שות גליא מסכת· רבי דוד מנובהרדוק
הלכות ריבית ה
ו שאלה נשאלתי בעובדא שהיה בק"ק הלוסק בקטנה שהשיאוה אחיה ואמה ואח"ז נעשה בעלה חולי ונכבד עליו חליו עד מות ולא היה זמן מספיק לעשות גט ואמר המורה שנמצא שם לעשות מיאון ע"פ שאמרו אחיה ואמה שהיא רק בת אחד עשר שנה ועשה המורה לה מיאון על תנאי מחמת שהיה המורה מסופק בדעתו אם מועיל מיאון בזה"ז ועשה על תנאי אם יועיל ע"פ הדין ואם לא יועיל ע"פ דין לא יהיה המיאון מיאון מחמת שחשש שעי"ז שיסתפק הדבר ויהיה חליצה פסולה שתהיה צריכה לחזור על כל האחין ונשארו יבמין קטנים ואח גדול הלך לעבודת הקיר"ה למקום רחוק הרבה:
ופיקפקו איזה חכמים אם להתירה להנשא ע"פ מיאון ההיא וגם זאת בשעת מיאון לא היה נודע מספר שנותיה רק ע"פ אמה ואחיה ואח"ז נתברר ע"פ עדים כד"ת ופיקפקו ע"מ שהביא הרמ"א סי' קנ"ה שהר"מ מרזבורק ומהר"י מינץ החמירו בדבר והובא ביש"ש פ' ב"ש סימן י"ז שנטה דעתו להמחמירין שלא למאן בזה"ז. והד"מ הביא דעת מחמירין והביא שעכ"פ נעשה מעשה כדעת המתיר והביא שם איך שמהר"י מינץ הרבה ראיות להחמיר ע"ש ובשו"ע סוף סי' קנ"ה נטה רמ"א דעתו ג"כ לדעת המתיר להלכה ע"ש וראיתי שטעם האוסרין הוא משום גזירה שיאמרו הבריות א"א יוצאה בלא גט בע"כ של האיש וגם שמא תמאן בפני שאינם יודעין דיני המיאון וזמן המיאון ושמא תמאן יתומה שאביה קידשה בחייו עיין באורך ביש"ש ובמינ"ץ:
א תשובה ואמרתי להשיב שראוי להתיר אשה בנ"ד דאף שאפשר שראוי שלא למאן לכתחילה במקום שאין השעה צריכה לכך אולם עובדא הנ"ל שיש מקום לבוא לידי עיגון המתנת אח קטן וגדול שם ענין זה דוחה כל חששות וחומרות שיש בעסק מיאון. הנה מצינו דוגמא לזה שהובא בשו"ע סי' קמ"ה סעיף ט' די"א דלכתחילה אין לגרש ע"י תנאי אלא יגרש סתם ויקבלו בגזירת הקהילות ע"ש ודבר זה יסד הר' ר' יחיאל מפריש כאשר הובא במרדכי פ' מי שאחזו והד"מ הביא שהתשבץ כ' עליו אחרי שרוב הפוסקים לא החמירו כדבריו אין לנו אלא דבריהם ע"ש. והרב ר' יחיאל קדם בזמן טובא קודם הר"מ מרוזבר"ק ומהר"י מינץ שיסדו חומרות המיאון. ואעפ"כ התשב"ץ שהיה זמן הרבה אחרי המרדכי חלק על חששות שלו והתיר. מכש"כ במיאון שנעשה גדולים חולקים בימיו של הגוזרים ונעשה מעשה ומעשה רב. ואגב אבאר כאן לזיכרון שבדיני תנאי גט יש הרבה יותר פרטי הלכות התלוין בשער אשר בקל יש לחוש לאינן בקיאים בזה כמו ענין תנאי קודם למעשה שנמצא בסדר גיטין שלנו אות רל"ג בגט על תנאי שיסיים התנאי אחרי אומרו הרי זה גיטך. וראיתי במ"למ פ' ו' מאישות שאינו נכון להתחיל באמירות הרי זה גיטך משום דזה נקרא מעשה קודם לתנאי אלא צריך להתחיל קודם את התנאי ע"ש באריכות. וראיתי בספר גט מקושר בשער ששי האריך בענין זה איך שבעל סידור גט נתן מכשול זה לדור יתום כמונו ע"ש. ולא ידעתי למה לא זכר שכבר קדמו המ"למ כנ"ל בזה:
נחזור לנ"ד מסתמא ידע וראה הרמ"א שלא נתקבלה גזירה וחששה דמיאון ולא פשטה התקנה בכלל ישראל ולכן קבע להתיר בשו"ע שם וגבי גט תנאי עשה זכר בשו"ע שראוי לחוש לכתחילה שנראה אצלי חששות דתנאי יותר מחששות מיאון ומ"מ אף בגט תנאי כשהשעה צריכה לכך כמו בכהן ודומה לזה אין נמנעין מלעשותו ואף בלא כהן כשהחולי מתעקש שלא ליתן כי אם על תנאי מכש"כ עסק חומרות חששות דמיאון יש לדחות בשעה שצריכה לכך ומצינו בגיטין דף י"ט ע"א שם כדאי ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ופירש"י שם היינו שהלך הבעל לדרכו או ניסת ע"ש. ונ"ד הוה דרך רחוקה מאוד לחליצה הן מאח הגדול או מהקטנים. ועוד מצינו בענין מת וולד תוך שלשים דאמר רבא פ' החולץ דף ל"ו ובשבת קל"ו דאם נתקדשה לישראל צריכה לחלוץ מן היבם ובנתקדשה לכהן דתאסר כשתחלוץ לא חיישינן לחששות חומרא דנפלים שהעלו התו' שם בהחולץ דנפלים הוה מיעוטא המצוי ופטרינן בכהן בלא חליצה. ובשו"ע סוף סי' קס"ד מבואר שס דאף כשהלך היבם לדרכו מותרת לדור עם בעלה בלא חליצה ע"ש. ועיין בריש סי' קמ"ח שם בבאה"ט בענין גט ישן דכשהלך הבעל למדה"י מותרת הביא בשם מהריב"ל להסתפק אי סגי במקום רחוק קצת או דווקא בארץ מרחקים ע"ש:
ב וביותר מצאתי תוספתא פ' ששי דיבמות בענין חליצה תוך ג' חדשים דאסמכוהו אקרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ואעפ"כ במעשה שהלך היבם גדול למד"ה והיו יראים שמא יארע בו תקלה והי' כאן יבם קטן וחששו שמא תצטרך אשה להמתין על הקטן התירו לחלוץ תוך ג' חדשים ע"ש אף דחכמים אפשר פליגי שם נראה טעמייהו דסברי דלא חששו לספק תקלה ע"ש:
ומצינו באגדא פ' מי שאחזו בעובדא דאשמדאי דראה כניסת כלה בשמחה גדולה קבכי ואמר דמשו"ה בכי דימות גברא בגו תלתין יומין ובעיא מינטר ליבם קטן תליסר שנין ע"כ משמע דיקום פעמיים צרה למיתת תתן והמתנת עיגון הכלה שקול ישקל לו ועזה כמוות עיגונא של כלה כמיתת החתן וכבר הארכתי וערכתי דברים שעסק עיגון ואפוקי אשה מבעלה שקולין המה אצל התלמוד ולכן בכל מקום דאמרינן באיזה גזירה או חששא דתלמודא אם כנס אינו מוציא כמו כן ראוי לומר שאין כח בגזירה וחששא ההיא לעגן אשה אלא עיגונא של אשה דוחה זאת ובזה תרצתי מה שהקשה בנודע ביהודא סי' י"ד ובסי' י"ז אלישנא דתלמודא בכתובות דף ס' אסוגיא דיבמות דף ל"ו ודף מ"ב. דבכתובות תלה האיסור על האשה וקבע עליה זמן וביבמות קבע על האיש הבא לקחת ולא קבע כלל זמן. עוד מצאתי לדקדק דבכתובות לא נקט ניסת תצא וביבמות נקט ואם נשא יוציא ואמרתי לתרץ דחז"ל בא להשמיענו איך חמירא להו חששא וגזירה זאת יותר משארי ענייני גזירות שאמרו לא יכנוס לכתחילה ואם כנס אינו מוציא כמו בסופ"ב דיבמות ובשלשה גיטין פסולין ודומיהן אבל במינקת חמירא להו דיש כאן סכנות נפשות ולכן אמרו אפילו כנס מוציא ונקדים מה שהובא בהגהות מרדכי סוף כתובו במים שאין להם סוף כשאיש נשא אותה בלי הוראת חכם דלא קנסינן אותה משום דעבדא כדי שלא תתעגן אבל לדידיה דשביק התירא ואכיל איסורא קנסינן לו בנידוי עד שיוציא אותה ע"ש ולכן ביבמות בא תלמודא להשמיענו כח חששא וגזירה דמניקת עד שאמרו בה אף אם כנס יוציא ועיקר קנסא דיוציא הוא קבוע משום לתא דהבעל דשביק התירא אבל על האשה לא הוי ראוי לקנוס משום דעבדא שלא תעגנה ותיתיב שני שנים ובכתובות השמיענו תלמודא איך קשה חששא זאת אצל חז"ל ואמרו לעגן אשה משך שני שנים ועיקר רבותא דעיגון הוא לא שייך אלא באשה ולא באיש ולפיכך לא סיים שם דאם ניסית תצא דמשום לתא דידה אינו מהראוי לקנוס לאפוקה מבעלה וניחא דקבע שם זמן דזהו עיקר הרבותא דמעגנינן לה כ"כ. אבל בשארי ענייני דסופ"ב דיבמות דאמרינן לא יכנוס אין כאן עיגון לא על אשה ולא על איש ואמרינן שם אם כנס אינו מוציא דלא חמירא כ"כ חששא דהאי איסורא והארכתי בזה וכאן אקצר עכ"פ אפילו היש"ש שמחמיר מסיים אם מיאנה וניסת לא תצא ע"ש וא"כ מודה נמי שאינה ראוי לעגנה משך רב כנ"ל: ועוד אמרתי לעשות יסוד לכל הדברים מהא דאי' תו' ברכות ט"ו ע"ב לחלק בין מגילה לאכילת כזית דבמגילה קטן אינו מוציא ובכזית אמרי דמוציא ומתרצי דבכזית שהיא חומרא יתירה יותר מדאורייתא ובקל נפטרין ממנה כדאמרינן הם החמירו על עצמן ע"ש וכוונתם אף דמגילה דרבנן היא נתקנה מכלל חכמים ראשי כלל ישראל כמו דוגמא דסנהדרין ושייך בה לאו דלא תסור משא"כ בדבר שנעשה ע"פ חומרא בעלמא יתירה יותר מן הדין כמו כן עסק מיאון אף שנימא שישראל קדושים הם וקיבלו עליהם להחמיר יותר מן הדין ולנהוג שלא למאן. מ"מ ראוי לומר שבקל נפטרין הימנו ובגיד הנשה אמרו שפנימי וחיצון זה מדאוריי' וזה מדרבנן ושמנו מנהג ישראל קדושים ומקילין בשמנו טפי עיין בשו"ע:
עוד ראוי לחקור אי איתא שיש ממש בחששות וקבעו הנהו גאונים על מיאון משום שמא יאמרו א"א יוצא בלא גט או שמא יבוא למאן קטנה שקיבל אביה קדושיה א"כ כשאמרו בגמרא על בר קפרא מ"ט התרחק ממיאונין הול"ל מהני טעמא דחששא בשלמא הני חששא שאמרו הגאונים שב"ד יטעו למאן אף בת י"ג שנה אפשר לא שייך רק על ב"ד דהאידנא דלא בקיאין אבל חששא שיאמרו הבריות מה לי השתא מה לי בימים קדמונים אמרו הרבה פעמים על זמן תלמוד לאו כ"ע דינא גמירי אלא מוכח דחששות רחוקות נינהו:
ג עתה אמרתי לתקוע עצמי על ענין אשר נעשה בנ"ד המיאון ע"פ לימוד מהמורה אשר הורה לה דרך המיאון שתמאן וכבר ראיתי שחכמים מפורסמים בדורינו נתעצמו להתווכח על זאת. עד אשר חכם אחד נטה דעתו להחמיר הרבה על המיאון הזה אשר נעשה ע"פ לימוד ב"ד ואמר שלא מצינו בדברי רז"ל מלמדין קטנה למאן רק בהנך דר' אליעזר בדף ק"ט גבי ב' אחיות גדולה וקטנה ובאידך דר' אליעזר דף קי"א ע"ב ובפ"ק דנדה הוצרכו לעדות דר"י בן בבא שאמר שמעתי שממאנין חת הקטנות בכדי לקיים דהלכה כהני תרי מילי ועבדינן שם צריכותא דאי הוה אמרי חדא מינייהו לא הוה ילפי אידך א"כ מבואר להדיא דדוקא בהני מתירין ללמדה למאן ולא זולת שתי אלה וא"כ איך עלה על דעת המורה ללמד בכל קטנ' למאן לפוטרה מחליצה ובש"ס משמע דאף בסתם מיאון שלא ע"י לימוד ב"ד יש להתרחק שלא להושיב ב"ד על ככה ומבואר בירושלמי וב"ד יושבין על מיאונין (וירושלמי זה הביא הגאון ריש סי' קנה) ומכש"כ שלא לזקק ללמדה למיאון והפריז על המידה החכם הנ"ל ומסיים בזה"ל ויש מקים לומר דהוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אף בדרבנן אשר יש בזה כמה הרבה מחלוקת גדולות בין ראשונים ואחרונים ע"כ. ובבוא דברים הללו לפני החכם השני אשר נטה דעתו להתיר כ' עליו וז"ל מה שכ' שב"ד עשו שלא כהוגן דדברי ר' אליעזר שהלכה כמותו שמלמדים למאן אינו אלא במקום מצות יבום ולא בזולת תמה אני מה שכ' כך בפשיטות הלא הרא"ש פ' ב"ש סימן ח' הביא דברי רמב"ן דמותר ללמד אף בל"ז וכך המה דברי הרמב"ם פ' ה' מיבום הלכה כ"ח דמותר ללמד משום עיגון אף בגוונא דליכא טעמא שלא תאסר חרשית וגם מה שכ' שיש מקום לומר דאפי' דיעבד לא מהני משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אני תמה מאוד בזה מה מקום יש כאן לומר אי עביד לא מהני וכי מפני שהדיינים עשו שלא כהוגן נאמר עליה אי עביד לא מהני הלא היא לא עבדה איסורא ואף אם באנו לעקש בזה שהב"ד לא היו רשאים לקבל מיאונה וכמו שכ' שכך משמע בירושלמי שמקשה וב"ד יושבין על מיאונין ומחמת זה נימא שקבלתם אינו כלום מ"מ בוודאי היו שם כמה אנשים ששמעו מיאונה שדעת הפוסקים שעדים סגי על מיאון בלא ב"ד. גם מסתמא לשון הגמ' שאמר' שיתרחק אדם ממיאונין משמע דמהני בדיעבד גם בתשו' מהר"י מינץ ודברי יש"ש מבואר דדיעבד מהני ואין בזה משום אי עביד לא מהני עכ"ל:
הנה מה שחקר המתיר מלישנא דתלמודא דקאמר ב"ק שיתרחק משמע רק לכתחילה ובדיעבד מהני אין ראיה דאיירי כשבאה מעצמה למאן אבל בלימוד ב"ד אפשר דאף דיעבד לא מועיל אולם האי סברא שהעיר חכם האוסר לאסור דיעבד מטעם דאמרי' אי עביד לא מהני במקום דאמרו לא תעביד באמת אין ראייה כלל להאי עניינא ומצינו דבית שמאי סובר דאין ממאנין נשואות ומ"מ איתא בירושלמי דדיעבד מועיל הביאו התוס' ריש פרק שם ע"ב ירושלמי הנ"ל ואפשר מזה אין ראיה דהרבה דברים מצינו שאין אוסרין רק לכתחילה ולא בדיעבד ולא אמרי' האי כללא דאי עביד לא מהני ועוד דבירושלמי באמת יש פלוגתא בזה אי מועיל לב"ש או לא ע"ש:
אך לכאורה מצאתי ראיה ברורה מפורשת דאף כשלמדוה למאן מועיל בדיעבד והוא שם ריש פרקין דף קז ע"א דאמרי' טעמא דב"ש שאינו ממאנין נשואות משום פירי דאי נשואה תמאן שמיט הוא ואכיל דסוף סוף למיפק קיימי וב"ה סבר אדרבא אשבוחי משבח להו סבר דאי לא עייצי לה קרובי' ומפקא לה מיניה ע"ש. א"כ מבואר דאפי' מיאון ע"י שלימדוה אותה מועיל: (ד) אמנם העמקתי עיוני בענין לימוד על מיאון וקרוב נראה להלכה לדינא דמיאון שנעשה ע"י לימוד ב"ד לא מהני ומהאי סוגיא דעייצי לה קרובים לא קשה מידי. גם לכאורה יש להוכיח מלישנא דמקשה (דף קט) על משנה דמלמדין ומי שרי והתניא כו' ואי נימא דלא מהני היה למקשה לומר ומי מהני מיאון כה"ג רק שאפשר דהמקשה לא אלים לו להקשות כ"כ דמסופק דאפשר מועיל ולכן מקשה דעכ"פ מי שרי:
אבל לעיקר הדין קרוב ונראה להוכיח מסוגית התלמוד דלא מהני אפי' דיעבד כשנעשה ע"פ לימוד ובכדי לברר מקור האי דמיאון ע"י לימוד באמת מצאתי פלוגתא גדולה בזה בין הקדמונים והוא דעת הראב"ד נטה א"ע להחמיר מאוד ומאוד במיאון שנעשה ע"פ לימוד ואמר שאינו רשאי לעשות לה לימוד למאן אלא בהני תרי עניינא דפסקינן הלכתא בהו דמלמדין שם למאן היינו במילתא דר' אליעזר במשנה ק"ט ע"א דאפסיקא הלכתא דף ק"י ע"א כוותיה דמותר ללמדה ועוד במילתא דר' אלעזר דף קי"א אשר שם איפסק הלכתא כותיה באותו דף ע"ב ועבדינן שם צריכותא דליכא למילף חדא מאידך וגם בנדה ד' ח' מייתי לה דצריכא לאוקמי הני הלכתא ע"פ שמצאו בעדיות. שהעיד ר' יהודא בן בבא ששמע שהלכה כך שממאנין קטנות וחקרו עוד לומר שם דלא קאי רק על מילתא דר' אלעזר לחוד ע"ש הביא הרא"ש בסימן ח' שבסברא זאת פליג הראב"ד על הרי"ף ועל הרמב"ם פ"ה מה' יבום הלכה כ"ד שכתב שם כרי"ף דפסק בקטנה וחרשת דאמר רב (דף ק"י ע"ב) דתקנתן דכונס לחרשת ומוציא בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ומסיק הרי"ף דלדידן דקי"ל כר"א דסובר מלמדין שתמאן הוה כאן ג"כ הלכה מלמדין למאן ותתייבם חרשת ומשיג הראב"ד בזה וכ' דלא התירו למאן אלא כדי לקיים מצות יבום דאורייתא אבל כאן חרשת לא הוה רק דרבנן אלא עיקר הדין כמו דאמר רב בגמרא תמתין כו' וגם בפרק הנ"ל הלכה כ"ח דכשבא תחילה על חרשת ואח"כ בא על קטנה דכ' שם הרמב"ם ג"כ דמלמדין למאן הקטנה כתב הראב"ד לא אמרו זה אלא כדי שתתקיים מצות יבום מן התורה ולעולם יתרחק מן המיאונין ועוד הא איתא מ"ד דאינו ממאנת אלא למאמרו ולא לזיקתו ע"ש והרא"ש הביא דברי הרמב"ן שחולק על הראב"ד וכ' וז"ל למה לא תמאן הא טעמא דבר קפרא משום דילמא גדלה ומתחרטה זו דיוצאת על כל פנים למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול מכהונה כו' ע"ש דמסיים הרא"ש ונראין דבריו:
נמצא שהרי"ף ורמב"ם ורמב"ן והרא"ש ורשב"א והסכימו לדעת זאת הטור ושו"ע וכל הפוסקים הבאים אחריהם עד אשר לא נמצא חבר להראב"ד בזה ואמרתי אהיה לו חבר בעו"הז אולי אזכה להיות חבר לתלמידי תלמידיו ומשמשיו בעו"הב כי יש ויש להוכיח ולהכריח סברות הראב"ד מסוגיות התלמוד:
עיקר פלוגתייהו הוא דשיטות הרמב"ן ופוסקים דפליגי אראב"ד הוא דאוקמי האי מתניתין דדף ק"ט דר' אליעזר סובר מלמדין למאן הוא דסובר אין זיקה וא"כ אי לא מיאנה האי קטנה רשאי היא להיות נשאר אצל בעלה לעולם ושפיר יש לחוש דילמא גדלה ומתחרטא על בעלה וכמו שנראה דמקשינן שם ממילתא דב"ק דיתרחק מן מיאונין מטעמא דילמא חרטה אח"כ ובזה צריכא לתלמודא לאסוקי טעמא דמ"מ מתיר ר"א משום מצות יבום אבל במקום דלא שייכי ענין גדלה ומתחרטה היינו במקום דהאי קטנה בלא"ה א"א להיות נשארת אצל הבעל או אצל היבם סובר הרמב"ן דלא חיישינן שם מעיקרא למילתא דב"ק להתרחק ממיאונין ואדרבא טוב לה למאן דבלא מיאון צריכה להתעגן לחלוץ עד שגדלה ולפסול מכהונ' ולפיכך סובר רמב"ן גבי חרשת וקטנה מלמדין למאן הואיל ולא שייכי שם גדלה ומתחרטה ואף דליכא שם מצות יבום דאורייתא ובבא על חרשת תחילה דליכא שם אף יבום דרבנן דהא חרשת נאסרה כמבואר ברמב"ם שם הלכה כ"ח מ"מ סברות רמב"ן ורמב"ם הוא דהואיל וליכא שם גדלה ומתחרטא מלמדין למאן. ומילתא דשמואל דאמר הלכה כר' אליעזר דמותר ללמד למאן לא הוה צריכא כ"כ רק משום דאיכא שם סברא דגדלה ומתחרטא אבל בלא זה לימוד למאן לא הוה רבותא כלל. וכן מה דצריכא למילתא דשמואל בדף קי"א להשמיענו דהלכה כר' אלעזר דמתירין שם למאן משום שכבר איקיים מנות יבום ופוסלין ע"ע בפשיעה היה שם ה"א דלא נתיר צריכא למילתא דשמואל. אבל בלא"ה עסק היתר דמיאון קיל להו אצל חז"ל:
אבל שיטות ראב"ד דעסק לימוד מיאון חמירא אצל חז"ל ועיקר רבותא דשמואל דהלכה בהני תרתי להתיר למאן בקמייתא משום מצות יבום אבל בלא זה הוה אסור אף דליכא שם טעמא דגדלה ומתחרטא משום דסברות ראב"ד דר' אליעזר סובר דיש זיקה וא"כ ממילא א"א לה להאי קטנה להיות נשאר אצל בעלה וכמו דסובר באמת ר' יהושע דאוי לו על אשתו ודוקא ר' גמליאל הוא דסובר אין זיקה ויכולה להשאר עד שתגדיל ותצא היבמה משים אחות אשתו וגם בדף קי"א מתירין לימוד משום דמעיקרא גדולה רמיא קמי' ולפיכך סברת ראב"ד גבי חרשת דליכא שם מצות יבום דאורייתא ובפרט אם בעל חרשת דנאסרה להתקיים ליכא מצות יבום אפילו מדרבנן יש להתרחק ממיאון אף דליכא טעמא דמתחרטא מ"מ אסור לימוד למאן. הן הנה דברי ראב"ד שם בהלכה ך"ד והלכה כ"ח ע"ש והלח"מ חקר להקשות על דברי רמב"ן מנ"ל האי סברא דר"א סובר אין זיקה ושייכי סברא דגדלה ומחרטה דילמא סובר יש זיקה וממילא לא שייכא כלל כאן להתרחק ממיאון. ודחק דבאמת המקשה דמקשה ממילתא דב"ק פריך ע"פ הסברא דאין זיקה ע"ש:
והגאון בביאוריו בש"ע ריש סימן קע"א מאריך שם לקיים דבר דמילתא דר"א וכל שקלא וטריא הוא למ"ד דאין זיקה ועשה הוכחה לזה מדאמרינן ואי אשמועינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה כו' ואי איתא בקמייתא נמי הרי קמי' רמיא לחלוץ כר"ג ואי משום דאסורה שם לייבם הרי בסיפא ג"כ משבא על הקטנה אסורה הגדולה וממאי דאי' (בדף כ"ט ב') לר"א נהי דסבר יש זיקה לרווחא דמילתא אמר כן ונסתלקה תלונות הלח"מ ע"ש. ולדעתי לא נשקוט כלל כל תלונה ההיא דקשה הדבר כתורמס מנ"ל לתלמודא דר"א סובר אין זיקה הלא כל הפוסקים פסקו כשמואל ריש פ"ב דיש זיקה כדאי' ברא"ש וביש"ש וברמב"ם פ"א הלכה י"ג וברי"ף שם וא"כ מאן אמר להמקשה דר"א סובר בזה דלא כהלכתא עד דמצא להקשות עליו ממילתא דב"ק ומה דדייק הגאון מלישנא דשקלא וטריא דצריכותא דקאמר דלא רמיא קמיה הא רמיא קמיה עכ"פ לחליצה לק"מ. דרש"י נשמר מזה ודייק לפרש בד"ה רמיא קמיה לייבומי משום הכי מהדרינן אמיאון שתתייבם ע"ש לאפוקי בקמייתא דלא רמיא אלא לחליצה אפילו לפי דיש זיקה ומה שטען הגאון דבבתרייתא נמי אחרי שבעל קטנה לא קיימא רק לחליצה לאו מידי דבתר מעיקרא אזלינן הואיל ומעיקרא קיימי קמיה לייבומי חשבינן לי' כאשתו ומהדרינן שתתייבם וראיתי בלשון הראב"ד שהביא הרא"ש שדייק והוסיף בלשונו משום דגדולה רמיא קמיה מעיקרא ע"ש שיכל את לשונו לתרץ דיקדוק הגאון בזה וכנ"ל ומצאתי מפורש ברש"י דף י"ח ע"א דמפרש טעמא דר"א דסובר יש זיקה ועיקר טעמיה ופליג עליו ר"ג דסובר אין זיקה ע"ש ובפרט שכל עסק הצריכותא הוא קאי ואיירי על שמואל ושמואל הוא מרי' דשמעתתא דהלכה דיש זיקה שם ריש פ"ב:
ועוד יש לעיין על סברות הרמב"ן דפשוט לו בהחלט דעסק לימוד הוא קיל אצל חז"ל ולא צריכא למילתא דשמואל לקבוע הלכה כר"א להתיר לימוד מיאון רק משום דסובר אין זיקה ויש חששא דב"ק דגדלה ותתחרטה. אבל בכל מקום דלא שייך חששה דמתחרטה אין לנו כלל להעלות על הדעת לאסור לימוד קשה טובא הלא ר' יהושע דאמר במשנה אוי לו על אשתו כו' הוא סובר ודאי דיש זיקה וא"כ ליכא שם דברי ב"ק וטעמו דגדלה ומתתרטה ואעפ"כ אוסר יור מיאון משו' דברי ב"ק דצריך להתרחק מהמיאון כמו שכ' רש"י לפרש שם במשנה מילתא דר"י ע"ש א"כ חזינן דיש סברא עכ"פ דאסור לימוד אף במקום דליכא חששא דמתחרטה רק דר"א מתיר משום מצות יבום ור' יהושע סובר דאפילו משום מצות יבום אין לנו להתיר ויש להתרחק בכל אופן: אשר מכל זה נראה דדברי הראב"ד ברורין ונכונים דעסק לימוד מיאון חמירא טובא אצל חז"ל וזהו סברת ר' יהושע כנ"ל ועל דברי ר' אליעזר דמתיר לימוד נתקשה תלמודא ומי שרי ומביא תלמודא מילתא דבר קפרא דיתרחק ממיאונין ועם שמילתא דב"ק מפרשינן טעמו משום דילמא מיתחרטא ובמילתא דר"א ליכא טעם זה דבלא"ה היא מדחייא מהאי ביתא משום יש זיקה מ"מ מביא תלמודא לדוגמא ולהוכחה שעסק מיאון חמירא אף במקו' שבאתם מעצמה ומדעתה ואומרת לא רעינא ולא צבינא א"כ נראה ברור דהוחלט בדעתה באמת למאן למקור הקדושין מעיקרו. אע"פכ אומר ב"ק להתרחק מחששא דילמא תתחרטה אח"כ על את וידוע דשיטות הרי"ף הוא כאן בפרק ב"ש דיש ספק דאורייתא בקדושי קטנה דילמא גדלה בהדה אפילו בלא בעל כשנתגדלה ע"ש ולכן שפיר חשש בר קפרא להעמיד הדבר על דעת קטנה דדעתה קלישא טובא דילמא אף שבאה לפנינו ואומרת שדעתה לעקור קדושין שקידשה בעלה לא אלימא דעתה והחלטתה בזה ואינה דעתה שלימ' עליה ומתחרטה אח"כ והואיל ואין עקירתה חזקה טובא ממילא נשאר הקדושין לכי גדלה וכוונת התלמוד להוכיח ממילתא דב"ק שחשש הרבה אף במקום שבאתה מעצמה (ועיין ק"ז ע"ב) דסברות שמואל לב"ש מיאון דקטנות לא מועיל עד שתגדיל משום מתחרטה ע"ש מכש"כ במקום שהיא אינה מחליט' דעתה על זאת לעקור הקדושין מעצמה רק אנן מלמדין אותה בכך שתאמר אני מתחרט על הקדושין שקדשני אחי ואמי ודאי שיש לנו חששא דילמא אינה מחליטה קביעת דעתה לזאת ואומרת בפיה ולבה בל עמה ולקבוע דעתה להתחרט ולעקור למאן בהקדושין מעיקרן מתחילתן (ועיין נ"ב במהדורא תניינא סימן נ"ב שהאריך לבאר שמהצורך לעקור מעיקרא ולא למאן על להבא ע"ש) א"כ מייתי מילתא דב"ק דחזינן דאצל קטנה דעתה קלישא מאוד אפי' בבאה מעצמה חושש שם ב"ק להתרחק מכ"שכ שיש לחוש דדעתה קלישא בזה שלא תחלוט דעתה בקביעות למאן בשלימות ומקירות לבה ע"פ אשר יאמרו לה אמור שאתה ממאן ועוקר ותפסי בעיניה כמצות אנשים מלומדה אפשר בגדולה שיש לה דעת דאלימא דעתה טובא ראוי לומר שפיר שיש להועיל אף שתעשה דבר שלא מעצמה רק ע"י שמלמדין עליה אמור ועשה כך מרצונך ודעתך ולפיכך לא חיישינן בכל מקים שעושה דבר כמו גרושין ודומיהן דילמא יתחרט אח"כ דאמרינן דעכ"פ עכשיו דעתה אלימא וקבוע בהחלט משא"כ בקטנה שחושש בר קפרא משום דילמא אתחרטה חזינן דלא אלימא דעתה:
בפשיטות יש לחוש כשתמאן ע"י לימוד והוצרך תלמודא לפרש טעמא דר"א דמ"מ מתיר עסק לימוד משום מצות יבום. ור' יהושע סובר דראוי לאסור לימוד אפילו במקום מצוה דיש להתרחק ממיאונין אף מעצמה ק"ו שלא לעשות מיאון ע"פ לימוד וסברות ר' יהושע אין לנו להכריע איך סובר אם עברו ולמדוה למאן אי מועיל בדיעבד או לא אבל שיטות ר"ג לאסור ג"כ בהחלט לימוד למאן דאמר דאם לא מאנה מעצמה מעגנין הגדולה עד שתגדל הקטנה ותהיה ראויה לחלוץ לה. ושיטות התוס' בדף י"ח ע"א הוא דאף הקטנה מעגנין ע"ש. ומדר"ג יש להוכיח דאף דיעבד אם למדוה למאן ומיאנה ע"פ לימוד לא מועיל וכמו שהוכחנו לעיל דעיגון אשה הוה כדיעבד ובמקום שאומרין דעביד מהני אינו ראוי לעגן משום חששא ההיא. ובמינקת דמעגנין אשה אמרינן שם דאף דיעבד עבר ונשא יוציא (ובחידושי הארכתי להביא ראיה לזה מהגהות מרדכי סוף יבמות דמקשה על מים שאין להם סוף דמעגנין אשה ומ"מ אמרינן דיעבד וניסת לא תצא איך אפשר להיות זאת דאנן סהדי שתעבור ע"ש דמוכח מזה דע"כ צריכה הוראות חכם אבל בלא"ה תצא ע"ש) חזינן דעסק עיגון ודיעבד אם עבר וניסת במשקל אסי אצל חז"ל ובמקום דחששות איסור גדולה אצל חז"ל אוסרין אף דיעבד ומעגנין אשה ג"כ משום חששא ההיא ובשארי עניינא היינו בסוף פ"ב דאמרינן שם כנס אינו מוציא מתירין דיעבד באמת ליכא שם עסק עיגון לא לאיש ולא לאשה וא"כ כאן דחזינן דר"ג סובר לאסור ליחוד מיאון אף שעי"ז מעגנינן להגדולה כמה שנים עד גדלות הקטנה. מוכח ומוכרח דחששות איסור שיש בלימוד מיאון חמירא טובא לנו שקרוב לומר דמיאון ע"י לימוד אינו מועיל וראוי לעגן האשה ממילא יש לנו לומר דאף אם עברו וליחדוה ומיאנה ע"י הלימוד אינו מועיל אף דיעבד והטעם נראה פשוט דר"א סובר יש זיקה וא"כ ממילא נאסרה הקטנה ותצא עכ"פ מבעלה משו"ה אינו גדולה כ"כ אצל ר"א חששת דלימוד המיאון הואיל וליכא כאן סברות גדלה ומתחרטה. לכן סברת ר"א דיש להתיר לימוד משום מצות יבום ור' יהושע אוסר אף במקום מצוה. וזאת נראה ברור דלר"א ולר"י אם באה האי קטנה מעצמה למאן בלא לימוד אינו צריך לן להתרחק כלל מהאי מיאון דהא על מיאון מעצמו לא אמר ב"ק להתרחק אלא משום טעמא דמתחרטה וזה לא שייכא כאן דבלא"ה נמי תיפוק מהאי ביתא. אבל ר"ג דסובר אין זיקה וממילא רשאי היא להיות נשארת אצל בעלה רק הגדולה היא מקולקלת להתעגן עד שתתגדל ושיטות רש"י בדף י"ח שהיא רשאי להיות אף עכשיו אצל בעלה ולפי"ז אף כשבאה מעצמה למאן צריך להתרחק מחששא דמתחרטה ולפי"ז טובא יש לנו להחמיר לימוד המיאון בכה"ג דעל מיאון מעצמה אמרינן דילמא גדלה ומתחרטה אבל כשאינה ממאנת מעצמה רק ע"י שמלמדין אותה אמור כך וכך ודאי תתחרט אח"כ על שהפסידה את בעלה ותאמר שלא היה דעתה ורצונה מעולם לזה רק שהסיתוה לכך ואמרה בפיה שממאנת ולבה בל עמה רק שפתותיה נעות בלא לב ולב דיברה זאת ויש חשש ספק ארא לכי גדלה אף לא בעל כנ"ל. ובזה ניחא מאי דאמר ר"ג אם מיאנה מיאנה:
ולכאורה לענין מאי אומר זאת הואיל ובזה ליכא פלוגתא עם ר"א כלל אבל לפי הנ"ל ניחא דאף במיאון מעצמה יש פלוגתא דלר"א דסובר יש זיקה לא שייכי כאן מילתא דב"ק להתרחק ממיאון ויכולין לקרב ולא לרחק אבל לר"ג דאין זיקה ושפיר יש כאן חשש מתחרטת כמו בכל מיאון. ומשו"ה דוקא אם מיאנה דיעבד וכמו דאי' בירושלמי הביאו הגאון בביאוריו סי' קנ"ה ס"ק ז' דמקשה וב"ד יושבין במיאון לא כן תנן ברח ממיאונין תפתר דהיו עסוקין במילי חורי ואתא עובדא קומיהן כו' א"כ נ"מ בין ר"א ור"ג אף בבאה למאן מעצמה דלר"א יש אפילו לב"ד לישב על ככה אבל לר"ג אינן רשאין. ועיין ברש"י דף י"ח ע"א דדייק שם לפרש דעיקר טעם פלוגתייהו ביש זיקה ואין זיקה היינו אי נאסרת הקטנה או לא כמו שביארנו ואי הוה סובר ר"ג דיש זיקה דאז לא הוה שייך מתחרטת אפש' דסברתו כר"א דמתירין ללמד מיאון משום קיום מצות יבום ודלא כר"י דאוסר אפילו משום מצוה וכך יש לחקור מדברי התוס' לעיל דף י"ג ד"ה תמאן השתא דכ' שם ואפילו לר"ג דאוסר לימוד היינו שם להוציאה מבעלה ע"ש והיינו כמו שביארנו דהתם ליכא מתחרטת יש לנו שפיר להתיר לימוד משום יבום לקיים המצוה והתם לא שייכי סברות רמב"ן דהעלה גבי חרשות וקטנה דטובתה למאן כדי שלא לעגנה ושלא תפסול לכהונה דהתם אין לקטנה לא עיגון ולא איסור לכהונה וע"כ עיקר היתר משום קיום מצות יבום כמו גבי ר"א ודוקא כשקטנה היא אשתו פליג משום דשייך דמתחרטת זהו כוונת תוס' שם. ואף דאוקמינן מתניתין שם כאבא שאול דמצות חליצה קודמת כדאי' שם בדף ג' ע"א מ"מ כבר העלה התוס' דף ל"ט כשמכוין לשם מצוה יבום קודם. וניחא דלא הזכיר תוס' דברי ר"י דאוסר לימוד משום דכר"י בודאי לא אתיא האי משנה דהא ר"י אוסר אף במקום מצות יבום ונתבאר הטיב שיטות הראב"ד דלימוד המיאון קשה מאוד אצל חז"ל ולר' יהושע לא מהני מצות יבום שיבוא לקיים ע"י מיאון אפילו במקום דלא שייך מתחרטה ור' אלעזר אינו מתיר אלא משום קיום מצות יבום דאורייתא ולכן שפיר סברות הראב"ד בקטנה וחרשת דליכא מצות יבום דאורייתא יש להתרחק ממיאון אף שיש שם יבום דרבנן ובפרט האי בבא דבא תחלה על החרשת ופסלה בביאות קטנה שבעל אחריה דליכא כלל מצות יבום אפילו דרבנן ודאי יש להתרחק ממיאון ומאי דהעלה רמב"ן לומר דעכ"פ יש לה טובה להקטנה שלא תצטרך לעגן עד שתגדיל וגם לא תאסור לכהן ע"י מיאון הזה סברות הראב"ד שאין נחשב לטובה כלל כי מה שתתעגן רק עד שתגדיל אינו נחשבת כלל למאומה דהא ר"ח מביא בשם גאון בתוס' דף ק"ט נפרש מאי דנאמר התרחק ממיאונין פירושו שלא להשיא אשה קטנה עד שתגדיל בכדי שלא יבא לידי מיאון א"כ חזינן דאף משום ספיקא דמיאון ראוי לעגן הקטנה עד שתגדיל משום דהעיגון שמעגנין בקטנותה לאו מידי ובריש פרק האיש מקדש אמרו שאסור לאב לקדש בתו הקטנה עד שתגדיל ותאמר בזה אני חפץ וע"ש שהקשו התוס' מהאמור לעיל דאיש אסור לקדש ע"י שליח ואשה מותרת משום דאמרינן דאשה טב למיתב טן דו ע"ש ובאמת לק"מ דטן דו דוולא שייך בקטנה ובריש פ' ב"ש דף ק"ז ע"א על האמור בגמרא דטעמא דב"ש לאסור מיאון נשואות משום טורח בסעודה וב"ה סבר דניחא ליה דליפוק עלה קלא דאישו' הביא שם התו' דגרסי' תרווייהו ניחא להו אבל גירסא ישינה היה רק ניחא ליה וקאי על הבעל באמת לא צריכין שם בסוגיא רק ניחותא של הבעל שלא קשה לו טורח סעודתו רק תוס' חידשו בשם ר"ח לגרוס תרווייהו ומסיק טעמא דטן דו ע"ש. אבל לפי דברינו באמת לא שייך טן דו בקטנה וניחא גירסא ישינה שם ואף טובה שלא תפסול לכהונה אינו נחשב לטובה כלל כי עשר ידות נמצאים ישראלים נגד כהנים. וראיתי דבר חדש בספר יש"ש פ' ב"ש סימן כ"א שכתב לפרש הא דאמרינן בקטנה וחרשת דקדושי קטנה קנויה ואינה קנויה ומפר"שי שספקא הוא ע"ש ותמיד היה קשה לי האי סוגיא דלא מצינו בכולה מכילתין דיבמות שיאמרו על קטנה דקדושיה הוה ספיקא ובכל מקום אמרינן שקדושיה מדרבנן ובפ' התקבל הפעוטות מתקדשת למיאון ע"ש. ולא מצינו בשום מקום לומר שקדושיה ספק ומספקי תלמודא כשגדלה אי גדלה קדושיה בהדה אף בלא בעל דרי"ף סבר דהוה ספק דאורייתא בלא בעל ע"ש אבל בקטנותה הוה ודאי דרבנן שאם באנו לומר דהוה רק ספיקא דרבנן היה ראוי להקל בעסק מיאון עד מאוד ככל ספיקא דדינא. ומצאתי ביש"ש ניחותא לדבר זה והוא דמפרש באמת ליכא ספיקא בכל קדושי קטנה אלא הוה דרבנן רק בהאי קטנה שנזדווגה יחד עם חרשת ומת בעלה של אותו זוגי וז"ל שם פירוש כל היכא שצריכה למאן כגון הכא שלא תצטרך לעגן ולהמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסלה לכהונה אפשר דבכהאי גוונא לא תקינו רבנן שיהא בה קנין כלל ואפילו לא מיאנה בקדושיה עכ"ל עכ"פ מבואר דמספק' לי' לרז"ל אי נחשב עיגון דקטנה לעיגון כללי ועיקר עסק מיאון שרצינו לקבוע על האי קטנה עם חרשת הוא רק משום דאמרינן דאין זה רעה לה דתיתוב ותתעגן עד גידולה דאי הוה ברי לן שרעה והזיק הניכר לה דבר זה בפשיטות ראוי לומר שקדושיה בטלי מעיקרא בלא מיאון דלתקוני הוו ב"ד וחכמים שלוחי דקטנה לקדשה ולא לעוות לפי"ז א"א לומר סברות הרמב"ן לחשוב זה לטובה להתיר לימוד מיאון בכדי שלא תתעגן הלא עיקר המיאון הצריכה לה הוא ע"פ הסברא שאין זה היזק הניכר לפניה כנ"ל וניחא מאוד שיטות הראב"ד דזולת הני תרי מילי דר' אליעזר ור' אלעזר דמצינו שהתירו שם למאן ע"י לימוד יש להחמיר עסק לימוד למאן ויש לאסור גבי חרשית וקטנה אלא כדאמר רב כונס חרשת ומוציאה וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ולא מסתבר לדחות מילתא דרב מהלכתא אשר כמה אמוראים שקלי וטריא במילתא דרב שם: (ה) ועתה אבאר סיומא דלשון הראב"ד שם הלכה נ"ח דמסיים שם ועוד דאיתא מ"ד דאינה ממאנת לזיקתו ונדחק מאוד בלח"מ מאי כיון ראב"ד דהא וודאי דלית הלכתא כהאי מ"ד ופירש הלח"מ פירוש דחוק ומסיים שיודע דחוקו אך לא מצא דרך אחרת ולי נראה דבא לחזק הראב"ד סברתו דמיאון קשה מאוד ובפרט ללמד למאן ופליגי ר"א ור"ג ור"י דר"ג ור"י אוסרין ור"א מתיר ועיקר פלוגתייהו במיאון של בעל דלא אלימא כ"כ ואעפי"כ בלא מצות יבום הוה אוסר אף ר"א מכש"כ כאן גבי קטנה וחרשת דעסק המיאון הוא כאן על זיקת המת ונפילה לפני יבם דאיכא מ"ד בדף ק"ז ע"ב דזיקה דרחמנא רמיה עליה לא מצי עקרא ובירושלמי זהו טעמא דב"ש דאינה יכולה למאן ביבם ע"ש ואף דבאמת אין הלכה כמותו עכ"פ יש מקום לומר דגרע טפי מיאון של זיקה ממיאון של הבעל. ולכן אם אנו רואין שחששו על מיאון של לימוד גבי בעל מכש"כ שיש לחוש במיאון של זיקה וכך מורה לשון הראב"ד שם הלכה כ"ד שכתב שם וז"ל ולא התירו למאן ביבם ולא אפילו בבעל אלא כדי לקיים מצות יבום תורה כוונתו כלומר דמיאון דבעל וודאי קיל ממיאון דיבם ואפילו בבעל לא התירו בלא מצות יבום מכש"כ ביבם וזה ברור בכוונתו:
ו עתה אבאר עסק נ"ד דנראה אף שביארתי לנכון סברת הראב"ד בקטנה וחרשת דיש להחמיר לימוד מיאון אף דליכא שם גדלה ומתחרטה וגם סברת הרמב"ן דמראה להקטנה הכרות טובה שלא תתעגן עד שתגדיל אין זה כלום דעיגון דקטנות לא נחשב למאומה כמו שהארכנו אולם עסק נ"ד שיש יבם קטן ותהיה עגונה בגדלותה להמתין עד שיתגדל היבם בלי ספק שזה נחשב להיזיק הניכר כידוע שכמה פעמים אמרו רז"ל דמשום עיגונא הקילו וטב למיתב טן דו ויותר מהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ע"ז ועל כיוצא בזה אומרין כגון זה פתח פיך לאלם ומשיאין לו עצה ההגונה לו דראוי לומר לה שטוב וראוי והגון לה שתמאן לעקור הנישואין מעיקרא שאם לא תעשה המיאון תתחרטה באחרונה שצריכה להתעגן כמה שנים ובזה ניחא הא דאיתא ריש פרקין בענין פירות שאמר ב"ה שהבעל ירא להפסיד הפירות משום דאי שמיט עיילי לה קרובה ואפקו לה מיניה ולכאורה הא יש פלוגתא רבתא בין התנאים אי מלמדין למאן או לא ושם אמר תלמודא בפשיטות עייצי לה כו' היינו לימוד מיאון:
אולם עיקרא דמילתא דאצל חז"ל יש לשון לימודים ודייקו טובא בלישנא ובהא פלוגתא דתנאי איתא שם לשון מלמדין ולא אמרו מייעצין לה למאן אבל בריש פרקין דייקי בלישנא ואמרו עייצי לה ולא אמרו ילמדו לה קרוביה משום דעסק מלמדין האמור גבי פלוגתא דתנאי שייך לשון מלמדין משום דבאמת עיקר עסק המיאון אינה באה לטובתה רק משום תקנות חברתה שיכול עי"ז לייבה השניה אבל לפניה אין עסק טובה והרווחה ידוע כלל וכמו שביארנו שעגון קטנה אינה נחשב למאומה אולם לשון עצה נאמ' במקום שבאה טיבה להמקבל העצה ההיא בעצמו. ולכן לא נאמר בריש פירקין לשון לימוד משום דבאמת אין מלמדין אותה כלל למאן רק מודיעין ומייעצין לומר לה הוי יודע שאם לא תמאן יפסיד לך בעלך כל הפירות שלך וממילא בלי ספק שתמאן מעצמה ומרצונה ואין זה נקרא לימוד למאן כן הדבר הזה במקום שתצטרך להתעגן בגדלותה על יבם הקטן כמה שנים עד שיגדיל בשערות אין ענין זה נקרא לימוד אלא עצה ופיתחון פה ומשיאין עצה ההגונה לה להודיע דבר זה כי אם לא תמאן יהיה לה כך וכך ומי פתי יסור הנה שלא תמאן מרצונה ולב שלם:
והאי עובדא דפישון הגמל שהביא תלמודא ריש פרקין (ד' ק"ו ע"ב) בגמרא דילן איתא בהאי לישנא דאמר ב"ה הלא פישון הגמל מאנה אשתו שלא בפניו משמע דמעצמה מאנה אבל בירושלמי גרס אמר ב"ה מעשה באשתו של פושן הגמל שמיאנו לה חכמים שלא בפניו משמע לכאורה דמיאונה נעשה על פי חכמים שלימדוה והביאוה לכך וכמו דמשמע לישנא דר"י בן בבא שהביא פ"ק דנדה שהעיד שממאנין הקטנות כוונתו דמלמדין ע"ש והענין באמת שחכמים הביאוה לזה שתמאן וכמו דאמרינן במידה כפושה מדדו לו שהיה מפסיד פירות לכן יעצו לאשתו על עסק מיאון ונתנו לה עצה ההגונה לה ואין זה בכלל לימוד המיאון:
ז ועוד אחת אמרתי לגלותה כי יש מקום לדון ולומר דבנ"ד וכה"ג אינה צריכה למאן כלל ע"פ דאיתא בפרק הגוזל דף קי"א דמקשה דנימא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אדעתה דהכי לא קידשה נפשה ותיפוק בלא חליצה ומשני מינח נייחה לה משום דטב למיתב טן דו ע"ש וכבר הובא במרדכי פרק החולץ לפטור מטעם זה יבמה שנפלה לפני כו' הובא בב"י קנ"ז ע"ש וכבר הבאתי לעיל דברי היש"ש בסוגיא דקטנה וחרשת דמאי דאיתא שם בסוגיא דעל קטנה יש ספק קדושין הוא דווקא בכה"ג דהיא בעי למתעגנה עד שיגדיל ותחלוץ אפשר דכהאי גוונא לא תיקנו חכמים נשואין וכנ"ל שם א"כ ראוי לומר דווקא על עיגון דקטנותה לא קפדינן וכמו שהארכנו להוכיח מכמה מקומות דעיגון דקטנות אינו נחשב למאומה אבל עיגון דגדלות ענין גדול אצל חז"ל דאמרו להקל משום עיגונא מכמה מקומות אשר היה ראוי להחמיר בלא"ה א"כ בפשיטות ראוי לומר דאדעתא דהכי לא תיקנו חז"ל להקטנה שתיפול אח"כ לפני יבם קטן ותתעגן בגדלות וחז"ל שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא לתקנתן של יתומים לתקוני ולא לעותי, ואף שהתו' כתבו בסוגיא דהגוזל שם דדוקא על אירוסין קמקשה אבל לא בנישואין (ועיין בשיטה מקובצת דטעמא משום דהבעל לא ירצה לעשות בעילתו זנות ע"ש). אבל בקטנה לא שייכי זאת דהא ע"ד כך הוא נושא אותה דאם תמאן בו יהיה בעילתו זנות ואמרו שזהו טעמא דב"ש דלא ימאנו נשואות אבל ב"ה פליג ולא חייש לזה כדאי' שם ריש פרקין ע"ש והמרדכי פרק החולץ משמע דפליג על סברות התו' ומפרש הסוגיא אף על נשואות דהא רוצה למילף מהאי סוגיא לפטור ביבם כו' אפילו בנשואות והדברים ארוכים אצלי במקום אחר בענין זה ואכ"מ:
ח עוד מצאתי דבר חדש בנודע ביהודא מהדורא תניינא סי' נ"ב בדף כ"ב שאשה יכולה למאן ביבם אף אחרי שהגדילה דמדמה מילתא למקדש אשה עד אחרי שלשים יום דאם מת בטלו הקדושין ואינה זקוקה ליבם הכ"נ עיקר הקדושין הוא שמתנה לכשתגדיל יחולו והואיל ומת יכולה היא למאן בקדושין ע"ש באריכות והנה מה שהביא שם ראיה לחזק דבר זה מסוגיא דאי' דף י"ג ודף ק"ז על משנה דכל שיכולה למאן ולא מיאנה דמקשינן ואמאי תמאן השתא ולכאורה יפלא מאוד מאי מותיב דלמא מיירי שכבר גדלה ואינה יכולה עכשיו למאן אע"כ כיון שבעלה מת בקטנותה יכולה היא למאן אף עתה עכ"ל הפלאה זו אינני יודע מהו כי לא שייך לפרש לשון המשנה בכך דאילו הוה נקט כל שהיה יכולה למאן משמע שמתחילה היה יכולה ועכשיו עבר זמן מיאונה ואינה יכולה אבל השתא דנקט כל שיכולה כו' משמע דאף השתא היא עדיין ביכולתה כמעיקרא ועוד אם נפרש דמשנה איירי דווקא דעכשיו היא גדולה קשה דמעיקרא היה לו למשנה לאפוקי דינא אם עדיין קטנה היא ואח"ז היה לו לסיים ואם נתגדלה כי עדיין לא ידוע לנו אך הדין בקטנה שאינה רוצה למאן אולם בגוף הסברא שאפשר למאן אף בגדולה ראיתי שעל תשובה ההיא בא עליו הרבה משיגים ואין שום אחד ממשיגים השיגו על סברא הנ"ל משמע שקיבלוה לנכון:
ט עתה אמרתי לעיין בתשובת מהר"י מינץ שכתב עליו הד"מ שהרבה ראיות להחמיר וחקרתי שם אם יש ממש בראיותיו שהעיר ע"ז מיסוד התלמוד וחפשתי ולא מצאתי בהם שורש ומקור לתלות הדבר לחומרא הנה ברא"ש הביא שם סוגיא דסוף פרק עשרה יוחסין לענין ישן בקירוב בשר תינוקת בת תשע שנים ויום אחד תינוק י"ב שנים איכא דאמרי תינוקת י"ב ותינוק י"ג אידי ואידי בכדי שיהיה שדים נכונו ושעריך צמח ומביא שם דברי ריב"א שכתב דבכל מקום לישנא קמא עיקר להלכה וא"כ סובר לישנא קמא דבת ט' היא בכלל גדלות וסברתו אף דבסוגיא דנדה דף מ"ו איתא שם תוך הזמן כלפני זמן ולא מהני שערות ואמרינן דשומא נינהו הני מילי בדליכא סימנים עליונים מדדין אבל כשנמצא לה סימנים עליונים מעידים המה על סימן תחתון דלאו שומא הוה אלא סימן ואשה זאת קדמי לה סוג דגדלו' טובא והביא דוגמא לזה מהא דאית' בני' הרי הם כסימני' דאפילו בפחותה מי"ב שנים אמרינן דקדמי עלה סוג דגדלות קודם לשארי נשים ע"ש. וא"כ הואיל ואנן לא בקיאין בבדיקות סימנים דדים יש לחוש דילמא הביא סימן עליון ע"ש הנה רש"י דייק דלישנא קמא אליבא דר' יוסי בר' יהודה דסובר שם דזמן גדלות הוה כבת תשע ע"ש וגם הרא"ש מבאר דעל קרוב לגדלות איירי הסוגיא וגורס בדרך אחר אך אי יהבינא ליה סברת מוהר"י מינץ וכמו שעלה לדעתו לומר דעסק סימן עליון הוה כבנים וכמו בנים אמרינן דאשה זו יוצאה מדרך שארי נשים לבוא לידי גדלות קודמת לשארי נשים כמו כן נאמר שם בסוגיא דהימני דדים מוכיחים דאתיא לידי גדלות קודם לשארי נשים אף אי נימא כך אין לזה שייך אלא אם אנו רואין סימנים עליונים אבל כל זמן שאין אנו רואים אמרינן מסתמא היא כשארי רוב נשים שלא באו לה סוג גדלות קודם זמנם דאל"כ שש לחוש אולי יוצאה אשה זו משארי נשים בסימני דדים. קשה הלא סימני דדין במה כבנים לשיטות מהר"י מינץ א"כ אף אנן נימא אם לא הוה הבעל עם האשה ביחד איזה חודש ימים נחוש אולי זאת יצאה טבעה משארי נשים ובאו לה גדלות קודם לשארי נשים והיתה מולדת בנים רק שבעלה לא היה עמה איזה זמן ובפרט בפוסקים מבואר דאף הריון הוה כלידה. אע"כ אף כשיש לה בנים אמרינן דאשה זו באה גדלות עמה קודם לשארי נשים אבל כשלא ראינו בעליל ליכא למיחש ואזלינן בתר רובא דמסתמא לא יהיה לה בנים אף אם היה בעלה עמה כמו כן סימני דדים אף דנימא כשאנו רואין סימני דדים אפילו בקטנות אמרינן שאשה זו יוצאה מכלל שארי נשים ונתגדלה קודם זמנה אבל כל זמן שאין רואין לא חיישינן כמו בבנים ועוד ראיתי בספר סדרי טהרה חלק שני בחידושיו למ' נידה פרק בא סימן שהביא בשם הרא"ה שסימן עליון א"א לבא כלל קודם זמנו ע"ש דתחתון ע"כ אתי ברישא:
וגם ביש"ש ראיתי שדוחה דברי מהר"י מינץ מה שרצה להחמיר מסימני דדים. עוד חקר מהר"י מינץ לנטות לחומרא ע"פ אשר ירד לדייק בלשון התוספת בנדה דף מ"ו דכתבו שם דלאידך לישנא דרבא אין להוכיח דתוך זמן כלפני זמן אלא איירי בלא בדקו כדאוקי במסקנא אבל בדקו ומצאו מצינו למימר דהוה כלאחר זמן ומ"מ נראה דהלכה כלפני כו' ודייק דאינו ברור להתו' דהלכה כך אלא רצו לומר דנראה ומטין ולא הלכה ע"ש שהאריך ודבריו אינן מובנין איך עלה על דעתו לנטות לחומרא מדעת התו' המעיין ברש"י שם יראה דרש"י מפרש בהדיא דגם ללישנא בתרא מוכח דרבא סובר כלפני זמן רק דלישנא קמא סובר דרבא אמר בהדיא דהלכה כלפני זמן ולישנא בתרא סובר דלאו בפירוש אתמ' אלא מכללא מדיוקא ידעינן זה ודעת רש"י מדויק טפי בלישנא דגמ' דאי' מתני לשמעתתא דרבא בהאי לישנא משמע דאינן מחולקין אלא בלישנא ועיין דרש"י בציונו מאריך וציין כמה תיבות שאין מדרך רש"י לציין רק תיבה אחת או שנים וכאן מאריך וצונו בכדי להוכיח פירושו דמסיק דאף לישנא בתרא סובר כלפני זמן והוכחת רש"י מדקתני ממאנת ולא חיישינן שמא יש לה שערות אע"כ דלא חייש משום דהוה לפני זמן אבל תו' סברי דאי חזינן שערות אמרינן דהוה כלאח"ז רק דאיירי שלא בדקו. וברור דאף לפירש תו' יוצא לנו קולא גדולה דהא לתו' כל זמן דלא חזינן לא חיישינן כלל שמא הביאה ע"ש. א"כ אינו יוצא לנו מזה חומרא כלל אפילו דנימא תוך זמן כלאח"ז פלפלתי בחכמה לומר דתו' ורש"י לשיטתייהו דהנה ע"כ טעמא דתו' דסברי כלאחר זמן ומ"מ לא חיישינן שמא הביא מסתמא סברי דלא שכיחי שערות בשנת י"ב ולמיעוטא לא חייש וסברת רש"י דשכיחי המה וא"כ שפיר מוכח דע"כ סובר רבא דמשו"ה ממאנת תוך הזמן בלא בדיקה דדין השערות לשומא כלפני זמן בסוגיא דכתובות דף ס"ג באומר בני זה בן י"ג שנה מפרש תו' שם דאיירי דלא ראו שערות דאילו ראו בו שערות מועיל אף בלא ידוע לנו שנים אבל רש"י מפרש שם דידוע שיש שערות ואעפי"כ בלא שנים לא מועילין ע"ש הוא הדבר שביארנו דסברת רש"י בשערות שכיחי בשנת י"ב א"כ שפיר דלא מועיל שערות בלא שנים דאמרינן שומא נינהו אבל שיטות תו' דע"כ לא שכיח שערות בשנת י"ב דמה"ט אמרו דאין להוכיח מרבא דסובר כלפני זמן א"כ ראוי לומר אף כשלא ידוע לנו שנים ואנו רואין סימנין אמרינן מסתמא יש לה שנים דלא שכיחי שיבוא מקודם והרמב"ן הביאו המגיד פרק ב' מאישות מספקי ליה סברא זו אם נמצא שערות ולא ידוע השנים ע"ש משום דמספקי ליה אי כרש"י או כתו' (י) והנה הנ"ב שהעלה לומר דיש סברא שאף גדולה יכולה למאן ע"ש שמאריך ע"פ סברתו שדומה קדושי קטנה למקדש עד אחרי שלשים ע"ש אבל אף בלתי כל הארכות דבריו יש מקום לומר קצת בנ"ד דיכולה למאן בגדלות ע"פ שפי"רשי נדה דף מ"ו ע"א דכשלא נבעלה כשנתגדלה פשיטא דיכולה היא למאן רק דחיישינן דתבוא למאן אף כשנבעלה ע"ש ולכאורה ליכא הא חששא אלא במיאון דבעל אבל כשמת בעל בקטנותה ונתגדלה אחר זה ליכא האי חששא וראוי להתיר אף בגדלות אם לא שנימא דחששו אולי בא היבם עליה בגדלות. אבל לדידן שאין נוהגין להתייבם רק לחלוץ ליכא האי חששא וכה"ג כתבו הפוסקים סי' י"ז בב"ש ס"ק י"ד ע"ש ועוד בדף י"ג דאיירי שהיא ערוה על היבם פשיטא דיש להתיר למאן אף בגדלות הואיל ובעלה מת בקטנותה והיבם אסור עליה: