סימן לח - כפאו ואכל מצה למה יצא, ובדין הסיבה ליהודים במחנות הריכוז שמסרו נפשם לאכול מצה
שאלה: בגמ' (ר"ה כח.) כפאו ואכל מצה יצא. - וצריך עיון למה יצא, הרי אין כאן דרך חירות, ואפילו לא כפאוהו רק אכל בלי הסיבה לא יצא, וצריך לחזור ולאכול בהסיבה (שו"ע תעב, ז).
תשובה: הנה כל אופן זה שכפאוהו פרסיים לאכול מצה, אינו דרך חירות, שגוי יאיים עליו לאכול, או שאוחזו ותוכף לו לתוך פיו, ה"ז כמי שמאכילים בעל חי או שבוי בעל כרחו, ולא בנ"א בן חורין, וצ"ל ד"דרך חירות" אינו ענין כשלעצמו, שיהא כמו בן חורין, אלא דרך חירות מטיל עלינו חיוב הסיבה. ובכפאוהו על כרחך איירי שכפאוהו לאכול כזית מצה כהלכתו, דהיינו שיעור כזית בכדי אכילת פרס, ובהסיבה. והחידוש בהלכה זו הוא כפירש"י דיצא אע"ג דלא נתכוין.
ולא מיבעי להראבי"ה המובא בהגה (שם) דבזה"ז אין דרכינו להסב, אלא אפי' למה דקיי"ל דהסבה מעכבה י"ל כנ"ל.
אי נמי י"ל עפ"ד הרשב"ם (פסחים קח.) דאשה אינה צריכה הסיבה מפני אימת בעלה וכפופה לו עכ"ד. דלפ"ז שמא מי שנאנס ע"י גויים לאכול, והוא כעת כבוש תחת ידם, לא שייך ביה הסיבה, מפני שאימת האנס עליו. - ולפ"ז יצא דין חדש, שיהודי החבוש אצל גויים, כמו שהיה במחנות הריכוז, ומוסר נפשו לאכול כזית מצה, פטור מהסיבה, דלא שייך בו דרך חירות, מפני שאימת השבאי עליו.