אור ברסלב
שות דברי חן סימן כד

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן כד

סימן כג

לגיסי החו"ב מהור"ר אברהם שרגא נ"י חאצקעלאוויץ מליגום:

מה שנסתפקת באונן שפטור מכל המצות אם כתב ס"ת מי הוי דינו כמו אשה דפסול משום וקשרתם וכתבתם כל שישנו כו' או לא דמי לאשה שהפסול אינו מצד עצמו ותיכף אחר הקבורה יתחייב א"כ אפי' כתב קודם לכן כשר. ונראה לך לפשוט מע"ז כ"ז דבעי בגמ' מאי איכא בין רב דמפיק מילה בעכומ"ז שפסולה משום ואתה את בריתי תשמור לבין ר' יוחנן דמפיק לה מהמול ימול המל ימול וקאמר איכא בינייהו אשה. ואמאי לא קאמר נמי דאיכא בינייהו אונן. א"ו דאונן מל את בנו לכו"ע. וה"נ כשר ס"ת שכתבו. עכ"ד: תשובה. הנה לא הזכרת דבמילת אונן כבר נחלקו בו הפוסקים הרש"ל בתשובה והרמ"א. דלרש"ל אונן מל בנו. ולהרמ"א אינו מל. אפי' ע"י אחר. לפי שאינו יכול לברך וצונו להכניסו כו' כיון שפטור מכל המצות. הביא פלוגתתם הט"ז ביו"ד סימן שמ"א ולדבריך יהי' מהא דע"ז קושיא גדולה ע"ד הרמ"א וכעין פלוגתתם במילה נחלקו ג"כ שארי מחברים בחליצת אונן הובאו דבריהם בקיצור בבה"ט א"ע סימן קס"ט ס"ק מ"ד וע' פמ"ג בפתיחה כוללת באו"ח שם ח"ב אות קטן כ"ט. והחת"ס בתשובה חלק יו"ד סימן שכ"ה רצה לדחות ראיית הרש"ל אבל כנראה לא ראה באותו שעה בתשובת נו"ב מהדו"ק סימן כ"ז שהקדימו בכל דבריו. וכל דחיותיו שם חוזרין ונראין ע"ש] :

אמנם כשנעיין נראה שאין הוכחתך מהא דע"ז כדי הכרע כלל. דהנה הא דאונן פטור מכל המצות לרש"י ולרמב"ם היינו טעמא משום שהוא טרוד במחשבת קבורת מתו דהוי טרדה דמצוה כמו חתן דילפינן לי' מקרא דבשכבך גו' דפטור מק"ש וה"ה מכל המצות. ולהתוס' והרא"ש משום כבודו של מת. וכדמוכח מירושלמי. והנה לטעמם של רש"י ורמב"ם משום דה"ל דומיא דחתן א"כ אם רצה להחמיר על עצמו וליתובי דעתי' ולקרות ק"ש או שאר מצות רשאי ומקבל עליו שכר כמצווה ועושה וראי' מר"ג שקרא ק"ש ואמר איני שומע לכם לבטל מעלי מ"ש אפי' שעה אחת וא"כ ודאי כשכתב ס"ת או עשה שאר מצות לא גרע מק"ש ומצווה ועושה קרינן בי'. דנהי דאינו מחוייב לבטל טרדתו מ"מ אם ביטל טרדתו ועשה מצוה בישוב דעתו מצווה ועושה קרינן בי' [וע' מ"א סימן תרצ"ז ס"ק ט"ז ובתשובת כת"ס סימן צ"ט] וא"כ לא דמי לאשה כלל. ואפי' להתוספות ורא"ש שפסקו בחתן דלא כל הרוצה ליטול את השם יטול היינו מטעם דחיישינן ליוהרא והרי זה אינו רק חשש דרבנן ואין זה איסור דאורייתא דנימא דמשו"ה יהי' המצוה שעשה או הס"ת שכתב פסולה:

ועל דעת הרמב"ם שפסק בחתן דאם רצה לקרות קורא קשיא לי דהב"י כתב הטעם משום דפסק כר' יוחנן דמוחלפת השיטה. ורבן שמעון בן גמליאל הוא דס"ל דאם רצה לקרות קורא וכיון דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו א"כ לפ"ז פסק כוותי' והתוס' יו"ט תמה עליו דלפ"ז ה"ל נמי בהלכות תענית להעתיק דברי רשב"ג דלעולם יעשה אדם עצמו ת"ח. ע"כ תירץ הוא דבאמת הרמב"ם ג"כ ס"ל כהתוס' ורא"ש וכאוקימתת רב שישא אך הרמב"ם ס"ל דאין הלכה כרשב"ג רק היכא דמסתבר טעמי' וכדעת הרי"ף כו'. ואני תמה גם על תירוצו שהרי להרמב"ם דס"ל כת"ק דרשב"ג א"כ לא ס"ל דאמרי' הרואה סבור מלאכה הוא דלית לי' והרי הרמב"ם גופי' ריש מקום שנהגו דתנן ואל ישנה מפני המחלוקת מפרש בפי' המשנה שלו כטעמו של רבא שם בגמ' דאין בה משום שינוי המחלוקת משום דהרואה סבור מלאכה הוא דלית לי' וז"ל שם לפי שזה אינו נראה שינוי כו' אבל הבטלה אין בה מחלוקת עכ"ל. וכ"מ בחיבורו הלכות יו"ט שכתב שם ואעפ"כ אל יתראה בפניהם שהוא בטל מחמת איסור. משמע שהבטלה בעצמה אין בה מחלוקת משום דהרואה סבור כו'. ואפשר לומר דרשב"ג דקאמר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח בתרתי פליג על ת"ק דת"ק ס"ל דדוקא ת"ח בטילין אבל לשאר כל אדם אסור משום יוהרא. ורשב"ג ס"ל לא זו דאין בזו משום יוהרא ורשאי לבטל. אלא אף גם זו דמצוה איכא שיעשה כל אדם עצמו ת"ח וז"ש לעולם יעשה כו' כלומר דאית בי' מצוה וכן מוכח במס' תענית דף ל' דרשב"ג מצוה נמי קאמר: ולפ"ז י"ל דהא דלא העתיק הרמב"ם דברי רשב"ג דלעולם יעשה כו' היינו משום דרמב"ם אינו פוסק כרשב"ג וכמו"ש התוס' יו"ט. וליכא מצוה מ"מ לענין רשות ס"ל כרשב"ג דאין במניעת מלאכה משום יוהרא וכסתם משנה דריש מקום שנהגו וכאוקימתא דרבא שם. וסמך הרמב"ם עצמו על מ"ש בהלכות יו"ט פרק ח' דדוקא במתראה שמפני איסור הוא בטל הוא דאסור הא לאו הכי שרי:

ולטעם השני שכתבו התוס' והרא"ש בשם הירושלמי דאפי' ם בא להחמיר אין שומעין לו מפני כבודו של מת. הנה גם זה אינו רק מדרבנן וכן מבואר בב"י באו"ח וא"כ הא לא מצינו שחכמים יבטלו מעשיו כאן דאפי' דיעבד לא יהני מעשה מצוה שעשה ואף דאם בירך אין עונין אחריו אמן זה הויא כלכתחילה:

היוצא לנו דלהרמב"ם ורש"י באונן ובחתן אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ואם עשה מצוה עשה כד"ת ולדעת תוס' ורא"ש אף דס"ל דאם בא להחמיר אין שומעין לו כהירושלמי אי משום דמיירי בשאין לו מי שישא משאו והוא דומיא דחתן ופסק הירושלמי והפוסקים כמ"ד דלא כל הרוצה ליטול את השם כו' או דאפי' בשיש לו מי שישא משאו וטעמא של הירושלמי מפני כבודו של מת [ולפ"ז אתיא הירושלמי ככו"ע] דתרווייהו לא הוו איסורייהו רק מדרבנן. א"כ אין ראיה כלל ממה שהבאת דלא אמר בע"ז שם איכא בינייהו אונן דהא בדאורייתא כו"ע מודו דאונן מל בנו. אלא דהא דרמ"א ס"ל דאינו מל משום דס"ל כשיטת תוס' ורא"ש דאם בא להחמיר על עצמו אין שומעין מדרבנן אי משום יוהרא אי משום כבודו של מת. וא"כ ליתא ראייתך כלל. ואכתי י"ל דהס"ת שכתב אינן תהי' פסולה מדרבנן אך כבר כתבתי דלא אשכחן שחכמים יבטלו מעשי' דאף דיש כח בידם לבטלו בשב ואל תעשה מ"מ בשכבר עשה מצוה למה יבטלו מעשי' וא"כ ודאי הס"ת כשר. ומכ"ש לדעת רש"ל דס"ל דאף לתוס' ורא"ש דמפני כבודו של מת אסור להחמיר על עצמו ואין שומעין לו מ"מ במצוה פרטית שחיובא עלי' דוקא לכו"ע אונן מחוייב ומשו"ה מחוייב אונן למול בנו פשיטא דלדידי' ס"ת שכתב כשירה ופשוט. ובעיקר מחלוקת הרש"ל והרמ"א כתבתי בתשובה אחרת:

והנה כ"ז באונן שעדיין אינו עסוק במתו ורק טרוד במחשבת קבורתו ובכה"ג העלינו דמה"ת רשאי להחמיר על עצמו ולקרות ק"ש או לעשות שאר מ"ע. וא"כ פשיטא כשכתב ס"ת דכשירה וכמו"ש. אך באונן שכבר עסוק בצרכי מתו דאז נראה דאסור מה"ת להניח עסק מצותו דעסוק בה לעשות מצוה אחרת משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ובכה"ג יש לעיין אם עשה מצוה וכתב ס"ת מי נימא דכשר או לא מי דמי לאשה שפטורה ממ"ע זו ומשו"ה פסולה הס"ת או לא דמי לה:

ונ"ל לפשוט דבר זה מדברי הרמב"ם [וכ"ד הטור] בהלכות יבום וחליצה פרק ו' הלכה י' דיבם הבא על יבמתו שהיא עליו באיסור עשה. קנאה. ונתלבטו רבים וגדולים למצוא טעם ומקור לדבריו להוציא דינו למרחב ולא עמד טעמם בם. עד כי מהרש"ל דחה דברי הרמב"ם לגמרי. והש"א בתשובה סימן ל"ג טרח לישבו דס"ל להרמב"ם דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה. ופ"י ג"כ תירץ כעין זה דלאו הבא מכלל עשה דוחה למ"ע מפורשת. אך הש"א שם בסוף תשובתו תברא לגזיזי' ממ"ש בפסחים נ"ט ע"א אלא לר' יוחנן בן ברוקא מאי אולמא כו' הרי דגם לעשה שהיא בשב ואל תעשה לא דחי ובזה נדחה גם תירוץ הפ"י. והנו"ב סוף מהדו"ק תירץ דבאמת הך דאין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמא כו' לא מצינו לחז"ל שלמדו זה משום קרא והיא רק מצד הסברא משום דמאי אולמא ואפשר מה"ת באמת הברירה בידו כיון ששניהם מ"ע כו' וכ"ז מתחילה קודם הקיום אבל אם עבר ועשה העשה דנימא שיחשב כאלו לא קיים ולא קנה יבמתו. דבר זה הוא תפל בלי מלח דהרי גם איפכא ג"כ אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה עכ"ל: והקונטרס אחרון בש"א שם הביא בשם הרי"מ לדחות גם דבריו דאי מה"ת הברירה בידו א"כ מאי פריך בחולין ל"ל תשלח אפי' לדבר מצוה ולטהר המצורע מאי אולמא כו' הא שפיר איצטריך כאן קרא דלא נימא שהברירה בידו ג"כ לקחת לטהר המצורע ושלא לשלח קמ"ל קרא דתשלח דלא:

ול"נ לקיים דברי הנו"ב רק במקצת ולפ"ז יתיישב הכל דודאי מ"ש דמצד הסברא י"ל דהברירה בידו לקיים איזו מצוה שירצה הוא סברא נכונה. אמנם מ"ש דמאי דאמרינן בכ"מ מאי אולמא דהאי עשה אין זה מה"ת כלל. לא כן אנכי עמדי. דודאי דאורייתא הוא כדמוכח מחולין כנ"ל:

ונ"ל דשרשו ומקורו ממה דת"ר בסוכה וברכות בשבתך בביתך ובלכתך בדרך פרט לחתן ועוסק במצוה שפטורין מק"ש. והקשו המפרשים ל"ל ב' קראי לחתן ולעוסק במצוה דאי מחד קרא הוה מוקמינן אמסתברא דדוקא עוסק במצוה ממש פטור מק"ש משא"כ טרוד רק במחשבת מצוה. הא בלאו הכי לעוסק במצוה ממש א"צ קרא שיפטור מק"ש דמהיכי תיתי שיניח מצוה דעסוק בה ויעסוק באחרת והנה הריטב"א תירץ דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו דסד"א איפטורי הוא דמיפטר מיני' אבל אי בעי למשבק הא ולמעבד אידך הרשות בידו קמ"ל כיון דפטור מן האחרת הרי הוא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר של רשות עכ"ל. הנה לסברת הנו"ב הנ"ל א"צ לדחוקי בנזדמן לו מצוה אחרת גדולה הימנה דאפי' באינה גדולה הימנה איצטריך קרא דסד"א דהברירה בידו למיעבד מצוה דבעי קמ"ל קרא דפטור מן האחרת בשעה שעוסק בזו וא"כ ה"ל אידך לגבי' כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר של רשות. ולפ"ז מכאן הוא דילפינן דכל שעוסק במצוה אחת אסור הוא להניחה ולעשות האחרת. וטעמא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולא מיבעיא כשעוסק במצוה הראשונה בקום עשה כגון בשילוח האם שנטלה ע"מ לשלחה שהרי עסוק הוא במצות שלוח דודאי אסור להניח מצוה זו ולעסוק באחרת דהיינו שיטלנה לטהרת מצורע אלא דאפי' רק עסוק בראשונה במ"ע שהיא בשב ואל תעשה ג"כ עוסק במצוה מקרי שאסור לקיים השני' שהיא בקום ועשה וטעמא משום דמאי אולמא כו' ומה"ט נמי הך חייבי' איסורי עשה. דעשה דידהו חל עליו מקודם שחל עליו מצות יבום. אע"פ שעשה זו ה"ל רק בשב ואל תעשה מ"מ דומה לעוסק במצות עשה של איסורי חייבי עשה ופטור ממ"ע דיבום והוי' עליו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו בשביל דבר של רשות. אמנם כל זה לכתחילה משא"כ בדיעבד שהניח מצוה דעסוק בה וקיים מצוה אחרת לא מסתברא דלא קיים המצוה אלא ודאי מה שעשה עשוי משום דהשתא אמרינן מאי אולמא כו' להיפך וכסברת נו"ב הנ"ל. ומשו"ה אי בעל חייבי עשה קנה: ונראה לי להביא ראיה לזה דכל היכא דאמרינן מאי אולמא בדיעבד שפיר דמי ומצוה שעשה עשוי דהנה בהגה בנו"ב מה"ת ביו"ד תשובה נ"ג הקשה שם קושיא עצומה על שיטת הריב"א דס"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר ועשה לא לקי א"כ ל"ל [בשבת ובפסחים] לר"א לומר דה"ט דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דה"ל עשה ולא תעשה תיפוק ליה דאפי' עשה גרידא נמי לא דחי משום דמאי אולמא כו' דבשלמא אי לקי שפיר אשמעינן בהא דיו"ט דאיכא גם ל"ת לענין מלקות משא"כ לשיטת ריב"א קשה. והנה על ריב"א גופא תירצו המפרשים די"ל דס"ל כדעת ריטב"א דעשה השוה בכל דוחה לעשה שאינו שוה בכל. ויו"ט הו"ל עשה שאינו שוה בכל לפי שהוא מ"ע שהזמן גרמא [וע' תוס' קדושין ל"ד] משו"ה איצטריך לומר דה"ל עשה ול"ת. אך לדעת הרמב"ם נתקשו המפרשים שהוא ג"כ ס"ל כדעת הריב"א כמו שמוכח ממ"ש בהלכות נזירות פרק ז' ואיהו הא ס"ל דגם בעשה דיו"ט נשים מצוות והדק"ל לדעת הרמב"ם למאי צריך ר"א לומר דיו"ט עשה ול"ת ונדחקו מאד: ונ"ל דמכאן מוכח דאף דאין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמא מ"מ בעבר ועשה מצוה עביד משום דאמרינן מאי אולמא להיפך. אך זה בעשה גרידא משא"כ אי איכא גם ל"ת בהדי דעשה אז אפילו בדיעבד מה שעשה אינו עשוי ולא כלום עביד. וא"ש השתא ולא קשיא מידי לענין מה הוזכרה בש"ק שם שאינו דוחה יו"ט משום דיו"ט ה"ל עשה ול"ת לומר דאפי' בדיעבד ששרף קדשים ביו"ט והדליק בשמן שריפה לא קיים מצותו כלל. ואין להקשות כיון דלא עביד מצוה כלל א"כ אפי' מלקי נמי ילקה. י"ל דהל"ת תרתי לא עבדה. חדא שיתבטל על ידה עשיית המצוה ושנית שילקה ג"כ אין זה בכחה לעשות שהרי לולא הל"ת הוה שפיר מקיים המ"ע דיעבד. והשתא בשביל הל"ת אמרינן דלא קיים המצוה. מסתיי' דנחית ע"י הל"ת חד דרגא משא"כ ללקות אין לנו. ולא דמיא ללאו דחסימה:

והנה זה א"ש אי נימא דהא דאין עשה דוחה עשה היינו רק לכתחילה. אבל אי נימא דגם בדיעבד מה שעשה אינו עשוי א"כ הדק"ל לענין מה אמר ר"א דיו"ט ה"ל עשה ול"ת לכך לא דחי לה שריפת קדשים הא אפי' עשה לחודא ג"כ לא דחי וכנ"ל, א"ו בדיעבד מה שעשה עשוי וה"ט משום דאמרינן בדיעבד מאי אולמא להיפך וכסברת נו"ב. [וע' בתשובת ש"א סימן צ"ז בענין מצוה הבאה בעבירה] וא"ש השתא בפשוט מה שמקשה בחולין תשלח ל"ל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה שהרי כל כמה שהציפור חי' עליו לקיים מצות שילוח ואסור להניח מצותו מה"ת כדילפינן מקרא דעוסק במצוה וכמוש"ל וא"צ קרא דתשלח. ונהי דאי עבר ולקחה וטיהר בה המצורע קיים מצות טהרה משום דאמרינן מאי אולמא להיפך. אכן קרא דשלח בציפור חי' קמיירי ולא בשחוטה ולזה א"צ קרא דתשלח:

נשובה לראשונות דנהי שהוכחנו מהא דקראי דעוסק במצוה [א"נ מהא דר' יצחק] שאיסור תורה הוא להניח מצותו שעסוק בה ולעשות אחרת מ"מ בדיעבד שכבר עסק באחרת ע"י שהפסיק מהראשונה מצוה דעבד עבד. וא"כ ס"ת שכתב בהיותו אונן ועסוק במצות מתו כשירה:

והא דר' יצחק דאתא לידן נזכיר מה דתמיה לי מילתא ע"ד הטורי אבן בר"ה ט"ז שכתב שם להקשות על שיטת הרמב"ם שמצות טומאת קרובים אינו נוהג בנשים דלפ"ז גם אנשים ישראלים אינם מצווים להתטמאות לקרוביהם א"כ הא דאמר ר' יצחק ויהיו אנשים גו' טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהן בערב פסח. והאי מת מצוה פי' רש"י שנטמאו לקרובים ופירושו מוכרח דאי מת מצוה ממש מאי פריך בגמ' דתיפוק לי' לעוסק במצוה פטור ממצוה מדר' יצחק ול"ל קראי דבשבתך גו' הא שאני מת מצוה שדוחה כל המצות שאפי' כהן גדול נזיר ועושה פסח ומל בנו מטמא לו. א"ו בטומאת קרובים מיירי ואי אין טומאת קרובים נוהגת בישראלים הא לא הי' מצוה כלל דהא במדבר באותו זמן לא היו כהנים אלא אהרן ובניו בלבד עכ"ל הטו"א. ומסיים עלה בתשובותיו החדשות וכמדומה לי שראיה זו אין עליה תשובה:

ואנכי תמה שהרי איכא עוד מ"ע מה"ת דקבור תקברנו כמו"ש הרמב"ם במנין המצות שמ"ע על כל ישראל שיקברו מתיהם ביום מותם ממ"ש כי קבור תקברנו. וא"כ אני תמה על הטו"א בממה נפשך אי מ"ע דקבור תקברנו אינו תלוי במי שצווה להטמאות וא"כ נהי שטומאת קרובין אינו מצוה בישראלים מ"מ כיון דמצות קבורה עלייהו רמיא הר' בעל כרחייהו נטמאו הקרובים ע"י הקבורה וקרי להו טמאי מת מצוה כפי' רש"י. ואי נימא דמצות קבורה תליא במי שצווה להתטמאות ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דישראלים אינם מצווים להתטמאות למתיהן כמו כן אינם מצווין על קבורתם הם דווקא. וא"כ על כרחך מצות קבורה מוטלת על כל ישראל והזריז הרי זה מקיים מ"ע ונהי שאין זה מת מצוה גמור שיטמאו לו כהנים שהרי יש לו עונים ישראלים מ"מ בישראלים גופייהו כל אחד מישראל שעוסק בקבורתו מקיים מ"ע אף שאפשר לקיימה על ידי קטנים. ונשים למ"ד דפטירי מפסח. ויולדות לכ"ע. מכל מקום וכי בשביל שאפשר לקיים ע"י אחרים מאן דמקיים לי' בעצמו לאו מצוה קעביד. אתמהה:

ולפ"ז י"ל דהך מת מצוה דאמר ר' יצחק לאו בטומאת קרובים מיירי כפי' רש"י רק מת המוטל קבורתו על כל ישראל ועדיף לישנא דמת מצוה טפי מפי' רש"י וע' פ"י בסוכה שם על פי' רש"י בד"ה שחל ז' שלהן] :

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה