שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן ה
דיני תלמוד תורה:
מה ששאלת ממני עד כמה פעמים ביום אדם מחויב לעמוד מפני תלמיד חכם, ובשו"ע לא מצאת גילוי לדין זה:
תשובה. תמיהני עליך הלא מפורש הוא ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ט"ז בהגה שם יש אומרים דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו רק שחרית וערבית. ואולי כוונתך דבדברי המחבר לא מצאת דין זה. ונ"ל דבכוונה השמיט המחבר דין זה אף שהוא מטור בשם הרמב"ם. ומקורו מקדושין ל"ג ע"ב משום דאזיל בשיטת הרי"ף שגם הוא השמיט האי דינא משמע דס"ל להרי"ף דחייבין לעמוד מפני ת"ח כל שעה ולא שחרית וערבית בלבד. ונבא לבאר שורש מחלוקת הרמב"ם עם הרי"ף דהנה בקדושין שם אמר ר' אייבו [וי"ג ר' אבהו] אמר ר' ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב וז"ל רב אלפס ז"ל לא הביא הא דר' אבהו א"ר ינאי אין ת"ח רשאי כו' משום דמשמע לי' דר' אלעזר דאמר כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע כו' פליג אדר' ינאי וס"ל דהלכתא כר' אלעזר שלא נתן קצבה וגם ר' עקיבא שבא ולימד את ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח השוה מורא החכם למורא שמים ואם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא. ולכך סמך רב אשי דברי ר' אלעזר בתר מימרא דר' ינאי לאשמעינן דפליג עלי' ע"כ: ואני תמה מאד על דברי הרא"ש ז"ל דבירושלמי בכורים פרק ג' הלכה ג' איתא עד כמה אדם צריך לעמוד מפני זקן סימון בר בא בשם ר' יוחנן פעמים ביום. רבי לעזר אומר פעם אחת ביום. הרי דר' לעזר [דהיינו ר' אלעזר דבבלי כידוע] מיקל עוד יותר מר' ינאי ור' יוחנן דרק פעם אחת ביום צריך לעמוד מפני זקן. וא"כ על כרחך הא דאמר ר' אלעזר כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע היינו שאינו עומד כל עיקר אפי' פעם אחת. אבל כל שעומד פעם אחת ביום סגי לי'. וכיון דר' אלעזר מיקל יותר מר' ינאי ור' יוחנן א"כ מניין לנו להחמיר יותר מר' ינאי ור' יוחנן. וגם ראיה השני' של הרא"ש ז"ל בדעת הרי"ף דה"ט דליתא לדר' ינאי משום דר' עקיבא השוה מורא החכם למורא שמים ואם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא. ג"כ תמוה לי הלא בפרק ד' דאבות שנינו מורא רבך כמורא שמים והיינו מהא דר' עקיבא דדריש את ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח. ולדברי הרא"ש ז"ל על כרחך פליג ר' ינאי אהאי סתם משנה. וקשה מאד לומר דר' ינאי שביק סתם משנה דאתיא כר' עקיבא ונקט כשמעון העמסוני דלא דריש את. ועוד דהאיכא גם סתם משנה בערכין י"ד ע"ב כר' עקיבא דתנן שם ושור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר ופי' רש"י שם להא דנקט בשור המועד משום דקנס דעבד לא שייך בתם דכתיב בתם ובעל השור נקי דאמרינן בב"ק מ"ב נקי מדמי עבד כו' והיינו כר' עקיבא דדריש את בשרו להנאת עורו. ובעל השור נקי. נקי מדמי עבד:
וסבור הייתי לומר דר' ינאי ס"ל כסתמא דמתניתין דנזיר דף ס"ה ע"ב דס"ל בזב דמשנזקק לזיבה אין בודקין אותו ור"א בברייתא פליג וס"ל בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו. ומפרש בגמ' דבאתין קא מפלגי ר' אליעזר דריש אתין. ורבנן לא דרשי אתין. א"כ הוי סתם משנה זו דלא כר' עקיבא אלא כשמעון העמסוני וגם איכא עוד סתם משנה דלא דרוש אתין והוא בבכורות ה' ע"ב פרה שילדה כו' והיוצא מן הטהור טהור ואמר שם בגמ' ו' ע"ב דר' שמעון אומר גמל גמל ב' פעמים לרבות גמל הנולד מן הפרה. ורבנן ס"ל דגמל גמל לאסור חלבו. ור' שמעון נפקא לי' חלבו מאת הגמל. ורבנן אתים לא דרשי. כדתניא שמעון העמסוני הי' דורש כל אתין כו' הרי דמתניתין דכל היוצא מטהור טהור על כרחך משום דלא דרשינן אתין, וא"כ י"ל דר' ינאי לא ס"ל כסתם משנה דאבות וסתם משנה דערכין אלא כסתמי דנזיר ובכורות שהוא כשמעון העמסוני אמנם אין זה מספיק לתרץ דברי הרא"ש דאם נאמר דה"ט דר' ינאי דלא ס"ל כסתמא דאבות וערכין משום דסתמי דנזיר ובכורות פליגי והכריע ר' ינאי להלכה כסתמי דנזיר ובכורות דלא דרשי אתין ואת ד' אלהיך תירא אינו לרבות ת"ח משום הכי ס"ל דכבוד ת"ח ומוראו אינו שוה לכבוד ומורא של המקום א"כ איך יכריע הרי"ף ז"ל לפי דעת הרא"ש דלא כמו שהכריע ר' ינאי וכי הרי"ף ז"ל בר פלוגתי' דר' ינאי הוא להכריע דהלכה כהני סתמי דדרשי אתין להיפך מדר' ינאי דהכריע כהני סתמי דלא דרשי אתין:
ועוד בלאו הכי א"א לומר לדעת הרא"ש בכוונת הרי"ף דר' ינאי ס"ל כהני סתמי דלא דרשי כלל אתין שהרי הרא"ש בעצמו כתב בבכורות שם אהא דרבנן דאתין לא דרשי כתב וז"ל ויש לדקדק מכאן דהכי הילכתא דלא דרשינן אתין דהלכה כרבנן כו' וקשה מהא דאמר בכתובות ק"ג אשת אב נמי דאורייתא דכתיב את אביך לרבות אשת אביך כו' ונראה לי דהלכה כר' עקיבא דדריש את ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכן בכולא הש"ס אמרינן אתין וגמין רבויין. וכל היכא דאמרינן "האי תנא את לא דריש" היינו לדרשא זו כו' הרי מכאן דדעת הרא"ש דכל הני סתמי דרשי אתין והא דאמר בגמרא אתין לא דרשי היינו לדרשא זו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה איך אפשר לומר דר' ינאי לא ס"ל ככל הני סתמי דדרשי אתין. אלא ע"כ צריכין אנו לאמר דר' ינאי נמי דריש אתין וס"ל ג"כ כר' עקיבא דאת ד' אלהיך תירא לרבות ת"ח אלא דס"ל דמ"מ אינו דומה מורא רבו למורא שמים ממש. ואע"ג דבמורא שמים צריך לעמוד כל שעה אבל מפני מורא רבו א"צ כ"כ, ולפ"ז התנצלות הרא"ש על הרי"ף ז"ל אינו מובן לי. והדרא קושיא לדוכתה למה השמיט הרי"ף הא דר' ינאי:
והנה בהא דר' ינאי דאין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים פי' רש"י שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית [ופירשו המפרשים דהיינו ק"ש] הלכך מי שעומד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית ע"כ. ס"ל לרש"י ז"ל דקריאת פרשת שמע הוי' קבלת פני יוצר. וקשיא לי דא"כ בעמידה הוי לן לקרות את שמע כדאמרינן בסנהדרין תנא דבי ר' ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים אמר אביי הילכך נימרינהו מעומד. ופי' רש"י אמר אביי הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל. והא ליכא למ"ד דק"ש מעומד דוקא בעי ולא מיושב ע' ברכות י"א דבתפלה הוא דבעי מעומד ולא בק"ש. ואין לומר דר' ינאי אין הכי נמי דמתפלה הוא דיליף ולא מק"ש ואע"ג דתפלה הוא ג' פעמים ביום ס"ל לר' ינאי דתפלת ערבית רשות ואין חיובי תפלה אלא ב' פעמים ביום. א"א לומר כן דהא כתבו התוס' ריש פרק תפלת השחר ועוד באיזו מקומות דגם למ"ד תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם תדע שהרי יעקב אבינו תקנה. ולא קראה רשות אלא שאינה חיוב גמור כ"כ כמו שחרית ומנחה כו' וכן מצינו דרב התפלל תפלת ערבית בברכות כ"ז ע"ב אע"ג דאיהו ס"ל דתפלת ערבית רשות הרי ראי' מכל אלה דגם מאן דאמר רשות צריך להתפלל תפלת ערבית א"כ ליכא למימר דר' ינאי דאמר אין ת"ח רשאי כו' כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים היינו עמידה דתפלה דא"כ הול"ל דאין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שלשה פעמים א"ו ר' ינאי אק"ש קאמר ואע"ג דבק"ש נמי הא אמר בברכות ס' הנכנס לישן אומר שמע ישראל עד והי' אם שמוע וכדס"ל לר' יהושע בן לוי שם ד' ע"ב דמצוה לקרותו על מטתו הא אמר שם אם ת"ח הוא אינו צריך. והא דפי' רש"י מכבוד שמים שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית. והרי בק"ש אינו מקבל פני יוצרו. לולא דמסתפינא הי' נ"ל דט"ס בפי' רש"י וצ"ל שהרי עול יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית דק"ש הוא קבלת עול מלכות שמים וכדתנן ברכות י"ג ע"א למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ כו' והכי מדמה ר' ינאי דכמו שעול יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית בקריאת פרשת שמע שמקבל עליו בזה עול מלכות שמים לעשות ולקיים את כל מצותיו כן קבלת עול רבו שמראה ע"י קימה שמקבל עולו עליו לעשות לו כל מה שעבד עושה לרבו כדקיי"ל כל מלאכה שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו שזה מראה בקומו מלפניו כלומר הנני עומד ומוכן לעשות כל אשר יצוני רבי. ג"ז לא יהא רשאי אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ומדמה עמידה של תלמיד מפני רבו שאין בו אמירה וקריאה לקריאה של קבלת עול מלכות שמים דק"ש. כן נראה לפרש לפי פי' רש"י ז"ל: אמנם הרי"ף והרמב"ם ז"ל נ"ל שאינם מפרשים הא דר' ינאי כמו שפי' רש"י ז"ל אלא מפרשים דהא דאין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית בעוסק בתורה לפני רבו קמיירי וקאמר ר' ינאי דאינו רשאי להפסיק מתלמודו לעמוד בשביל מצות עשה דכבוד רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים שהרי לכבוד שמים אינו מפסיק מתורה אלא שחרית וערבית והיינו כדתנן במתניתין בשבת ט' ע"ב מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ומוקמינן לה שם דף י"א דאתאן לד"ת דתניא חברים שעוסקי' בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה הרי דלכבוד שמים אינם מפסיקים מתורתן אלא שחרית וערבית דהיינו לק"ש אבל לא לתפילה הכי נמי קימה שהוא כבוד רבו לא יהא מרובה להפסיק מת"ת יותר משחרית וערבית. ולפ"ז א"ש מה שהשמיט הרי"ף להא דר' ינאי משום דאמר ר' יוחנן בשבת שם לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנתן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפילה וכיון דקיי"ל כר' יוחנן שם וכן הביא הרי"ף שם בהלכותיו הרי שמפסיק כמה פעמים ביום בין לק"ש ובין לתפילה. א"כ ליתא לדר' ינאי שהרי לכבוד שמים מפסיק הרבה פעמים ביום וה"נ רשאי להפסיק בקימה לכבוד רבו כמה פעמים ביום. ואין להקשות לפי דברינו דר' ינאי בתלמיד העוסק בתורה קמיירי הא דפריך בקדושין שם אר' ינאי מר' שמעון בן אלעזר דדריש מנין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת וא"א שחרית וערבית בלבד אמאי לא נטרח ומשני דאפ"ה כמה דאפשר לא נטרח הו"ל לשנויי דהא דרשב"א בשאר כל אדם שאינו עוסק בתורה קמיירי שחייב לקום כל שעה שעובר לפניו הזקן וע"ז אמרה תורה דזקן לא יטריח דכתיב זקן ויראת משא"כ ר' ינאי דמיירי בעוסק בתורה י"ל דהגמ' קושטא קמשני ודינא קמ"ל דגם הני שני פעמים שמחוייב התלמיד להפסיק ממשנתו מפני הזקן אפ"ה כמה דאפשר לו לא נטרח:
ולכאורה יש להשיב דאין ראי' כלל מהא דר' יוחנן דשבת לנ"ד דז"ל רש"י בשבת אהא דר' יוחנן אבל כגון אנו הואיל ומפסיקין תורתנו לאומנתנו. כל שכן שנפסיק לתפילה הנה מ"ש רש"י כש"כ שנפסיק לתפילה נראה דר"ל דכיון דבעוסק באומנות צריך להפסיק כדי להתפלל כדתנן בברכות ט"ז ע"א האומנין קורין בראש האילן כו' ולתפילה צריכין לירד למטה להתפלל כדאמר בגמ' שם כדקיי"ל להלכה דאפי' עוסקים במלאכת אחרים מפסיקין ומתפללין הרי דמאומנות צריכין להפסיק בשביל תפילה וכיון דאנו מפסיקין מתורתנו בשביל אומנות דגריע מתפילה כש"כ שנפסיק מתורתנו בשביל תפילה והרי זה ק"ו נכון:
אולם לענין להפסיק מתורה בשביל קימה מפני ת"ח א"א לומר ק"ו כזה ונימא דכיון דמפסיקין מתורתנו לאומנתנו כש"כ שנפסיק מתורתנו לקימה דעדיפא מאומנות זה אינו דהא לא מצינו דקימה עדיפא מאומנות ואדרבה הא קיי"ל בקדושין ל"ג ע"א דאין בעלי אומנות רשאים לקום מפני ת"ח כשעוסקין במלאכתן וכיון דאומנות עדיפא מקימה לענין זה א"כ י"ל דאף דאנו מפסיקין מתורתנו לאומנתנו מ"מ לקימה א"צ להפסיק. אמנם נראה דהרי"ף אינו מפרש כפי' רש"י דהא דא"ר יוחנן כגון אנו משום דר' יוחנן עסק באומנות דבתענית כ"א משמע דר' יוחנן לא עסק באומנות או במו"מ כלל וכן משמע בירושלמי ומדרש דכד דמך קרו עלי' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה כו' ע"ש] אלא כגון אנו פי' אף שגם אנו תורתנו אומנתנו מ"מ אינו כ"כ כמו שהי' תורתן אומנתן של רשב"י וחבריו לפי שאנו מפסיקין לכמה דברים שאינם נצרכים כ"כ כש"כ שנפסיק בשביל מצוה כגון תפילה וא"כ הוא הדין דצריכין להפסיק בשביל קימה מפני ת"ח שהוא מצוה:
נמצא לפ"מ שפירשנו בדעת הרי"ף יצא לנו דגם הני שתורתן אומנתן בזמננו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה דלא עדיפי מר' יוחנן משום דא"א לדמות להני דתורתן אומנתן הראשונים כגון רשב"י וחבריו וכן משמע לי דעת השו"ע או"ח סי' ק"ו סעיף ב' שכתב מי שתורתו אומנתו כגון רשב"י וחבריו מפסיק לק"ש ולא לתפילה אבל אנו מפסיקים בין לק"ש בין לתפילה דמשמע כגון אנו אף שתורתנו אומנתנו מ"מ כיון דאין אנחנו כגון רבי שמעון ב"י וחבריו מפסיקין כו'. אמנם דעת הרמב"ם נראה שאינו כן שהרי כתב בפרק ו' מהלכות תפלה הלכה ח' מי שהי' עוסק בת"ת והגיע זמן התפילה פוסק ומתפלל ואם היתה תורתו אומנתו ואינו עושה מלאכה כלל והי' עוסק בתורה בשעת תפילתו אינו פוסק שמצות ת"ת גדולה ממצות תפילה עכ"ל. ומדלא הזכיר שתורתו אומנתו כגון רשב"י וחבריו משמע דגם בזמן הזה כל שתורתו אומנתו אינו מפסיק לתפילה וזה דלא כמו שכתבנו לדעת הרי"ף ז"ל:
ומעתה דעת לנבון נקל בהא דפליג הרמב"ם ז"ל על הרי"ף ז"ל במה שהוא לא השמיט דינו של ר' ינאי וכתב בפ"ו מה' ת"ת הלכה ח' וז"ל תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים ע"כ. הנה ממה שדקדק הרמב"ם ז"ל להוסיף מלת תמיד מזה נראה בעליל דעתו כמו שפירשנו לדעת הרי"ף ז"ל דר' ינאי בתלמיד העוסק בתורה לפני רבו מיירי ותורתו אומנתו שאינו עושה מלאכה כלל דבכי האי גוונא אינו מפסיק לתפילה אלא לק"ש שהוא כבוד שמים. תלמיד כזה אינו רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית בלבד. ולכך לא השמיט האי דינא משום דס"ל דדין תורתן אומנתן דלפטרו מתפילה נוהג גם בזמן הזה והא דאמר בשבת כגון רשב"י וחבריו הוא לאו דוקא ובזה פליג על הרי"ף ז"ל והב"י בסי' רמ"ב הבין שדעת הרמב"ם בזה כדעת התוס' ע"ש. ומה שנ"ל כתבתי:
אחר כתבי זאת מצאתי במרדכי בקדושין [והב"י הביאו בקצרה] וז"ל אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא ערבית ושחרית כתב ר"ב נראה כפי' מורי קרובי דאין ת"ח העוסק בתורה רשאי לעמוד ולבטל מלימודו אלא שחרית וערבית כדאמרינן פרק קמא דשבת כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה ע"כ ודברים אלו אינם מובנים כלל דאם מדמינן להא דמפסיקין בין לק"ש בין לתפילה א"כ הול"ל אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית מנחה וערבית על כן נראה שיש כאן ט"ס וחסרון דברים אבל כוונתו נ"ל שהוא כמו שכתבתי לפרש דר' ינאי נקט דינו כמתני' דשבת דחברים העוסקים בתורה אין מפסיקין רק לק"ש משו"ה כגון אנו דמפסיקין בין לק"ש בין לתפילה רשאי ת"ח להפסיק יותר מב' פעמים ביום. ואח"כ האיר ד' עיני ומצאתי בירושלמי סוף בכורים בפרק ג' הלכה ג' א"ר זעירא ר' אחא מפסיק [מתלמודי'] וקאים [מפני זקן] דהוא חשש כהדין דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות שהמה כעוסקין בתורה ממש ע' יו"ד סי' רע"ד ס"ב ובמנחות ל' ע"א תוס' ד"ה ומשה ובתשובת גרע"א סי' ל"ב] מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ר' חנניא בן עקביה אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר מצותי' של תורה, ובירושלמי ברכות פרק א' א"ר יוחנן כגון אנו שאין אנו עסוקים בת"ת אפי' לתפילה אנו מפסיקין. ואמר שם ר' יוסי קומי ור' ירמי' אתיא דר' יוחנן כר' חנניא בן עקביה דתניא כותבי ספרים כו' ר' חנניא בן עקביה אומר כשם שמפסיקין כו' הרי בפירוש מדמה הירושלמי קימה מפני זקן לתפילה ואם מפסיקין לתפילה מפסיקין ג"כ לקימה. ונראה בדעת הרי"ף דחנניא ות"ק דפליגי בכותבי ספרים תפילין ומזוזות אף שתורתן אומנתן מ"מ כיון שאינם כגון רשב"י וחבריו רק מפסיקין לפעמים מעט לד"א ס"ל לחנניא מפסיקין לתפילה. ורב אחא דפסק כוותי' הרי זה דלא כר' ינאי אבל לדעת הרמב"ם נראה דכותבי ספרים תפילין ומזוזות מחשבי לאין תורתן אומנתן ואפ"ה ס"ל לת"ק דאינן מפסיקין לתפילה היינו בעודם עוסקים במלאכת שמים ולחנניא אפי' בשעה שעוסק במלאכת שמים נמי פוסק ופליגי בפלוגתא דר' אלעזר ואביי בקדושין דלר' אלעזר אין התורה עומדת מפני לומדיה. ואביי לייט עלה. אבל בתורתו אומנתו לכו"ע א"צ להפסיק לדעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש:
והנה דברי ר' ינאי פירשנו דמיירי בתלמיד העוסק בתורה אמנם ר' יוחנן דירושלמי דאמר עד כמה אדם צריך לעמוד מפני זקן פעמים ביום ר"א אומר פעם אחת ביום. א"א לפרש דפליגי בתלמיד העוסק בתורה שהרי סתמא אומר עד כמה אדם ולא אמר עד כמה תלמיד משמע דבסתם אדם קמיירי. ועוד מדפליג ר' אלעזר עלי' ואמר פעם אחת ביום על כרחך בסתם אדם שאינו עוסק בתורה קמיירי דאי בעוסק בתורה הא ס"ל לר"א בקדושין שם דאין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה א"כ על כרחך ר' יוחנן ור' אלעזר בסתם בני אדם קמיירו וא"כ מאי דעתי' דר' יוחנן דס"ל דרק ב' פעמים מחוייב לקום דאין לומר דמק"ש יליף וכר' ינאי כש"כ דתקשי לר' יוחנן עצמו דהא ס"ל דאפי' חברים העוסקים בתורה צריכין להפסיק אפי' לתפילה ולכל מצות של תורה וכחנניא מכ"ש כשאינו עוסק בתורה שצריך לקום כל שעה:
ונ"ל דר' יוחנן מתפילה הוא דיליף דכמו שצריך לקום ולעמוד בתפילה ב' פעמים ביום היינו שחרית ומנחה אבל ערבית ס"ל לר' יוחנן שהוא רשות ואינו חובה ה"נ בקימה דשני פעמים הוא חייב לעמוד מפני זקן וא"א לחייבו יותר שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים מ"מ רשות הוא ורשאי לקום יותר משתי פעמים ומצוה נמי אית בהו כמו תפילת ערבית שהוא רשות ואינה חובה כ"כ כמו שחרית ומנחה מ"מ מצוה איכא להתפלל ולא עוד אלא דאם התפלל יותר מג' תפילות ג"כ איכא מצוה לר' יוחנן דס"ל בברכות כ"א ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו וה"נ בקימה רשות הויא ומצוה נמי איכא גם יותר מב' פעמים אלא דלחיובי' א"א משום שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים זהו טעמא של ר' יוחנן. אבל ר' אלעזר דס"ל פעם אחת ביום. נ"ל שטעמו דכיון דלאו מצוה מן התורה הוא להתפלל ב' פעמים ביום דמן התורה אינו מחוייב להתפלל רק פעם אחת ביום וכדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ אין למילף מתפילה אלא עמידה לפעם אחת ביום דכיון דמצות קימה היא מ"ע מן התורה אין למילף אלא ממ"ע גמורה ועמידה דתפילה כתוב בתורה באברהם אל המקום אשר עמד שם דדריש בברכות כ"ו ע"ב דאין עמידה אלא תפילה שנאמר ויעמד פנחס ויפלל [והטור בסי' צ"ח כתב דתפילה בעי מעומד דומיא דעבודה דצריך מעומד והיינו דבתר דתיקנו תפילות כנגד קרבנות אבל חיוב התפילה דמדאורייתא שהיא רק פעם אחת הלא אינה כנגד קרבן אלא הוא כמו שכתבתי מדכתיב אל המקום אשר עמד שם]. היוצא לנו לדינא דמי שאינו עוסק בתורה חייב לקום כל שעה. ומי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו אינו רשאי לעמוד אלא שחרית וערבית בלבד. אבל מי שתורתו אומנתו בזמן הזה להרמב"ם הרי הוא כרשב"י וחבריו ולהרי"ף הוי כמו אין תורתו אומנתו. זהו לפי הגמ' דילן. והנה מדר' ינאי מוכח דאי לאו משום שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים הי' מחוייב להפסיק מתלמודו כל שעה כדי לקיים מצות קימה. ולכאורה קשה הא קיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם כיון דמצות קימה היא מצוה שבגופו שא"א לקימה ע"י אחרים צריכין לבטל מת"ת כדדרשינן במו"ק ט' מדכתיב כל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה. וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים לא ישוו. ומשני כאן במצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים א"צ לבטל מתורה אלא תיעשה המצוה ע"י אחרים. אבל במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים צריך לבטל מתורה ולעסוק במצוה:
ולכאורה יש לשאול לפי מ"ש הר"ן בקדושין ל"ג דכשהתחיל במצוה אע"פ שאפשר לעשותה ע"י אחרים ונזדמנה לו מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קיי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה וכן כתב הריטב"א בסוכה כ"ה ע"ש. וקשה הא תורה עכ"פ לא גריע ממצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים שהרי מתורה א"צ להפסיק בשבילה כדילפינן מקרא דכל חפצים לא ישוו בה א"כ למה תגרע תורה בזה שצריכין להפסיק ממנה למצוה שא"א לעשות ע"י אחרים הלא ממצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אינו מפסיק למצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים:
ונראה לומר דאף דודאי דעוסק במצוה אפי' קלה פטור מחמורה מ"מ שאני מ"ע דת"ת דכיון דמחוייב לעסוק בה תמיד וכל זמן שעוסק בה עוסק במצוה הוא א"כ לעולם יהי' פטור מכל מצות שבתורה ונמצא שלימודו יהי' שלא לקיים. וכן הוא מפורש בירושלמי ברכות פרק א' ובשבת ריש פרק א' ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לרשב"י שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא כו' נמצינו למדין דה"ט דמתורה צריך להפסיק משום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים משום דת"ת אין לה קצבה אך מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים דבלאו דידי' נמי לא תתבטל א"צ להפסיק. אבל כשעוסק במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כיון דיש קצבה לעשייתה ולא תתבטל עי"ז משאר מצות לעולם להכי כשעוסק אפי' בקלה א"צ להפסיק כדי לעשות החמורה ממנה:
ועפ"ד הירושלמי יש ליישב הא דלכאורה קשה אהא דרבה במגילה ט"ז גדול ת"ת יותר מכיבוד אב שכל אותן שנים כו' ולכאורה לפי מה דקיי"ל דהיה לפניו מצות כיבוד ומצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים צריך להתעסק במצוה ויניח כבוד אביו לפי שהוא ואביו חייבין במצוה כדאמרינן בקדושין ל"ב וא"כ מאי קמ"ל דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב דכיון דמצות ת"ת היא מצוה שבגופו שא"א לעשותה ע"י אחרים צריך להניח כבוד אב ולעסוק במצוה ואין זה רבותא דת"ח גדול מכיבוד אב עד דצריך למילף לה מיעקב והא בכל מצוה הוא כן שגדולה מכיבוד אב. אולם לפי דברי הירושלמי הנ"ל א"ש דהיינו רבותא דאע"ג דמ"ע של תלמוד תורה אין לה הפסק ויתבטל עי"ז ממצות כיבוד אב לעולם אפ"ה אין צריך להפסיק מת"ת לכיבוד:
ובהאי ענינא דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב ראיתי להטו"א במגילה שם שהקשה מנלן דגדול ת"ת מכיבוד אב דילמא ת"ת וכיבוד אב שקולין הן ומשו"ה לא נענש יעקב דכיון דשקולין הן אין להניח ולהפסיק זה מפני זה. וכן הרגיש בזה הח"א רש"א. והנה אף דמצד הסברא לכאורה קושי' היא. מ"מ לפי הגמ' דמו"ק ט' הנ"ל לק"מ. דהנה אמר שם הדרו יתבי וקמבעיא להו כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה. וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפי' חפצי שמים לא ישוו בה ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. ופי' רש"י חפצי שמים ישוו בה. כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל ת"ת ועסוק במצוה הרי מוכח בפירוש דאם המצוה שוה לתורה צריך לבטל התורה בשביל עסק המצוה דהא מוקי לקרא דכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו לתורה כשא"א לעשותן ע"י אחרים שצריך לבטל מתורה כדי לעשות המצוה וקרי לה דחפצי שמים דהיינו מצוה ישוו לתורה והרי זה דלא כסברת הטו"א דאם שניהם שווין א"צ להפסיק ולבטל ממה שעוסק בה בשביל האחרת. ונראה דהגמ' ס"ל דכיון דהמצוה שוה לתורה כשא"א לעשותה ע"י אחרים צריך הוא לעשות שתיהן כדי שתהיינה שתיהן בידו ע"כ צריך להפסיק מתורה ולעסוק במצוה ותהיינה בידו מצות לימוד התורה שעסק עד עכשיו והמצוה שעוסק מכאן ולהבא אבל כשלא יפסיק מת"ת לא תהי' בידו אלא מצות ת"ת בלבד. ולפ"ז בת"ת וכיבוד אב כיון שאין צריך לבטל ת"ת בשביל מצות כיבוד אב על כרחך משום דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב דאם היו שקולין ושווין הי' צריך לבטל:
הן אמת דעל פי' רש"י דמו"ק יש לכאורה לדקדק דלעולם י"ל כסברת הטו"א וכסברא הפשוטה דבשניהם שווין א"צ להפסיק זה מפני זה והא דכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה לאו דמיירי בעוסק בתורה שצריך להפסיק ממנה כדי לעסוק במצוה אלא דקראי מיירי בעוסק במצוה להפסיק ממנה לת"ת דקרא דדייקינן דחפצי שמים ישוו בה מיירי בעוסק במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים דכיון דמצוה זו שותה לתורה א"צ לבטל ממנה כדי לעסוק בתורה וקרא דכל חפצים לא ישוו בה מיירי בעוסק במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים דמפסיק ממנה כדי לעסוק בתורה משום דמצות ת"ת גדולה ממצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. ואף דעוסק במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אינו מפסיק למצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. י"ל שאני תורה דתנן ות"ת כנגד כולם ע"כ עדיפא ממצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים שצריך להפסיק ממנה כדי לעסוק בתורה. אבל כשעוסק במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים בזה שותה מצוה לת"ת. וכיון דכבר עסוק בה א"צ להפסיק ממנה וכסברת הטו"א דהיכא דשווין וכבר עסוק באחת א"צ להפסיק בשביל האחרת. אלא דלפ"ז יצא לנו דאם כבר עסוק בתורה א"צ להפסיק בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים והרי בירושלמי הנ"ל אמר מי לא מודה רשב"י דמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו'. אם כן על כרחך כמו שפי' רש"י ז"ל דקראי מיירי בעוסק בתורה ולענין להפסיק ממנה למצות ומדקאמר בגמ' דחפצי שמים ישוו בה היינו שמבטל מתורה לעשות מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים הרי דבשתיהם שווין צריך להפסיק מתורה למצוה כדי שתהיינה שתי המצות בידו ודלא כסברת הטו"א:
וע"פ דברי אלה מובן כוונת התוס' במו"ק שם שכתבו כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפי' רשב"י לעושה סוכה ולולב כו' ולכאורה דבריהם מיותרים וראייתם מירושלמי הוא כיהודא ועוד לקרא. אולם למ"ש א"ש דכוונתם במה שהביאו הא דירושלמי להורות דלא נימא כסברת הטו"א ולפרש דבעוסק במצוה קמיירי קראי ולענין להפסיק ממנה לת"ת ויהי' יותר מדוייק הא דחפצי שמים ישוו בה. משו"ה פירשו דבמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים עשיית מצוה עדיף אע"ג דבגמ' קאמר דחפצי שמים ישוו בה וכדמוכח מירושלמי ועל כרחך צ"ל דבהא דעשיית מצוה עדיף שצריך לבטל בשבילה מתורה ה"ט משום דשווין וכמ"ש: