אור ברסלב
שות דברי חן סימן עח

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן עח

סימן עז

דיני זכיה ומתנה להרב הגאון כו':

אשר כתבת אלי יקירי וז"ל שמעתי מקשים לפי מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד בקדושין כ"ג בהא דאין קנין לאשה בלא בעלה דכשנתנו לעבד כאילו נתנו לרבו ממש. לפ"ז איך יכולה אשה לקנות מציאה לאחר דהא לא שייך גבה מיגו דזכיא לנפשה דהא תיכף ומיד זכי לה בעל. וכתבת דמשכחת לה אליבא דר"ש דקיי"ל כוותי' בכתובות ע"ח ע"ב דנכסים שאין ידועים לבעל לא זכה בהן א"כ ה"נ מציאה שלא ידע בה בעלה יכולה לקנות בשביל אחר וכמו"ש האבני מילואים ליישב הקושיא שמקשים במס' כתובות. עד כאן דבריך: הנה לכאורה הי' אפשר לומר בלא"ה לפמ"ש תוס' ב"מ י' דהא דקיי"ל המגביה מציאה לחברו קנה חברו אף דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה משום דבמציאה איכא מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה א"כ אשה שמגבהת מציאה לאחר זולת בעלה נהי דלא מקרי' חב לאחרים דהא איכא מיגו דזכי' לנפשה ולבעלה בהגבהתה. מ"מ לבעלה הרי חבה היא דהא אלמלא שהיא לא היתה מגבהת הי' אפשר שבעלה ימצא מציאה זו. משא"כ עתה שהגביהה היא בשביל אחר הו"ל כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה:

אמנם י"ל דודאי במגביה מציאה לחברו אי לאו דאיכא מיגו דזכי לנפשי' הרי הוא חב לאחרים משום דא"א שלא ימצא עכ"פ אחד בעולם. נמצא דהמגביה חב לו בהגבהתו. משא"כ האשה נגד בעלה לא מקרי' חב לו דמי יודע שאם האשה לא היתה מגבהת הי' בעלה האחד המוצא והרי הוא אינו רק אחד נגד כל העולם ולא חיישינן לו. ודמיא להא דאמר בב"ב קע"ב לנפילה דיחיד לא חיישינן ועי"ש פי' רשב"ם. וא"כ לא חבה בהגבהתה לשום אדם דלכו"ע לא מקרי' חבה דהא איכא מיגו דאי בעי זכי' לנפשה ולבעלה וגם לבעלה לא מקרי' חבה משום דמאן יימר דבעלה הי' מוצא וא"כ לא חבה כלום לשום אדם בעולם והויא לה כשאר מגביה מציאה לחברו דקנה חברו:

אך כל זה כשאין ידוע לבעל בשעה שהאשה מגבהת המציאה. אבל כשידוע לבעל ודאי לא קנתה האשה לאותו שהגביהה בשבילו שהרי חבה היא לבעלה דאי לאו היא ודאי היה הוא הולך וזוכה בהמציאה וא"כ הויא לה איהי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דהא בדידה לא שייך מיגו דזכי' לנפשה כיון דלנפשה אין לה זכיה דהא מציאת אשה לבעלה:

ולפ"ד אף כשהבעל יודע כשאשתו מגבהת מציאות כגון דאקפי אגמא בכוורי אלא דהוא אינו יכול לילך ולזכות בהן טרם שיזכו אחרים יכולה האשה לזכות בהן לאחר לפי טעמא דאמרן. אבל לפ"מ שכתבת אתה כל שהבעל יודע מהגבהתה א"א לה לזכות לאחר, וכן נראה כדבריך לדינא. ולא מיבעי להראב"ד שהבאת דידה כיד בעלה ממש. אלא אפילו לאידך דס"ל דהיא זכי' תחילה ובעלה מינה קזכי. מ"מ עכ"פ אין לה יד לזכות לאחר נגד תקנת חז"ל שאמרו דמציאת אשה לבעלה. ובירושלמי קדושין שם הגביה עבד את המציאה ואמר על מנת שאזכה בה אני ולא רבי מהו כו' ומסיק דקנה רבו בע"כ עי"ש. ושפיר כתבת דלא משכחת לה אלא במציאה שאין ידוע לבעל דאז יכולה לזכות לאחר כמו בנכסים שאין ידועין דאם מכרה ונתנה קיים לר"ש דקי"ל כוותי':

ומה שאני מסתפק אשה שהגביהה מציאה בשביל אדם א' והית' ידוע' לבעל דאמרן לעיל דלא זכתה לו אם עברה ונתנה לו ולא לבעל אי מפקינן מיני' ונותנין לבעל או לא מפקינן מיני' לכאורה יש לפשוט מדברי התוס' ב"ב נ"ד ע"א אהא דאדעתא דציבי לא קני שכתבו דלעולם לא קנה אא"כ נתכוון לקנות כדאמרינן לעיל לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. וביבמות נ"ב אמר הא למה זה דומה לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני. ובב"ק מ"ט אמר דמחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק. ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתי' אשטרא. או דלמא דעתי' נמי אשטרא. ואין להקשות דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתי' כמו חצרו. דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם הי' יודע היה רוצה לקנות. אבל אם יודע ואין מתכוון לקנות לא קנה ע"כ. לפי זה הכא דהאשה לא כיונה לנפשה כלל גם בעלה לא קנה ממנה. דנהי דיד אשה כיד בעלה. אבל לא עדיפא מידו ואילו ידו שלא בכוונה לקנות לעצמו לא קנה. אשה נמי כשלא כיונה לזכות לא קנתה ולא קני בעלה ממנה. וא"כ הו"ל בידה הפקר והאחר שנטל מידה מהפקירא קזכי ואין מוציאין מידו:

אלא דהרמב"ם ז"ל לפי פירוש הש"ך בחו"מ סימן רה"ע חולק בדבר. שהרי כתב הרמב"ם והביאו המחבר שם סעיף י"א המחזיק בשטר מנכסי הגר כדי לקנות הקרקע הכתובה באותו שטר לא קנה אלא השטר בלבד לצור על פי צלוחיתו. ותמהו עליו כל הפוסקים דהא מוכח בגמ' דכדי לקנות הקרקע פשיטא דלא קנה הנייר ואפילו בסתמא הוי בעי' דלא איפשטא בגמ' ותירץ הש"ך דה"ט דהרמב"ם משום דלריב"ח דס"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אפי' לא היה דעתו אשטרא נמי קני' לי' ידו שלא מדעתו אלא דרב ייבא ור"נ לא ס"ל כריב"ח דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וה"ה ידו. א"כ לפ"מ דקי"ל כריב"ח שפיר פסק הרמב"ם דאפי' לא כיון רק לקנות הקרקע קני עכ"פ שטרא ומה"ט השמיטו הרי"ף והרא"ש הך בעיא דרב ייבא מר"נ לפי שאינה אליבא דהלכתא. עכת"ד. לפ"ז בנידון דידן לדעת הרמב"ם אף שלא כיונה האשה לזכות ולקנות בעצמה קניא היא וקני בעלה מינה קודם שבאה המציאה ליד האחר א"כ אף שעברה ונתנה להאחר מפקינן מיניה משום דגזל הוא בידו ונותנין לבעלה. ויצא לנו דנדון שאלתנו הוי מחלוקת תוס' והרמב"ם לדעת הש"ך:

וסבור הייתי לומר דנדון דידן כו"ע מודו דלא קנתה האשה דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא בידו שלא בכוונה לקנות דומיא דחצירו שלא מדעתי'. אבל במתכוון להדיא שלא לקנות בעצמו כהא דנידון דידן שהאשה הגביהה בשביל שיקנה אחר ולא היא בכה"ג מסתברא דלכו"ע אין ידו קונה לו בע"כ. אכן שוב ראיתי דאף בכה"ג לא פלטינן ממחלוקת לפ"מ שפי' רש"י בביצה ל"ט במילא מים ביו"ט ונתן לחברו דרב ששת אמר כרגלי הממלא דס"ל בירא דהפקירא הוא ופי' רש"י משום דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה. הרי דלפי' רש"י דאף שמילא לצורך חברו ולא לעצמו כשחברו לא קנה אליבא ששת קנה המגביה. אף שכיון להדיא לצורך חבירו ולא לעצמו. ואף ר"נ לא פליג שם ואמר כרגלי מי שנתמלאו לו אלא משום דס"ל דבירא דשותפי הוא. וכן הוא במסקנא שם אליבא דר"ש לפי פי' רש"י ויש פוסקים שם כר"ש. הרי דגם בכה"ג דנידון שלפנינו במחלוקת שנויה:

והנה הנתיבות והשער משפט כתבו על דברי הש"ך הנ"ל דאשתמיט מיני' דברי התוס' דב"ב נ"ד הנ"ל. ולי הי' נראה דאף דודאי אשתמיטתי' דבריהם מדלא הביאם לתרץ ראיותיהם אליבא דהרמב"ם. מ"מ אכתי י"ל דדעת הרמב"ם הוא כפי מה שפי' הש"ך. והא דאמר בב"ב לקנות את חברתה אף אותה לא קנה וכן הא דאמר ביבמות דעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה שהביאו התוס' משם ראי' דכל קנין שלא בכוונה לקנות אינו כלום. יש ליישב ע"פ מה שמצאתי בתוספות ישנים יבמות שם בש"ס חדש דווילנא ד"ה וכסבור דשלו הן דלא קנה. וז"ל. וקשה דמשמע הכא דלקנות בעינן כוונה ובב"ק כ"ט אמרינן נוקמא בלמעלה מג' ובשלא מתכוין. וי"ל דהתם בקנין מטלטלין דלא אלים חזקת הבעלים עליהן דהם נכסים שאין להם אחריות ונקנין בקל אבל בקרקע אלים חזקת הבעלים וצריך כוונה לקנותה קודם שיצא מרשות הבעלים. ע"כ. והשתא לא קשיא מידי מב"ב ויבמות דהתם במקרקעי מיירי דבעי לכו"ע כונה לקנות:

וראיתי במשנה למלך פרק י"ז מהלכות גזילה ואבידה שהביא דברי מהרי"ט שכתב דכיון דחצרו קונה לו שלא מדעתו כ"ש ידו והכי משמע בסוף פרק הנזקין כו'. והשיג עליו המל"מ מהא דכתבו התוס' בב"ב דאין ידו קונה לו שלא מדעתו. והא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו. אבל אם יודע ואינו מתכוון לקנות לא קנה ובפ' המניח אמרינן ההופך את הגלל כו' אמר ר"א לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן כו'. ולפ"ד הרב מהרי"ט דידו קונה לו שלא מדעתו הכי הו"ל למימר לא שנו אלא שלא כיון שלא לזכות בהן כו' ודברי התוס' דסוף פרק הנזקין שהביא הרב י"ל דכוונתם דאיצטריך לאשמעינן דהוי גזל דס"ד כיון דלא נתעכבו בידו לא כיון לזכות כו' קמ"ל כו' דכיון לזכות בהן עכ"ד. והנה מה שהביא המל"מ ראי' מב"ק כ"ט דאין ידו קונה לו שלא מדעתו הנה הראיתיך דברי התוס' ישנים ביבמות שהביאו ראי' משם להיפך. [אמת דראייתם צ"ע מהיכא מייתי לה לפי פירוש רש"י שם. ואולי יש להם פירוש אחר בסוגיא שם]. ומ"ש המל"מ לפרש דברי התוס' גיטין ס"א הנה זה לשון התוס' שם אהא דתנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור. נראה דאיצטריך לאשמעינן בתלשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן ע"כ. הרי דדבריהם אינם מורין כלל שיתפרשו ע"פ כוונת המל"מ שהרי כתבו ולא אחז בהם אלא להפילם דמשמע אבל לא לקנותם. ועוד דמה יענה הגאון מל"מ על דברי הרשב"א שם שכתב דלאו בנטל ונתן ביד במתכוין לזכות בהן קאמר דא"כ מאי למימרא כו' וכ"כ הר"ן באלפסי שם. ע"כ י"ל דכוונת התוס' פשוט וכמ"ש הרשב"א ור"ן ומוכח מכאן דידו שלא בכוונה קנה ודלא כמ"ש תוס' בב"ב. וראייתם בב"ב שם לא קשיא לשיטה זו משום די"ל דס"ל כדעת תוס' ישנים ביבמות לחלק בין קרקע ומטלטלין ולפי מש"ל זהו דעת הרמב"ם ג"כ וכן דעת רש"י בביצה:

אולם כאשר בינותי בספרים ועיינתי היטב בדברי הרמב"ם ראיתי דדברי הש"ך ופירושו בכונת הרמב"ם אינו מוכרח כלל ואדרבה דוחק גדול הוא לעשות פלוגתא חדשה בין ר' ייבא ור"נ לבין ריב"ח מה שלא מצינו בגמ' מי שחולק אריב"ח. על כן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם באופן אחר בס"ד. דהנה המחנה אפרים בהלכות קנין משיכה סימן ד' הקשה אתוס' גיטין ורשב"א ור"ן שם דמשמע דידו שלא בכוונה קניא מהא דשטרותיו של גר דב"ק מ"ט דמוכח דידו לא קניא שלא במתכוין וכמ"ש תוס' בב"ב וכתב אבל בב"מ י' משמע דלר"פ ורב ששת אע"פ שלא כיון לקנות בד' אמות רק בנפילה אפ"ה כיון דבזכי' קעסיק קנה בד' אמות. וכתב הב"י שכן דעת הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וכן דעת רבוותא שהביא הר"ן שכל שזה מתעסק בזכיה אע"פ שלא כיון לקנות באותה הגבהה הרי זה קנה וההיא דמחזיק בשטרותיו של גר לא דמי להאי. דהתם אין כוונתו לזכות בשטר לגופו כלל אלא לצורך הקרקע למה הדבר דומה למחזיק בשדה זו לקנות את חברתה ודברי התוס' גיטין נוטין לסברת הרי"ף ורא"ש ורמב"ם כו'. ובחדושי אסיפת זקנים פרק קמא דמציעא הביא משם התוס' דאפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מ"מ זה שהגביה קנה ואע"פ שלא כיון לקנותה לעצמו כיון דבזכיה מיהא קעסיק עכ"ד. אבל היכא דסבור שהוא שלו שאינו מתעסק בזכיה לא קנה. עכ"ד המח"א. ולדידי נ"ל דיש להשיב על דבריו מה שאמר דההיא דמחזיק בשטרותיו של גר דומה למחזיק בשדה זו לקנות את חברתה. דלא דמי כלל וכלל. לפמ"ש הרשב"א ז"ל בב"ק מ"ט שם וז"ל ושטרא נמי לא קנה דלאו אדעתא דשטרא אחזיק. כלומר וכל שהחזיק בקרקע יכול להוציא השטר מידו דהמחזיק בקרקע קנה השטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא עכ"ל והוא מגמ' קדושין כ"ז. וכ"כ הרמב"ם פרק ו' מהלכות מכירה הלכה י"ד וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא עכ"ל. אלא דהראב"ד שם כתב עליו והוא דא"ל אגב וקני. אך הרמב"ם ס"ל דא"צ. וכ"ד תוס' גיטין כ"ב ד"ה החזיק. וכ"כ הר"ן שם בשמם ומה"ט פסק הרמב"ם בפרק ג' שם הלכה ט"ז בעציץ וזרעים דהחזיק בזרעים קנה עציץ ומשמע אף דלא א"ל אגב משום דהוי' דומיא לקרקע ושטר דאמרינן אפסרא דארעא הוא וכמ"ש תוס'. ולפ"ז המחזיק בשטר לקנות הקרקע ה"ה דומה למחזיק בשדה זו לקנות אותה ואת חברתה לפי שעוסק לקנות הקרקע ושטר זה עמו שהרי מאן דקני קרקע נקנה עמו השטר ממילא משום דאפסרא דארעא הוא וא"כ עוסק הוא לקנות שניהם יחד. והשתא נהי דלא קנה קרקע מ"מ השטר מיהת ליקני משום דהוא עסוק לקנותו ואף שאינו רוצה לקנותו רק ע"י הקרקע ולא משום שהוא עתה תחת ידו ומוחזק בו מ"מ עכ"פ עסוק לקנותו א"כ יש לו לקנות מטעם ידו שלא בכונה כמו דקנה לו ד' אמות אף דאינו רוצה לקנות רק בנפילה מ"מ קני כיון דבזכיה קעסיק וא"כ הדרא קושיית המח"א לדוכתא:

אמנם נכון מאוד ולא קשיא מידי דבב"מ י' בתירוצא קמא שם בגמ' ס"ל דכיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד' אמות לא ניחא לי' ולא קני אף דעסיק בזכיה ורב ייבא ור"נ כהאי תירוצא ס"ל משו"ה המחזיק בשטר לקנות הקרקע אף דקעסיק לקנות גם השטר ע"י הקרקע אבל כיון דגלי דעתי' דע"י ידו לא ניחא לי' דלקני לא קנה. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם שכתב דאף בהחזיק השטר כדי לקנות קרקע קני עכ"פ השטר משום דאיהו ס"ל כר"פ ורב ששת דדוקא בר"ה ובשדה דבעל הבית דלא קניא ד' אמות בנפילה נמי לא קני אבל במקום שד' אמות קונות קני אף דנפל וגלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דלקני משום דעכ"פ עוסק הוא לקנות וה"ט דהשמיטו הרי"ף והרא"ש הא דאיבעא רב ייבא לר"נ משום דלא ס"ל כתירוצא קמא דב"מ י' והשמיטו ולא כתבו להלכה רק תירוצי דר"פ ורב ששת שם:

הן אמת דהמ"מ בפרק י"ז מהלכות גזילה ואבידה כתב דהרמב"ם ס"ל כתירוצא קמא דגמ' דאף במקום שד' אמות קונות כשנפל לא קני אבל הכ"מ שם כתב דאין דברי הה"מ נראין שהרי הרמב"ם כתב כל מציאה כו' אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה הרי זה שהחזיק בה זכה בה ואי כהמ"מ לא הו"ל להרמב"ם לכתוב אפי' נפל עליה. [ר"ל דמשמע דבלא נפל עליה ודאי דלא קנה ואי במקום שד' אמות קונות קמיירי כשלא נפל ודאי דקנה ע"י ד' אמות אלא הו"ל למימר דאם נפל עליה] ומדכתב לשון אפי' הדבר ברור דלא תפס כאוקימתא קמייתא וכן כתב בב"י סימן רס"ח וכן כתב הרב בהגה בשו"ע שם לדעת הרמב"ם וכן כתב הש"ך שם. אבל הפר"ח בהגהותיו להרמב"ם וכן המל"מ שם כתבו בדעת הרמב"ם כהמ"מ. ואנכי תמה עליהם איך לא ראו דברי הרמב"ם בפי' המשנה בב"מ שם אהא דראה את המציאה ונפל עליה שכתב כשיהי' עומד בשדה כל מה שהוא עמו בתוך ארבע אמות שלו קנה כאילו הגיע לידו ואין לשום אדם בו זכות. ואמנם זה הדין האמור בזו ההלכה הוא במי שהוא עומד ברשות הרבים או בשדה חברו שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפיכך לא קנו לו ד' אמות שלו אפי' נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק קנה הרי שכתב בפירוש דהא דנפל לא קנה מיירי דוקא במקום דד' אמות לא קנו וכדעת הכ"מ והרי זה כמו"ש דהרמב"ם לטעמי' אזיל דבעסיק בזכי' קנה: ומה שכתב המחנה אפרים דדברי התוס' גיטין מטין לדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו'. הנה ס"ל דכולהו חד טעמא אית להו משום דעוסק בזכיה קני אפי' שלא במתכוין לקנות. ולדידי קשיא לי ע"ז דא"כ מוכח לדעת התוס' והרשב"א ור"ן דברייתא דתנא בגיטין אם לקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור ס"ל כתירוצא דר"פ ורב ששת בב"מ י' ודלא כתירוצא קמא שם א"כ אמאי לא אותבי' מברייתא זו אתירוצא קמא ולסייע מההיא לר"פ ורב ששת. ומיהו בהא י"ל דאין להקשות מההיא ברייתא משום דיש לדחות ולומר דברייתא הא קמ"ל דלא נימא כיון דלא נתעכבו בידו לא כיון לזכות אלא להפילם ולא קנה קמ"ל דאמרינן דכיון לזכות בהם אף שלא נתעכבו בידו. והא דכתבו התוס' והרשב"א ור"ן דברייתא קמ"ל דאף דלא כיון לזכות קנה. היינו לקושטא דמילתא כתבו כן לבתר דקי"ל כר"פ ורב ששת אבל מגופא דברייתא אינו מוכח כן. אלא דלפ"ז נצטרך לומר דהרשב"א ור"ן כר"פ ורב ששת ס"ל. והרי לא כן הביא הר"ן בחידושיו שם בב"מ דהרשב"א פסק כתירוצא קמא דכיון דלא הי' מתכוין לקנות בד' אמות לא קני וראייתו מהא דיבמות העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני. וכן הסכים עמו הר"ן. והשתא לפ"ד המחנה אפרים סתרי הרשב"א ור"ן לדברי עצמן ובע"כ צ"ל דס"ל לחלק בינייהו דהא דלקט ונתן ביד עדיף מהא דראה את המציאה ונפל עליה. וצ"ע. ועי' במל"מ פרק ב' מהלכות זכיה. ומעתה אין עוד ראיה מדברי הרמב"ם ורי"ף ורא"ש ותוס' גיטין ורשב"א ור"ן. שיחלוקו על תוס' דב"ב. די"ל דכולהו ס"ל דידו שלא בכונה אינו קונה ולא פש לן רק לתרץ דברי רש"י בביצה דמשמע דסבירא ליה דלרב ששת אפילו במתכוין לזכות לחבירו ולא לעצמו אפ"ה קני איהו:

והנה לעיל הבאתי דברי המחנה אפרים שכתב בשם חידושי זקנים פרק קמא דב"מ דאפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מ"מ זה שהגביה קנה כו' ועיינתי באסיפת זקנים וראיתי שכתבו כן להמתיק דעת רש"י דביצה הנ"ל שלא תהי' תמוה כ"כ סברת רב ששת דהוי כרגלי הממלא. על כן פירשו דה"ט משום דעסיק בזכיה קנה אע"פ שאין מתכוין לקנותה ולדידי עדיין תמוה דמה יושיענו זה דעסיק בזכיה שהרי אדרבה הוא עסיק שלא יזכה בה הוא רק חברו וכיון דחברו אינו זוכה איך יזכה בה הוא בע"כ. והרי זה קושיית התוס' בביצה שם. וכן הקשה הרשב"א בחידושיו לביצה דהאיך אפשר לומר שיסבור רב ששת שיקנה הממלא בע"כ כו'. ונ"ל לפרש לפי פירוש רש"י דה"ט דר"ש דכיון דממלא לצורך חברו הרי רוצה הוא בתקנת חברו בכל מה דאפשר שיגיעו המים לידו וכיון שהדין הוא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו לר"ש א"כ כדי שיבואו המים לבטח לידי מי שנתמלאו לו צריך הממלא לקנות לעצמו תחילה ואח"כ ליתן לחברו דאם יזכה תיכף בשביל חברו כיון דחברו לא קנה א"כ הרי המים בידו הפקר וכל מי שירצה יטול ממנו בע"כ כזוכה מן ההפקר ולא יגיעו המים מעתה ליד מי שנתמלאו לו על כן בע"כ צריך הוא לזכות בהם תחילה לעצמו ואח"כ לתנם לחבירו. משו"ה ס"ל לרב ששת דהוי כרגלי הממלא. אבל ר"נ ס"ל דהממלא אינו חושש שיטלו אחרים ממנו בע"כ. ע"כ לא קמכוין לזכות בעצמו תחילה והוי' להו הפקר עד דאתו ליד מי שנתמלאו לו משו"ה הווין כרגליו. כן נראה לי. שוב ראיתי בש"מ שם שהביא דברי הרמב"ן בקצרה. ונראה שכוונתו למ"ש בס"ד:

לפי דברי אלה מיושב לי תמיהת הפ"י בב"מ שהקשה לרב ששת דס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו וקני המגביה לעצמו א"כ מ"ט יהיב לזה דהוי חב לאחרים דמאי איכפת לאחרים אם יקנה המגביה או חברו. ובאמת נראה כהחולקים על שיטת רש"י וסברי דכו"ע מודו דהמגביה ודאי לא קנה ע"ש. דלפמ"ש ה"ט דר"ש דקנה הממלא משום דדינא הוא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו משו"ה אין להממלא עצה אחרת שלא יהיו המים הפקר עד דאתו לרשות חברו בלתי אם יזכה הוא תחילה וכמו"ש. משא"כ אם הי' הדין דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ודאי דלא הי' דעתו לזכות בהמציאה לעצמו תחילה. א"כ שפיר אמרו דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דאי קנה חברו ואז אין לו כונה כלל לזכות לעצמו א"כ הו"ל תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. וק"ל:

היוצא לנו מכל האמור. דדברי התוס' בב"ב עיקר דידו שלא בכונה לא קנה ולא מצינו מאן דפליג עלייהו לפ"מ שפירשנו דברי הרמב"ם דלא כש"ך. וכן מתוס' גיטין סוף פרק הנזקין אין ראי' כלל דפליגי אדברי תוס' דב"ב ודברי תוס' ישנים יבמות נ"ד יחידאה היא משום דלא מצינו לאחד מן הפוסקים שיחלק בזה בין קרקע למטלטלין. והרשב"א והר"ן הנ"ל ס"ל בפירוש דל"ש. לפ"ז בנידון דידן כיון דהאשה לא כיונה לזכות לעצמה הוי לה ידה שלא בכונה ולא קניא האשה ולא קני מינה בעלה וה"ל המציאה הפקר עד דאתיא ליד האחר וקנה מן ההפקר ואין מוציאין מידו. ועוד דהכא גרע טפי מידו שלא בכונה שהרי כיונה שלא לזכות בעצמה. ואף דלכאורה מוכח מרב ששת דביצה דאפי' בכה"ג קני דלפ"מ שפירשתי דה"ט דקנה הממלא כדי שיהי' לטובת חברו משו"ה אמרינן דמסתמא כיון הוא לזכות בו תחילה א"כ ה"נ יש לנו לומר דבשביל טובת האחר שרוצה האשה שתגיע המציאה לידו מתכוונה שלא לזכות בעצמה תחילה שהרי יודעת דאם תזכה בה תחילה מיד קנה ממנה בעלה והיא אינה רוצה אלא שיזכה בה האחר. על כן מכוונת שלא לזכות בעצמה וה"ל הפקר עד דאתיא ליד האחר והוא מהפקירא קזכי ואין מוציאין ממנו דהא מהפקירא קזכי. כן נראה לי ח"ן:

פיקקעלין שנת תרמ"ו לפ"ק:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה