שות ברכת כהן· רבי טוביה גוטמן הכהן רפפורט
סימן לב
שנית על הנ"ל להרב הנ"ל שלום תניינא וכו':
ע"ד אשר שאל באשה שבדקה עצמה ביום ז' לספירתה ומצאה נקודות דם ממש רק שיש לה במקום השערות כינים. וכתבתי לו דעתי לבדוק ג' ימים רצופין עד שתתחזק שמוציאין דם. ועתה רצון מעכ"ת לבאר לו טעמי. וגם נסתפק אם אותן ג' פעמים בעינן שבכל פעם יוציאו דם בלי הפסק בנתיים או דילמא לא בעי רצופין ואפי' אם בנתיים תבדוק על השערות ולא יוציאו דם אם אך ג' פעמים יוציאו דם יועיל להתיר:
הנה דבר זה נפתח בגדולים בתשו' ש"י ובס"ט בסי' ק"ץ בתשו' לבנו שם. והנה שאלתם הוא לענין קרטין ושאלה דידן הוא על נקודות דם ממש ובזה נבוא למקור הדברים בעזה"י. ממקור הגמ' ובעזה"י עלה במצודתי דברים חדשים לא שערום האחרונים:
הנה במס' נדה פ' כה"י (דף י"ד) נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין קרבן. ובגמ' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא אמר ר"ז אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. וא"ד דחוק הוא וכו'. ואמרו שם דאיכא בינייהו דאשתכח מאכולת רצופה ללישנא דבדוק הא מעלמא אתאי וללישנא דדחוק אימא שמש רצפה. עוד שם בגמ' איתמר בדקה בעד הבדוק וטחתו בירכה ולמחר מצאה עלי' דם אמר רב טמאה נדה אמר לי' רב שימי ב"ח והא חוששת אמרת לן איתמר נמי א"ש וכן מורין וכו' טמאה נדה ע"כ בגמ':
והנה אהא דאמרו בגמ' בבדקה בעד הבדוק וטחתה בירכה וכו' דטמאה נדה. כתב הרשב"א ז"ל בתהבה"א (דף קע"ז ע"ב) דדווקא ביותר מכגריס אבל בפחות מכגריס טהורה. והוציא זה מדפריך לעיל וליחוש דילמא דם מאכולת ותירצו דא"מ בדוק או דחוק אלמא בשארי מקומות תלי' במאכולת. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' א"ב כתב שכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור. ובדין כ"ג כתב שם דבנמצא על בשרה ועל חלוקה תולין במאכולת. והנה הדין הראשון הובא ביו"ד סי' ק"ץ סעי' וי"ו. והדין השני אינו מובא אבל אעפ"כ נכללו הדברים בדברי המחבר שכ' על בשרה בלבד ומשמע דעל בשרה וחלוקה תולין ולהח"ד סי' ק"ץ סק"ו אישתמיטתי' כ"ז וכבר השיגו בחידושי הרעק"א ע"ש. והה"מ כתב ראי' לדעת הרמב"ם מדאמרו בפ' הרואה (דף נ"ז ע"ב) על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא וכוונתו דכמו דמבואר שם דבבשרה אינה תולה בשוק של טבחים כמ"כ ג"כ בפחות מכגריס אינה תולה דהוא ג"כ ספק. אבל הרשב"א ז"ל סובר דפחות מכגריס עדיף טפי משש"ט וכ"כ בהגמי"י. אבל עוד כ' הגמי"י בטעם הרמב"ם שכל הגוף כבדוק הוא אצל דם מאכולת. ונפ"מ בין הטעמים הללו דלהה"מ הוי רק ספק אבל להגמי"י הוי כודאי וכמ"ש המנ"י סי' ק"ץ סק"ו:
אבל גוף דברי הגמי"י דמביא ראי' מגמ' דילן תמוהין מאוד ומרפסין איגרי דהרי בגמ' דילן מבואר איפכא מדפריך וליחוש מוכח דגם בבשרה תולין רק משום דא"מ בדוק או דחוק אבל בשארי מקומות תולין דאל"כ לק"מ וליחוש וכו' וכמו שהביא הרשב"א ז"ל באמת ראי' מכאן להיפוך מדברי הרמב"ם ז"ל ולא די לנו בזה אלא שהגמי"י הביא עוד מכאן ראי' להרמב"ם וכבר תמהו ע"ז האחרונים. גם קשה דהרי תוס' מפרשי' דא"מ דבדוק או דחוק הוא מחמת הזוהמא והרמב"ן ז"ל הובא בס"ט בסקס"ז בתשובת בנו ז"ל דהטעם דבדוק או דחוק הוא משום דא"מ הוא סתום וכ"ז לא שייך בשארי מקומות:
ב) תמה הס"ט ס"ק נ"ז והח"ד ס"ק כ"ב בטעמא דהגמי"י דהרי החוש מכחיש זה:
ג) יש לדקדק בלשון הגמי"י דהרי לשון הגמ' א"מ בדוק או דחוק אצל מאכולת ובהגמי"י כ' שכל הגוף כבדוק אצל דם מאכולת ולמה הוסיף כ"ף הדמיון והרי לפמ"ש המנ"י תרווייהו חדא נינהו בין א"מ ובין שאר הגוף ותרווייהו כודאי. וגם בגמ' אמרו אצל מאכולת והגמי"י הוסיף תיבת דם וכתב דם מאכולת:
ד) תמהו אדברי הט"ז בס"ק כ"ד שכ' דהא דטמא בטחתו בירכה אליבא דהרמב"ם אפי' בפחות מכגריס וע"ז כ' הט"ז הטעם דבממנפ"ש אי נמצא על הירך הרי להרמב"ם בעל בשרה לא תלי' במאכולת ותמה רעק"א וז"ל ק"ל הא על בשרה לבד הוא דאין תולי' אבל על בשרה וחלוקה תולי' א"כ הכא בעל העד והירך נתלה. והח"ד כ' ג"כ בס"ק וי"ו דמוכח מזה דלהרמב"ם אפי' על בשרה וחלוקה נמי אין תולי' וכבר השיגו רעק"א והניח בקושי': ה) עוד תמה הח"ד על הט"ז דהרי בע"כ טעמו דהרמב"ם כמו לדידן ביותר מכגריס דבבשרה חמיר כיון דבבשרה אשתכח ומבשרה קא חזיא רגלים לדבר וא"כ כיון דמיירי במקום שאין דם המקור יכול ליפול וא"כ ליכא רגלים דהרי בע"כ מהעד בא ובנמצא על העד ליכא רגלים לדבר והניח בקושי': ו) תמהו בתוס' אהא דפריך וליחוש אמאי לא הקשו בכל הבדיקות איך מטמאי' לה דילמא ממאכולת וע"ש מ"ש ע"ז בתוס':
ז) קשה לכאורה בהא דאמרו ללישנא דדחוק אימא שמש רצפה ולפי' תוס' שפי' דהשמש הכניסה ניחא אבל לרש"י שפי' מתוך שדחוק הוא מיעכה השמש וקשה דהוא שפת יתר דהרי בכ"מ שאמרו דתולי' במאכולת לא אמרו שום טעם לזה ומדוע אמרו כאן טעם דהשמש רצפה:
וליישב כל אלו הקושיות נלפענ"ד במאי דקשה דהרי מתני' דידן היא הלכתא פסיקתא ולית בה שום מחלוקה. והנה בגמ' בבדקה בעד הבדוק וטחתה בירכה דאמר רב טמאה נדה וכן הלכתא ולרב שימי חוששת רק מספק ומעתה נעיין בדברי רב שימי דאע"ג דאמרינן לקמן בפ' הרואה דאפי' בכתמים דרבנן שעל בשרה לחוד אפי' עברה בשש"ט אין תולין לומר דמעלמא אתי ומשום דאין תולין להקל בנמצא בבשרה לחוד משום דבבשרה חמיר ואעפ"כ חזינן דבנמצא על העד שהוטח בירכה סובר רב שימי דעכ"פ ודאי לא הוי ואינה טמאה נדה רק חוששת מספק ואפי' בעד הבדוק ולא היתה בשש"ט אעפ"כ עכ"פ ודאי לא הוי וכל אפין שווין לדידי' דאין מקילין לטהרה אפי' עברה בשש"ט וג"כ אין מחמירין לעשותו כודאי שתהי' טמאה נדה אפי' לא עברה בשש"ט ואמרי' דילמא הי' על ירכה מעלמא ומירכה הוטח על העד ובע"כ צ"ל כן בסברת רב שימי ולעולם הוי רק ספק. ועי' בהפוסקים אליבא דהרשב"א שהבאתיו לעיל שסובר דאפי' לדידן דקיי"ל דטמאה נדה אעפ"כ סובר הרשב"א דבפחות מכגריס טהורה ובזה מחולקין הפוסקים בדעתו ז"ל בנמצא על העד לחוד דיש סוברים דבזה מודה הרשב"א דטמאה אפי' בפחות מכגריס ויש סוברים דגם בעל העד לחוד בעי אליבא דהרשב"א כגריס ובפחות מזה טהורה לדעתו ז"ל ומחלוקתם בזה הוא כיון דהספק הוא דילמא מן הירך הוטח על העד אי אמרי' דאפשר שיתקנח לגמרי מן הירך או לא. אבל לולי זה כולם מודים בדעת הרשב"א דבפחות מכגריס תולין וטהורה. ועי' בס"ט סק"ס ובח"ד סקי"ט. וכמ"כ סובר רב שימי אף ביתר מכגריס ואף דליכא למיתלי כיון דלא עברה בשש"ט ואף דאין תולין להקל לגמרי אעפ"כ אינה טמאה ודאי רק חוששת מספק. וא"כ אליבא דרב שימי קשה המתני' אמאי הוי ודאי ומחויבין קרבן דילמא מעלמא אתי' על בשרו דהרי השמש הוא ממש כמו העד דמאי לי אם הכניסה השמש או הכניסה העד. וכמו דאמרי' אליבא דרב שימי בהוטח בירכה דילמא מעלמא אתי על בשרה ומשם על העד והוי רק ספק. א"כ כמ"כ ג"כ הכא נימא כך דהוי ספק ופטורין מקרבן. והגם דבנמצא על שלו ליכא למיתלי על אחר תשמיש כיון דבזמן קצר שקודם הקינוח ויודע בבירור שלא הי' במקום דשכיחי דמים. אבל קשה אמאי לא תלינן דמעלמא אתי על בשרו קודם תשמיש. ואי תימא דא"כ הי' מתקנת בשעת תשמיש דהרי הר"ח הובא בתוס' פי' דאנמצא על שלו פריך דמדנמצא על שלו ולא על שלה מש"ה פריך וליחוש וכו' ואי נימא דעביד להתקנח א"כ שפיר טמאה ודאי ומאי פריך וליחוש וכו'. אלא דאפי' נימא דלא כהר"ח ונימא דעביד להתקנח אעפ"כ עדיין קשה אמאי חייבי' בנמצא על שלה דילמא הי' על בשרו מעלמא קודם תשמיש ונתקנח בשעת תשמיש ומש"ה נמצא על שלה וכש"כ בנמצא על שניהם על שלו ועל שלה אמאי חייבי'. וא"כ אדפריך וליחוש וכו' וקושי' זו הוא רק אפחות מכגריס והרי לרב שימי קשה אפי' ביותר מכגריס. וע"ז לא יועיל תי' הגמ' דא"מ בדוק או דחוק דהרי חיישי' דילמא הכניס דם מעלמא. וגם לפיר"ח דעל שלו פריך קשה כנ"ל בנמצא על שלו. ובע"כ צ"ל דהא דסובר רב שימי דהוי ספק היינו רק בטחתו בירכה די"ל דמירכה הוטח על העד ולא הי' הדם בפנים בא"מ כלל אבל בנמצא על שלו כיון דאלאחר תשמיש ליכא למיתלי וכמש"ל רק לתלות אקודם תשמיש וכן בעל שלה או על של שניהם כיון דבע"כ הי' הדם בפנים בא"מ ובפנים לא תלינן כלל אפי' לרב שימי ומש"ה הוי ודאי וחייבי' קרבן וסברא זו ממש כתב הס"ט בתשו' שם בכוונת דברי הרשב"א שכ' לפיר"ח דרק על שלו פריך אבל בשלה לא תלי' כלל במאכולת ואעפ"כ סובר בטחתו בירכה דטהורה בפחות מכגריס:
ובזה י"ל קצת בסברת הרשב"א שחולק על הרמב"ם וסובר דבשרה וחלוקה שווין ובפחות מכגריס תולין במאכולת אף בבשרה והרי הר"ח ז"ל פירש דקושיית הגמ' וליחוש קאי על נמצא על שלו וא"כ אין לנו ראי' להקל בעל בשרה לתלות במאכולת וכיון דחזי' דבפ' הרואה לענין עברה בשש"ט החמירו בגמ' דבבשרה לא תלי' בשש"ט והרשב"א ז"ל עצמו כתב הטעם משום דבבשרה חמיר וא"כ מנ"ל להרשב"א להקל לתלות במאכולת דילמא גם לענין מאכולת ג"כ הדין כן דבבשרה חמיר ולא תלי' והרי הרשב"א ז"ל כתב דגם לפיר"ח הדין הוא כן ומנ"ל להרשב"א להקל אליבא דהר"ח דהרי אין לנו ראי' ע"ז כיון דלהר"ח קושיית הגמ' וליחוש לא קאי רק על שלו ולא על שלה אבל לדברינו י"ל דסובר הרשב"א דהרי לרב שימי בטחתו בירכה הוי רק ספק דדילמא מעלמא על בשרה ומשם על העד ובע"כ לחלק בין משנתינו ובין טחתו בסברא הנ"ל כמו שכתבנו כיון דבטחתו י"ל דלא הי' הדם בפנים בא"מ כלל והוי רק ספק. וא"כ כיון דלרב שימי אפי' ביתר מכגריס ולא עברה בשש"ט אפי' הכי תלי' והוי רק ספק וא"כ בפחמכ"ג דאיכא למיתלי דזה שכיחי הרבה בודאי דלדידי' טהורה לגמרי אף דהוא בבשרה. וא"כ אף לדידן דלא קיי"ל כרב שימי אעפ"כ לא משוי' פלוגתא רחוקה רק בדם מעלמא בבשרה דליכא למיתלי הוי טמאה נדה אבל בפחמכ"ג דמאכולת שכיחי גם לדידן טהורה ורק ביתר מכגריס אפי' עברה בשש"ט דמצינו בהדי' בגמ' דהחמירו בבשרה מחמירינן אבל בפחמכ"ג דלא מצינו חומרא בגמ' ולרב שימי בוודאי דטהורה ובזה לא מצינו פלוגתא ומש"ה אף לדידן טהורה, אבל כ"ז לשיטת הרשב"א. אבל לשיטת הרמב"ם ל"ק וכמו שיבואר בדברינו בעזה"י: אבל אי קשי' הא קשי' דהא ניחא ביומכ"ג אבל בפחמכ"ג דמבואר בגמ' דאפי' בבשרה תולין מדפריך וליחוש ולהפוסקים דעל שלה פריך וגם מבואר דאפי' ידוע שהדם בא מבפנים אפ"ה תולין במאכולת רק שתי' בגמ' דא"מ בדוק או דחוק ומש"ה חייבי' קרבן וקשה דהרי השמש הוי ממש כמו עד שאינו בדוק דלא מצינו בשום מקום שיקנח הבעל א"ע קודם תשמיש והרי לקמן בגמ' בעד שאינו בדוק ופחמכ"ג כ"ע מודו דתולי' במאכולת והרי השמש ג"כ כעד שאינו בדוק דמה לי אם הכניסה העד או השמש וניחוש דילמא נתמעכה מאכולת על השמש קודם תשמיש ובין לפיר"ח דעל שלו פריך ובין לפי' תוס' דלענין קרבן פריך וכש"כ אם נפרש דלטהרה לגמרי פריך ס"ס קשה אמאי חייבי' קרבן ומאי מועיל תי' הגמ' דא"מ בדוק או דחוק הרי דילמא נתמעכה מקודם והכניס דם ומש"ה נמצא על שלו או על שלה וכמש"ל. ואע"פ דמבואר לקמן בפ' הרואה דלא מחזקינן ממקום למקום אעפ"כ אין זה כודאי לחייב קרבן. ועוד דהכא לא הוי ממלמ"ק דזה עדיף יותר ממאי דתולין בבנה ובבעלה כיון ששניהם היו לבשר אחד ואף לדעת הר"ן הובא בס"ט סקכ"ח נראה דמודה כאן ועי' ברעק"א בסעי' י"א וכש"כ בנמצא על שלו ואפי' על של שניהם דקשה כנ"ל:
עוד קשה לי אמאי בעל שלו טמאים וחייבי' ואפי' לאחר אחר ואפי' שהה זמן רב קודם הקינוח והרי לקמן בפ' הרואה בעד הבדוק הנתון תחת הכר או הכסת תולין במאכולת הרי דתלי' גם בעד הבדוק במאכולת שלאחר הבדיקה והרי כבר כתבנו שהעד והשמש שווין הן ממש וניחוש דילמא נתמעך מאכולת על השמש אחר תשמיש. וכש"כ דקשה דהווי כעין ספק ספיקא דילמא קודם תשמיש ודילמא אחר תשמיש וכמו באינו בדוק וגם טחתו די"א אליבא דרש"י דטהורה לגמרי. ועי' ש"ך סקמ"ה ובאחרונים. ומצאתי בס"ט קנ"ז שהביא קושי' זו בשם הרמב"ן ז"ל. והביא שם לשון הרמב"ן ז"ל מ"ש לתרץ וז"ל ויש לדחוק ולומר שקודם הקינוח שעדיין ש"ז לחה אין המאכולת באה עליו ואין לחוש שמא נצרפה על הסדין ומשם נתקנח בו שדם מאכולת מועט הוא ואינו מתקנח אלא נבלע בו עכ"ל. והנה זולת מ"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו שהוא דוחק אבל מי יתן ויוריני להבין דבריו ז"ל ואני תמה מאוד דאטו אין חייבי' קרבן רק בהזרעה ש"ז הרי כל ביאות האסורות וכן בנדה בהכנסת עטרה תלי' מילתא וכמ"ש הרמב"ם ריש פ"ד מהל' א"ב. וא"כ בכה"ג לא שייך כלל סברת הרמב"ן ז"ל ואעפ"כ חייבי' קרבן. ואם נימא בכוונת הרמב"ן כמ"ש התוס' דהטעם בדוק הוא מחמת הזוהמא ונימא דגם השמש קודם הקינוח הוא ג"כ בדוק מחמת הזוהמא. חדא הרי הרמב"ן ז"ל עצמו הובא בס"ט סקס"ז כתב דהטעם דבדוק או דחוק הוא מפני שפי' סתום וא"כ לא ס"ל כסברת תוס'. ועוד תימא דא"כ בעד הבדוק שהוא נתון תחת הכר או תחת הכסת דאמרו בגמ' דתולין במאכולת יוצמח לנו שהדין זה הוא רק אחר שנתייבש לחות הזוהמא של העד אבל קודם שנתייבש ועודנו לח מהזוהמא שבפני' אין תולין וזה לא שמענו בשום מקום. אלא וודאי ברור דרק א"מ במקומו הוא בדוק או מפני שהוא סתום או מפני שהוא תדירה בא"מ אבל לא הזוהמא שבמקום אחר. ולומר בכוונת הרמב"ן דשניהם גורמים דהיינו הזוהמא והבשר בין של שלו ובין של שלה אבל על הסדין אינו בדוק הוא דוחק גדול. ובפרט שהרמב"ן ז"ל בעצמו מפרש הטעם דבדוק או דחוק הוא לפי שפי' סתום וזה לא שייך על השמש. והדברים הללו צע"ג אצלי. אולם אין בידי גוף ס' הרמב"ן לעי' בו:
ע"כ נראה בכוונת הגמ' דבאמת מאכולת שכיחי הרבה על בשרה ג"כ וכמ"ש האחרונים דהחוש מעיד ע"ז רק דכל זמן שהמאכולת הוא על הבשר כחו, חזק ואינו נתמעך בקל רק בסיבה מיוחדת הראוי' לזה אבל אם הוא על הסדין שאינו במקום גידולו נחלש כחו ויוכל להתמעך בקל בלי שום סיבה ומש"ה תולין בכ"מ במאכולת אבל על הבשר אינו נתמעך עד שימות ויתבטל מעצמו ונעשה עפרא אבל אינו מוציא דם והס"ט כתב כעין זה בשם הרמב"ן ז"ל ומש"ה ל"ק קושייתנו הנ"ל דילמא נתמעכה על השמש קודם תשמיש או אחר תשמיש ומש"ה לא הקשו זה בגמ' רק קושיית הגמ' וליחוש דילמא הי' בפנים מאכולת חי' בא"מ ונתמעכה בפנים ובזה שפיר יש לתלות שמחמת דחיקת השמש במקום דחוק מיעכה השמש וע"ז תי' בגמ' דא"מ בדוק או דחוק:
ומעתה מיושבין דברי הרמב"ם דכיון דחזינן דחייבי' קרבן ולא חיישינן לחולין בעזרה דילמא נתמעך מקודם תשמיש או אח"כ ובע"כ דהוי ודאי ומשו"ה פסק דעל בשרה אין לו שיעור וטמאה אפי' בפחמכ"ג:
ומיושב ג"כ קושיית הס"ט והח"ד שהקשו דהחוש מכחיש זה דאטו אנו אומרים דעל בשרה לא שכיח רק אנו אומרים דהמיעוך על הבשר לא שכיח וזה באמת מעיד החוש דעל הסדין ועל החלוק יש תמיד דם מאכולת וכדאמרו לקמן פ' הרואה שאין כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפין דם מאכולת אבל על בשרו לא שכיח רק ע"י דישת השמש בא"מ בזה שפיר הקשו וליחוש וכנ"ל:
ומעתה מיושב קושי' ג' ומדוקדקין דברי ההגמי"י שכ' שכל גופה כבדוק אצל דם מאכולת הוסיף כ"ף הדמיון דבגמ' אמרו בדוק בלא כ"ף ואין כוונתו בזה דהוי ספק רק דבאמת הוי ודאי וכמ"ש המנ"י וגם הוסיף מלת דם דבגמ' אמרו אצל מאכולת וההגמי"י כ' דם מאכולת דבאמת קושי' הגמ' אינה רק דילמא היתה מאכולת חי' בפנים והשמש בדישתו במקום דחוק מיעכה וע"ז אמרו דא"מ בדוק או דחוק אצל מאכולת וא"כ אי ליכא בא"מ מאכולת חי' מהיכן יהי' דם של מיעוך אבל ההגמי"י דקאי אדינא דהרמב"ם דעל בשרה אין לו שיעור ומיירי בכל גופה שלא בא"מ והתם הוא איפכא דאינו בדוק ממאכולת רק בדוק מדם מאכולת ומש"ה הוסיף תיבת דם וגם הוסיף כ"ף:
הדמיון לדמות הענינים זל"ז דתרוייהו חד ענינא אבל מתרי טעמי דבא"מ בדוק ממאכולת חי' ושאר הגוף אע"ג דאינו בדוק מחי' אבל כ"כ בדוק ממעוכה. ודבריו מזוקקין שבעתי' כזהב מזוקק והדברים נחמדים בעזה"י להבין עומקן של הראשונים ז"ל:
ובזה מיושב קושיא ד' מ"ש הרעק"א על הט"ז דשפיר כ' הט"ז הטעם דבטחתו בירכה דטמאה להרמב"ם אפי' בפחמכ"ג דהרמב"ם לשיטתו דבבשרה, לא תלי' במאכולת ולא קשי' קושיית הח"ד והרעק"א דהרי על בשרה וחלוקה מודה גם הרמב"ם דתולין. והנה מריש אני אומר דלכאורה תמי' על המאורות הגדולים הח"ד והרעק"א דהרי לק"מ דבאמת בנמצא על בשרה וחלוקה תולין אבל אינו דומה עד לחלוקה דהרי התם בטחתו בירכה דמיירי באופן דא"א לחלות שהי' המאכולת על העד לא קודם הבדיקה ולא אחר הבדיקה רק כל הספק הוא דילמא מן הירך הוטח על העד וא"כ כל כח ההיתר נצמח לנו רק מכח העד לחוד ואיך יהי' עדיף העד שהוטח בהירך מן הירך עצמו והוי כנמצא על בשרה לחוד. ובהשקפה ראשונה תמהתי מאוד על תמיהתם. ואולם אח"כ נתיישבתי דקושייתם הוא דילמא בשעת ההטחה נתמעכה כמו דתולין בנמצא על בשרה וחלוקה. אבל לפמ"ש גם זה ל"ק דקינוח מעט אינו ממעך על הבשר רק דישת השמש שהוא בכח ובמקום דחוק:
ובזה נתבארו לי דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט שכ' וז"ל נמצא הכתם על בגדים ובשרה כאחד תולה במאכולת שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת ודם מאכולת הוא ולא כ' סתם שתולין במאכולת והוסיף דברים לכאורה ללא צורך. ולפ"ד הדברים מאירין כשמש דכיון דעל בשרה לא שכיח שיתמעך בלי דחיקא רק אם נמצא על חלוקה ג"כ תולין בדחיקא אבל בלא נמצא על חלוקה לא תלי' שמא דחקה ושמא ממאכולת והא דלא תלי' שמא נתמעך על הסדין או על בגדים י"ל כמ"ש הרמב"ן דא"כ הי' נבלע בהבגד או בסדין וגם בפ"ד הל' י"ט כ' בטחתו בירכה ומצאה דם דטמאה וכ' וז"ל ואין אומרים שמא כשטחה נהרגה מאכולת עכ"ל. ולא כ' סתם דאין תולין ומשום דאתי לאשמועינן דאע"ג דלא שכיחי שיתמעכו על הבשר בלי סיבה אעפ"כ בטחתו בירכה י"ל דבשעת הטיחה נתמעכה ע"י הטיחה וע"ז כ' דבזה אין תולין כיון דאינו בכח רק קינוח קל ומבואר בהדי' כדברינו:
ומיושב. ג"כ קושי' ה' והוא קושי' השני' של הח"ד על הט"ז דאין טעמו של הרמב"ם משום רגלי' לדבר רק משום דהמיעוך על הבשר לא שכיח ומש"ה בטחתו דהקינוח אינו ממעך וכיון דהעד בודאי נגע בירכה אמרי' דמהעד בא ומש"ה טמאה להרמב"ם ומיושבין דברי הט"ז:
ומעתה מיושב ג"כ קושי' וי"ו והוא קושיית תוס' שהקשו אמאי לא פריך על כל הבדיקות איך טמאה וליחוש דילמא דם מאכולת. ולפמ"ש י"ל דכמו דקינוח אינו ממעך וכמש"ל כמ"כ ג"כ בבדיקה אינה נתמעכת דבדיקה אין דחוק כ"כ כמו השמש ורק במתני' דידן דמיירי בתשמיש בזה הקשו שפיר וליחוש והנה תוס' לשיטתם שפיר הקשו ולפי פירושם שפירשו שמש רצפה הכניסה שהשמש הכניסו ובזה שפיר הקשו דגם בבדיקה י"ל שהכניסה המאכולת בידה בשעת הבדיקה (ומש"כ הס"ט בס"ק נ"ז דמדברי תוס' מוכח דבבדיקה בלא תשמיש אין מועיל מאכולת רצופה. אינו מובן דמדברי תוס' אין הוכחה רק לפי פירש"י ע"ש) אבל להרמב"ם י"ל דבדיקה אין ממעך רק תשמיש וכסברא זו כ' החכ"א בח"ב בסי' ד' לחלק לענין ספק צדדין דברואה ג"פ מ"ת מצטרפין ספק צדדין מחמת דחיקת השמש אבל לא בבדיקה וא"כ ניחא דלא הקשו אכל הבדיקות רק אמתני' דידן דמיירי בתשמיש:
ומיושב שפיר קושי' ז' על לשון הגמ' אימא שמש רצפה דלפירש"י הוא שפת יתר. ולפמ"ש ניחא דאע"ג דעל הסדין א"צ שום סיבה אבל על בשרה דלא שכיח שיתמעכו ומש"ה אמרו דהשמש רצפה כפירש"י מחמת דחיקת השמש וכוונת המקשן הי' ג"כ כן רק שאח"כ מפרש הגמ' מאי דסתמו מתחילה וניחא הכל. וב"ה מקום הניחו לי לפרש הדברים לאמיתן של תורה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל ולשונו הנחמד ובלשון ההגמי"י שמאוד עמקו מחשבותיהם ודוק היטב: ונראה שדעת רי"ו הוא ג"כ כהרמב"ם רק שמיקל בכתמים דרבנן אבל לא בבדיקה. ובזה יש ליישב דבריו הובא בב"י וז"ל עד הבדוק וקינחה עצמה וכו' ונמצא עליו דם טמאה זולת אם מצאה עליו מאכולת מעוכה וכן אם בדקה בעד הבדוק טמאה ואפי' מצאה עליו מאכולת מעוכה. ותמה הב"י דהדברים סותרין זא"ז והב"י הגי'. ודבריו יותר תמוהין כמ"ש הס"ט ס"ק נ"ז. ולפ"ז י"ל כעין שכ' הס"ט רק בשינוי קצת דבבדיקה דהוא חשש דאורייתא פוסק כהרמב"ם ורק אעפ"כ לא גרע מבפנים בא"מ ללישנא דדחוק דטהורה במאכולת מעוכה ומש"ה רי"ו מיירי ברישא ובסיפא בבדיקה דאל"כ רק בקינוח בלבד מבחוץ הרי בכתמי' דרבנן מיקל אפי' על בשרה כמ"ש הס"ט שם רק ברישא מיירי שאחר הבדיקה הי' ג"כ קינוח מבחוץ ובזה מועיל עכ"פ מאכולת מעוכה אבל בליכא מאכולת מעוכה לא תלי' דלא שכיחי שיתמעכו ולשון וכן שכתב מורה דגם ברישא מיירי בבדיקה רק שהי' קינוח ג"כ אבל בסיפא מיירי בבדיקה בפנים בלא קינוח ובזה פוסק כל"ק דא"מ בדוק ואין מועיל רצופה אבל בקינוח דהוא מבחוץ רצופה בעי כדי להוציא מהלא שכיח של המיעוך שעל הבשר אבל אינו בדוק ממאכולת כיון שאינו בפנים ממש אף שהוא סמוך לא"מ דלא אמרו בדוק רק בפנים בא"מ ממש ומש"ה בעי מאכולת רצופה אבל רצופה מועיל וכדברינו דעל בשרה שכיחי רק המיעוך לא שכיח ועי' בס"ט שם:
העולה מדברינו דלהרמב"ם על בשרה לא תלי' במאכולת ולא מטעם דלא שכיחי דבאמת שכיחי הרבה רק דהמיעוך לא שכיח ואין תולין שמא מחמת איזה דחיקא נתמעכה רק בנמצא על בשרה וחלוקה תולין בזה. ונראה דזה דווקא היינו כששניהם:
לחין או שניהם יבשים די"ל דהדם בא על שניהם בפעם אחת וכנראה מלשון הרמב"ם אבל לא כשאחד לח ואחד יבש. וגם כל זה כשנמצא על בשרה וחלוקה או סדינה אבל על בשרה ועד הבדוק באופן שא"א לומר שהמאכולת נפלה על העד לא קודם הבדיקה ולא אח"כ רק שטחתו בבשרה והספק הוא דילמא הוא מבשרה הוי כנמצא על בשרה לחוד. וגם אפשר לומר דזה רק בכתמי' דרבנן אבל בבדיקה אפי' על בשרה וחלוקה אין ראי' מדברי הרמב"ם דתולי'. ובזה ג"כ הי' אפשר ליישב דברי הט"ז שהבאנו למעלה מקושיית הרעק"א. רק לדעת רי"ו כתבנו למעלה להקל דבנמצא מאכולת רצופה תולי' אף בבשרה ואפי' ע"י בדיקה ויש לדבר בזה הרבה ואין רצוני להאריך ובודאי יש לנו להורות כהרמב"ם שהוא עמוד ההוראה וגם דלדידי' רווחא שמעתתא ולא די שאין עליו קושי' אלא אדרבא ראי' לדבריו מגמ' דילן ובפרט שהוא מחמיר וגם הס"ט בסי' קפ"ג ובפ"ת בס"ק י"ג בשם מהרא"ב כתבו להחמיר כהרמב"ם דהרי ראיית הרשב"א היא מדפריך וליחוש ולפי' ר"ח או לפי' תוס' ליכא ראי' וגם צריכי' לדחוקי ליישב שיטת הרשב"א:
ומעתה בשאלה דידן שכ' הס"ט ובנו שם להתיר ויסוד דבריהם הוא אחרי שיש לה בא"מ מאכולת ויצאה מגדר שאר נשים ותולין במאכולת. וכל דבריהם הוא אחרי שאמרו בגמ' דא"מ בדוק ואשה זו יש לה מאכולת. אבל ברור דלא כדבריהם דהא דאמרו דא"מ בדוק הוא רק בא"מ בפני' ממש אבל לא מבחוץ ואפי' סמוך לא"מ ממש הרי הוא ככל שאר הגוף ובפרט לדברי הרמב"ן דהא דאמרו דא"מ בדוק הוא מפני שפי' סתום. וגם מ"ש הס"ט דכיון דאנו רואין דיש לה מאכולת א"כ יש לתלות במאכולת ג"כ ליתא כל זה לפי הבנתם דטעמא דהרמב"ם דעל בשרה לא שכיחי מאכולת אבל לפי מאי שבררנו דבאמת שכיחי רק המיעוך לא שכיח דעל בשרה אינו נתמעך רק במכוון לכך או ע"י איזה כת ובזה לא תלינן ומש"ה בנמצא על שלו או על שלה חייבין קרבן וא"כ מה מועיל שאשה זו יש לה מאכולת הרי ע"י קינוח הקל לא שכיח שיתמעכו והרי אפי' נמצא הדם בבירור על בשרה אם נגעה שם בהעד אמרי' דמהעד בא אפי' למעלה מהחגור במקום שאין דם המקור יכול ליפול וכש"כ במקום שדם המקור יכול ליפול דאפי' לא בדקה כלל א"ע בשום עד היא טמאה כתם וכשטחתו בהעד טמאה נדה להרמב"ם. וכש"כ כשאין ידוע אם נגעה בהעד ורק לתלות אולי נגעה דלא תלי' דמבשרה הוטח על העד דהרי לא עדיף העד מבשרה ממש וא"כ מ"ש מעכ"ת בשם אחרון אחד שכ' בספרו מימי טהרה להתיר לתלות ובלא שום בירור אם אותן הכינים מוציאין דם ואפי' אם מצאה נקודות דם ממש אינו נוח לי כיון דלהרמב"ם בטחתו בירכה הוי טמאה נדה מדאורייתא. וגם מה שיתברר ע"י החיכוך בבשרה סמוך לא"מ מבחוץ ורואת שמוציאין דם אעפ"כ אין להקל לפמ"ש בכוונת הרמב"ם ז"ל. וא"כ מזה אין ראי' דדרכן בכך שע"י חיכוך מוציאין דם אבל ע"י קינוח הקל אינן נתמעכין: ואגב אודיע למעכ"ת במה שראיתי להח"ד בסק"כ על דברי תוס' בנדה (דף י"ד) שכתבו על הא דטחתו בירכה דמיירי למעלה מחגור במקום שאין דם המקור יכול ליפול וכ' המהר"ם לובלין דבמקום שיכול ליפול גרע ולא בעי כגריס אולם הח"ד כ' דבמקום שיכול ליפול לא הוי טמאה נדה רק טמאה כתם דכמו דבנמצא על שלה לאח"ז תלי' ההרגשה בהעד ולא ממקור ועל הדם אמרי' השתא הוא דחזאי ע"כ גם כאן אמרי' כן ואינה טמאה נדה רק ככתמי' דרבנן עכ"ד. ולא ידענא מי הכריח לתוס' לפרש דמיירי כשטחתו לאחר אחר הרי יש לפרש דמיירי דנגעה בשיעור וסת המבואר בנדה (דף י"ד ע"ב) וכגון שהי' הירך אז סמוך לא"מ. ועכ"פ גם לפ"ד הח"ד כשטחתו סמוך לא"מ ממש מבחוץ דהוי שיעור וסת כמ"ש בגמ' הנ"ל משל לשמש ועד דודאי הוי מדאורייתא כיון דא"א שבא על העד לא קודם הבדיקה ולא אח"כ לא אמרי' דנפל על בשרה קודם הבדיקה בלא הרגשה ומקודם הוא בא דלא מצינו תלי' כזו רק בכ"מ תולין דהשתא הוא דחזאי אבל לא לתלות על מקודם ובודאי דאמרי' דהשתא הוא דחזאי בשעת בדיקה וע"י בדיקה הוי חשש דאורייתא לכמה פוסקים דאמרי' דארגשה וכסבורה דהרגשת עד הוא וכמו דאמרו לקמן בטחתו בירכה דטמאה נדה והדברים עתיקין ואין רצוני להאריך עתה בדברים אלו: ומ"ש הס"ט דלפמ"ש בנדה פ' כה"י (דף י"ט ע"ב) דרק מאכולת של ראש בזה תולין דדמי לדם טמא אבל לא של שאר הגוף ובזה י"ל דהא דאמרו דא"מ בדוק הוא רק ממאכולת שבראש וא"כ בזמנינו שאין אנו בקיאין במראות דמי' תולין במאכולת שבגוף כבר דחה זה הס"ט רק שרוצה לומר דהכינים הללו דהנהו רבותייהו בא"מ אינו בדוק רק שאותן הכינים אינן דומי' לשום מראה טמאה ע"ש בס"ט. אבל באמת דבר זה לא שמענו ובפרט לפמ"ש דכל הגוף אינו בדוק רק דהמיעוך לא שכיח ובזה אין לחלק כלל ולבדות מלבנו להתיר עי"ז. ובזה נדחה ג"כ מ"ש לדמות זה למ"ש הט"ז בס"ק כ"ג להתיר באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי ונגעה שם בשעת הבדיקה דתולה בה שלא בשעו"ו דשם רגילה להוציא דם והוי כמכה אבל בנד"ד דהמיעוך לא שכיח ומהחיכוך אין ראי' כמש"ל ראוי לנו להחמיר אף אחר החיכוך ורק אם גם עתה ע"י קינוח קל תמצא דם כזה אז יש לנו להתיר אבל זה לא שכיח שתמצא באמת בזמן אחר דם כזה ע"י קינוח בעלמא בלא חיכוך. רק דיש לצדד עוד ולומר דכיון שהכינים הללו קבועין בבשר כמבואר בס"ס קצ"ח סעי' מ"ז בלשון המחבר שהן נושכים בעור במקום שיער ונדבקים בחוזק בבשר א"כ י"ל שנשכו בבשר ומזה בא הדם וזה באמת הוי כמכה אבל הוא לא שכיח ואם היינו יכולין לתלות בזה מהני ג"כ החיכוך די"ל דבאיזה זמן נתייבש הגרד שעל הבשר והוי כמכה שיכולה להגלע ולהוציא דם:
וא"כ אפי' מפוזרין דהיינו שבנתיים בתוך אותן הג"פ לא יהי' דם ג"כ מועיל כמו במכה ואך עכ"פ הוי כמכה שאינה מבוררת אם מוציאה דם דמתירין רק שלא בשעו"ו כיון די"ל דאינו מבשרה ממש ע"י עקיצת הכיני' רק שנתמעכו ובזה לא מהני חיכוך וכנ"ל. וכמבואר בסי' קפ"ז סעי' ה' דבמכה שאינה מבוררת מתירין רק שלא בשעו"ו. ואף להמתירין התם עכ"פ איכא מכה אבל בנד"ד זה גופא הוא ספק אי איכא מכה דדילמא ליכא רק שנתמעכו ע"י החיכוך וזה אינו מועיל וכנ"ל ע"כ בוודאי אין להתיר רק שלבשעו"ו:
ע"כ נראה לפענ"ד סיומא דפסקא כמ"ש במכתבי הראשון וכן הוריתי איזה פעמים דבקרטין, יש להתיר ורק ע"י חיכוך ואפי' ע"י פ"א ורק שלא באותו זמן ממש רק בזמן אחר דכיון די"ל לצרף להתיר דזה אין דם כלל רק זיעת הכיני' כמ"ש הס"ט. אבל בדם ממש אם ע"י קינוח בעלמא תראה נקודות דם כמו שראתה עתה על העד וע"י ג"פ שתתחזק שאשה זו יצאה מגדר הטבע שנתמעכין אצלה ע"י קינוח או מעצמן ע"י נגיעה בחלוקה מותרת. אבל אם רק ע"י חיכוך מוציאי' דם בעי שלא בשעו"ו וע"י ג"פ. וגם באין לה וסת קבוע אם באותן הימים אינה רואה,. אבל בשעו"ו או באין לה וסת כלל צריכה שתגלח השערות ויהי' לה מוך בפני' בשעת החיכוך מבחוץ וכמ"ש במלב"ט סעי' ע"ו ותעשה כך ג"פ בג' ימים ואם אח"כ לא תמצא תולה בזה אחר שיגדלו השערות בא"מ וטהורה לעולם בנקודות הללו ואף אם בתוך אותן ג' הימים לא תראה בנתיים אותן הנקודות ויהי' הפסק ג"כ מועיל כמו במכה. וכ"ז נלפענ"ד למעשה ידידו הדוש"ת: