אור ברסלב

שו"ת בנין ציון החדשות· רבי יעקב עטלינגר

סימן קכ

סימן קיט

עוד להרב הנ"ל נ"י: לי מעכ"ת נ"י וז"ל פסחים (דף ע"ו ע"ב) מסקי' בין לרב ובין ללוי הא דתניא בברייתא אין צולין ב' פסחים כאחד משום תערובות גופין אסור דאל"כ מאי אפי' והי' קשה עלי עד מאוד מפסחים (דף פ"ה ע"א) איבעי' להו יוצא גזרו וכו' ומסקי' ביוצא דפסח לא גזרו מ"ט בני חבורה זריזין הן והתוס' שם מפרש דגבי בני חבורה שייך למגזר טפי שמא יחתה מלגבי כהנים דהא מלתא לא שייך לגבי פסח אבל במידי דשייך לפסח כגון יוצא זריזין בני חבורה יותר מכהנים ולפ"ז הא תערובת גופין שייך לפסח והאיך משכחת תערובת גופין וצ"ע לדעתי: קדושין (דף מ"ג) תוס' ד"ה שלא מצינו בכה"ת כולה שהעלו מדאגבהי' קניא להקדש ומעל מיד וקשה עלי עד מאוד דהרי בבכורות.

(דף י"ג ע"ב) העלו התוס' דבהקדש לא שייך קנין משיכה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא: ב"ב (דף קכ"ז ע"ב) דפריך הש"ס לרבנן דר"י יכיר ל"ל וכו' עיי"ש וקשה והא איצטריך להא דרבא (דף קמ"ב) שם בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים שנאמר יכיר וליכא וצ"ע עכ"ל.

תשובה בישוב הקושיא אמה דאמרינן בפסחים (דף ע"ו) אין צולין ב' פסחים כאחד מפני תערובת גופין ממה דאמרינן שם (דף פ"ה) דלא גזרו טומאה איוצא דבני חבורה זריזין הן במידי דפסח לענ"ד י"ל דודאי שייך טעות גם אצל זריזות דבני חבורה ולכן תקנו שלא יצלו ב"פ כאחד ורק לענין דלא גזרו טומאה איוצא מהני טעם זה דבני חבורה זריזין הן כיון דגזירה זו גופא היא משום זרוז שישמרו שלא להוציא על זה קאמר שפיר דלזרזם לא צריך דזריזין הם ואם אעפ"כ יבואו לידי טעות ויוציאו הרי גם זרוז דגזירת טומאה לא מהני ולכן ממה נפשך לא הוצרכו לגזור טומאה.

ובלא זה יש לומר עוד עפ"י מה שכתב הצל"ח שם והוכיח כן מדברי הרמב"ם דרק לענין פסול יוצא דבליל ט"ו אמרינן הסברא דזריזין הן דבלא"ה נזהרים דאם יוצא נפסל ונעשה נותר ומטמא ידים אבל לעולם בני חבורה לא זריזים יותר משאר בני אדם ולכן פסק הרמב"ם דפסח שיצא חוץ לחומה מטמא את הידים ע"ש ולפ"ז פשיטא דלק"מ מתערובת גופים דשייך גזירה זו גם בבני חבורה אלא שתירוץ זה לא שייך לשיטת התוס' דא"כ לא הקשו מידי כמו שכ' באמת הצל"ח לתרץ קושית התוס' ע"פ שיטת הרמב"ם אבל מה שכתבתי בראשונה שייך גם לשיטת התוס': ועל מה שהקשה אדברי התוס' קידושין (דף מ"ג) דמדאגבהי' להקדש קניא ומעל מיד שהרי בבכורות העלו התוספ' דבהקדש לא שייך קנין משיכה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא לענ"ד י"ל דהנה כבר כתבתי דבה' מעילה (פ"ו ה"ח) יש פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם בגנב הקדש והוציא מרשות הקדש לרשותו לא מעל אם לא נהנה ולהראב"ד מעל על הוצאה מרשות לבד וכבר הזכרתי שם דברי התוס' דקידושין הנ"ל שהם כדברי הראב"ד.

והנה ראית הראב"ד היא ממה דאמרינן במעילה (דף כ') נטל אבן או קורה של הקדש וכו' נתנה לחבירו הוא מעל וכו' ע"ש הרי דמוכח דע"י הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט מעל כמש"כ הראב"ד ה' מעילה (פ"ו) וכן כתבו בפי' גם התוס' מעילה (דף י"ח) ד"ה ואומר וז"ל ועוד יש שינוי אחר בלא שום הנאה כגון שינוי מרשות לרשות שמוציא מרשות הקדש ומכניס לרשות הדיוט כגון מכירה ונתינה והשאלה מיד שנשתנה לרשות הדיוט דהיינו שעשה בה ההדיוט מעשה שחשוב זכי' וקנין מהדיוט להדיוט אע"פ שלא נהנה וכו' עכ"ל הרי דס"ל ג"כ דהיכי שעשה שום קנין שמועיל בהדיוט מועיל ג"כ לענין מעילה וזה שיטתם ג"כ בקידושין.

ומה שכתבו בבכורות דבהקדש לא שייך קנין משיכה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא מלבד שיש לומר שישחילוק בין קנין דמשיכה דגרוע הוא שהרי אינו קונה בכל מקום ובין קנין דהגבהה דקונה בכל מקום כדאמרינן ב"ב (דף פ"ד) ופסק כן הרמב"ם ה' מכירה (פ"ד) ע"ש ולכן לא שייך לענין קנין דהגבהה דבי גזא דרחמנא איתא שהרי הגבהה קונה בכל מקום גם ברשות המוכר משא"כ במשיכה שאינה קונה רק בסמטא או בחצר של שניהם עוד יש חילוק אחר בין קנין שאיירי בבכורות שרוצה לקנות מן ההקדש בתורת מכירה דבזה העמידו החכמים על דין תורה דרק מעות קונות ובין קנין דמעילה שקונה בתורת גניבה וגזילה דלא משכחת בזה קנין אחר רק ע"י שעושה מעשה קנין להוציא מרשות הקדש לרשותו דאל"כ לא משכחת מעילה לעולם לשיטת התוס' והראב"ד דס"ל דגם בהוצאה מרשות לבד בלא הנאה מועלים: אכן כבר הזכרתי שדעת הרמב"ם אינה כן דבהוצאה מרשות הקדש לבד בלא הנאה אין מועלין.

ובזה נ"ל ליישב מה שתמה בתוס' ר' עקיבא במעילה (פ"ה) דאמה דתנן שם נתנה לחבירו הוא מעל כתב הרמב"ם בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו וביאר בתוס' י"ט דהכי איתא בגמרא ב"מ (דף צ"ט) וכתב על זה בתוס' ר"ע אינו מובן לי דהתם בב"מ בקורדם שהשאיל לחבירו לבקע בו א"כ נתן לו רק הנאת בקוע אבל בנתן כולו מעל בכולו וכ"כ תוס' שם להדיא עכ"ל ולענ"ד הרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דבהוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט אינו מועל רק בנהנה וא"כ איך ימעול הנותן לחבירו לכן פירש דמועל בטובת הנאה שיש לו ע"י נתינה שזה הנאתו אבל מה ששוה יותר אף שהוציא מרשות הקדש מכ"מ לא מעל כיון שלא נהנה בזה אכן התוס' לשיטתם אזלי דס"ל דבהוצאה מרשות הקדש לבד גם בלא הנאה מעל ולכן כתבו דבנתנו לחבירו מעל בכולו: ומה שהקשה עוד אמה דפריך בב"ב (דף קכ"ז) לרבנן יכיר ל"ל הא צריך להא דדרשינן למעט בכור שנולד אחר מיתת אביו זו ודאי קושיא היא ולא ראיתי מי שעמד על זה ולענ"ד י"ל דלא שייך לומר דאתי יכיר למעט אחר מיתה כיון שאינו ראוי האב להכיר אלא אם דרשינן יכיר בצריך הכירא ולכן לס"ד דמקשן שהקשה יכיר לרבנן ל"ל שסבר שלא דרשו רבנן יכיר יכירנו לאחרים כלל פשיטא דלא שייך ג"כ דאתי למעט אחר מיתה דמה בכך שאינו ראוי להכיר כיון דלא דרשינן מיכיר שיכירנו לאחרים ואפילו אחר דמשני דגם רבנן דרשו יכיר בצריך הכירא ופריך תו למאי הלכתא אלו בעי למיתבי' במתנה מי לא יהיב לי' אף דבזה הוי מצי לתרץ דצריך למעט נולד אחר מיתה ג"כ י"ל דניחא לי' לתרץ כדמשני דצריך בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דבזה צריך קרא אלגופא דמשכחת במכירו ואז ממילא ממועט היכי דלא שייך יכיר אבל לומר דלא אתי קרא היכי דצריך להכירו רק למעט היכי דלא יכול להכירו ודאי דוחק הוא כיון דכתיב יכיר לשון חיוב ולא לשון שלילות ולכן ניחא לי' לתרץ דאתי קרא דיכיר במקום דהאב מכירו באמת:

תוכן העניינים

שו"ת בנין ציון החדשות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה