שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן מו
ומה שכתב עוד כת"ר וז"ל בפסחים ה' ראיתי שהקשו המפרשים מנלי' לר"ע דתשביתו מערב יו"ט דלמא ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט וע"כ צ"ל דס"ל דיו"ט עשה ול"ת וא"כ תקשה להנהו אמוראי דשבת דלא ס"ל הא דרב אשי דיו"ט עשה ול"ת. עכ"ד:
נ"ל דבאמת מוכרחין אנו לומר דר"ע ס"ל דיו"ט עשה ול"ת ואפ"ה ל"ק אהני אמוראי דלא ס"ל הכי. דהנה שם אמר רבא דש"מ מדר"ע הבערה לחלק יצאת. ונדחקו רש"י ותוס' לפרש מנלי' כן והריב"א כתב דלמ"ד ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה. וע' בטו"א באבני מלואים סוף חגיגה דבה"ג ל"ל הא דריב"א ועל דעת הריב"א הקשה הטו"א הרבה קושיות וכן הקשה עוד בש"א סימן ע"א ולכאורה א"כ מנלי' לדעת בה"ג דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאת. וראיתי בפירוש ר"ח שכתב וז"ל. ושמעינן מינה הבערה לחלק יצאת דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ ולדחי לאו דהבערה ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים מאד דנהי דהבערה דשבת לחלק יצאת וחייב עלה מיתה או כרת אבל עכ"פ הבערה דיו"ט לכו"ע לית בי' אלא לאו ככל מלאכות יו"ט וא"כ אכתי תקשה ליתי עשה דתשביתו ולדחי ל"ת דיו"ט:
ונראה לפרש דר"ח לא ס"ל כריב"א אלא דאפי' אי' הבערה ללאו יצאת ואינה בכלל לא תעשו כל מלאכה מ"מ כיון דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ה"ה אפי' ביו"ט דיו"ט נמי כיון שאסור במלאכה וחייב לשבות מהן יום שבת מקרי. אולם לענין עשה דשבתון דיו"ט כיון דהבערה לא נקראת מלאכה איננה בכלל עשה דשבתון דלשון שבתון לא משמע אלא שבות ממלאכה אבל כל שאינה מלאכה אף דנאסרה ביו"ט אין עליו עשה דשבתון, ולפ"ז שפיר קאמר ר"ח דשמעינן מיני' דהבערה לחלק יצאת דאי ללאו א"כ ליכא ביו"ט רק ל"ת לחודא א"כ תיתי עשה דהשבתה ולדחי לאו דהבערה כיון דאין בה רק ל"ת לחודא ולא עשה אבל השתא דס"ל הבערה לחלק יצאת משום דהוא בכלל כל מלאכה א"כ שבתון עלה נמי קאי וה"ל א"כ גם אהבערה עשה ול"ת ולא אתי עשה דהשבתה ודחי להו. כן נ"ל ברור בדעת הר"ח ז"ל: אלא דלפ"ז תקשי ביותר אאמוראי דס"ל דיו"ט ל"ת גרידא היא והא מדר"ע מוכח דע"כ ס"ל דיו"ט עשה ול"ת. אמנם בלאו הכי צריכין להבין במאי פליג רב אשי דס"ל שבתון הוי עשה עם הנהו אמוראי דלא ס"ל דשבתון עשה כיון דשבתון מיותר הוא א"כ ע"כ לעשה הוא דקאתי. ונ"ל דעיקר פלוגתתם תליא בהא דשבת קי"ד ע"ב אמר רב מנא תנא מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והא כתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק ופי' רש"י ת"ל בשבת בראשית שבתון שבת קודש ושבתון משמע שבות ולמאי באיזה קניבה אסר לן קרא אילימא במלאכה כגון מחובר הא כתיב לא תעשה כל מלאכה והא תו ל"ל אלא לאו בקניבת ירק בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן לי' משום עגמת נפש למדחי איסור דאורייתא ובשאר יום הכפורים שרי לעגמת נפש. ואע"ג דכתיב בי' נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכבו מלהתענות כו' לרחיצה וסיכה ודומין להן ע"כ, ובגמ' שם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מיתיבי מנין ליו"כ שחל כו' שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות. למאי כו' אלא לאו בקניבת ירק ומשני לעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת. תניא כוותי' דר' יוחנן כו' הרי מכאן דברייתא קמייתא ס"ל דשבתון דכתיב גבי שבת לאו להוסיף עשה על ל"ת במלאכה גמורה אלא ליתן עשה אמידי דלאו מלאכה גמורה היא כגון קניבת ירק ואידך ברייתא וכן ר' יוחנן ס"ל דשבתון קאי אמלאכה גמורה לעבור עלה בעשה ולא תעשה ומידי דלאו מלאכה גמורה היא לא קאי עליה אפי' בעשה:
ומעתה נ"ל דזהו ג"כ פלוגתא דרב אשי ואידך אמוראי בשבתון דכתיב גבי יו"ט דרב אשי ס"ל כר' יוחנן וכברייתא דמתרת קניבת ירק אבל אידך אמוראי ס"ל דשבתון דיו"ט כמו שבתון דשבת לאו אמלאכות גמורות קאי לעבור בעשה ולא תעשה אלא לעבור בעשה אמידי דלאו בכלל מלאכה הוא ולא הוזכר בתורה דאמלאכה שכבר הוזכרה בתורה לאיסורא הא תו ל"ל. כדמקשה בברייתא. ור"ע דס"ל דשבתון דוקא אמלאכה קאי כמו שפירשנו לדעת ר"ח ע"כ כר' יוחנן וכברייתא דתניא כותי' ס"ל. אבל אמוראי דלא ס"ל דשבתון לעשה ולא תעשה קאתי משום דס"ל כברייתא דתנא ר' מנא דשבתון למידי דלא כתיב בתורה לאיסור ל"ת קאתי לעבור עלי' באיסור עשה: לפ"ז תתיישב לי הקושיא שהקשו המפרשים בר"ה ל"ב ע"ב דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עלי' את התחום כו' ובגמ' שם מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. והשתא להנהו דס"ל דיו"ט לא הוי אלא ל"ת גרידא ליתי עשה ולדחי ל"ת. וע' טו"א שם וכבר הארכתי בזה במק"א: אולם למ"ש כאן י"ל דאף דודאי אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דיו"ט והוי הל"ת כמאן דליתא. מ"מ אכתי מחזי כמלאכה ולא גרע מקניבת ירק משום דמחזי קצת כמלאכה הרי היא באיסור שבתון שבות וה"נ בשופר אף דליכא תו עלה איסור מלאכה והוי כלא כתיבא עוד בתורה לאיסורא. מ"מ כיון דעכ"פ מיחזי כמלאכה הוי' לה באיסור עשה דשבתון ולא אתי עשה דשופר ודחי עשה דשבתון דמאי אולמא כו'. אלא דא"כ לכאורה הדרא קושיא מנ"ל לרבא דר"ע לא ס"ל דללאו יצאת. ודו"ק:
ולפי מש"ל בטעמא דתנאי דפליגי בקניבת ירק אתיא לי שפיר ביומא ע"ד ע"א הא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה וסיכה כו' ת"ל שבתון שבות דמשמע מכאן דמה"ת אסור כל הני ור"ת הוכיח שם ע"ז ע"א דכל ענויים דיוה"כ ליתנייהו אלא מדרבנן ודחק לומר דקראי אסמכתא בעלמא עי"ש בתוס' ד"ה דתנן. ולכאורה הוא תמוה דהא משמע דדרשא דשבתון דרשא גמורה היא מה"ת:
אולם למ"ש א"ש ונכון מאד דהך ברייתא דספרי דבי רב ס"ל כברייתא דתנא רב מנא דשבתון דשבת נמי להוסיף מלאכות שאינן גמורות לעבור עליהן בעשה עכ"פ וה"נ בעינוי להוסיף ענויים על עינוי דאכילה ושתי' דכתיב בהדיא. וע' פי' רש"י שם שכתב להדיא כמו"ש. אמנם אנן לא קי"ל כההיא ברייתא דאסרה קניבת ירק מקרא דשבתון אלא דשבתון דוקא אמידי דכבר כתיב בתורה לאיסורא קאי לעבור בעשה ול"ת ה"נ ביו"כ קאי שבתון אל"ת דכתיב בתורה לעבור בעשה ול"ת. אבל הנך ד' ענויים דלא כתיבי בתורה אינן אסורין אלא מדרבנן לכך הקילו בהן חכמים לפי מה שהי' נראה להם וכמו"ש ר"ת. וזה נ"ל ברור:
אמנם הרמב"ם נ"ל דס"ל דאכל שבות איכא עשה מן התורה שהרי בפרק כ"א מהלכות שבת כתב נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות כו' וע"ש במ"מ ובלחם משנה. ונראה שלא ראו דברי הרמב"ם בפי' המשניות ביצה ל"ו כל שחייבין כו' ע"ש ודו"ק. ולפ"ז י"ל דאיהו לשיטתו בשביתת עשור לפמ"ש: נשובה לדברי ר"ח הנ"ל דמפירושו נשמע דרבא ס"ל אליבא דר"ע דשבתון דוקא אמלאכה גמורה קאי לעבור עלה בעשה ול"ת וקרא דלא תבערו איו"ט נמי קאי, ונ"ל דר"ע בזה לשיטתי' בשבת קי"ד שם דדריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומפרש בגמ' משום דס"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי איצטריך קרא למישרא ביו"ט. הרי דלר"ע יו"ט נמי שבת מקרי א"כ לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אפי' יו"ט במשמע, ואף דבהוצאה דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ס"ל לב"ה בשבת אין ביו"ט לא ע"כ לשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד כמו"ש התוס' בקדושין ל"ז ע"ב בד"ה ממחרת הפסח. ומסולק קושיית הפני יהושע בפסחים שם:
לפי מ"ש לעיל בפירוש דברי ר"ח דמוכח מינה דר"ע ע"כ ס"ל דיו"ט עשה ול"ת כברייתא דשרי קניבת ירק ולא כאידך ברייתא דאסרה. א"כ יש להקשות על רבא דאמר ש"מ מדר"ע תלת דה"ל לומר ש"מ מדר"ע ארבע דיו"ט עשה ול"ת. ולא כברייתא דתנא ר' מנא:
אמנם כבר כתבתי במק"א לקמן סי' מ"ז] לתרץ דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם דס"ל כחכמים שפסקו דלא כר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא אף מפרר כו' והרי הרב מברצלוני הובא ברא"ש פסחים כ"ח הביא ראיה דהלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה מדרבא דאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה משמע דרבא הכי ס"ל. וכתבתי דאדרבה מכאן מוכח כדעת הגאונים דע"כ צ"ל דהא דאמר ש"מ כו' לא ס"ל לרבא כוותי' דאל"כ לעיל שם דאמר רבא דתשביתו הוא מערב יו"ט דכתיב לא תשחט על חמץ כו' והיינו כר' ישמעאל ואמאי לא קאמר מדמצינו להבערה שהיא אב מלאכה כדר"ע. א"ו משום דמדר"ע מוכח הני תלת מילי דרבא לא ס"ל בהא כוותי' אלא כאידך תנאי דפליגי עלי' משו"ה נאיד מלומר מקרא דר"ע. וזהו שאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת לתרץ א"ע במה שאמר מקרא דלא תשחט וכר' ישמעאל ודלא כר"ע. לפ"ז י"ל דר"ח נמי כשיטת הגאונים הנ"ל ס"ל ומכ"ש דהרי"ף תלמידו הכי ס"ל ומסתמא מרבו שמיע לי' דלפ"ז י"ל הא דלא אמר רבא ש"מ מדר"ע ארבע דש"מ דיו"ט הוי עשה ול"ת משום דרבא לא קחשיב אלא הני דרבא בעצמו לא ס"ל כר"ע. אבל ביו"ט דהוי עשה ול"ת כיון דרבא נמי הכי ס"ל לא קחשיב. וראי' דרבא נמי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת מביצה ח' כמו שהוכיחו התוס': ואגב אכתוב לכבודו מה דתמיה לי על האחרונים באו"ח סימן תמ"ב ט"ז ס"ק א' ע"ש מה שהקשה על הב"י ב' קושיות. ופירוש דבריו הוא דא"א דלרבנן יהא בתערובות חמץ איסור דאורייתא. דאיסור לאו ליכא למימר מדאמר ר' אליעזר על עירובו בלאו ורבנן אומרים בלא כלום ודאי ר"ל שאין בו לאו. דבשלמא אי הוה ר' אליעזר אומר על עירובו מלקות היינו יכולים לומר דלרבנן מלקות ליכא אבל לאו איכא אבל כיון דרבי אליעזר אומר על עירובו בלאו וחכ"א בלא כלום עכצ"ל דליכא לאו. קשה כיון דלאו ליכא איזהו איסור תורה יוכל להיות אם לא איסור עשה והיכא כתוב זה בתורה. והנה הרא"ש ז"ל אמר אע"ג דמלקות ליכא איסורא איכא כו' עכצ"ל דכוונתו דליכא מלקות לרבנן וגם לאו ליכא. וכמו"ש. והרא"ש לאו דוקא נקט מלקות. והטור מדייק טפי בזה שכתב דלר"א בלאו ולרבנן איסורא בעלמא כו'. ולפ"ז שפיר מקשה הט"ז על הב"י. אבל מה שהקשה עוד דאי לרבנן איכא איסור תורה א"כ לוקמי מתניתין כרבנן ע"ז שפיר הקשה עליו החק יעקב דאם נאמר דאיכא איסור תורה עכצ"ל איסור עשה ולא לאו דלאו ע"כ ליכא לרבנן כנ"ל. א"כ איך מסיים במשנה "הרי אלו באזהרה" ואזהרה לא שייך רק על איסור לאו. ולפ"ז מה שתמהו הפנ"י והאו"ת בפסחים מ"ג על הת"י לא קשיא מידי. ומה שעלה על דעת בעל או"ח לומר דאזהרה לא שייך רק מל לאו שיש בו מלקות. לא ניתן לומר כן כמו"ש הרמב"ם בפי' המשניות ריש אלו הן הלוקין במכות. וראי' מריש פרק יום הכיפורים ביומא וכמו"ש הפנ"י שם: