשנה הזו בשתיקה, ומוכח שאין ראיה מזה, אם כי לנו צריך עיון בזה מה נשתנה. עכ"פ אין תפיסה מזה על הט"ז אם רוצה לקיים הגירסא בתוספות כפי הנמצא ולא לשנותה, ומה כל הצעקה ? ל בכלל קשה לי להלום הרעיון להשיג על הט"ז ממשנה או מש"ס מפורש ולבלי לתלות החסרון בקוצר העיון שלנו.

ובדברי הנוב"י אני חוזר על דברי במכתבי הראשון, כי אין לעשות מזה יסוד להיתר. ראשית נפלאו דבריו, במה שרצה לומר כי בגדול עומד ע"ג יוכל לגרש, ודברים אלה מתמיהים ביותר כאשר העיר בזה גם כ"ג, וע"כ שלא נאמרו בזה אלא לסניף רחוק מאד לאותה מעשה דקליווא אשר רבו עליה דברים כתנורו של עכנאי. וגם מה שחידש דדעת הרמב"ם דארבעה דברים לאו דוקא אבל עכ"פ צריך לעשות מעשה-שטות, הנה מלשון הרמב"ם אינו מוכח זאת כלל, ונראה שגם הדברים האלה שייכים למעשה קליווא הנ"ל אשר היו שם יסודות להיתר מלבד זה. וכן מה שלא נדפסו אח"כ בספר נודע- ביהודה שיצא להלכה למעשה, הוכחה גדולה היא.

ובכלל אגיד לדי"נ, הסברא אומרת: כי הנהו שוטים שדעתם משובשת תדיר מנ"ל לומר כי הם אינם בכלל שוטים, ושוטה שנזכר בחז"ל הוא כשהוא תמיד פיקח ורק ראינו ממנו פעמים ושלש איזה מעשה של שטות, ונשאר בחזקת שוטה כל ימיו אם לא שידענו שהיה חולה והבריא. ובשוטה כזה יש לפלפל אם דייק ע"י מעשה, כי דברי שטות מתרמי אצל כל אדם לצאת פעם מגדרו ולומר דברי-הבל. אבל כשאנו רואים אחד שדעתו בלתי שלמה לדבר אחד, הנה עכ"פ אין דעתו שלמה ומאן מפיס לומר שאין לו שעור שוטה? - ואטו שוטה במעשה תליא, שוטה בדעת תליא. וע"כ צריך לאמוד דעת המשובש ומי יוכל לעמוד ע"ז? -.

וע"כ צריך לעיין היטב בספר דברי חיים ובספר בית-אפרים ולראות אם בנידון דידן הדבר מכוון לעובדות דידהו, יש לעשות כמעשיהם בין לאיסור ובין להיתר. ידידו הכותב פה באין ספרים וגם בחפזון גדול. ברב כבוד וברכה יהודא ליב זעלצער ב"ה. יום ג' אדר"ח אלול ת"ש. הו"כ ידידי ורב חביבי ה"ה הגאון הגדול המפורסם לשם ולתהלה וכו' כש"ת מוה"ר יוסף קאנוויץ שליט"א, אבד"ק נוארק, יע"א. אחדשה"ט וש"ת באה"ר:

ראיתי את קונטרסו ע"ד השאלה באשה אשר בעלה חולה בטירוף הדעת מסיבת איבוד רכושו, והנה כתר"ה יצא להתירה מכבלי העיגון ע"י ג"פ בכח שלשה היתרים: - א) מטעם דכיון דשואל כענין ומשיב כהוגן הרי הוא בכלל ע"ח וע"ש, ולסמוך על הפוסקים דאף שאין לו זמן קבוע לחלמותו נידון כבריא, ולא חיישינן שמא תטרף דעתו ולא יהא שפוי עד גמר הנתינה. ר ב) לסמוך על דעת הגאון נו"ב דאף להפוסקים המחמירים וסברי דלאו דוקא הני סימני שוטה דחשיב התנא מחזיקין אותו לשוטה אלא גם באיזה שטות אחרת מחזיקין אותו לשוטה, אבל זהו דוקא בעושה מעשה-שטות בידים דומיא להני דחשיב התנא שיש בהם מעשה, אבל לא שוטה כזה שהוא רק לדבר דברי-שטות. - ג) לצרף דעת הפוסקים דסברי דלא נחשב לשוטה רק בהני דברים דחשיב התנא. זהו תוכן הקונטרס של כתר"ה שליט"א. והנה אף שבחכמה מדבר, אמנם הרבה יש להעיר ואין ביהמ"ד בלא חידוש.

א) גרסינן בחגיגה דף ג': ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בביה"ק והמקרע את כסותו. איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, ר' יוחנן אמר אפילו באחת מהן. ה"ד אי דעביד להו דרך שטות אפילו בחדא נמי, אי דלא עביד להו דרך שטות אפילו כולהו נמי לא. לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בביה"ק אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד וכ"ו. - והנה נחזה אנן הא דקאמר התנא איזהו שוטה, אטו לית אנן ידעין מי הוא שוטה ? הלא שוטה ניכר לכל וגם ילדים קטנים יודעים ומכירים מי הוא שוטה, וביותר יש לברר ע"י רופאים מומחים. וע"כ כוונת התנא ליתן שיעור, כלומר: דאף מי שאינו שוטה כפי הנראה וגם הרופאים אינם מחליטים עליו לומר כי שוטה הוא, מטעם שעושה מעשים ככל האנשים הבריאים, ובכל זאת נתנו חכמים שיעור -- היינו שיעור למטה - לומר דאף האנשים אשר למראית-עין המה בריאים אבל אם עושים מעשים כאלה, נחשבים הם לשוטים ע"פ דין. והיינו שיש שוטים המוחזקים לכל ששוטים הם, ויש שוטים כאלה אשר הדין עושה אותם לשוטים ואין משגיחים על מעשיהם הטובים, מטעם כי העושה אותן הדברים דינו כשוטה ופטור מן המצוות וכל מעשיו בטלין ומבוטלין מפני חסרון-דעת ודעתו דעתא קלישא. - וזהו מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מעדות ה"ט וז"ל: , השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצוות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אעפ"י שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הר"ז פסול ובכלל שוטים יחשב", עכ"ל. הרי מבואר להדיא דיש שני מיני שוטים וחכמים דברו מהשוטה שהוא לדבר אחד בלבד, ובכל זאת דינו כשוטה לכל מילי.

ב) והנה מבואר בסוגיא, דאם הוא שוטה לדבר אחד הוי שוטה לכל מילי. והוא מהא דפריך הש"ס: ה"ד אי דעביד דרך שטות אפילו בחדא נמי ל ומשני דבחדא יש לתלות דלא עביד דרך שטות אלא מכוון לאיזו מטרה דלא הוי דרך שטות. אבל זה ודאי דאם עושה דרך-שטות כו"ע סברי דהוי שוטה לכל מילי. והא דסבר ר"ה דבעינן שלשתן, זהו משום דבחדא מינייהו יש לתלות דנתכוון לאיזו מטרה השייך לזה. - ולפי"ז יש להבין מ"ט דר' יוחנן דסבר דאפילו באחת מהן דינו כשוטה ומדוע לא אמרינן דעושה כן בשביל המטרה דשייך לזה? ל ועוד, דיש להלוך בתר רובא דאינשי דלאו שוטים נינהו וגם בתר חזקה דמעיקרא, דע"כ מיירי דמקודם היה בריא. - וע"כ צריך לומר דסבר ר' יוחנן דאיש כזה שעושה דבר שהוא בעצם מעשה של שטות ובכלל שוטה יחשב. דכיון דאין דרך בני אדם לעשות מעשים כאלה, אז גם המטרה שהציב לו שטות היא ויצא מכלל רוב בנ"א.

ונכון בזה הא דכתב הרמב"ם כל שנטרפה דעתו ולא הביא הסימני שוטה דחשיב התנא וכמו שמדייק הכ"מ, דלפי מה שבארתי אתי שפיר. דכיון דקיי"ל כר"י דאפילו באחת מהן, א"כ כש"כ בשאר דברים, דמה הני דחשיב התנא שיש בכל אחד לתלות שעושה כן למטרה ובכ"ז אנו אומרים דלשוטה יחשב מטעם דהמטרה בעצמותה כעין שטות היא, מכש"כ כשעושה דברים בלא מטרה. - ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם הני דחשיב התנא ולפסוק כר"י דאפילו באחת מהן הוי שוטה, לאפוקי מדעת ר"ה דסבר דבאחת מהן תלינן דאימור למטרה נתכוון. וצ"ע. - ונראה לומר, דסבר הרמב"ם דר"י דאמר אפילו באחת מהן, אבל עכ"פ בעינן שיעשה כן שלש פעמים שהן חזקה, ומדויק בלשון הרמב"ם שכתב "תמיד", וע"כ הכוונה בשהוחזק וזהו בשלש פעמים. ולפי"ז הא דפלגי ר"ה ור"י, ע"כ בזה פליגי. דר"ה סבר דבעינן שיתחזק בשלושה מיני מעשים דאז נעשה כשור המועד ע"י נגיחת שלשה מינים, ור"י סבר דסגי גם במעשה חדא בשלש פעמים ולא תלינן עובדא של שלש פעמים באימור וכו'. וגם ר"ה לא פליג אלא בזה דבעינן מעשה בשלש מינים, וזה כתב הרמב"ם בהדיא דסגי במעשה חדא.

והנה הב"י בחו"מ סימן ל"ה כתב ג"כ דבעינן שתהיה דרכו בכך, וע"כ הביאור תלתא זימנא - והובא דבריו בש"ך יו"ד, עיי"ש. - והנה השמ"ח הביא בשם הראש יוסף דגם בפעם אחת סגי. ומביא התבוא"ש ראיה מדברי התוספות חגיגה ג' ד"ה כיון, ומחד בשלשה זימנא וכו'", משמע דעד השתא איירי בחד זימנא, ועיי"ש. הרי מתבאר דדעת התוספות דבאופן דעביד דרך-שטות סגי בחד זימנא. אבל נראה דיש לדחות, דהנה אעפ"י שיש לומר דלפי הס"ד הכי סבירא להש"ס, אבל להמסקנא דהש"ס מדמה זה לשור- המועד בעינן לכו"ע תלתא זימני. וגם מהא דקאמר הש"ס דטעמא דר"ה דבעינן דעביד לכולן, משום דבחד מינייהו תלינן באומר וכו'. והקשה הטו"א, הלא עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ודלמא דרך-שטות קא עביד? ל ומתרץ דמספיקא לא נעשה שוטה, מטעם דרובא דאינשי לאו שוטים נינהו, ועיי"ש. והנה לפי"ז אתי שפיר הא דכתבו התוספות דלר"ה לא מהני אפילו בתלתא זימני, משום דלא הוי יותר מחזקה וכיון דרובא דאינשי בריאים - רובא וחזקה רובא עדיף. והנה לפי"ז ר"י דסבר דגם בחדא איתחזק לשוטה, ע"כ הכוונה באופן דאיתחזק בתלתא זימני, משום דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם. והא דלא אזיל ר"י בתר רובא, אפשר דסבר דשאני בהשתנות הגוף שע"כ יצא מכלל רובא. דוגמא לזה בבכורות מ"ב: " אפילו תימא רבנן, הואיל ואישתני אישתני", דכו"ע אמרינן הואיל ואישתני אישתני. - והסברא בזה, דבמקום שאנו רואים שינוי בגוף לא שייך בו רובא כיון דבהכרח יצא מכלל חב - אבל הסברא נוטה דכל זמן שלא עשה כן שלש פעמים ויש לתלות בדבר אחר, עדיין לא הוחזק לשינוי הגוף.

והנה בהא דאיתא בב"ב קנ"ה: בפחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו אתא לקמיה דרבא אמרו לו קרוביה זיל אכול תמרי ושדא ביה קשייתא בי רבא, עבד הכי אמר להו זביניה לאו זביני, עיי"ש. הרי חזינן דגם בפעם אחת החזיקו לשוטה ומדוע לא תלא זה מטעם חוצפא, כמו שלבסוף נודע לו שמטעם חוצפא עביד הכי, - נראה דכיון שאמרו חכמים דלא ימכור אדם בנכסיה אבוה בפחות מבן עשרים, ממילא בריעותא כל דהוא ביטל הזביניה. והנה יוצא מזה דבתלתא זימני בכל אופן הוחזק לשוטה, אף בדברים שיש להסתפק ולתלות דלאיזו מטרה נתכוון.

ג) והנה לפי"ז במי שהוחזק שוטה לדבר אחד, אז דינו כשוטה לכל דבר ופטור מכל המצוות שבתורה אפילו אם יש לו דעת בכל מילי, והיינו משום דדנין אותו לדעתא-קלישתא בכל דבר ודינו כקטן. וע"כ שאין דינו כע"ח וע"ש אשר בעת חלמותו דינו כבריא, משום דע"ח היינו שהסיח דעתו מאותו שגעון שהחזיק בו עד עתה, דאל"כ דינו כשוטה לכל דבר אף באופן שמשיב כהוגן, כיון דקיי"ל דשוטה לדבר אחד דינו כשוטה לכל דבר. - וא"כ בנידון זה אשר לפנינו בדבר השגעון בדמיון שלא סר ממנו עד עתה זה כי"ג שנה, לכן אין לדונו לע"ח וע"ש כיון שעדיין מחזיק בדמיונו ודינו כשוטה אעפ"י שמשיב כהוגן על השאלות ששואלין אותו, וזהו מטעם דעתא קלישתא. ולא דמי להא דנשתתק דסמכינן אבדיקה כמבואר בגיטין ע' ובשו"ע סימן קכ"א ס"ה, דשאני התם דלא בענין לידע רק אם הוא שפוי בדעתו עדיין וכיון דע"י הבדיקה נתברר שהוא שפוי בדעתו, דנין אותו בחזקת בריא כדמעיקרא, משא"כ במי שהוחזק לשוטה ושטותו טרם הלכה ממנו, א"כ מאי מועילה הבדיקה כיון שדינו כשוטה מצד הדין.

איברא דיש לדונו לע"ח וע"ש מטעם דיש לדמותו להא דחרש אליבא דר"א ביבמות קי"ג, דסבר שם הש"ס דיש מקום לומר דסבר ר"א דחרש הוי ע"ח וע"ש - והיינו דאעפ"י שאין ברור לנו חלמותו. אבל שיטת ר"א דע"כ יש גם שעה שהוא חלים וקדושיו קדושין, ומ"מ לא מצי מגרש כמבואר שם, וע"כ הביאור בזה דאף דחיישינן לקדושין מטעם דשמא היה חלים בשעה זו, אבל כיון דשטותיה לא הלכה ממנו לא מצי לגרש. וביותר לרבנן דסברי דלא חיישינן לחלמותו כלל אעפ"י שגם רבנן סברי דיש עתים שהוא בריא, דע"כ אין לעשות מחלוקת במציאות כמו שכתבו הראשונים במקום אחר, אלא שרבנן סברי כיון דשטותו משתרר בו לכן אין לחוש לחלמותו המעט, והיינו כיון דשטותו וחלמותו מעורבים יחד לכן אין לחוש לחלמותו.

תוכן העניינים

שות דברי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה