שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן מח
הנה לפי מה שהבאנו לעיל דברי הרב ברצלוני ודעמי' דס"ל דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה רבא נמי ס"ל כוותי' ולהגאונים והרמב"ם רבא לא ס"ל כוותי' יש אתי מקום ליישב ברחבה בס"ד דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ברכות פרק י"א הלכה י"ב מל את בנו מברך למול את הבן. מל את בן חברו מברך על המילה. והקשו עליו כל הפוסקים והמפרשים דזהו נגד סוגיית הגמ' בפסחים ז' דאמר רב יהודה הבודק צריך שיברך. מאי מברך רב פפי משמי' דרבא אמר לבער חמץ רב פפא משמי' דרבא אמר על ביעור חמץ. בלבער כו"ע לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי ברוך גו' על המילה התם כו' לא סגי דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי ברוך כו' על השחיטה התם נמי לא סגי דלאו איהו שחיט. מיתיבי ברוך כו' על נטילת לולב שאני התם דבעידנא דאגבהה נפיק בי' א"ה כו' משום דקבעי למתני סיפא העושה סוכה לעצמו כו' נכנס לישב בה אומר ברוך כו' לישב בסוכה והלכתא על ביעור חמץ ע"כ בגמרא. הרי דלא חילקה הגמ' בין מל אבי הבן למל אחר אלא למ"ד לבער אבל למ"ד על ביעור משמע דאין צריכין לחלק כלל חילוק זה ולעולם מברך על המילה בין אבי הבן או אחר וכיון דאיפסק הלכתא בגמ' דמברך על ביעור חמץ א"כ למה חילק הרמב"ם דאבי הבן מברך למול והמל את בן חברו על המילה. וע' בר"ן פסחים שם ובכ"מ בהלכות ברכות שם:
דהנה בגמ' שם אמר והלכתא על ביעור חמץ. ויש לדקדק למה לא אמר והלכתא כרב פפא כבכל דוכתי בש"ס היכי דפליגי תרי אמוראי או תרי תנאי ופוסק כחד מינייהו אמר והלכתא כפלוני. ועוד דלכאורה לא ה"ל למימר הלכתא כלל דהא בריש כתובות בדין אונס בגיטין כתבו התוס' בשם ר"ח דהלכתא דאין אונס בגיטין כו' וכן נראה משום דללישנא יש אונס הוה כולהו הנך ברייתות בקושיא ואע"ג דשנינהו אשינויי דחיקי לא סמכינן וא"כ גם כאן אומר אני דאע"ג דלא הוה איפסקא בגמ' הלכתא כמאן מסברא הוה ידעינן דהלכה כמ"ד על ביעור משום דפשטא דכולהו ברייתות דמייתי בגמר' להקשות אמ"ד לבער הויין לדידי' סייעתא ואע"ג דשנינהו דיש חילוק בין אבי הבן לאחר וכן בשחיטת קדשים מ"מ עדיף טפי לומר דהברייתות בכל גווני מיירו וכמ"ד על ביעור נמי להבא משמע:
אמנם לכאורה יש להקשות בגמ' דהנה אמ"ד לבער מקשה מדמברכינן על המילה ועל השחיטה משמע דלמ"ד על ביעור נמי להבא משמע ניחא הא דמברכין בעל אע"ג דלבער ודאי להבא משמע וא"כ למה בחרו יותר הנוסח ברכה בעל. יש לומר כדי להשמיענו חידוש בברכות וכמו"ש הרא"ש והר"ן בשם הראב"ד. אכן לפי זה כשמקשה עוד שם בגמ' מהא דתניא נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ומשני שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק בי' א"ה לצאת בו יוצא בו מיבעי' לי' ומשני משום דקבעי למתני סיפא העושה סוכה לעצמו כו' נכנס לישב בה אומר ברוך כו' לישב בסוכה א"כ השתא הדרא קושיא אמ"ד על ביעור דבשלמא בלולב מברך בעל גם בלא טעמא דמדאגבהה נפק בי' משום דכיון דעל נמי להבא משמע משו"ה עדיף טפי לברך בעל להשמיענו חידוש בברכות וכמו על המילה ועל השחיטה. אבל בסוכה אמאי מברך לישב בסוכה ואינו מברך על ישיבת סוכה כיון דנוסח על עדיפא לי' וע"כ צ"ל נהי דס"ד בגמ' דמ"ד על ביעור ר"ל דוקא על ביעור כדי להשמיענו חידוש בברכות היינו קודם דמייתי בגמ' הא דתניא נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה משא"כ לבתר דמייתי דבסוכה מפורש בברייתא דמברך לישב בלמד א"כ ע"כ צ"ל הא דס"ל לרב פפא דמברך על ביעור אין פירושו דוקא על ביעור רק פי' דבעל ביעור נמי יצא וא"צ לחזור ולברך כיון דעל נמי להבא משמע אבל עיקר נוסח הברכה הוא בלמד כדי שיהא מבורר טפי וכמו סוכה ולא תקשי אליבי' מ"ש מהא דעל המילה ועל השחיטה, משום דס"ל דהתם לאו באבי הבן או בבעל הקרבן קמיירי אלא בשלוחם משום דסגיא דלאו איהו מהיל ושחיט אבל אבי הבן אין הכי נמי דמברך למול וכן בשחיטה דבעל הקרבן מברך לשחוט. ולפ"ז רב פפי ורב פפא לא פליגי כלל לענין לכתחלה דודאי לבער מברכינן רק פלוגתתם לענין דיעבד כשיברך על ביעור אי חוזר ומברך לבער או לאו. ונראה שזהו כונת התוס' שכתבו והלכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא:
אמנם דוחק גדול הוא לומר דמה שאמר בגמ' והלכתא על ביעור חמץ דר"ל דוקא לענין בדיעבד קאמר דיצא אלא משמע דגם לכתחלה נמי מברך על ביעור וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ש דבסוכה מברך בלמד והכא בעל. וראיתי בר"ן שם שהרגיש בקושיא זו ע"כ יצא לחלק עוד במצוה שבגופו שא"א להפטר ממנה ע"י שליח ע"ש באריכות. אשר ע"כ נ"ל דהיינו שדחקו להרמב"ם שם בהלכות ברכות שכתב וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו. ע"כ. וא"כ הרי זה דומה ממש לברכת על נטילת לולב דעיקר מצוה של תורה כבר קיים מדאגבהה דמשו"ה מברך בעל לכו"ע להורות דכבר קיים המצוה במקצת:
ועתה נתיישב מה שדקדקנו דה"ל למימר והלכתא כרב פפא משום דה"א דהא דרב פפא דאמר על ביעור ע"כ צ"ל דפירושו דעל ביעור נמי יצא אבל לא לכתחלה דאל"כ תקשי עלי' מהא דמברך לישב בסוכה משו"ה קאמר בגמ' והלכתא על ביעור חמץ ור"ל דאפי' לכתחלה נמי ונהי דכל הברכות מברכין בלמד כמו בסוכה משום דמבורר טפי וכן במילה ושחיטה ורק כשאחר מל או שוחט מברך בעל משום דלא סגיא כו' מ"מ בביעור חמץ מברך בעל משום דזה דמיא ממש לנטילת לולב דמברך בעל משום דמעידנא דאגבהה נפק בי' ה"נ משעה שגמר בלבו לבטל כבר נפק מצות הביעור. כל זה נ"ל פשוט וברור בדעת הרמב"ם ז"ל:
אמנם ראיתי להרש"א בתשובה כ"ו שתמה על דברי הרמב"ם אלה דאי ה"ט דרב פפא דס"ל על ביעור שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור א"כ מ"ט דרב פפי דפליג עלי' ומשו"ה דחה לדברי הרמב"ם:
ונ"ל לתרץ קושייתו ונקדים בתחלה לתרץ דעת רש"י מה שהקשו התוס' עליו בפסחים ד' דרש"י פי' שם הא דאמר בגמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה והקשה ר"י הא האי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינן להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול. ולתרץ קושיית ר"י השניה כבר כתבו המפרשים ופשוט הוא דלא קשיא אלא לשיטת ר"ת בפסחים י"ב דהא דאמר שם ר' יהודה אימתי בשריפה שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעמא משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו כו' וא"כ כיון דתשביתו הוא לאחר שש כבר אינו ברשותו לבטלו. אבל רש"י פי' שם דשלא בשעת ביעורו דלר' יהודה בשריפה היינו בשש דאכתי מדאורייתא שרי אפי' באכילה וא"כ ודאי דמהני ביטול:
ושורש מחלוקת רש"י ור"ת נ"ל דהנה רש"י ס"ל דבל יראה ובל ימצא עובר משש שעות ולמעלה ודלא כהראב"ד וקצת ראשונים וכמו שפי' רש"י שם דף ד' ע"א ד"ה בין לר"מ בין לר' יהודה כו' חמץ אינו אסור מה"ת בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כו' וכן פי' רש"י בב"ק כ"ט והתוס' לא מצינו שנחלקו עליו בזה ושתיקה כהודאה דמיא והנה זה ודאי דהא דפליגי ר' יהודה ורבנן בדף כ"א דר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר כו' לא פליגי אלא מהו ההשבתה האמורה בתורה דלר' יהודה ילפותא דנותר מגלה לנו פירושו דתשביתו היינו שריפה [ודלא כהמפרשים דלר' יהודה תרי מילי נינהו דילפותא דנותר הוא אשלא בשעת ביעורו וקרא דתשביתו דמשמע מיני' דהשבתתו בכ"ד הוא בשעת ביעורו והמעיין היטב יראה דאינו כן ואכמ"ל] אלא דילפותא דנותר מגלה לנו דתשביתו היינו שריפה והא דאמר ר' יהודה דשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ה"ט לרש"י דכיון דמחצות ואילך עובר בכל רגע בלא יראה ולא ימצא א"כ צריך לזרז עצמו לבער בכל מה שיוכל ולא ישהה עצמו ללקוט עצים ומצות השבתה דבשריפה כבר עברה לה בסוף שש. ועפ"ז מוכרח רש"י לפרש דהא דאמר ר' יהודה אימתי בשריפה שלא בשעת ביעורו ע"כ פירושו בשעה ו' דאי לאחר ו' כיון דמחצות תיכף עובר בלא יראה ולא ימצא א"כ עד שהוא משבית החמץ מן העולם הרי עובר בכל רגע ורגע בל"ת דבל יראה ובל ימצא. א"ו דמצות השבתה היא קודם סוף שש בעוד שלא אסרה עליו תורה בלאו דבל יראה ובל ימצא ואע"ג דנותר מצותו בשריפה דוקא לאחר זמן איסורו התם ה"ט משום דקודם זמן איסורו הרי עליו מ"ע לאכול הקדשים ואיסור תורה עליו לאבדו כ"ז שראוי לאכילה משא"כ בחמץ ובע"כ לא לגמרי אפשר למילף מנותר. כן הוא שיטת רש"י. אבל ר"ת ס"ל דלגמרי צריכין למילף מנותר ולר' יהודה מ"ע דתשביתו לאחר זמן איסורו וכיון דרבנן לא פליגי עלי' דר' יהודה אלא באיכות ההשבתה ולא בזמן ההשבתה א"כ הא דס"ל לחכמים דאף מפרר וזורה לרוח תליא נמי בפי' דברי ר' יהודה דלדעת רש"י דלר' יהודה בשריפה בשש לרבנן דהשבתתו בכ"ד נמי בשש ולדעת ר"ת דלר' יהודה בשריפה לאחר זמן איסורו ה"נ לרבנן דמפרר כו' ג"כ לאחר זמן איסורו ולכאורה שיטת רש"י מוכרח דלר"ת איך אפשר לומר דמצות השבתה אינה אלא לאחר זמן איסורו דהיינו לאחר שש והא משמתחיל שעה ז' כבר עובר בלאוי דבל יראה ובל ימצא לפי מה שהקדמנו דהתוס' לא פליגי אדעת רש"י דמחצות מתחיל איסורא דלא יראה ולא ימצא. ועפ"ז נ"ל דשיטת ר"י שם לקמן כ"ט מוכרחת לפי דעת ר"ת ג"כ שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה וא"כ א"ש דנהי דמחצות ואילך איכא לאוי דבל יראה ובל ימצא מ"מ כיון שדעתו לקיים מצות עשה דתשביתו ע"כ אינו עובר ומפשטא דקרא נמי מוכרח כן ע"פ שיטת ר"י שכתב ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ור"ל משום דכתיב אך ביום הראשון תשביתו משמע דההשבתה תהי' אחר חצות היום וא"כ מחצות עד סוף ההשבתה כבר עבר בלאוי אע"כ דמשהה החמץ על מנת לבערו אינו עובר עלי':
ועפ"ז הרוחנו הרבה לסלק קושיות הש"א העצומות מעל שיטת ר"י שכתב בתשובה פ"א דסברת ר"י תמוה מאד לומר שהמשהה ע"מ לבערו אין עובר עלי' דהא אע"ג דקי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא ודאי איכא אע"פ שקיים העשה לבסוף ותמה על עצמך לאוי דגזל ומשכון ופאה ואונס שגירש דכל הנהו ה"ל לאוי שניתק לעשה וכי מותר לכתחלה לעבור על לאוין הללו כשכוונתו בשעת עבירת הלאו לקיים העשה שבו כו' ונדחק מאד שם לתרץ דעת ר"י אולם למ"ש אין זה דומה לכל הני דמייתי דהכא ע"כ אפי' לכתחלה ניתק לעשה כמו שכתבנו:
אמנם רש"י לא ניחא לי' האי משו"ה ס"ל דר' יהודה ורבנן דפליגי בתשביתו בלפני זמן איסורו פליגי וקרא דאך ביום הראשון דתשביתו דחיק ומוקי אנפשי' דר"ל דמחצות כבר יהא מושבת כמו"ש הפ"י דאי כפשוטו דההשבתה לאחר חצות הרי מחצות ואילך כבר עובר כל רגע בלאוי דבל יראה ובל ימצא:
ולפי דברינו אלה לא קשיא מידי קושיית הש"א בסימן ע"ז מה שהקשה על פי' רש"י דע"כ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו לאחר איסורו דוקא וכפי' ר"ת שהרי ר"ע בפ"ק יליף דהא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא התם ש"מ דס"ל לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לבתר איסורו לכו"ע השבתתו בכל דבר אכתי י"ל ביו"ט ואע"ג דהבערה אב מלאכה הא יו"ט לאחר איסורו הוא דהשבתתו בכ"ד א"ו לאחר איסורו היא דהוי בשריפה למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה כדברי ר"ת ז"ל. ע"כ. דלפי מ"ש לא קשיא מידי דהא דלר' יהודה לאחר זמן איסורו השבתתו בכ"ד לאו לקיים מ"ע דתשביתו דכיון דתשביתו לר' יהודה אינה אלא שריפה אינו מקיים בהשבתה של שאר דברים אלא דמ"ע דתשביתו אינו אלא עד זמן איסורא דבל יראה ובל ימצא ומזמן איסורא ואילך כבר חלף לו העשה ואז השבתתו בכ"ד כדי שלא יעבור בל"ת וכל זה רק אי תשביתו היינו מערב יו"ט ואז מסברא צריכין לומר דמ"ע דתשביתו הויא קודם שמתחיל איסור לאוי דבל יראה ובל ימצא ולא ס"ל לרש"י לומר דאף דתשביתו לאחר איסורו מ"מ אינו עובר משום דמשהה ע"מ לבערו כדעת ר"י. אולם אם נימא דמצות תשביתו היינו ביו"ט עצמו א"כ ודאי דגם רש"י אזיל ומודה לדברי ר"י דע"כ נצטרך לומר דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו דכיון דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין מחצות י"ד או מליל ט"ו ומ"ע דתשביתו הוי אח"כ א"כ ע"כ הא דלא צותה תורה להשבית קודם התחלת לאוי דבל יראה ובל ימצא כדי שלא יעבור תיכף בהתחלת זמן איסור משום דבאמת השתא נמי לא עבר כלל על ל"ת משום דמשהה ע"מ להשביתו ולבערו. שוב ראיתי מה שכתב בעל קו"א להש"א שם סימן ע"ז מהגאון מהורא"א ושגג שם בדעת רש"י במחכ"ת ואולי השומע שמע וטעה:
נחזור לעניננו דלר' יהודה ילפותא דנותר מגלה לנו אמ"ע דתשביתו דאינה אלא בשריפה ואינו מקיים במפרר וזורה לרוח או מטיל לים כמו דלא מהני בנותר דקדשים וא"כ ממילא דגם ביטול לא מהני לר' יהודה לקיים בזה מצות השבתה כמו דלא מהני ביטול בנותר א"כ הא דאמרינן דחמץ בביטול בעלמא סגי ע"כ היינו לרבנן דלא ילפי מנותר ואזלינן בתר משמעות דקרא דתשביתו היינו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וביטול בלב הוי נמי השבתה וא"כ גם קושיית תוס' הראשונה שהקשו על רש"י שפי' דביטול הוא בכלל השבתה מהא דר"ע דס"ל דהשבתה אינה אלא שריפה לא קשיא מידי דודאי ר"ע דס"ל כר' יהודה דיליף מנותר וכמו שפי' רש"י שם ביטול אינו בכלל השבתה והא דאמר דבביטול בעלמא סגי היינו לרבנן וכן תירצו המפרשים ודרך סלולה ופשוטה היא:
אמנם לכאורה י"ל דקושיית התוס' הכי הוא דע"כ הא דאמרינן בכמה דוכתי דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי א"א לומר דהיינו רק לרבנן ולא לר' יהודה שהרי כוותי' דר' יהודה קי"ל וכמו"ש התוס' בדף כ"ז משום דסתם משנה כוותי' בתמורה וא"כ אין סברא לומר דסוגיין דתלמודא בכמה מקומות דלא כהלכתא. אבל גם קושיא זו בקל יש ליישב לכאורה דבאמת מאן לימא לן דרש"י ס"ל להלכה כר' יהודה ודילמא כשיטת הגאונים ס"ל דהלכה כחכמים. אולם לפ"ז קושיית תוס' על רש"י באמת חזקה היא שהרי הרא"ש שהבאנו לעיל כתב בשם רש"י דפסק כר' יהודה וכן כתב הטור בסימן תמ"ה וא"כ קושייתם אלימתא דלרש"י אזלא סוגיין דגמ' בכמה דוכתי דלא כהלכתא: הן אמנם שכבר תמהו הק"נ והגרי"ב בהגהותיו על הרא"ש מנלי' דרש"י ז"ל פסק כר' יהודה. ואני אומר במחילה מכבודם דאישתמיטתייהו תשובת רש"י הובא במרדכי ובהגהת אשרי בסוף פרק קמא והובא גם ביתה יוסף בסימן תמ"ד וז"ל הנהיג רש"י כשחל י"ד להיות בשבת לשרוף חמץ בע"ש קודם חצות גזירה שמא ישהה אותו לשנה הבאה אחר חצות וצריך לשורפו דוקא שלא יחליף בשאר השנים דקי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"כ. הרי יוצא לנו מפורש דרש"י פסק כר' יהודה ושפיר הקשו עליו התוס'. ועכשיו שנדפס הש"ס חדש בווילנא ראיתי שכבר הרגישו בזה בעלי ההגהות:
לפמ"ש א"כ הרמב"ם שכתב בהלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה ב' דמהו השבתה האמור בתורה היינו שיבטלו בלבו כו' הרי דס"ל כרש"י בהא לא קשיא ג"כ עליו קושיית הר"י מהא דר"ע דלדידי' ודאי א"ש כמו"ש לעיל דביטול אי הוי בכלל השבתה תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן והרמב"ם כיון דפסק כרבנן וכדעת הגאונים א"כ אזלי כולהו סוגיין כהלכה:
עתה אחרי שביארנו לדעת רש"י דביטול אי מועיל תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן נשובה נא לעניננו לתרץ קושיית הש"א שהקשה על דברי הרמב"ם שכתב דה"ט דמברכין על ביעור משום דמשעה שגמר בלבו לבדוק ולבטל כבר נעשית מצות הביעור דא"כ מ"ט דרב פפי דס"ל לבער די"ל דפלוגתת הרמב"ם והגאונים דס"ל דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה לא ס"ל כוותי' ולהר"ב ותוס' ורש"י רבא ס"ל כוותי' היינו פלוגתת רב פפי ורב פפא דרב פפי אליבא דרבא דס"ל כר"ע וכר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ ביטול אינו מועיל כמוש"ל וכשהולך לבדוק עדיין לא קיים המצוה כלל וא"כ צריך לברך לבער על להבא וכמו לישב בסוכה. אבל רב פפא ס"ל דרבא אליבא דר"ע קאמר ולי' לא ס"ל אלא כרבנן דתשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו וביטול בלב נמי השבתה הוא וכשהולך לבדוק כבר גמר בלבו לבטל ונעשית מצות הביעור קודם שיבדוק וא"כ מברך על ביעור חמץ כמו שמברך על נטילת לולב וכמוש"ל:
לפי דברינו לדעת הרמב"ם דרב פפא משמי' דרבא ס"ל דהלכה כרבנן דר' יהודה מתורץ לי דקדוק אחד בפסחים י"ג דר"נ אמר רב הלכה כר' יהודה דאוכלין כל ד' וא"ל רבא לר"נ ונימא מר כו' ושני' לי' ואיבעית אימא רב דאמר כהאי תנא דתניא כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין כדי לאכול עד ד' שעות דברי ראב"י משום ר' יהושע אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כראב"י. מאי לאו אפי' לאכול (רק עד ד' שעות] אמר רב פפא משמי' דרבא לא לבער. פי' הא דקבעו כמותו לאו שלא יאכל אלא עד ד' שעות דלעולם אימא לך דלא קבעו בזה כראב"י ואוכל עד ה' שעות ורק בביעור קבעו הלכה כמותו שמבערין גם תרומה טהורה מע"ש. ויש לדקדק כיון דרבא רק לדחות הא דבעי לשנויי רב דאמר כהאי תנא קאתי לא ה"ל למימר רק דילמא לבער ומנלי' לומר לא לבער דמשמע דהי' ברור לי' דבלאכול לא קבעו הלכה כראב"י. אמנם נכון דלפ"מ דבעי רבא לעיל י"ב לומר דה"ט דר' יהודה דאוכלין עד ד' שעות דר' יהודה לטעמי' דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורב פפא משמי' דרבא דאמר על ביעור חמץ ע"כ לא ס"ל כר' יהודה כמו"ש לעיל א"כ ע"כ הא דקבעו הלכה כראב"י לאו לענין אכילה אלא לענין ביעור דלענין אכילה פסק רבא כחכמים דר' יהודה דא"צ שריפה ולמה לא יאכל רק עד ד' שעות כיון שא"צ ללקוט עצים ואף דלבסוף חזר בו רבא מהא דאמר ר' יהודה לטעמי' י"ל דרב פפא משמיה דרבא דאמר לא לבער הי' קודם חזרה. והדברים מוכרחים דאל"כ תקשי למה פסקינן כר"י דאוכלין רק עד ד' כיון דר"פ משמיה דרבא דהוא בתרא ס"ל דלא קבעו כראב"י בהא וע"כ משום דס"ל הלכה כר"מ. א"ו משום די"ל דההיא קודם חזרה וכמו"ש:
ואפשר לומר עוד דרב פפא דס"ל בכתובות ז' אליבא דרבא דאית לי' מתוך לטעמי' אזיל דס"ל משמי' דרבא על ביעור חמץ דלפי דברי הרמב"ם משום דפסק דביטול מועיל ודלא כר' יהודה והא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דס"ל דמר"ע ש"מ ולדידי' לא ס"ל א"כ ה"נ במתוך לא ס"ל כר"ע אלא אמרינן מתוך אבל לרב פפי דס"ל לבער לרבא ופסק כר' יהודה והא דאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל כוותי' א"כ אפשר לומר דבמתוך נמי ס"ל כוותי' והא דלא ניחא לי' לרבא לומר דחמץ מו' שעות ולמעלה אסור מקרא דר"ע משום דבהבערה לא ס"ל כר"ע אלא ס"ל דללאו יצאת וכר' יוסי דשמואל נמי ס"ל כוותי':
ולרב פפא משמי' דרבא בכתובות קשיא לי לפי מה שתמה ר"י בתוס' שבת צ"ה כיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת א"כ נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבנותו ביו"ט מתוך שהותר בנין לצורך דמגבן דהוא משום בונה הותר נמי שלא לצורך כו' וי"ל דאסור מדרבנן כו' ע"כ ובשבת מ"ז ע"ב גבי מטה גללניתא דאהדרוה ביו"ט א"ל ההוא מרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא א"ל כו' משמע דלרבא בנין שלא מן הצד אסור מה"ת וע"כ דל"ל מתוך. אמנם עי' גירסת ר"ח ורי"ף ורא"ש דלא גרסי שם רבא אלא א"ל ההוא מרבנן. ע"ש. וגם אין להביא ראי' דרבא ע"כ ס"ל דבתרי מסכתות או סדרים לדעת הכ"מ] יש סדר למשנה דאל"כ מאי פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן בשבת פ"א. דלפמ"ש תוס' שם אין ראיה דרבא ס"ל כן ע"ש:
ממוצא דברינו הנ"ל ולפ"מ שתירצנו דברי הרמב"ם לא קשיא תו כלל מה שהקשו התוס' והר"ן אמה שפי' רש"י בהא דאור לארבעה עשר בודקין את החמץ שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא דאמאי צריך בדיקה כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ועוד למה לא הוזכר ביטול במשנה כלל דלדברינו אי מתני' כר' יהודה הא לדידי' לא מהני ביטול כמו"ש למעלה וא"כ רק הבדיקה עצמה היא שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא ולרבנן דפליגי עלי' לא קשיא למה לא נזכר ג"כ ביטול שהרי כשהולך לבדוק כבר נעשית מצות ביטול בלב וא"כ בבדיקה תרווייהו איתנייהו:
אלא דלכאורה איך אפשר לומר דכשגמר בלבו לבדוק ולבער כבר ביטל בלבו א"כ הא דאמר ר' יהודה א"ר הבודק צריך שיבטל הא כבר ביטל קודם שבדק ותו למה לי. אמנם הא כבר כתב רש"י ז"ל ואומר כל חמירא כו' ולשון הרי"ף היכי מבטל דאמר הכי כל חמירא כו' וא"כ היינו חידושא דרב יהודה א"ר דצ"ל הביטול בפיו ולא סגי בביטול בלב בלבד וטעמא כדמפרש בגמרא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ומחשבתי' ודעתי' עלוי' ומחשבה מבטלת מחשבה משו"ה צ"ל הביטול בפיו ולא אתי' מחשבה ומבטלת דיבור כמו"ש התוס' יו"ט והאי תקנתא עדיין לא היתה בזמן המשנה שהרי לקמן מ"ט תנן ההולך לשחוט את פסחו כו' מבטלו בלבו ולא אמר מבטלו בפיו א"ו ש"מ דאחששא דשמא ימצא גלוסקא לא חששו בזמן המשנה: