אור ברסלב
שות גליא מסכת יו"ד הלכות ריבית ה

שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק

יו"ד הלכות ריבית ה

יו"ד הלכות ריבית ד

ה לבאר דין רודף אשר היו דנין סנהדרין שהיו בירושלים שניתן להצילו בנפשו בכמה עניני חילוקי דינים אשר העלתי לחקור ולעמוד על שרשן ויסודן אשר לא נתבארו בפוסקים מזה ומקודם נבאר ענין האמור בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) רבי יונתן בר שאול אימר רודף שהיה רודף אחרי חבירו להורגו ויכול להציל בא' מאבריו ולא הציל היה נהרג עליו בימי הבית. הרמב"ם בפרק א' מרוצח כתב כל היכול להציל בא' מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה. אבל לא היו ב"ד ממיתין אותו עכ"ל וכן משמעות דבריו בפר' ט' ממלכים ע"ש והטור סימן תקכ"ה חולק וכתב ואיני יודע כיון שחייב למה לא היו ב"ד ממיתין אותו ע"ש. וע"ש בב"י ובבד"ה וכאן בכ"מ כבר כתב עליו המל"מ ודבריו צריכים תלמוד ע"ש. ואף בתשו' מיימוני סי' ט"ו להלכות נזיקין חולק על הרמב"ם וכתבו שהיה נהרג עליו והב"י סימן שפ"ח מביא דברי תשובת מיימני הנ"ל:

והנה הכסף משנה בפ' א' מרוצח וכן בפרק ט' ממלכיסי כתב דהרמב"ם פסק כר"י בן שאול רק דמפרש מה דאמר נהרג עליו כוונתו על מיתה בידי שמים ולא על מיתות ב"ד בימי הבית ע"ש. והענין תמוה מאוד לפרש לשון נהרג על מיתות שמים. ובריש פ' האיש מקדש גבי שולח עבדו להרוג דקאמר שמאי הזקן מחייב מפרשינן שם מאי חייב בי"ש אבל לשון נהרג קשה לפרש כך גם כבר תמה המל"מ בה"מ על הכ"מ שכתב דהרמב"ם סובר דליכא פלוגתא על ר"י בן שאיל ובגמרא איתא ר"י בן שאול היא משמע דרבנן פליגי עליו דמקודם אמר שם במפותה וד"ה משמע דאוקימתא דר"י בן שאול כיחידאי אוקמה לה כמו דאמר שם ור"י היא משים דרבנן פליגי שם והלח"מ מאריך עוד לתמוה על הרמב"ם שם ויתבאר לפנינו:

עוד בכללי הש"ס מפורש דבכל שאומר במשנה או בבריית' אמר ר' פלוני ליכא שם פלוגתא אבל במקום דנקט פלוני אומר משמע שפיר דיש שם פלוגתא וכאן נקט ר"י בן שאול אומר:

ואני מצאתי ראיה להאי פיסקא של הרמב"ם ראיה מפורשת דע"כ בהאי דינא לא הי' מיתות ב"ד בימי הבית אלא דין שמים מתלמוד ערוך בפ' הנשרפין (ד' פ"ב שענין פנחס עם זימרי דאיתא שם אילו נתחזק זמרי והרג את פינחס אינו נהרג עליו משום דרודף הוא וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ג מאיסורי ביאה וכן פסקו כל הפוסקים ולכאורה יש לחקור הואיל ותלמודא קרא לפינחס רודף ועיין בפי' המשניות שביאר הרמב"ם דהטעם דאף דהלמ"מ שקנאין פוגעין בו אבל התורה לא גזרה עליו מיתה והבא למלוך לא היו מורין לו לעשות דבר זה ובמגדל עוז שם מביא ירושלמי שפנחס שלא ברצון חכמים עשה זאת ע"ש עכ"פ קשה טובא הואיל ותלמודא קראו רודף ממילא ראוי לומר שאפילו לכתחילה הרשות נתונה לזמרי להורגו. א"כ אמאי קאמר תלמודא אינו נהרג עליו הל"ל רבותא טפי שרשאי היה זמרי להרוג את פנחס אבל השתא משמע דהיה פטור אבל אסור וזה לא מצינו בשום רודף לחלק בו ולומר דפטור עליו ממיתה ואינו רשאי להורגו לכתחילה אדרבא מבואר בסוגיא (דף ע"ד) דמצוה וחובה להרוג את הרודף עיין בתוספות ד"ה אף כו' ועיין ברמב"ם דעובר לאו ועשה המונע להרוג את הרודף וזה פשוט דאף הנרדף שמנע א"ע עובר על לאו ועשה דהיינו אף שנתגלגל הדבר שניצל ע"פ איזה ענין אחר וכן פשוט דכל שיכול להציל ומנע א"ע ולא הציל אף שבלעדו נעשה אח"ז הצלה מאחרים הראשון עבר. האף דמצינו גבי מחתרת דנקרא גם כן רודף ואעפי"כ אמרו בו שאין בו מצוה וחובה אלא רשות. עיין שם בסוגיא וכן פסק הרמב"ם סוף הלכות גניבה א"כ אפשר דסוג רדיפתו של פנחס אינו אלא כמו סוג דמחתרת א"כ עדיין עכ"פ מצינו בו רשות אבל זאת לא מצינו בשום רודף שיהיה פטור אבל אסור דהיינו שיפטור ממיתות ב"ד בימי הבית ויש בו דין מיתות שמים כמו שאומר על זמרי שלא היה נהרג עליו משמע דדין מיתות שמים היה נשאר עליו. וע"כ צריכין לומר מילתא בטעמא גבי זמרי ע"פ מה שידוע שכל עיקר הלכה שהיה בימי קדם רשות לקנאים לפגוע בו הוה דווקא בשעת מעשה וכמו שאמור שם בסוגיא אילו היה פירש זמרי היה פנחס נהרג עליו א"כ עיקר רדיפתו של פנחס על זמרי לא היה אלא בשעת מעשה וא"כ אם זמרי היה רוצה להנצל מפנחס בפשיטות היה לפניו תחבולה הצלה קרובה מאוד היינו לפרוש מהאשה וממילא ע"כ היה פנחס שקט מרדיפתו וכדאמרי' שם מניסים שנעשו לפנחס שהיה לו לזימרי לפרוש ולא פירש ע"ש וא"כ אף שלפנחס יש לו דין רודף מ"מ הואיל ויש תחבולה לזמרי להנצל בלעדי הריגת פנחס בפשיטות יש לו דין יכול להנצל בא' מאבריו ולא עשה כך:

ובאמת אליבא דר' יונתן בן שאול דסובר דנהרג עליו ממילא היה זמרי נהרג עליו בזה אך רבנן פליגי עליו וע' ברש"י (נ"ז ע"ב) דרבנן סברי דפטור ומותר לגמרי ע"ש. ואפשר דהטעם הוא משום דזה עכ"פ רודף והתיר עצמו למיתה אבל נראה שיטות הרמב"ם הוא דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בזה אלא דרבנן פליגי וסברי דפטור אבל אשור דהיינו כמו דאמרינן (דף ע"ח ע"ב) בכופתו לארי דפליגי רבנן וסברי פטור ומפרשינן דפטור היה ממיתות ב"ד בימי הבית והיה חייב בדיני שמים ע"ש כמו כן פליגי רבנן כאן על ר"י בן שאול דהוא מחייב בב"ד ורבנן פטרי רק ממיתות ב"ד בימי הבית אבל מיתות בידי שמים שפיר מחייבי אפילו רבנן בזה מבואר שפיר סוגיא דזמרי אתיא אליבא דרבנן ולפיכך אמר דאילו הרג זמרי לפנחס אינו נהרג עליו משום דלזמרי יש לו דין יכיל להנצל בא' מאבריו דהא יש לפניו תחבולה להשקיט מעליו רדיפת פנחס היינו לפרוש מהאשה ואז היה בטל רדיפתו של פינחס מעיקרו ושפיר אמר תלמודא דאינו נהרג עליו אבל אסור היה לכתחילה להורגו כמו היכול להציל בא' מאיבריו שאינו רשאי להרוג את הרודף לכתחילה אבל אם הרגו אינו נהרג עליו כרבנן דפליגי על ר' יונתן בן שאול בזה:

ולדעתי ראיה שאין עליה תשובה לפסק הרמב"ם על היכול להציל בא' מאבריו מעובדא דזמרי שאמרו עליו בסוגיא דפטור אבל אסור מוכח דרבנן דפליגי על ר"י בן שאול הוא דסברי הכי והלכה כוותייהו בזה:

ואף האי סוגיא דניתן להצילו בנפשו דמקשה עלה ממשנה דאלו נערות שיש להן קנס ומוקמינן כר"י בן שאול וביכול להציל באח' מאבריו דסובר דנהרג עליו בב"ד א"כ לא התיר עצמו כלל למיתה במעשה הזה אבל לרבנן לפי מה שהעלתי דרבנן פליגי על ר"י בן שאול ופוטרו עכ"פ ממיתות ב"ד א"א לאוקמי משנה דאלו נערות כוותייהו וז"ל הרמב"ם ס' ח' מחובל ומזיק דרודף אחרי רוצח או אחרי ערוה ושיבר כלים ברדיפתו פטור שהרי התיר עצמו למיתה בשעת רדיפה זאת עכ"ל אם כן יש לומר לר"י בן שאול דחייבין עליו מיתות ב"ד ממילא לא היה עליו היתר מיתה כלל אבל לרבנן הואיל ועכ"פ אין מיתות ב"ד על ההורגו ממילא התיר עצמו למיתה ועיפה נפשו להורגים וכל מוצאו יהרגנו אחרי שנסתלק עונש מיתות ב"ד מן ההורגו ומה שיש עכ"פ עונש דין שמים אינו נחשב לרודף הזה לשמירות נפשו ובפרט האי מתניתין דאלו נערות שיש להם קנס אפילו עסק כרת אינו נחשב אצלו וכמו דאמרינן ריש פרק אלו נערות דהאי משנה לאפוקי מר' נחוניא בן הקנה דסובר דכרת הוה כמו מיתות ב"ד ונחשב לתרתי מיתה ותשלומין ע"ש ועיין כאן בסוגיא (דף ע"ג ע"ב) ברש"י ד"ה הבא על אחותו דכ' דהאי תנא חיובא דכרת לא פוטר מתשלומין אבל מה שניתן להצילו בנפשו מיקרי שפיר מיתה ותשלומין ואע"ג דלא איקטל מ"מ ראוי לפוטרו כמו חייבי מיתות ב"ד שוגגין כו' ע"ש:

וא"כ הואיל והאי תנא לא חשיבא ליה כרת מכל שכן מיתה בידי שמים וכמו דאמרינן שם בריש אלו נערות אליבא דרבא גבי זר שאכל תרומה אפילו לר' נחוניא בן הקנה דכרת מיקרי מיתה ותשלומין אבל מיתת שמים לא חשיבא למיתה ותשלומין ושפיר מחייב בזר שאכל תרומה בתשלומין אף שיש עליו מיתות שמים ע"ש דיליף רבא מקרא דדווקא כרת שלי חשיבא כמיתות שלכם היינו של ב"ד ע"ש וממילא להאי תנא דמחייב קנס באחותו לא חשיבא ליה כרת מכש"כ דלא חשיבא ליה מיתות שמים ומיקרי שפיר האי רודף התיר עצמו ודמו למיתה שכל רואהו רודף אחרי אחותו אף שיכול להצילו בא' מאיבריו מכל מקום לא יחוש למיתות שמים שיש עליו ולא ימנע מלהרגו. ונקרא יותר דררא דמיתה מחייב מיתות שוגגין דפטורין משום דררא דמיתה:

ודמות זכר ראיה נכונה לזה מצאתי מסוגיא דמכות דאיתא שם אמר רב הונא גואל הדם שמצא לרוצח בהליכתו למקלט והרגו פטור קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב ופירש"י דה"ק קרא פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות ממיתות ב"ד עכ"ל. ולקמן נחקור בזה באריכות דבמחתרת כתיב אין לו דם שיש עכ"פ רשות להורגו וכן ברוצח שיצא ממקלטו דפליגי ריה"ג ור"ע אם יש מצוה אי רשות לגואל הדם להורגו כתיב התם אין לו דם. אבל בהליכתו של הרוצח למקלט משמע שאין רשות לגואל הדם להורגו לכתחילה וביותר משמע שמוסרין שני ת"ח לרוצח שאם יפגעו בגואל הדם ידברו על לבו שלא ינהוג מנהג שופכי דמים להרגו דבן שופך דמים הוא האי גואל הדם בהריגת הרוצח הואיל ובשגגה בא מעשה לידו אך דין מיתות ב"ד פוטרו הכתוב אבל הואיל ואין רשות נתונה לו ממילא יש עליו דין שמים דינא רבא או דינא זוטא כדאיתא פ"ק דקדושין ע"ש. וחזינן דעכ"פ הואיל ופטור הוא ממיתות ב"ד משום הכי אינו מתיירא האי גואל הדם להורגו:

כמו כן האי רודף שיכול להצילו בא' מאבריו הואיל וכל ההורגו לא היה עליו עונש מיתות ב"ד רק דין שמים אינו מתייראים כ"כ מלהורגו ונקרא שפיר האי רודף התיר עצמו למיתה ברדיפה זאת שניתן להצילו בנפשו וא"כ אי אפשר לאוקמי כרבנן אלא כר"י בן שאול דפליג על רבנן וסובר דביכול להציל באחד מאבריו היה נהרג עליו בב"ד ממילא לא התיר עצמו מעיקרא כלל ברדיפה זו:

והנה בענין זמרי ופנחס שאמרו בפר' הנשרפין (דף פ"ב) שאפילו בשעת מעשה אילו נתחזק זמרי והרגו לפינחס אינו נהרג עליו משום דפנחס הוה וכמו שמבואר בפירוש המשניות שם שהתורה לא גזרה בזה מיתה ואילו נמלך בב"ד לא היו מורין לו ובירושלמי הביאו במגדול עוז דפנחס שלא ברצון חכמים עשה ע"ש וא"כ שפיר נקרא פנחס רודף משום כך:

ועלה בדעתי לחקור אם הרגו לפנחס אדם אחר היאך דינו אי נימא דנמי אינו נהרג עליו מחמת שהוא רודף. ולא מצינו אצל שום רודף לחלק בין נרדף עצמו לאדם אחר דבהאי סוגיא דניתן להצילו בנפשו דמבואר שיש מצוה וחובה להצילו מבואר ברמב"ם פרק א' מרוצח דאדם אחד דומה לנרדף ואף גבי מחתרת המבואר בגמרא (דף ע"ב ע"ב) דאין בו מצוה וחובה אלא רשות אבל עכ"פ אמרינן שם והוכה בכל אדם וע"ש ברש"י דה"א דווקא בעה"ב שעליו בא להורגו היה מותר להרוג את הבא במחתרת אבל אדם אחר שאינו בא עליו אינו רשאי קמל"ן דרודף והואיל ורודף מותר לכל אדם להצילו בנפשו. עכ"פ מבואר דכל שנקרא רודף אין שום הפרש בין האדם שבא עליו להורגו לאדם אחר שיכול להצילו וממילא היה ראוי לומר דלאו דווקא זמרי אינו נהרג על פנחס אלא אפילו אדם אחר לא היה נהרג על הריגתו דהא רודף הוא וקצת ראיה היה לזה ממה דאמרו שנעשה נס לפנחס שהיה לו לדבר ולא דיבר עיין ברש"י דמפרש שהי' לו לזעוק לאנשי שבטו לסייעו עכ"ל ורחוק לומר שכל שבטו היו רשעי' אלא מוכח דאף אחרים יכולין להרוג לפנחס מדין רודף ואף שיש לדחות מכל מקום הדבר צ"ע:

וראיתי בטור סימן תכ"ה שחידש וביאר דין זה דאדם אחר נהרג על פנחס ע"ש והב"י לא הראה מקור לזה ומחמת שלא מצא מקור לפוסקי' הראשוני' שהזכירו זאת כ' על הטור וז"ל פשוט הוא ומרוב פשיטתו לא ניתן לכתוב עכ"ל ב"י ואני אומר איפכא כי חידוש גדול חידש לנו הטור בזה ומהצורך לחקור טעם וסברא מנ"ל להטור זאת כי זה וודאי אילולי נאמר בפירו' בתלמוד דזמרי אינו נהרג על פנחס היה לנו מהסברא פשוטה לומר דזמרי נהרג עליו ומעולם לא היה עולה על דעתינו לכנות לפנחס בשם רודף הואיל וקנאת ה' צבאות עשה זאת. וכבר מבואר ברמב"ם דאם נמלך בב"ד לא היו מורין לו מכל מקום העושה זאת מעצמו הרי הוא היה מזריזין ומשובחין ע"ש ואפפי"כ קבע תלמודא פסק רודף על פנחס בדבר הזה ואמרו שזמרי אינו נהרג עליו וממילא אחרי ששם רודף קבוע על פנחס מה לי זמרי ומה לי אדם אחר:

ובהשקפה ראשונה אמרתי לשיטתו שפיר כתב דאחר נהרג עליו דלשיטתו מבואר האי מילתא בתלמוד כי הנה דעת ריב"ש הובא במ"למ סוף ה' חובל ומזיק על הא מילתא דאמרו בגמרא דיכול להצילו בא' מאבריו נהרג עליו הוא דווקא קאי ואיירי על אדם אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אסי' יכול להנצל בא' מאבריו והרגו אינו נהרג ע"ש:

ונראה דריב"ש הוציא להוכיח סברא זו מסוגיא דזמרי דאמרו שם דזמרי לא הי' נהרג על פנחס וסברות הריב"ש הוא כטור ותשובת מיימוני שהבאתי לעיל דפליגי על הרמב"ם וסברי דביכול להנצל באחד מאבריו והרגו כולו נהרג אפי' בב"ד וא"כ היא קשה לפניו אמאי אמרו דאין זמרי נהרג על פנחס הא בפשיטות יש לזמרי דין דאפשר להנצל בלי הריגות הרורף היינו שיכול לפרוש מהאשה וממילא היה בטל רדיפתו של פנחס מעליו שלא היה רשאי להורגו אע"כ מוכח ומוכרח מזה דמה דאמר ר"י בן שאול דהיכול להציל באבריו נהרג עליו קאי ואיירי דווקא על אדם אחר הבא להציל אבל לא קאי כלל על הנרדף עצמו והנרדף עצמו אינו יהרג אפילו כשהיה יכול להנצל בתחבולה אחרת לכן שפיר אמרו דזמרי עצמו אם הרג את פנחס לא היה נהרג עליו. וא"כ הטור לשיטתו דחילק על הרמב"ם וסובר דביכול להציל באיבריו נהרג בב"ד ואם כן ע"כ מההכרח לו לפסוק בזה כריב"ש דמה שאמרו דיכול להנצל באבריו נהרג קאי דווקא על אדם אחר אבל הנרדף עצמו אינו נהרג וזהו הטעם שאמרו שזמרי לא היה נהרג על הריגת פנחס. אבל אדם אחר בודאי היה נהרג. שעל זה אמרו היכול להציל באחד מאבריו נהרג אם כן לשיטות הטור מפורש הא מילתא בתלמוד: אולם אכשר אף לשיטות הרמב"ם דאינו מחלק בשאר רודפים בין נרדף עצמו לאדם אחר ואף ביכול להנצל באברים אין שום חילוק בין נרדף לאחר דעל כולם נאמר דאינן נהרגין בב"ד אלא בדין שמים מכל מקום במעשה זמרי יש לחלק בזה דהנה זה וודאי כל הרואה את הרודף ויכול להציל ומנע א"ע מלהורגו עובר על עשה וב' לאוין המבוארין ברמב"ם פ' א' מרוצח הלכה ט"ו עיין שם אף שבלעדו נעשה מעשה ההצלה היינו שאח"ז ראה אדם אחר את הרודף והרגו או שנרדף עצמו נתחזק והרגו או איזה סיבה נעשה אשר עי"ז נעשה העדר על הרודף מלהוציא מחשבתו הרעה אל הפועל מכל מקום הראשון שעבר רודף הזה לפניו ומנע עסק ההצלה עובר על עשה וב' לאוין הנ"ל וה"ה האי רודף שיכול להצילו בא' מאבריו דשיטות הרמב"ם דבין נרדף ובין אחר אם לא דקדק להציל בכך אלא הרגו לגמרי פטור אף הראשון שהרגו פטור ואין לחייבו משום דהיה לו לסמוך על אחר או על הנרדף דהמה יעשו ההצלה באחד מאבריו. ומסתמא הטעם הוא הואיל וזה התיר את עצמו להיות רודף ומצוה וחובה יש על כל אדם להצילו בנפשו אינו מהראוי לחייב מיתות בימי הבית ב"ד ההורגו משום דלא דקדק להצילו בא' מאבריו:

אך כל זה שייך לומר בכולהו עניינא דיכול להצילו בא' מאבריו אבל במעשה זמרי בפשיטות דכל אדם אין להם רשות להרוג לפנחס על מעשה רדיפה שלו דיש להם לסמוך שלא יצא מעשהו אל הפועל משום דבודאי יעשה זמרי בעצמו ההצלה ויפרוש מן האשה ובאמת אמרו שם דכמה ניסים נעשו לפנחס ואחד מהן דהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש ע"ש ולכאורה מנא ידע תלמודא דבר זה שהיה לו לפרוש עד שקבעו דבר זה לנס מה שלא פירש אבל הענין הוא דתלמודא חקרו הדבר לומר דמסתמא דמילתא הוא שזמרי היה לו לפרוש בראותו שפנחס הולך להורגו ומי גבר יחיה ולא יראה מות עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו ואיך יחליף חיי שעה על חיי עולם ולכן בלי ספק מהראוי היה לומר שזמרי יפרוש עצמו בכדי למלט את נפשו מרדת שאול מרדיפתו של פנחס אלא ע"פ נס היה שנתעכבו עליו מלפרוש בכדי שיבוא פנחס וקנאתו עליו ויטול שכרו בריתו שלום וא"כ בפשיטות ראוי לומר שאדם אחר נא היה רשאי לתקוע א"ע להציל את רדיפתו של פנחס בנפשו ולהורגו הואיל ועיקר עסק רדיפתו הוא אינו אלא בשעת מעשה כל זמן שעדיין לא פירש זמרי וכשיפרוש בטל רדיפתו ומסתמא בלי ספק יפרוש עצמו כנ"ל. ואיך יסמוך אדם אחר על הנס שיהיה נעשה לפנחס בכדי להתגדר ולהתגדל מזה המעשה אף שיעכבוהו ע"פ נם מלפרוש משו"ה ראוי לומר שאדם אחר היה נהרג על הריגת פנחס אף שנקרא רודף רק זמרי עצמו מכל מקים לא היה נהרג עליו אף שהיה לפניו תחבולה אחרת כנ"ל באורך:

ובהאי סברא שהבאתי לעיל בשם ריב"ש לחלק ולומר דהא דאמרו בתלמוד דיכול להציל בא' מאבריו נהרג עליו קאי דווקא על אדם אחר אבל נרדף קילא טפי דאינו צריך לו לדקדק כ"כ להנצל בא' מאבריו אלא אף שאם הרגו לגמרי אינו נהרג עליו:

ולכאורה נמצא הסברא בתלמוד להיפך דהקילו חז"ל באדם אחר יותר מגבי נרדף עצמו והוא שם (בדף ע"ד) אמרי' דאדם אחר שבא להציל מן הרודף ושיבר כלים של אחרים בהליכתו להציל פטור אבל נרדף עצמו ששיבר כלים של אחרים בשעה שעסק בהצלתו מן הנרדף חייב לשלם אלמא דהקילו יותר באדם אחר מהנרדף עצמו:

אך כד מעיינינן בזה לק"מ ואדרבא קצת ראיה לסברא של ריב"ש דטעמא דמילתא דתקנו חז"ל שיהיה אדם אחר היורד להציל פטור על שבירות כלי' היא בכדי שלא ימנע א"ע מלהציל או יתמהמה ויעיין בשעת הצלה כך הוא לשון רמב"ם סוף חובל ומזיק ופטרו ממון תשלומי שבירתו משום פיקוח נפש ההצלה בכדי שיהיה זריז בעסק הצלות הנפש אבל על נרדף עצמו לא הוצרכו לזה. דזה וודאי נדרף עצמו זריז להנצל ולא יחוש לעיין ולהתמהמה עבור תשלומי כלים שישבור בעסק הצלתו כי עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו ולפיכך לא עשו על נרדף תקנה זאת להיות נפטר על שבירות כלים שיזיק ודווקא אדם אחר היורד להציל כשיהיה חייב יתמהמה לעיין בשעת הצלתו אם כן ממילא ראוי לומר דאדם אחר דרכו לעיין יותר מנרדף עצמו ה"ה בעסק שיכול להנצל באחד מאבריו דווקא אדם אחר שאינו בהול ומהומה כל כך בההצלה עליו לפקח על הדבר ולעיין לעשות ההצלה באחד מאבריו אבל נרדף עצמו שהוא בהול על נפשו אין דרכו לעיין ולפקח על הדבר ועושה הדבר בזריזות האפשרי מבלי לעיין על זה שיכול להנצל בא' מאבריו: הרמב"ם בפרק א' מרוצח חשב למצות עשה להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף מקרא דפרשת תצא דכתיב וקצותה את כפה לא תחוס עיניך שאם אינו יכולין להציל בכפה מצילין בהריגות הרודף מלא תחוס. וכתב עליו הראב"ד בספרי קדריש לה הכי עכ"ל ובעל מגדול עוז כתב יישר כחו שלמדנו מקומו כו' ואף הכ"מ כתב ע"ז שכך הוא בספרי ע"ש. ובהגמי"י ס"ק ע"ב כתב וז"ל בספרי וכחכמים שדורשים כן ולא כרבי יהודה דיליף לא תחוס מלא תחוס דעדים זוממים מה להלן ממון אף כאן ממון ורש"י תפס כשיטות רבי יהודא. והוא יחידאי עכ"ל:

הנה לדעתם הראב"ד שלום כי ידבר שהראה מקום מקור להרמב"ם. אבל לדעתי לא כן הוא ובין אויב לאוהב נהפך להם הראב"ד והשגה גדולה העיר עליו ותוכן כוונתו של הראב"ד לומר שבאמת בספרי דריש לה כך אבל גמרא דילן לא סברי לה הכי. דהא שם (דף ע"ג ע"א) דייק תלמודא להביא ילפותא על מה דאמרו במשנה ואלו נתנין להצילן בנפשן ולא מצא למילף רק מהקישא דנערה המאורסה ע"ש. א"כ מוכח דתלמודא לא סבר לה שיטות הספרי למילף מקצותה את כפה כו' ואפשר דפסיקא ליה לתלמודא דהלכה בזה כר"י לדרוש האי קרא וקצותה את כפה ממון. וזהו טעמי של רש"י שתפס בפירושו לחומש דרשא דרבי יהודה דבחדא שיטה רש"י עם הראב"ד דכל דרשות ספרי אליבא דרבנן אדחי לה מסוגיא הנ"ל ואף זאת ראיתי דבריש פ' המניח (ד' כ"ח ע"א) איתא שם בסוגיא דעביד אינש דינא לנפשי' מביא תלמודא ת"ש וקצותה את כפה ממון מאי לאו בשאינה יכולה כו' ע"ש משמע לכאורה שיש ברייתא סתמא לדרוש על ממון וקצת אפשר לדחות דבאמת דברי רבי יהודה המה מספרי הנ"ל ומכל מקום מקשה תלמודא שפיר דוודאי בהאי ענין דעביד אינש דינא לא פליגי רבנן עם ר"י רק מהצורך לעיין אם יש בדברי ר"י בספרי האי סיומא דמייתי שם תלמודא ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד. וספרי אינו מצוי לפני לעיין בו כי ע"פ האי סיומא יש להוכיח דברייתא דמתניתא סתמא כרבי יהודה והוה נמי סייעתא למאי דמפרש רש"י בחומש כך ועיין בריש פרק החובל דשם נמי משמע דוקצותה קאי אממון:

והנה הרמב"ם בפ' הנ"ל הלכה ט"ו סתם דמי שעובר ולא הציל עיבר על עשה דוקצותה ועל ב' לאוין אחד דלא תחוס עיניך ועל לא תעמוד על דם רעך עכ"ל ובהגמ"יי שם ס"ק ג' כתב וז"ל בספרי דורש מלא תחום ובת"כ דריש מלא תעמוד עכ"ל. וראיתי בסמ"ג לאווין קס"ד מביא שם לאו דלא תחוס כמו ששנויה בספרי וברמב"ם הנ"ל אחר כך בלאו קס"ר הביא לאו דלא תעמוד על דם רעך ותניא בת"כ פרש' קדושים מניין שאם ראית שחבירך טובע בנהר או ליסטים או חיה רעה באה עליו שאתה חייב להציל ת"ל לא תעמוד. ומניין שאף לרודף אחר חבירו להורגו או רודף אחרי נערה מאורסה שאתה חייב להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד כו' ולמעלה הבאנו דבר זה מלא תחוס וצריך להתיישב בדבר כי לפי הנראה יש שני לאוין בדבר זה וכן כתב הרמב"ם. אמנם בפרק בן סורר (ד' ע"ג) דוחה שאין זו הברייתא אמת וניתן להצילה בנפשו דורש מדהוקש רוצח לנערה המאורסה כתיב בה אין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שהוא יכול ואפילו בהריגות הרודף עכ"ל סמ"ג ע"ש. וכפי הנראה שהסמ"ג לא התעורר אנא על לאו דלא תעמוד שמנה הרמב"ם אבל התעוררת הראב"ד כפי מה שפירשנו על הכלל כילו יצא דהא מוכת דתלמודא וסוגיא דידן לא סבירא כלל דרשות דספרי לא בלאו דלא תחוס ולא בעשה דוקצותה את כפה וכנ"ל:

ובאמת שיטות הרמב"ם במה שמנה כאן ב' לאוין לכאורה תמוה מאוד שהיא נגד התלמוד אולם נראה לי ליתן מקום לשיטתו ולבאר כל סוגיא לסברות הרמב"ם דלכאורה יש נעיין בסוגיא דאמור שם ת"ר מניין לרודף אחר חבירו להורגו כו' ומקשינן והא להכא הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא מניין לרואה בחבירו שטובע בנהר כו'. ולפום רהיטא עלה אצלי לחקור למצוא דוגמא לקושיא דתלמודא הנ"ל דקושיא כזו לא מצוי בש"ס להקשות אלא על אמורא דעושה ילפותא מאיזה קרא מקשה עליו דהא האי קרא מיבעי ליה על לימוד או דרש אחר אבל ברייתא שתנא שנאה לדרש הזה לא שייך להקשות כל כך עליו ממה דנמצא תנא אחר דורש בברייתא קרא הזה בענין אחר ודוקא על אמורא שייך להקשות עליו ולבטל דבריו אבל על ברייתא אף דמוצא להקשות עלה איזה פירכא מדרך התלמוד לתרצה ולפרש עד דאוקמה לה על מכונה אבל לא מצינו שידחה אותה מכל וכל ולומר עלה שהיא אינה נאמנת וכמו שעלה על דעת סמ"ג בפשט השמועה והנראה בזה דבאמת מה דמייתי תלמודא ואומר האי מיבעי ליה לכדתניא הרואה את חבירו כו' היא בעצמה רישא דברייתא דתנו רבנן דלעיל וכמו שהיא שנויה בת"כ ברייתא זו שהביאה הסמ"ג שם. וראיתי בילקוס שמואל בעובדא שהיה דוד עם שאיל במערה שאמר דוד מהתורה בן הריגה אתה דכתיב אל תעמוד על דם רעך אמר ר' אם בא אדם עליך ויכולת לו לא תעמוד לא תאמר אתחייב אני בדמיו לא תמלך הרגהו מיד כו' עכ"ל וראוי לומר דרבי יהודה לשיטתו קאי דלרבנן דדרשי בספרי מקרא דלא תחוס על ענין הזה להרוג את הרודף אפשר לא אצטריך קרא דלא תעמוד אבל ר"י דדריש קרא דוקצותה את כפה על ממון לא תחום יליף לה מעדים זוממין הילכך דייק למילף להריגות רודף מקרא דלא תעמוד כמבואר בילקוט הנ"ל: ואף על ר"י קשה מה שמקשה הש"ס הא האי קרא מיבעי ליה על שרואה חבירו טובכ וכו'. לכן נראה דעיקר הקושיא דמקשה תלמודא הוא משום דלפי זה שביארנו כולה חדא ברייתא היא ששנויה כך בת"כ וזה וודאי אי דרשינן האי קרא דלא תעמוד על רואה חבירו טובע בנהר ממילא תוכן פירושו דקרא דלא תעמוד על דם רעך כוונתו על דמו של האדם הנרדף וניזק בנהר או מחיה רעה אי ליסטין ומשמעותו דקרא הוא דלא תעמוד על דם רעך שקרוב להיות נשפך ונפסד אלא תראה להצילו מהנהר או מחיה רעה ומהליסטין. אבל עדיין לא שמענו מהאי קרא שיהיה מהצורך להרוג את הרודף דהא קרא קאי ואיירי בנרדף כנ"ל. וכל זהו לפי דרש המבואר ברישא דברייתא אבל בסיומא דמסיים בברייתא ומניין שאף לרודף אחרי חבירו להורגו או רודף אחרי נערה המאורסה שחייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד כו' ע"כ לפי דרשא זאת מתפריש משמעותו של קרא דלא תעמוד על דם קאי ואיירי בדמו של רודף וכמבואר בילקוט הנ"ל בדברי רבי יודן לא תאמר אתחייב אני בדמו לא תמלך. כלומר מפרש תעמוד לשון עכבה והמלכה אלא תהיה זריז להרוג את הרודף ולא תהרהר בדעתך איך אתחייב בדמו של זה עבור זה: וידוע דסתם ספרא הוא ר"י וספרא הוא ת"כ. נמצא דברייתא הנ"ל היא עצמה דברי רבי יודן אשר הובא בילקוט דדריש מלא תעמוד על הריגות הרודף כנ"ל:

ולפי"ז יש לפרש דתלמודא מקשה על האי ברייתא מרישא דידה דמבואר באותו ברייתא לדרוש ולפרש קרא דלא תעמוד קאי ואיירי על הנרדף שהוא טובע בנהר כו' ואח"כ דורש ברייתא זאת לא תעמוד על דם על דמו של רודף היינו שהורגין הרודף ומקשה הואיל ויש לך לדרוש לא תעמוד דקאי על הצלות הניזק והנרדף ופירוש האמור על דם כוונתו דמו של נרדה וטובע בנהר א"כ מנ"ל להאי תנא עצמו לדרוש עוד ולפרש קרא דלא תעמוד על דם קאי ואיירי בדמו של רודף שמותר להורגו ולהצילו בנפשו דילמא עיקר פירושו על דמו של נרדף וטובע בנהר שחייב כל אדם להציל מנהר. ומחיה רעה ומליסטין אבל להרוג לרודף אפשר מעולם לא התירה התורה ולא חייבה בלאו הזה וע"ז מסיק תלמודא שיש לנו גילוי מילתא לדרוש מההקיש דנעהמ"א דעכ"פ ראוי להציל אפי' של רודף וממילא ים לנו שפיר לדרוש הלאו דלא תעמוד על דם דמו של רודף ולאוקמי בלאו דלא תעמוד ועיקר הדרשא דהיקמא הוא לנו רק לגלות שיש היתר בהצלת דמו של רודף ולפיכך קרוב לפרש האי לאו דלא תעמוד על דם בדמו של רודף עיין בתוס' ד"ה להצילו דהקשו באמת למה לי כלל קרא על הצלתו מטביעות נהר ע"ש: ויותר נראה לבאר בזה דהנה התו' הקשו בד"ה להצילו וא"ת למה לי בטובע בנהר וחיה גוררתו כיון דילפינן דרוצח ניתן אפילו להצילו בנפשו השתא חבירו הורג כדי להציל התם לא כל שכן. אולם יש לבאר לתרץ זאת עם מה שחקרנו לעיל חדא באידך:

ובאמת יש לחקור טובא על מה דקבע תלמודא ילפותא להציל בנפשו של רודף הן בנואף והן ברוצח מקרא דאין מושיע לה הא יש לה מושיע מחוייב להושיע לה בכל דבר שיכול להושיע וקשה בזה כמו דדייקינן לעיל אקרא דלא תעמוד דברייתא יליף מיניה על הצלות טובע בנהר וליסטים באין עליו היינו הצלות הנרדף ועוד יליף מיניה להרוג את הרודף ומקשינן האי מיבעי ליה על הצלות הנרדף ועדיין להרוג הרודף מנ"ל כמו כן יש לדייק בהאי ילפותא דקבע תלמודא בקרא דאין מושיע לה דילמא לא אתיא אלא להציל אותה ולהושיע לה בכל מה דאפשר ואכתי להרוג את הנואף מנ"ל: לכן נראה דהענין הוא דזה ודאי אי לא הוה לן אלא חד קרא או קרא דלא תעמוד או האי קרא דאין מושיע לה לא הוה מצינן למילף מיניה אלא מה דמסתבר טפי היינו לטובע בנהר או ליסטים באין מחוייבין להציל הניזק והנרדף בכל האפשרי אבל אף להרוג את הרודף היינו להצילו בנפשו לא הוה מצינן לדייק מיניה וכן אי לא הוה לן אלא האי קרא דאין מושיע לה לחודא ג"כ לא הוה דייקינן מיניה רק להושיע לה בהצלתה כל מה דאפשר אבל להרוג להנואף אכתי לא הוה שמעינן מינה כנ"ל איברא אחרי שיש לפנינו תרתי הנהו קראי וממילא שמעינן דאידך קרא דרשינן מיניה להציל אפילו בנפשו היינו אפילו להרוג את הרודף בין שהוא רוצח או נואף דאי נימא דלא בא להשמיענו אלא הצלות הנרדף לחודא תרתי קראי למה לי בזה ואחרי אשר ע"כ מוכח דחד מהני קראי בא לנו למילף על הצלות בנפשו של הרודף ויש לנו הקישא דקרא מקיש נערה ורוצח להדדי ממילא קבעינן ילפותא בכל חד מהני קראי על הריגות רודף כפי האמת ולפי מה שפירשנו דבאותה ברייתא עצמה מפורש בה הצלות נהר והריגות הרודף ע"כ בדרך לא זו אף זו קתני לה ועיין דוגמא לזה (ב"מ דף ל) בדרשא דקרא והתעלמת דדורש מיניה בברייתא כמה דרשות ומסקנא דאינה צריכה אלא משום חדא ע"ש והכ"נ עיקר האמור דצריכא לנו להקישא דרוצח שבא ללמד ונמצא למד דהיינו דילפינן מההיקש דשייך הריגות דם הרודף וממילא דרשינן לח תעמוד ללאו על הריגות הרודף ודם רעך על הרודף קאי ואיירי שביארנו ומיניה ילפינן דאף בנערה שייך הלאו דנא תעמוד וא"כ שפיר שרוצח עם נערה בא ללמד וללמוד היינו דיליף מינה דשייך הריגה על הרודף והלאו דלא תעמוד ילפינן לנערה מרוצח. ואם כן למסקנא דסוגיא מתיישבת הברייתא על מכונה דשייך שפיר למדרש לאו דלא תעמוד על הרודף ואף זאת אפשר אם היה מביא תלמודא האי ילפותא דלא תחוס וקצותה את כפה היה חוקר הש"ס אפשר דהאי דרשא אממון קאי וזה לא מצינו כלל בתורה שיהיה על הריגות הרודף אבל אחרי שקובע למודא האי ילפותא דהקישא דרוצח לנערה ונמצא שיש לנו גלוי מילתא דהתורה מתיר דם הרודף בפשיטות יש לנו לדרוש קרא דנא תעמוד על דם איירי בדמו של רודף ואף קרא דלא תחוס מתפרש לנו על הריגות הרודף וכחכמים לגבי ר"י דיחידאי הוא וניחא מאוד דהרמב"ם קבע להלכה שחייב בהריגות הרודף בלאו דלא תעמוד כמבואר בתלמוד לפי המסקנא וגם בלאו דלא תחוס כרבנן דר"י ועשה דוקצותה את כפה:

בעובדא דדוד ושאול כשהיה שאול במערה שהיה דוד שם וכרת דוד כנף מעילו ואמר דוד לשאול ואמר להרגך ותחס עליך ואיתא בפרק הרואה (דף ס"ב ע"ב) ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מבעי ליה אמר ר' אלעזר אמר לו דוד לשאול מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה והתירה אמרה הבא להרגך השכם להרגו אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך ע"כ. ובהשקפה ראשונה יש להפליא טובא על דוד. אחרי שמבואר ברמב"ם ובסמ"ג שם שהמונע א"ע מהריגות הרודף עובר על עשה וב' לאוין. א"כ מה הועילה הצניעות שהיה בשאול לחוס עליו הואיל ובתורה כתיב לא תחוס וכפי הנראה אין לחלק בין אדם אחר לנרדף עצמו דכמו שאדם אחר עובר על זה. אף שבלעדו נעשה פסק הצלה כמו כן נרדף עצמו ראוי לומר שעובר על עשה וב' לאוין הללו אף שניצל אח"כ ע"י סיבה אחרת ומה לי הוא ומה לי אחר וגם על פירש"י בד"ה התורה אמרה אם במחתרת ימצא הגנב כו' וקשה טובא למה שביק רש"י כל סוגיא האמורה בניתן להצילו בנפשו ותפס סוגיא דמחתרת אמת בילקוט ראיתי שאמר דוד לשאול התורה אמרה אם במחתרת ימצא הגנב ואתה נמצאת עמי במערה מותר אתה ומותר דמך כו' וזהו דרך דרש להקיש מערה למחתרת. אבל עיקר הענין אין לו דמיון המערה למחתרת כלל אבל על רש"י קשה כנ"ל:

עוד שם בפרק הרואה (נ"ח ע"א) בעובדא דרבי שילא דר' שילא קרינה ממרא אמר האי רודף והתורה אמרה הבא להרגו השכם להורגו פירש"י גם כן התם מענין מחתרת ע"ש וקשה ג"כ כנ"ל למה שביק רש"י כל הסוגיא דניתן להצילו בנפשו ומביא רק ענין המחתרת ובהג"מיי פ"א מרוצח בענין האמור שם ברמב"ם דחייב להצילו בנפשו מביא ראיה על זה מעובדא דר' שילא ע"ש: ולהסביר דבר הזה לנכון נקדים לעמוד על חקירה אחת אשר חקרנו בענין דרודף הנאמר בו ניתן להצילו נפשו' ומשום הכי איתא בסוגיא (דף פ"ד) ובפרק הגוזל (דף קיג) דרודף ששיבר כלים פטור מפני שהתיר עצמו למיתה וכן הוא ברמב"ם סוף חובל ומזיק ע"ש ועלה אצלי להסתפק אם עיקר האי דינא לא נאמר אלא ברודף לעשות מעשה רציחה בידים בענין שחייב עליו בזמן הבית מיתות ב"ד אבל מי שרודף אחרי חבירו לעשו' לו איזה ענין שאין עליו מיתות ב"ד אלא מיתה בידי שמים כגון רודף לכפותו לפני ארי או להשיך בו נחש או להעלות סולם מהבור אשר יש שם אדם ודומה לזה אשר בכל הנהו עניינא אמור בפ' הנשרפין (דף ע"ז) דפטור ומבואר ברמב"ם פ"ב ופ"ג דמ"מ חייבין בדיני שמים ע"ש. אפשר בזה לא נאמר האי כללא דניתן להצילן בנפשן:

וכעין הערה זאת יש לי קונ' מיוחד בהאי ענין האמור דעל גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם הוא דווקא בשכופין אותו לעשות מעשה רציחה בידים או אפילו בכופין אותו לעשות עסק גרמות מיתה כגון לכופתו לארי ודומיהן אי אמרינן אף בהאי עניינא יהרג ואל יעבור או לא והארכתי שיש פלוגתא בזה עיין בתוס' פ' הבא על יבמתו (דף נ"ד) דמסקי שם דבעינן דווקא בגוונא האמור בקרא כאשר יקום איש על רעהו ורצחו היינו עושה מעשה בידים ובגילוי עריות ג"כ מעשה בעי ע"ש ועיין בתוס' סוף פ' בן סורר דהאריכו בזה וכפי הנראה דעת ר"ת שמתרץ באופן אחר מסתמא לא סבר האי חילוק ומצאתי לומר דפלוגתא דירושלמי ההובא בכ"ע פ"ה מהל' יסודי התורה דפליגי ר' יוחנן ור"ל בלא הורגו בידים תליא בעיקר הזה:

ומעתה הואיל ובחד קרא איתקיש נערה לרוצח ובא ללמד ונמצא למוד בהני תרי ענייני דיהרג ואל יעבור ובניתן להצילו בנפשו וא"כ ראוי לומר כמו ענין דיהרג ואל יעבור הוא דווקא במעשה בידים שחייב עליו מיתות ב"ד כמו כן האי ענין דניתן להצילו בנפשו הוא דווקא בעסק שעושה רציחה בידים שחייב עליו בימי הבית מיתות ב"ד:

ובסוגיא שם (דף ע"ג) דאמרינן על קרא דאין לנערה חטא מות חטא אלו חייבו כריתות מות אלו מיתות ב"ד ומסיק צריכותא דאינו לא נאמר אנא מות ה"א דווקא מיתות ב"ד אבל עריות דליכא אלא כרת לא ואי נאמר חטא לחוד ה"א אפילו חייבי לאוין ע"ש וא"כ ליכא לן לרבויי אלא חייבי כריתות אבל לא חייבי מיתות שמים ולכאורה יש לומר דתליא בפלוגתא דפליגי אביי ורבא בריש פ' אלו נערות אליבא דר' נחוניא בן הקנה דעושה חייבי כריתות כמיתות ב"ד ופליגי שם בחייבי מיתות שמים כגון זר שאכל תרומה אי הוה כמו כרת או לא ורבא סובר שם דאינו דומה לכרת ומסתמא הלכה כרבא ולפי הסוגיא דעיקר ענין דניתן להצילו בנפשו ילפינן לה מנערה לרוצח וא"כ כמו בנערה לא ניתן להציל' בנפשו אלא בחייבי כריתות כמו כן גבי רוצח אלו היה ברוצח חייבי כרת ניתן להצילו אבל בחייבי מיתות שמים כמו עניינא דכופתו לארי ונחש או להעלות סולם מהבור ודומיהן אפשר דאינו ניתן להצילו בנפשו וממילא יש לנו להסתפק לפי"ז בזה הרודף לעשות עניינים הנ"ל שאין בה אלא מיתות שמים וזה וודאי ענין מיתות שמים שיש עניו עי"ז לא מפטר מתשלומין דהא אפילו כרת לא פיטר מתשלומין דלית הלכתא כר' נחוניא בן הקנה ועיקר פטורא דשבירות כלים תליא בענין שניתן להצילו בנפשו הרי התיר עצמו למיתה עיין בש"ך סי' ש"פ ס"ק ב'. וא"כ אי נימא דהאי רודף לעשות מעשה לא מעניינים דליכא בו אלא גרמא דאין בו מיתות ב"ד ממילא חייב על שבירות כלים ואי נימא דאפילו האי ענייני ניתן להצילו בנפשו אזי פטור על שבירות כלים ועיין בריב"ש סימן רל"א דלאו דווקא מעשה בידים אלא אפי' גרמא נמי ובעובדא דר' שילא מגמ' ברכות דלא עשה ההוא גברא רציחה בידים והסוכר להרוג חבירו או השולח עבדו מבואר ברמב"ם פ"ב מרוצח דפטור מדיני אדם ואין בו אלא מיתה בידי שמים ומ"מ דן ר"ש אותו לרודף וקטלי' א"כ מוכח דאפילו בגרמא שאין בו מב"ד בימי הבית אעפ"כ דין רודף יש עליו אכן כבר חקרנו לומר סברא נכונה דאין מקום ללמוד ענין הצלות בנפשו מנער' רק בדבר שיש בו מב"ד ואף להרמב"ם דהלימוד הוא מקצותה את כפה נמי מבואר דאיירי מעסק רציחה הנעשה בידים אבל בגרמא לא ידענו ורק אפשר דענין גרמא נוכל לדמות לעסק מחתרת דליכא גביה אלא רשות ולא מצוה ולא חובה מחמת דלא ברירא כ"כ עסק רציחה של הבא במחתרת וזה הטעם דבעינן שם קרא על רשות לשארי כל אדם משום דהיה עולה על הדעת מחמת שלא ברירא כ"כ לא הי' ניתן רשות רק לבע"הב לבדו ולכן במקום שיש ע"י גרמא שקולי' הם בגדר א' כמו במחתרת וראיתי בהגמי"י סוף ה' גניבה דמדמה ענין גרמא לבא במחתרת ומעתה מדוקדק מאד מה דדייק רש"י לפרש בעובד' דר' שילא דאמר ליה רודף אתה והתורה אמרה מעסק מחתרת כיון דלא הוי אלא גרמא:

ושקטה ונחה נמי עובדא דדוד ושאול מה שאמר שמהתורה בן הריגה אתה ותחס עליך צממות שהיה בשאול. עי"ז נמנע דוד מלהורגו ואילו היה עניינו מעניני סוגיא דרודף הניתן להצילו בנפשו לא היה דוד עובר על עשה ול"ת דלא תחוס. אך זאת ידוע דכל שאפשרי להנצל מהרודף בא' מאבריו אסור להורגו. וזה וודאי שדוד היה קולע אל השערה וכמו שטען יואב עם אבנר המבואר באצדה דסוף פ' נגמר הדין. אך כל זה שייך באדם הדיוט הרודף אבל גבי שאול לא שייך זה דהיה מלך ותגזור אומר ויקם. ולא היה באפשרי להנצל ממנו בא' מאבריו ועוד דמסתמא לא היה שאול הורגו בעצמו שאין זה מנימוס המלך ומעשה דנוב יוכיח שציוה לדואג שיהרגם עכ"פ ממילא לא היה עושה שאול מעשה רציחה בידים רק שולח את עבדו להרגו המבואר בריש פ' האיש מקדש וברמב"ם פ"ב מרוצח דאין בזה מיתות ב"ד רק דין שמים דליכא בזה מצוה וחובה מעיקר דניתן להצילו בנפשו אלא מסיג מחתרת קאתינא עלה למילף דעכ"פ רשות יש להורגו א"כ שפיר היה רשאי דוד לחום עליו מלהרגו. ומדוקדק מאד מה דדייק רש"י לפרש בענין דוד ושאול גם כן מענין מחתרת בכדי שלא יקשה לנו איך היה רשאי דוד לעבור על לאו דלא תחוס משום צניעות דשאול:

ובעסקי בסוגיא ופוסקים בדינא דרודף ראיתי במ"למ פ"א מרוצח הלכ' ט"ו שמצא להסתפק ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להרגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו ומסיק דהמציל הבא להרוג את הרודף אם נתאמץ הרודף עליו והרגו נהרג עליו הואיל ויש מצוה להמציל להורגו אבל הרוצח שנתאמץ על גואל הדם אינו נהרג עליו והביא ממה שאמרו שאילו נהפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג עליו. והביא שם לשון ר' ירוחם נתיב ל"ב שכ' וז"ל ואם הבועל נהפך והרג לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג עליו כי רודף היה הקנאי כי אין מצוה להרגו אלא רשות בעלמא עכ"ל רי"ו. נמצא שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להרגו וגואל הדם הוה נמי רשות עכ"ל המל"מ שם:

ולדעתי דבריו מרפסן איגרא ולא תהיה כזאת בישראל להרבות שופכי דמים. דהנה לפי דבריו שתלה הדבר במצוה או רשות דבכל מקום שאין בו אלא רשות אם נתאמץ והרגו פטור ממילא גבי מחתרת שמבואר ברמב"ם שאין מצוה וחובה להרגו אלא היה רשות בעלמ' אם נתאמץ הגנב והרג את בע"הב או לשארי בני אדם שנתנו להם סנהדרין בימי הבית רשות להורגו וכמו שדרשו מדכתיב והוכה משמע בכל אדם הרשות נתונה משום דמיקרי רודף עיין בסוגיא וכ"פ הרמב"ם סוף הל' גניבה דאין בעסק הריגתו מצוה וחובה אלא רשות א"כ אם יתאמץ הגנב והרג לבע"הב או לשתרי בני אדם פטור. דהואיל ואין עליהם מצוה אלא רשות. ראוי להיות נקראים רודפים כמו על זמרי שאמרו בגמ' דמש"וה פטור זמרי עליו משום שהוא רודף ור' ירוחם קבע הטעם משום דאין בו מצוה אלא רשות ולכן הדבר קשה כתורמס לומר שהגנב לא היה נהרג על הריגת בע"הב ובתלמוד מפורש שהתורה קרא להגנב בן הריגה ואמרו שהתורה אמרה להורגו וקראו להגנב רודף נפשות על שם סופו והותר דמו ומשום הכי פטור על שבירת כלים ושארי הזיקית. ואיך נימא אנחנו שאם הגנב הזה הוציא מחשבתו הרעה מכח אל הפועל להרוג את בע"הב או לשארי מצילים לא יהרוג עליהם שהמצילים נקראים רודפים ולא הוא ולהמ"למ לישנא דר' ירוחם אטעיתיה שיהיב טעמא על פטורא דזימרי בהריגת פנחס משום שאין מצוה לפנחס אלא רשות. אולם באמת דברי רי"ו הנ"ל אונס מדוקדקים על מכונן כאשר נפרש אנחנו תוכן הדבר בעיקר טעמא דמילתא אף זאת שהמ"למ לא ביחן את דבריו לברר באיזה גואל הדם קבע את ספיקו דיש הרבה חילוקי דינים בענין גואל הדם בין אם הרגו קודם שנכנס אל עיר מקלטו ובין אם הרגו אחרי שנכנס לעיר מקלטו ויצא:

ובכדי לברר יסוד ועיקרי דברים הללו על בוריין נקדים לבאר מה שמחולק הרמב"ם עם מהרש"ל בענין רוצח שיצא מעיר מקלטו דהלכה כר' עקיבא האמור במשנה מכות (דף יב ע"ב) דאפילו גואל הדם אין בו אלא רשות ודלא כרי"הג דאמר מצוה על גואל הדם אך לרי"הג בשאר כל אדם הוה רשות ולרבי עקיבא הגירסא בכל הספרים הוא כך לר"ע דגואל הדם רשות וכל אדם אין חייבין עליו וכן הוא פסק הרמב"ם ע"פ גירסא שהיה לפניו ובכל הספרים רק מהרש"ל מגיה וגורם בדברי ר"ע וכל אדם חייבין עליו ובתוי"ט שם בפ"ב כתב וז"ל ספרים ישנים בכולם הגירסא אין חייבין עליו ומהרש"ל הוא שמחק תיבות אין ונראה משום דקשיא ליה היינו רשות היינו אין חייבין וה"ל להתנא לכלליננהו ולמיתנינהו בחדא רשות ביד גואל הדם וביד כל אדם וי"ל דכלפי דקרא נקט לגואל הדם בהדיא שנאמר ורצח גואל הדם הלכך אמר ר"ע רשות בידו כלומר התורה נתנה רשות לגואל הדם דבפירוש אתמר בכתוב ומכללא נמי שמעינן דכל אדם אם הרג אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מרוצח עכ"ל הת"יט: והגאון מהר"י פי"ק בהגהותיו הביא ראיה לשיטות רמב"ם וגירסא ישנה וז"ל דאם פליגי ריה"ג ור"ע בכל אדם מ"ט לא שאל תלמודא על זה מאי טעמייהו ובמאי פליגי אבל להרמב"ם אין שום פלוגתא בין רי"הג ור"ע גבי כל אדם אלא בגואל הדם לחודא עכ"ל:

ואני אומר איפכא דלכאורה אדרבא יש להביא ראיה מזה לשיטות מהרש"ל וגירסתו ומה שחקר מהר"י פי"ק למה לא שאל תלמודא מ"ט דפלוגתייהו בשארי כל אדם לק"מ כי נראה ברור דבמה דמפרש תלמודא טעמייהו גבי גואל הדם אי רשות או מצוה ממילא מתפרש בזה טעמייהו דפליגי בכל אדם אי חייבין אי לא. דנחזי אנן דבגמרא מפרש טעמא דר' יוסי הגלילי דסובר מצוה מדלא כתיב אם רצח וטעמא דרבי עקיבא דאי למצוה הל"ל ירצח ורש"י מפרש ורצח איכא לפרושי לשון ציווי כמו ועשה בצלאל ואיכא לפרושי רשות כמו ועשה ה' להם ע"ש:

ובקרא כתב ואם יצא כו' ומצא אותו כו' ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם והנה לרבי עקיבא דסברתו לפרש ורצח לשין רשות כמו דהוה כתיב אם רצח ממילא האי סיומא דמסיים בה קרא אין לו דם. הוא המשך מל מה שלמעלה הימנו והיינו דקפסיק קרא ואמר דאם ירצח הוה הדין דאין לו דם וכמו שאומר בקרא גבי מחתרת דאם הוכה במחתרת אין לו דם. עיין ברש"י דמפרש דהרי הוא כהורג את המת שאין לו דם וא"כ דתיבות אין לו דם אינו מיותר דצריכא לסיומא דמילתא על אם ירצח גואל הדם להרוצח איך דינו מוכרח הכתוב לפסוק דינו ולומר שהוא פטור כהורג את המת ונמצא לא מצינו בקרא רק דינו דגואל הדם שהיה פטור אבל שאר כל אדם לא נזכר כלל לפטורא בקרא וממילא ראוי לחייבו כמו ענין של רציחות גואל הדם את ההורג בשגגה בהליכתו לערי מקלט דפסק הרמב"ם דגואל הדם פטור עליו ושאר כל אדם חייב עליו דלא נזכר בקרא רק פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח ובקרא כתיב והכהו ולא והוכה כדכתיב במחתרת דדרשינן והוכה בכל אדם ומפרש"י מדלא כתיב והכהו ע"ש. עיין בסוגיא (דף י ע"ב) וברמב"ם פ"ה מרוצח וכל זה לר"ע אבל לרי"הג דמפרש הקרא דורצח בלשון ציווי וכמו דהוה כתיב ירצח דהכתוב מצוה על הגואל הדם שירצח את הרוצח כשיצא ממקלטו ממילא האי סיומא דמסיים אין לו דם בהאי קרא אין לו המשך וקישור על עסק ציווי הריגות גואל הדם להרוצח. דהואיל והכתוב מצווה לגואל הדם שיהרוג לרוצח פשיטא ופשיטא שאין לו דם ובקרא דוקצותה את כפה לא תחוס עיניך דמפרש הרמב"ם ע"פ ספרי דזהו עשה ול"ת מצוה וחובה להרוג את הרודף לא מסיים שם קרא דאין לו דם. משום דהואיל ובמצוה וחובה מדבר הכתוב פשיטא שאין לו דם. ובאמת גבי מחתרת דקמסיים קרא דאין לו דמים אין שם מצוה אלא רשות. עיין בתוס' (דף ע"ג ע"א) ד"ה אף רוצח כו' דהוכיחו דגבי מחתרת הוה רשות מדכתיב בקרא אין לו דם ע"ש. א"כ מבואר דהיכא דקרא במצוה וחובה איירי לא שייך לומר בו אין לו דם ואף בהליכת רוצח בשנה לערי מקלט דאין מצוה וחובה לגואל הדם להורגו רק אם הורגו פטור קמסיים קרא שם בפ' מסעי ולו אין משפט מות. דמפרש תלמודא דקאי על גואל הדם דאם הרגו אין לו משפט מות על הריגתו. אבל גבי מצוה כמו דמפרש רי"הג לדייק מדלא כתיב אם רצח אלא ורצח ע"כ משמעתו כמו ועשה בצלאל שהוא לשון צווי שהכתוב קבעו למצוה על גואל הדם שירצח את הרוצח כשיצא מעיר מקלטו. א"כ האי סיומא דקמסיים בו קרא אין לו דם אין לו פירוש כלל. כי כבר פסקה קרא למילתיה במה שמצווה לגואל הדם להורגו וממילא דסיומא דאין לו דם אין לו קישור המשך כלל לענין שלמעלה דאיירי שם ממצוה של גואל הדם דאחרי שמצוה עליו פשיטא שאין לו דם ופטור על הריגתו. וא"כ מוכרח רי"הג לפרש ולומר דהאי סיומא דאין לו דם לא קאי על גואל הדם אלא על אדם אחר שמצוה אין עליו להורגו כמו על גואל הדם אבל עכ"פ רשות יש לו ופטור עליו ועליו קאמר קרא דאין לו דם כלישנא דאמרו אמחתרת ונתבאר הטיב דלשיטות מהרש"ל נכון מאד מה דסובר רי'"הג דאף לכל אדם יש רשות ור"ע דסובר דקרא ורצח משמעותו אם רצח נמצא שסיומא דקרא דאין לו דם קמסיים ופסקו למילתא דענין גואל הדם איך הוה הדין אם הרגו ומקושר הוא לשלמעלה לענין דגואל הדם דקאיירי קרא בי' ואינו מיותר כלל. ממילא שאר כל אדם אין לנו מקום לפוטרו וכמו שעת הליכתו לעיר מקלטו דלא פטרינן אלא לגואל הדם ולא אחר דאין לנו שום לימוד לפטור אחר וגבי מחתרת הוא דדייקינן מדכתי' והוכה משמע דרשות לכל אדם עיין שם ברש"י (דף ע"ב) דדייק מדלא כתיב והכהו ע"ש ובאמת בהליכתו של רוצח למקלטו בפ' שופטי' כתי' והכהו נפשי משום דלא פטר קרא רק לגואל הדם לחודא וכאן נמי בפ' מסעי דקרא קאי ואיירי רק בגואל הדם לבדו דכתיב ורצח גואל הדם היינו אם רצח מסיים קרא ואמר דאין לו דם וממילא ליכא לן שום לימוד על אדם אחר כלל. נמצא לגירסת מהרש"ל מתפריש שפיר כולה מילתא דפלוגתא דרי"הג ור"ע. ובאמת תלמודא מקשה מ"ט על כולה פלוגתא בין במאי דפליגי בגואל הדם רשות או מצוה ובין במאי דפליגי אשאר כל אדם אי פטור או חייב ובמאי דמסיק תלמודא דפליגי בפירושו דקרא במה דכתיב ורצח אי מצוה קאמר רחמנא או רשות מתרצי בזה שפיר כל עיקר פלוגתייהו בין פלוגתא דרשות או מצוה דגואל הדם ובין רשות או אין רשות דשאר כל אדם וכנ"ל:

אמנם שיטות הרמב"ם הוא כפי נוסחא שהוא בכל הספרים וכמי שהעיד התי"ט שנוסחאות מספרים ישנים הוא הגרסא בר"ע כל אדם אין חייבין עליו. ולכן פסק כך בפ"ה מרוצח אולם ליישב ע"פ נוסחא וגירסא זאת כל פשט השמועה העלתו בזה בעז"הית דרך נכון מאוד ביסוד ושורש פלוגתא דרי"הג ור"ע: ובהשקפה ראשונה יש לדקדק מפני מה איפלגי רי"הג דווקא בהאי קרא דורצח דכתיב גבי יציאות הרוצח ממקלטו. אי משום דכתב רש"י דתיבות ורצח יש לפרשו על רשות או בדרך צווי. קשה דהא זה וודאי גם תיבות והכהו נפש דכתיב ברוצח שהולך למקלט ג"כ יש לפרש בדרך צווי כמו דכתיב בפ' תצא בענין מלקות והפילו השופט והכהו כדי רשעתו דמשמעו על דרך ציווי דווקא וכן במחתרת דכתיב שם והוכה נימא ג"כ לפרשו על מצוה מדלא כתיב אם יוכה וכן בהליכתו לערי מקלט דכתיב והכהו ולא כתיב אם יכהו ומ"מ ליכא מאן דפליג התם ומפרשינן דבדרך רשות המה אבל לא למצוה לדברי הכל אף דיש לפרשו על מצוה ולדייק בהו מדלא נקט להו בלשון אם כדדייק רי"הג גבי ורצח:

אך אמיתתן של הדברים המה דלא מצי רי"הג לפלוגי רק בהאי קרא דורצח האמור ביציאות הרוצח מעיר מקלטו ולדייק בו מדלא כתיב אם ירצח. אבל בשארי עניינא לא הוה מצי לדייק כך. דגבי מחתרת דפתח שם קרא באם דכתיב אם במחתרת ימצא והוכה ממילא לא צריכא לן קרא לפרושי ולומר אם הוכה. כי היכי דלא נשתמע דדילמא למצוה ובלשון ציווי נאמר הואיל ובהאי קרא פתח באם ממילא תיבת והוכה קאי ואיירי על מה דפתח בו והוי כמו דהוה אמר אם הוכה. ועוד דמוכח מסיומא דקרא דמסיים אין לו דמים ע"כ דעל רשות נאמר והוכה כמו שהוכיחו התוס' (דף ע"ג ע"א) ד"ה אף רוצח כו' ע"ש והתם ליכא למימר דאין לו דם קאי אשארי בני אדם ובע"הב הוה מצוה דהתם כלל מעיקרא הבע"הב ביחד עם שארי בני אדם בתיבת והוכה דדריש והוכה מכל אדם בדרך כלל ולא פרט לבע"הב בפני עצמו:

ואף בהליכת הרוצח בשגגה לעיר מקלטו נמי לית לן לפרושי תיבות והכהו נפש בלשון צווי כלשון והכהו השופט הנאמר בפ' תצא במלקות דהתם כל שייאטות דקרא בדרך אם נאמר דהא פתח קרא ואמר פן ירדוף גואל הדם כי יחם לבבו ממילא גם תיבות והכהו נמי בדרך אם נאמר כלומר אם הכהו אין לו משפט מות ועוד מוכחא טובא ממאי דמסיים ביה קרא ואמר אין לו משפט מות. דמפרשינן דקאי על גואל הדם שאין עליו מיתות ב"ד עיין ברש"י בסוגיא דמכות (י' ע"ב) ד"ה ברוצח כו' א"כ מוכח דוהכהו בדרך אם נאמר ולא בלשון ציווי:

וכבר הערנו בזה למעלה דבהליכתו לעיר מקלטו אפי' רשות לא היה בו לגואל הדם דהא אמר רב הונא שם במכות (י' ע"ב) אם הרג גואל הדם לרוצח פטור משום דמפרש אין לו משפט מות על גואל הדם קאי מפרש"י שם דה"ק ולו אין משפט מות לא היה מתיירא מבית דין כו' עיין שם וידוע דבכל מקום דנאמר בתלמוד בעסק רציחה דפטור פירושו פטור אבל אסור היינו שמיתות בית דין לא היה עליו אבל דין שמים היה עליו כמו כל הני עניינא האמורין בפרק הנשרפין בכפתו לפני ארי והשיך בו נחש או ברעב שסופו לבוא או הוריד הסולם מהבור אשר יש שם אדם דנקט תלמודא בכולהו פטור וכן בשולח עבדו או שוכר גזלן להרוג את חבירו בריש פרק האיש מקדש דנקט לישנא דפטור. ומקשה תלמידא מכלל דמיתת שמים נמי פטור אמאי משום דמפרשינן מה דפליג שמאי הזקן ואמר חייב כוונתו על דין שמים ולכן מקשה איך אפשר דת"ק פטר ליה לגמרי עד דמתרץ בי דינא רבא ובי דינא זוטא איכא בינייהו ע"ש:

וכן מבואר ברמב"ם פ"ב וג' מרוצח דהן בשלוח עבדו להרוג לחבירו וכן בכל הנהי ענייני האמורין בפרק הנשרפין דנקט בהו לשון פטור אינן פטורין אלא מדיני אדם אבל חייבין בדיני שמים ומיקרי בר שופך דם ודורש דם ידרוש דבר זה ממנו ביוה"ד עיין סם וכן בהורג ט ה דרבא אמר סתם ההורג הטריפה פטור עיין (סנהדרין ע"ח ע"א) והרמב"ם בפרק ב' דייק ונקט פטור ממיתות ב"ד בימי הבית משמע דחייב בדין שמים:

וא"כ רב הונא דנקט הכא גבי הריגות גואל הדם לרוצח בהליכתו לעיר מקלטו דפטור משמעו שעכ"פ דינא דשמים יש עליו וכדדייק רש"י לו אין משפט מות מבית ת דין פשיטא ופשיטא דאם נמלך בב"ד לא היו מורין לוהיתר.. אדרבא ב' ת"ח מוסרין לו לדבר לגואל הדם שלא ינהיג עמו מנהג שופכי דמים וכמו דכתב הרמב"ם על כל הני עניינא דפטורין מבני אדם אבל מכל מקום מכלל שופך דם המה ע"ש:

ונמצא שאין רשות לגואל הדם להורגו בהליכתו למקלט מה שאין כוגבי מחתרת אמרינן דמצוה הוא דליכא בו אבל רשות על כל פנים היה עליו לכל ודם להורגו ואפילו אם היה נמלך בב"ד היו מורין לו כך שיש רשות להורגו. כלישנא דחז"ל גבי מחתרת התורה אמרה הבא להורגך השכם והרגו וטעמא דמילתא דכך דייקו לישנא דקראי במחתרת כתיב אין לו דמים משמעו שאין עליו דרישות דם כלל והרי הוא כאילו מה וכך פרש"י בחומש ממילא לא נקרא ההורגו שופך דם כלל. ואף בדינא של שמים אין דורשין דמו מעיקרא שברשות נהרג אבל בהליכות רוצח לעיר מקלטו שנאמר אם הרגו גואל הדם אין משפט מות לגואל הדם עליו אבל לא נאמר אין דם לרוצח משו"ה ראוי לומר בו שיש עליו דרישות דם מדין שמים ודורש דמים ידרוש דמו וההורגו בר שופך דמים ואינו ידוע אי בי דינא רבא או בי דינא זוטא ומאן הוא דסליק לעילא כדאיתא במכות (דף כ"ג) עיין תשובת מיימונ"י לנזיקין סימן ט"ו אבל על כל פנים דין שמים יש על גואל הדם שהורג להרוצח בהליכתו למקלטו כנ"ל ודוקא בהאי עניינא דיצא רוצח ממקלטו דכתיב ומצא אותו גואל הדם ורצח גואל הדם שלא פתח כלל האי קרא בלשון אם מדייק שפיר ריה"ג דע"כ בלשון ציווי נאמר דאל"כ הל"ל אם רצח הואיל ולא נזכר עדיין בהאי קרא לשון אם אלא למצוה קאמר קרא ומצווה על גואל הדם שירצח אותו. ואפשר להסביר טעמא דקרא לריה"ג דקבע רחמנא זאת למצוה ע"פ מה דאיתא ברש"י סנהדרין (דף נ"ז ע"א) ד"ה נהרג עליו כו' דרוצח בשוגג שופך דם גמור אלא רחמנא חס עליה עכ"ל א"כ ראוי לומר דרחמנא חם עליה ונתן לו כפרה עיר מקלט וזה שלא קיבל עליו כפרות התורה במאי דחס עליו א"כ שפיר מצוה לגואל הדם להורגו על רציחתו ושפיכות דמו ולפי מה דהוכיח ריה"ג דהאי ורצח בלשון ציווי נאמר כמו וקצותה את כפה שהביא הרמב"ם פרק א' מרוצח ממילא אין שום שייכות קישור המשך לסיומא דקמסיים אין לו דם על גואל הדם דאיירי ביה מעיקרא בקרא דהואיל ומצוה יש לגואל הדם פשיטא שאין עליו דרישות דם מהריגות הרוצח הזה משום הכי מפרש ריה"ג דע"כ מאי דקאמר קרא אין לודם. קאי ואיירי על שארי בני אדם שאין קביעות עליהם על כל פנים הי' להם רשות לכל אדם להרגו ולא נקראים עליו שופכי דם ודורש דמים לא ידרוש דמו אפילו בדיני שמים משום דאין לו דם ואפילו היו נמלכים בב"ד נותנין עליו רשות לכל אדם כמו גבי מחתרת ומטעמא דכתיבנא מרש"י דסנהדרין שהורג בשגגה רוצח גמור הוא:

וסברות ר"ע דפליג על ריה"ג ואמר דאי לקביעות מצוה קאתי קרא דורצח הל"ל ירצח דאז הוה ההכרח לפרשו על מצוה דווקא אך אף דיוקא דקדייק ריה"ג דאם על רשות הל"ל אם רצח עדיין לא מצא ר"ע לדחותו מכל וכל וקשה דאי על רשות קאיירי רחמנא הל"ל אם רצח לפיכך נרא' לומ' דלא לגמרי פליג ר"ע על ריה"ג ולעשותו רשות גמור כשארי רשות אלא דעכ"פ יש בו קצת לחלוחית של מצוה רק כלפי שאמר ריה"ג דמצוה גמורה וראוי לחושבה למצות עשה מרמ"ח מ"ע ע"ז קפליג ר"ע ואמר שאינה כך אלא נגד מצוה גמור' ראוי' לקוראה רשות עיין בביצה (דף ל"ו ע"ב) דאמרינן שבות ורשות ומצוה ומפרש"י שם שבות נקרא דבר שאין בו שום לחלוחית מצוה ורשות נקרא דבר שהיא קרובה למצוה ומצוה נקרא מה שהיא מצוה גמורה ולגבי בתראה דהוה מצוה גמורה קרי לה למציעא רשות ע"ש. כן נמי הענין לר"ע האי מילתא דהריגות גואל הדם לרוצח דמצוה גמורה כמו דסבר ריה"ג דחי לה ר"ע מדלא כתיב ירצח א"כ מוכח דלאו מצוה גמורה. ועכ"פ רשות גמורה נמי לא הוה מדלא כתיב אם רצח וע"כ שיש בזה קצת לחלוחית מצוה וכלפי ריה"ג שקראה מצוה אמר ר"ע וקראה רשות וממילא שיש קצת איזה לחלוחית הידור מצוה ע"ד שאמור בקדשים כל זמן שלא שנה עליו לעכב הוה רק למצוה בעלמא כמו כן נמי בערך הזה הוה עניינא דאליבא דרבי עקיבא דלמצוה גמורה לחושבה למ"ע כמו לריה"ג קדחי לה שפיר דאם כן הוה ליה למימר ירצח אע"כ שאינה מצוה גמורה לחושבה בין התרי"ג מצות. אבל קצת מצוה יש בה וניחא דלא כתיב אם רצח דאז הוה משמעותו רשות גמורה וכו' וכל עסק דררא ולחלוחית של מצוה הוא אינו אלא בגואל הדם עצמו אבל באדם אחר הוה רשות גמורה כמי במחתרת דכל ענין מחתרת לית בו אלא יסוד רשות בעלמא כמו כן הכא הוא על שארי בני אדם ועל שארי בני אדם נאמר בקרא אין לו דם דלפי ביאורנו ראוי לומר דאפילו לר"ע דמוכחא מדלא כתיב אם רצח דעכ"פ יש קצת מצוה בגואל הדם שיהרוג את הרוצח מטעם אשר ביארתי מרש"י סנהדרין (נ"ז ע"א) אם כן ממילא אפילו לרבי עקיבא האי סיומא לא צריכא לן על הריגות גואל הדם דפשיטא ופשיטא שאין עליו דרישית דם הואיל ויש אפילו קצת מצוה בו אע"כ דקאי הקרא על שארי בני אדם דאין בהם אלא רשות גמורה בקביעות ולא שום מצוה אפילו לחלוחית ודררא בעלמא לית בה והן הן דברי ר"ע שאמר רשות ביד גואל הדם כלפי ריה"ג דקראו מצוה קראו ר"ע רשו הומם דיש בגואל הדם קצת מצוה כלפי זה אמר דשארי בני אדם אין חייבין עליו אבל באמת אפילו רשות היה להם להרוג לכתחילה הואיל דקרא דאין לו דם קאי עלייהו וכך מבואר להדיא ברמב"ם פרק ה' הלכה י' יצא מעיר מקלטו בזדון הרי זה התיר עצמו למית' ורשו' הי' לגואל הדם להורגו ואם הרגו כל אדם לא היו חייבין עליו שנאמר אין לו דם משמע דמפרש שתיבות אין לו דם קאי על שארי בני אדם אבל גואל הדם עצמו לאו מאין לו דם נפקא לה אלא קרא דורצח מתפרש הכי להיתרא מדיצא ממלקטו התיר עצמו למיתה מפני שרוצח גמור ההורג בשגגה כמו שביארתי מרש"י דסנהדרין דחס רחמנא עליו לכפרה ע"י מקלט וכשיצא הפסיד כפרתו:

ועתה אסורה נא לדברי המל"מ דריש פרק א' מרוצח מה שחקר על גואל הדם שהי' לו רשות להרוג הרוצח בשגגה ממילא היא איירי בהאי רוצח שיצא ממקלטו שעליו נאמר אליבא דריה"ג ולר"ע רשות בודאי אין ראיה כלל מה שמביא מזמרי שאינו נהרג על פנחס משום דשאני פנחס שאם בא למלך בב"ד אין מורין לו לעשות זאת וכמבואר בפי' משניות להרמב"ם דאם עשה מעצמו אין עליו עונש ולפיכך שפיר נקרא רודף וכמבואר בפירוש משניות הנ"ל דמשום הכי פטור זמרי הואיל והתורה לא גזרה על זמרי מיתה משא"כ גבי רוצח שינא ממקלט דאפילו לרבי עקיבא דרשות לגואל הדם אם בא למלוך בב"ד מורין לו כך שיש לו רשות להורגו כמו במחתרת ואפילו שארי כל אדם לגירסות שיטות הרמב"ם היה להם רשות להורגו שאין לו דם שהתיר את דמו ביציאתו ממקלטו אם כן יש לנו ללומדו מזמרי ולדעתי ברור שהרוצח חייב על הריגות גואל הדם כמו כן הגנב במחתרת שחייב על הריגות של בעה"ב או לשארי כל אדם אחרי שהמה עושים ברשות ממילא היה עושה שלא ברשות ורוצח גמור מיקרי ודיוקא פנחס שמבואר בירושלמי שהביא בעל מגדול עוז בה' איסורי ביאה שלא ברצין חכמים עשה שפיר נקרא רודף שיהיה פטור זמרי עליו. מה שאין כן הני עניינא אולם בהאי רוצח בשגגה בשעת הליכתו למקלט כשרודף גואל הדם אחריו להורגו בזה באמת יש לחקור טובא אי לדמותו לענין זמרי וכמו שפטרינן לזמרי אם נתאמץ והרג את פנחס מפני שעשה שלא ברשות ב"ד שלא היו מורין לו ב"ד דבר הזה כן בפשיטו' אין ב"ד מורין לגואל הדם בהליכתו למקלטו ואדרבא ב"ד מוסרין לו ב' ת"ח שידברו על לבו של גואל הדם למנעו מלהורגו א"כ דומה שפיר לזמרי אך לפי מה שחקרתי יש פנים לכאן ולכאן לפי מה שמבואר בפי' משניות להרמב"ם הטעם לפטור זמרי מפני שהתורה לא גזרה הדין להרגו ע"ש כלומר שענין הריגת הבועל ארמית ע"י הקנאי לא נזכר כלל בתור' שורש ענין הזה רק דהוא הלמ"מ וידוע מה שביאר הכ"מ בפרק א' מאשות דאף ענין דיש עליו הלמ"מ נקרא דברי סופרים ולא מן התורה ע"ש וא"כ שפיר נקרא פנחס עליו רודף משא"כ הריגות גואל הדם להרוצח בהליכתו למקלטו אף שאין ב"ד נותנין לו רשות אם נמלך מ"מ פטורו מפורש ומבואר עכ"פ בתורה דכתיב ולו אין משפט מות א"כ עדיפא עניינו מעסק הריגות פנחס את זמרי דהוא מדברי סופרים ויש עוד פנים לומר איפכא דלפי מה שאמר רב הונא שגואל הדם שהרג להרוצח בהליכתו למקלט פטור וכבר הארכנו שבכל מקום שנזכר בעסק רציחה בתלמודא פטור כוונתו דעכ"פ דין שמים יש עליו דינא רבא או זוטא ממילא שפיר ראוי לומר דאם נתאמץ הרוצח להרוג את גואל הדם פטיר עליו משים דגואל הדם דין רודף יש לו ואף הכתוב קראו רודף דכתיב פן ירדוף גואל הדם כו' משא"כ בפנחס אם הרג לזמרי בקנאתו לש"ש אין עליו שום דין שמים כלל וכלל ולשון הרמב"ם בפ' ט' מאסורי ביאה שהיא ממזורזין ומשובחין א"כ יותר מסתבר לפטור הרוצח בק"ו מזמרי כנ"ל:

וביותר צריך הדבר חקירה ועיון גדול דלפי מה שביארנו שבהריגות גואל הדם לרוצח בזמן הליכתו למקלט נאמר בו לשון פטור בתלמוד וברמב"ם בכל מקים שאמרו פעור משמעותו דעכ"פ דין מיתות שמים יש עליו ואף זאת כבר ביארנו דבכל הנהו עניינא דשולח עבדו להרוג לחבירו או כיפתי לארי ודומיהן כל הרודף לעשות אחת מהנה דין רודף גמור היה לו וניתן להצילו בנפשו כמו לכל רודף שהוא רודף לעשות עסק רציחה במעשה בידים ולא היו מחלקין בין יש עליו דין מיתות ב"ד אי דין מיתות שמים א"כ היה מהראוי לומר דלהאי גואל הדם שרודף אחרי הרוצח להרגו בהליכתו למקלט דין רודף גמו' להצילו בנפשו ואם נאמר כך קשה על הא דאמרינן דמוסרין לו ב' ת"ח לדבר על לבו טפי היה לו לומר שניתן רשות לב' ת"ח הללו בימי הבית לעמוד כנגדו ולכן צע"ג בזה דהנה כבר הארכתי בקו"נ הזה דלפי האמור דזמרי איני נהרג על פנחס משום דפנחס רודף כמו כן ראוי לומר דאף לאדם אחר היה מיתר בימיהם להורגו את פנחס רק משום דיש לזמרי דין דיכול להנצל בא' מאבריו א"כ דווקא לזמרי יש רשות ולא לאחר כמו שהארכתי אבל האי עניינא דגואל הדם בהריגות הרוצח הנ"ל אם יש היתר להרוצח להתאמץ נגדו משום דיש דין רודף להגואל הדם ממילא מה לי הוא ומה לי אחר הא לא מצינו בשום אדם שיש לו דין רודף לחלק בין נרדף לאדם אחר ע"כ אין בידי הכרע:

עוד יש לי לעורר מה שמצאתי לחקור בעניינים הללו הנה האי רוצח שיצא מעיר מקלטו נראה דפטור על שבירות כלים ביציאתו כמו רודף להרוג או אחר ערוה דמבואר ברמב"ם פ"ח מחובל ומזיק דפטור משים דהתיר עצמו למיתה ברדיפה זאת. ממילא ה"ה כאן שכתב הרמב"ם פ"ה מרוצח דיצא במזיד התיר עצמי למיתה עכ"ל רק שצריך לחקור עד כמה היא פטיר אם היא פטור כל ימי משך היותו חוץ למקלט או רק בשעת חזרתו גם בפנחס וזמרי צריך לחקור אם זמרי פטור על שבירות כלים מחמת שהותר למיתה לקנאין שיפגעו בו בשעת מעשה ועדיפא טפי משארי בועלי עריות דלא ניתן להצילן בנפשן משעת ההעראה ואילך עיין (בד' ע"ג ע"ב) וכאן כל שעת מיתה הותר למיתה גם יש לעיין אם פנחס שיבר כלים בהליכתו לפי מה דקראו תלמודא רודף ראוי לומר דפטור דהא זמרי פטור על הריגתו אי אפשר הואיל ואדם אחר חייב על הריגתו חייב על כלים עיין ב"ק ד' כ"ב ע"ב ד"ה בגדי ע"ש הטיב:

תוכן העניינים

שות גליא מסכת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה