שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן לה
בדיני ההגרים דהיינו בני קטורה אם חייבין במילה:
הנה כבר האריך בזה השאגת ארי' בתשובה סימן מ"ט והביא דעת הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים שכתב וז"ל אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה נתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עליה ע"כ. והביא הש"א שם דדעת רש"י ז"ל אינו כן ממה שפי' רש"י בסנהדרין מ"ט ע"ב אהא דאמר ר' יוסי בר אבין את בריתי הפר לרבות בני קטורה היינו אותם ששה שנולדו לאברהם כו' משמע דרק אותן ששה היו חייבין אבל לא זרעם. ובסוף התשו' שם תמה על הרמב"ם ז"ל דאפי' לפי דבריו דבני קטורה וזרעם נתחייבו על המילה אפ"ה לאחר שבלבל סנחריב מלך אשור את כל האומות מעתה הכל פטורין מן המילה דהא מה"ט התירו ליהודא גר עמוני לבוא בקהל כדתנן בידים ובברכות כ"ח. וכן פסקו כל הפוסקים והרמב"ם מכללם בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה. וא"כ כל האומות פטורין עכשיו מלמול אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ד:
הנה בעיקר המחלוקת שבין, רמב"ם לרש"י ז"ל בזרע ששה הנולדים לקטורה קשיא לי לפ"ד הרמב"ם מהא דאמר בסנהדרין צ"ד ויחד יתרו רב ושמואל. רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו ופי' רש"י שמל א"ע ונתגייר. ושמואל אמר שנעשה בשרו חדודין חדודין כו' והשתא בשלמא לפי' רש"י דאין בני מדין מחוייבין במילה כלל א"ש הא דיתרו מל עצמו כשבא להתגייר אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שכל בני קטורה ובכללן בני מדין חייבין במילה לעולם א"כ כהן מדין מסתמא כבר נמול הי' ולמה זה העביר עתה חרב חדה על בשרו: ואין לומר דהא דהעביר חרב חדה על בשרו היינו כדי להטיף ממנו דם ברית וכדפסק ה"ג הביאו התוספות והרא"ש בשבת קל"ה וכדפסקינן להלכה בשו"ע יו"ד סימן רס"ו. זה אינו. חדא שהתוס' כתבו שם דרב דפסק שם בשבת כת"ק דרשב"א ס"ל דכיון שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית מכ"ש גר שנתגייר כשהוא מהול דא"צ להטיף ממנו דם ברית ותקשה דרב אדרב. אלא דאפי' אם נימא דרב לא פסק כת"ק שם אלא בנולד כשהוא מהול אבל לא לענין גר או כיש פוסקים שמחלקים בגר שנתגייר גופא בין נולד כשהוא מהול לבין שנולד ערל ואח"כ מל את עצמו קודם שנתגייר דגרע טפי אכתי עד כאן לא פליגי הפוסקים אלא בכגון ערבי וגבעוני מהול שלא היו מחוייבין כלל ומילתן שלא לשם מילה שציוה המקום. להכי צריכין הטפת דם ברית לשם מצות מילה. משא"כ בני קטורה שאף קודם גירותן נמי מלין את עצמן לשם מצות מילה שמצווין עליה לפ"ד הרמב"ם מסתברא דאפי' הטפת דם ברית נמי א"צ. ומצאתי אח"כ כן להדיא בפירוש הריטב"א על הגדה של פסח דבני קטורה הבאין להתגייר א"צ הטפת דם ברית לכו"ע:
וע"פ חילוק כזה נתיישב לי הא דהוקשה לי מאז לר"ל דס"ל ביבמות ס"ב היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר לא קיים פו"ר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו' ופליג שם אר' יוחנן. וקשה הא שם לעיל מיני' ס"ל לב"ש דמצות פו"ר ב' זכרים וטעמייהו דילפי ממשה שהי' לו שני זכרים ופירש מן האשה ולא ס"ל כב"ה דאמרי משה מדעתי' הוא דעבד וקשה לר"ל כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי א"כ ממ"ת ואילך שנתגיירו ויצאו מכלל בני נח אפילו אי נימא דשני זכרים סגי מ"מ הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והי' צריך לקיים מצות פו"ר מחדש לאחר מתן תורה ובע"כ צריכין אנו לומר דמשה מדעתי' הוא דעבד. ומצאתי אח"כ קושיא זו בהקדמה בשב שמעתתא ותירוצו ע"פ דרך דרוש. אך למה שחלקתי לעיל גם בכאן א"ש בפשוט דהא דאמר ר"ל דעכומ"ז שהי' לו בנים ונתגייר לא קיים פריה ורביה משום דכקטן שנולד דמי. וכאילו לא קיים המצוה הני מילי בעכומ"ז לאחר מתן תורה שאינן מצווין על פו"ר א"כ דין הוא שמה שקיים בעודו פטור מן המצוה לא יצא ידי חובתו בזה לאחר שכבר נעשה בר חיובא דהיינו לאחר שנתגייר והרי זה כאכל כזית מצה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא כמ"ש באו"ח סימן תע"ה. אבל ישראל קודם מ"ת נהי שהי' דינם כבן נח אבל כיון שגם בני נח היו מצווין על מצות פו"ר עד מתן תורה כמ"ש בסנהדרין נ"ט ע"ב א"כ ודאי דכל אותן שקיימו מצות פריה ורביה קודם מתן תורה לא היו צריכין לקיים מחדש לאחר מתן תורה כיון דמקודם נמי לענין מצוה זו הוי בני חיובא. ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתה לפ"ד הרמב"ם דבני מדין מצווין הן על המילה כיון דא"צ הטפת דם ברית כלל כשבאין להתגייר חרב חדה ל"ל:
אחרי כתבי זאת הראו לי דברי המהרש"א בח"א בסנהדרין שם שקדמני לדקדק מהא דרב על דעת הרמב"ם. ותירץ די"ל דהא דהעביר חרב חדה על בשרו היינו להעביר ציצין המעכבין הפריעה דאברהם לא הי' נצטוה על הפריעה כדאיתא בפרק הערל ע"כ. ולפ"ז רב לטעמי' אזיל מ"מ תירוצו דחוק לי לפ"מ שפירש רש"י בסוף פרשת לך לך והוא ממ"ר שם באברהם לא נאמר את בשר ערלתו לפי שלא הי' חסר אלא חיתוך בשר אבל ישמעאל שהי' ילד והוזקק לחתוך הערלה לפרוע המילה לכך נאמר בו את בשר. דלפ"ז יתרו שכבר הי' זקן בן מאה שנה ויותר שהרי הוא הי' מיועצי פרעה כשהתחיל השעבוד וא"כ לא הי' צריך פריעה כמו אברהם וע' קובץ הלכות מילה פרק ב' בשם רא"מ. ואולי דאין טבע כל אדם שוה בזה. אלא דאכתי הא תינח אי נימא דיתרו לאחר מ"ת בא. אבל למ"ד דקודם מ"ת בא והוא פלוגתא דתנאי בזבחים קט"ז וכיון דרב גופא ס"ל דלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ורק ממ"ת ואילך נתחייבו וא"כ ודאי ליתא לתירוץ המהרש"א וצ"ל לדעת הרמב"ם דרב ס"ל כמ"ד יתרו לאחר מ"ת בא. אך להני תנאי דס"ל דקודם מ"ת בא מודה רב לשמואל דס"ל ויחד שנעשה בשרו חדודין חדודין. ולפ"ז אפשר ליישב הגירסא שלפנינו אמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא כו' אף דאיהו לא ס"ל כשמואל מ"מ מתרץ דבריו אליבא דמ"ד דקודם מ"ת בא. וק"ל: ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם. דהנה בקדושין כ"ט איהי מנלן דלא מחייבא דכתיב כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה וכתבו התוס' וא"ת ל"ל קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות ויש לומר כו' וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום. וי"ל דאתי' כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה. והקשו המפרשים וכן הש"א בסימן נ"ג דכיון דר"א בר"ש הוא דס"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת נמי בלילה. ורבנן פליגי עלי' שם דאינה נוהגת אלא ביום והלכה כרבנן א"כ דוחק לאוקמי סתמא דגמ' כהלכתא. וביותר קשה דלרבנן כאשר צוה אותו ל"ל ואי רבנן ס"ל דמיבעי לי' אותו לדרשא אחרינא ה"ל להגמ' לפרש:
והייתי רגיל לפרש דקושיית התוס' לאו אעיקר קרא קאי דכיון דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג רק מסיני ואילך הוא דידעינן להאי משום דהוקשה כה"ת לתפילין אי משום דילפי' ממצה שמחה והקהל כדאמר בקדושין ל"ה וא"כ צריכא קרא דאותו שנאמר באברהם לאורויי לי' דאשה אינה במילה אף קודם מ"ת וקושיית התוס' אינה אלא לדידן דכבר ידעינן מסיני דנשים פטורות בכל מ"ע שהזמן גרמא א"כ ל"ל להגמ' להביא הך דרשא דאותו ולא אותה למילף מינה דאשה לא מחייבא. וע"ז שפיר תירצו התוס' דהגמ' צריכא לאתויי הך דרשא דאפי' למ"ד דמילה לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא מכל מקום פטורות. וראיתי אח"כ שכוונתי בזה להפ"י:
אמנם עתה אין נ"ל לפרש כן שהרי בחגיגה ד' ע"ב הקשו התוס' לר"ע דמרבי לערל כטמא מדכתב איש איש מזרע אהרן כו' ואמאי איצטריך קרא גבי פסח וכל ערל לא יאכל בו ונדחקו התוס' בזה. ולכאורה לא קשיא מידי שהרי קרא דאיש איש אחר מ"ת נאמר א"כ עושי פסח במצרים מנא הוו ידעי אי לאו דנאמר להו וכל ערל לא יאכל בו וצריכין אנו לומר דהתוס' ס"ל לסברא פשוטה דכיון דאנן השתא ידעינן מקרא דאיש איש דערל כטמא לא הו"ל לרחמנא למיכתב בתורה קרא דוכל ערל מה שנאמר לשעה לעושי הפסח במצרים כיון דאנן אית לן קרא אחרינא מאי נפקא לן מינה במה שידעינן שגם במצרים הוזהרו ע"ז מאי דהוה הוה. כן צ"ל בכונת התוס'. וראי' לזה מקושיית הגמ' בפסחים מ"ג ע"א דפריך לר"א דדריש כי כל אוכל ונכרתה לרבות נשים מדרי"ה א"ר נפקא איש ואשה כי יעשו גו' ומאי קושיא הא כי כל הי' נצרך לעושי פסח במצרים שעדיין קרא דאיש ואשה לא נאמר. א"ו דכיון דכתבה תורה קרא דאיש ואשה לא הי' נצרך עוד מעתה לכתוב רבויי דכי כל של קודם מתן תורה אם לא שיש נפ"מ גם לאחר מ"ת במקרא זה: ולפ"ז בקדושין נמי כשהקשו על קרא דאותו ל"ל ודאי ג"כ בכה"ג קשיא להו דעיקר קרא ל"ל דנהי דלאברהם אבינו ודאי הי' צריך קרא להשמיעו דאשה אינה במילה. אבל אנן השתא דקיי"ל דכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ומכללם גם מילה א"כ קרא דאברהם ל"ל למיכתב בתורה כיון דלא נפקא לן מינה מידי לדידן. ולפ"ז תירוצם דחוק והדרא קושיא לדוכתה לרבנן דפליגי אר"א בר"ש אם לא שנאמר דאינהו מיבעי להו להאי אותו לדרשא אחרינא. וזה דוחק גדול כמוש"ל:
ע"כ הי' נ"ל מכאן להביא ראי' לדעת הרמב"ם דבני קטורה לעולם מחוייבין במילה והשתא שפיר איצטריך קרא דאותו דגבי אברהם למעוטי אותה דנשים פטורות ממילה דנפ"מ אפי' לאחר מ"ת לענין בני קטורה שחייבין במילה מ"מ נשיהן אינן חייבות למול. ומתורץ קושיית התוס':
אולם שוב ראיתי דאין מכאן ראי' לדעת הרמב"ם נגד דעת רש"י דאפי' אם לא נתרץ כמ"ש התוס' מ"מ יש לנו לתרץ דעת רש"י ע"פ מה שכתב רש"י ז"ל בעצמו בסנהדרין נ"ט ע"א אהא דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ממ"ת ואילך. וכתב רש"י שם ולקמן פריך דלמא להכי לא נשנו דלב"נ הוא דאסירי ולא לישראל ומשני ליכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור שכשיצאו מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהן ע"כ. דלפ"ז ודאי. דגם לאחר מ"ת לבתר דקיי"ל דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ואפי' אי נימא דמילה נמי בכללן מ"מ איצטריך לן מיעוטא דאותו כדי שנדע דגם קודם מ"ת הי' נשים פטורות ממילה דאי לאו דידעינן שהיו פטורות ממיעוטא דאותו הו"א דהיו חייבות למול את בניהן כאיש דהרי כללא דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות עדיין לא ניתן עד מ"ת וכיון דהוי ס"ל שקודם מ"ת היו נשים חייבות במילה לא הו"ל למפטרינהו גם לאחר מתן תורה אף דשאר מ"ע שהזמ"ג נשים פטורות משום דשאני מילה דאם נפטרינהו אשתכח דממ"ת ואילך נשים להקל יצאו והרי כשיצאו מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל וודאי אין לחלק ולומר דדוקא אנשים לא יצאו להקל אבל נשים יצאו להקל דמ"ש. א"כ הו"א ודאי דנשים חייבות לאחר מ"ת ג"כ ואף דשארי מ"ע שהז"ג נשים פטורות שאני התם דבמצות אלו לא נתחייבו מעולם קודם מ"ת משא"כ מילה. משו"ה שפיר איצטריך קרא דאותו ולא אותה לאורויי לן דגם קודם מ"ת היו פטורות. ומיושב לפ"ז גם לדעת רש"י ז"ל:
וחזות קשה ראיתי בתשובת ש"א הנ"ל שהקשה וז"ל ואם תאמר לדעת הרמב"ם תקשה דמנ"ל דאת בריתי הפר לרבות זרע בני קטורה קאתי ולא זרע ישמעאל ואימא איפכא לרבות זרע ישמעאל ולא של בני קטורה. ולפי' רש"י דהאי ריבויי דאת בריתי הפר. אששה לבד קאי ולא אזרעם א"ש. דלישמעאל עצמו לא צריך ריבויי דהא בהדיא כתיב בי' כי זרעך הוא אלמא הוא קרוי זרע לאברהם. אבל לדעת הרמב"ם קשה ואומר אני תשובה לזה כו' דלא נתמעטו מכלל אתה וזרעך אחריך אלא בני ישמעאל שנולד כבר כשנאמר מקרא זה כי ביצחק כו' עכ"ד. הנה מה שכתב דלרש"י א"ש דריבויי דאת בריתי הפר ע"כ לששה דבני קטורה דלישמעאל עצמו אין צריך ריבויי דהא בהדיא כתיב כי זרעך הוא תמיהני אם ישמעאל עצמו הי' צריך ריבויי ואי לאו ריבויי לא הי' נימול א"כ מנין ידע אברהם למולו והא קרא דכי זרעך הוא נאמר לו כשגירש את האמה עם בנה ישמעאל שהי' כבר יותר משלש שנים אחרי שנימול ישמעאל. אמנם לי נראה דישמעאל עצמו לא הי' צריך כלל לריבויי לחייב את אברהם למולו שהרי ממ"נ הי' חייב במילה. אם הוא זרע אברהם ודאי חייב. ואם יתחשב לבן שפחה א"כ הוא עבד ילידי בית אברהם שהכתוב צוה עליו שימול כל ילידי ביתו ומקנת כספו, ולפ"ז יש לתמוה ג"כ על פי' רש"י ז"ל שכתב דאת בריתי הפר לרבות בני קטורה היינו הששה הנולדים לאברהם מקטורה דעלייהו למה לי ריבויי. שהרי אותן שנולדו לאברהם מקטורה. שבודאי לא היתה עובדת ע"ז. שכבר הוזהר עלה מדכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך. לא תנסב כותית ושפחה כו' כמ"ש ביבמות ק' ע"ב. א"כ הבנים ממנה לא גריעי מכל ילידי בית אברהם שנצטווה למולם אלא ודאי דאת בריתי הפר לרבות בני קטורה שגם זרע של הששה חייבין: והנה זה מחדש ראיתי בספר מ"מ פרשת בלק שהגאון המחבר רוצה להשוות דעת רש"י לדעת הרמב"ם דבני קטורה גם היום חייבים במילה. וכתב וז"ל ומה נעימים ומדוקדקים דברי רש"י ז"ל בסנהדרין דבני קטורה לא ליחייבו היינו אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא ליחייבו יען שממועטים המה מן כי ביצחק וא"כ יקשה למה לי הנשנה בסיני וגם המיעוטים למעט בני ישמעאל ובני עשו. ומשני האמר ריב"א את בריתי הפר לרבות בני קטורה ופי' רש"י אותם ששה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטוה לכל הנולדים לו היינו שמוכרח כן פשט הגמ' דע"כ מרבה רק את הששה הראשונים כי אם נימא שאת בריתי הפר מרבה את בני קטורה לעולם א"כ ישאר הקושיא למה לן הנישנית בסיני על מי יפעל הנישנית. עשו וישמעאל פטורין לגמרי מתחלת הצווי. ובני קטורה חייבין לגמרי מריבויי לעולם. וע"כ שכוונת הגמ' את בריתי הפר לרבות רק את הששה ובאה אח"כ התורה וגילתה בהא דנישנית מילה בסיני לומר שלזה ולזה נאמרה. וכתב עוד וז"ל. ומאד אתפלא על גאון עוזו של הש"א איך הי' אפשר לו ללמוד הפי' ברש"י שכוונתו שלעולם לא יתחייבו עוד בני קטורה במילה. א"כ ישאר הקושיא למה נשנית בסיני הלא לפי תירוץ השני של ואיבעית אימא הוא מיקרי נישנית בסיני. ואם בני קטורה לא יתחייבו גם עתה במילה ל"ל הנישנית בסיני. עכ"ד. ואנכי מתפלא על הגאון המחבר על אשר לא עיין בדברי הש"א מה שכתב דעל כרחך לשינויא בתרא נמי הו"ל מילה כלא נישנית בסיני כיון דהאי ביום למישרי שבת הוא דאתי. דהא פריך התם והרי פו"ר ומשני ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתי, ואי לשנויא בתרא לית לי' האי סברא תקשה לו והרי פו"ר. אלא על כרחך כו"ע אית להו האי סברא. הלכך לפי' רש"י ודאי הני תרי שינויי לא פליגי וליכא בינייהו מידי דודאי מילה לא נאמרה לבני נח לעולם ולא נישנית בסיני לכו"ע. וה"פ כו'. מ"מ יש לו ליישב דעת הרמב"ם דלשינויא בתרא הו"ל נישנית בסיני ולא קשיא מפו"ר דשאני מילה אע"ג דהאי קרא דביום השמיני למישרי שבת אתא. אפי' הכי בעיקר מצות מילה נמי איירי והו"ל נישנית בסיני מ"מ אין זה נוח לי דמנ"ל לעשות מחלוקת חנם בין שינויא קמא לבתרא כיון דאיכא למימר דלא פליגי ועש"ב כל דבריו:
הן אמת דמרש"י משמע דס"ל דלשינויא בתרא ס"ל להגמרא דמילה מיקרי נישנית בסיני ממ"ש רש"י ואב"א מילה ודאי מסיני נאמרה לעיקר מצותיה כו'. אבל על הגאון ש"א לא יפלא אם הוא בירר דרך לעצמו לפרש בזה דלא כרש"י:
ומה שכתב המחבר דלכך פי' רש"י דאת בריתי הפר על כרחך מרבה רק את ששה הראשונים דאם נימא דמרבה את בני קטורה לעולם א"כ למה נישנית על מי יפעל הנישנית כיון דבני קטורה חייבין לגמרי מריבויי לעולם כו'. במחילת כת"ר אין הדברים נכונים דודאי י"ל דבני קטורה חייבין המה ובניהם ולא הששה בלבד וכמו פו"ר שנאמר סתמא אלא דבפריה ורביה נתחייבו עד סיני ומסיני ואילך כיון דלא נישנה שם נפטרו. אבל במילה דנשנה בסיני נתחייבו גם מסיני ואילך. א"כ מה הכריח לרש"י לפרש דרק ששה הנולדים לו מקטורה רק הם נתתייבו ולא עד סיני. ואדרבה דלפי' רש"י ולפי מ"ש המחבר הנה הששה של בני קטורה לבד נתחייבו וזרעם עד סיני נפטרו. ומסיני ואילך חזרו ונתחייבו כיון שנשנית אז. וזה דבר שאין הדעת סובלתו:
ועוד ראיתי שם בדברי המחבר וז"ל. וראיתי להיד שאול בהגהותיו ליו"ד סימן רס"ד שמקשה למאן דס"ל דבעכומ"ז אין הולכין בתר רובא. דא"כ איך היו מקבלין איזה גר וניחוש דילמא עמוני הוא כיון דטרם שהתגייר אין הולכין אחר הרוב. וכתב ע"ז במת"כ אין זה קושיא של כלום וכי הי' אסור לנו לגייר איזה עמוני שיהי' כישראל הלא רק לבא בקהל לישא בת ישראל נאסר לו עכ"ד. ואני אומר במת"כ הוא לא ראה מ"ש הגאון יד שאול בהגהותיו לירושלמי דמאי ובדפוס זיטאמיר הוא נדפס בראש הספר. שהרגיש בכל זה. וכתב דמלשון הירושלמי ר"י בעי מעתה מי שבא להתגייר אין מקבלין אותו כו' משמע דאם לבתר שיתגייר לא יוכל לישא אשה אין מקבלין אותו. דאל"כ מאי קושיא כו' וכן אמרו במדרש רות שאילו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך כו' שוב מצאתי בזרע אברהם שם דאף שאינה יכולה להנשא מקבלין אותה ודבריו דחוקים וצע"ג עכ"ל הגהות יד שאול הנקרא ציון ירושלים וראיתי אני שהביא במדר"א שם ראי' מדתנן בידים בו ביום בא יהודה גר עמוני בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל כו' הרי שהי' גר קודם שהתירוהו לבא בקהל כו'. ויש לדחות דתנא דמתני' קורא יהודה גר עמוני לפי מה שנקרא לאחר שהתירוהו לבא בקהל וגיירוהו וקראוהו שם בישראל אלא דלכאורה יש ראי' ממנימין גר מצרי ביבמות ע"ב וע' תוס' שם:
נשובה אל הראשונות דממחלוקת זו שבין רש"י להרמב"ם ז"ל יצא לנו נפ"מ לדינא לכאורה גם לדידן. בגר שנתגייר מבני קטורה כשהוא מהול. דלדעת רש"י ז"ל דינו שוה לגר שבא משאר אומות להתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. משא"כ לדעת הרמב"ם דכיון דבני קטורה כבר חייבין הם במילה מה"ת אף קודם שנכנסין לדת ישראל א"כ כשמתגיירין א"צ הטפת דם ברית כמוש"ל דכן משמע מדברי הריטב"א. וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל הביאו המ"מ בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב הרמב"ם שם בג' דברים נכנסו ישראל לברית. במילה. וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבנו שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי כו' דכתב הרמב"ן ז"ל בפרק הערל שלא הוצרכו אפי' להטיף מהם דם ברית שכבר היו מצווין על המילה מימי אברהם ומילה חשובה היתה עכ"ל. וכ"כ התוס' בכריתות ט' אהא דתניא מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה ואמרינן בגמרא בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים. וכתבו שם התוס' פי' שמלו עצמן ביציאתם ממצרים ואע"פ שאותן שהי' נמולים בימי אברהם לא מלו אותן ביציאת מצרים מ"מ מעיקרא כשמלו עצמן מלו לכנוס בברית המקום ולידבק כו' ומשמע דס"ל דאפי' הטפת דם ברית לא הי' צריכין וכדעת הרמב"ן וכיון דכשנכנסו ישראל לברית מילה אותן שהיו נמולים מקודם לא היו צריכין להטפת דם ברית ומילה חשובה היתה לפי שכבר היו מצווין ע"ז מימות אברהם ה"נ בני קטורה כשנכנסין לברית ולדת ישראל אותן שכבר הם נמולים א"צ הטפת דם ברית בגרותן כיון שכבר מלו עצמן ע"פ מה שהיו מצווין ועומדין מקודם לכן לפ"ד הרמב"ם ז"ל:
הן אמת דמדברי הרמב"ן ז"ל אין הוכחה גמורה לנידון דידן די"ל דהרמב"ן לטעמי' אזיל דס"ל בפירושו על התורה סוף פרשת אמור דכבר יצאו ישראל מכלל ב"נ מימות אברהם א"כ אין ראי' מהא דבני לוי לא הוצרכו הטפת דם ברית משום דמילתן היתה אחרי שכבר יצאו מכלל ב"נ אבל בני קטורה כיון שנמולו בשעה שהי' דינם כבני נח אע"פ שהיו מצווין במילה מ"מ כשיוצאין מכלל ב"נ לכלל ישראל צריכין הטפת דם ברית:
אמנם מדברי התוס' כריתות הנ"ל הראי' נכונה שהרי בעלי התוספות דהיינו הצרפתים שהביא הרמב"ן שם ס"ל דקודם מ"ת היה לכולם דין בן נח. וכן משמע מדבריהם בחגיגה ג' שפירשו דמ"ש בגמ' באברהם שהי' תחלה לגרים דהיינו שנצטווה על המילה טפי מכל אותן שלפניו. וכן מוכח מדבריהם בקדושין ס"ו בד"ה זרעו והארכתי במק"א א"כ דין בני קטורה השתא כשמתגיירים שוה לדינם של בני לוי כשנכנסו ישראל לברית שלא היו צריכין להטפת דם ברית. מכל מקום אף דלדעת הרמב"ן אינו הוכחה הסברא נותנת דכיון שמילתן הי' ע"פ מה שהיו מצווין עלה מדין תורה א"צ הטפת דם ברית לכשיתגיירו אלא דכל זה אינו רק לדעת הרמב"ם אבל לדעת רש"י ודאי דינו כשאר ב"נ דגר שבא מהם להתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית לדעת ה"ג ותוס' בשבת קל"ה ועוד הרבה פוסקים. אולם ר"ח ודעמי' הביאו התוס' והרא"ש שם כל גר שנתגייר כשהוא מהול א"צ הטפה ובתינוק שנולד כשהוא מהול ג"כ מחולקים ה"ג ור"ח ולהיפך דלה"ג א"צ הטפת דם ברית. ולר"ח צריך. והרמב"ם והשו"ע פסקו בתרווייהו לחומרא משום דהוה ספיקא דרבוותא:
והשתא הוי' לכאורה בבני קטורה כשבאין להתגייר כשהן נמולים ס"ס שאין צריכין הטפת דם ברית דשמא הלכה כהרמב"ם דחייבין לעולם במילה א"כ א"צ הטפת דם ברית כשמתגיירין כמוש"ל. ואפי' אי כרש"י דדינם כשאר בני נח דפטורים ממילה אכתי דילמא כר"ח דכל גר שנתגייר כשהוא מהול א"צ הטפת דם ברית. ואין להשיב דלפ"ז כשיבא לשאול א' מבני קטורה אי חייב במילה בעודנו ב"נ נפטרנו ג"כ מטעם ס"ס דשמא הלכה כרש"י. ואפי' את"ל כהרמב"ם אכתי דילמא מבני ישמעאל הוא וא"כ אתה מיקל עליו מחמת ס"ס זו להיפך דקודם שנתגייר אתה מיקל עליו שא"צ מילה דשמא הלכה כרש"י ולאחר שנימול ונתגייר אתה מיקל עליו שא"צ הטפת דם ברית משום דשמא הלכה כהרמב"ם וכיון דהספיקות סתרי אהדדי הו"ל תרי קולי דסתרי באדם אחד דבכה"ג כתבו התוס' בב"ק י"א דצריכין להחמיר בתרווייהו דהלא כבר כתב הג"ו דהתוס' בב"ק לא קאמרי אלא רק כששני הספיקות של הס"ס הוו תרי קולי דסתרי אהדדי אבל כשאין סותר רק אחד משני הספיקות לית לן בה א"כ הכא דבעודו ב"נ ניקל עליו מלמול דדילמא לאו מבני קטורה הוא ולכשיתגייר ניקל עליו משום דשמא הלכה כר"ח דזה לא הוו תרתי דסתרי שפיר יש להקל עליו משני הצדדין. ח"ן: