אור ברסלב

שו"ת בנין ציון החדשות· רבי יעקב עטלינגר

סימן טו

סימן יד

ב"ה אלטאנא יום ג' טו"ב למב"י תר"ל: על דבר השאלה אשר הובאה לפני מעכ"ת נ"י ובענותנותו רצה לשמוע מה שנלע"ד בזה הנני למלאות בקשת מר נ"י וענין השאלה איש ירא אלקים היה לו פרה שלא הבכירה ובתומתו לעשות המכירה לנכרי על צד היו"ט שלא יתהווה בזה קדושת בכור כשתבכר מכר אותה על ידי שטר כנהוג על פי חוקי המדינה שהוא קנין גמור שלא יוכלו לחזור בו לא המוכר ולא הקונה והפרה נשארה ברפת מוכר היהודי ולא היה קנין אחר לא בכסף ולא במשיכה והפרה הבכירה ועתה נולדה השאלה אם יש כאן קדושת בכור או לא.

תשובה הנה לפי המבואר ביו"ד (סי' ש"ך) צריך לקנין לפטור מן הבכור משיכה או קנין ולפי המבואר בש"ך שם משום דיש מחלוקת בין הפוסקים אם משיכה קונה ולא מעות או מעות ולא משיכה הלכך לצאת ידי ספק צריך לעשות הקנין בשניהם במשיכה ובמעות ומשמע שאם לא עשה אלא קנין אחד אפילו דיעבד לא נפטר מן הבכורה ובתשובות האחרונים האריכו בזה אבל מכ"מ זה מוסכם מכולם שאםלא עשה שניהם לא משיכה ולא מתן מעות אף שמכר הישראל לנכרי ונתפשרו בדברים שאין זה קנין ולא נפקעה הקדושה מן הבכור אלא שבנידון השאלה הוא הספק אחר שנעשה המכירה על ידי שטר שהוא קנין גמור ע"פ חוקי המדינה אם מהני זה להפקיע קדושת הבכור אם לא ומצאתי בזה אם אמרינן בכה"ג דינא דמלכותא דינא או לא פלוגתא בין הפוסקים האחרונים והם בדיעותיהם מערכה מול מערכה הראשון שהתעורר על זה הוא מהר"ם מינץ שכתב בשו"ת (סי' ה') המנהג לא מצי להפקיע מקדושת בכור דאורייתא ואפילו אם תמצא לומר דמנהג שנהגו חכמים עוקר דאורייתא כגון סיטומתא דכיון דמוקמי חכמים ברשות הלוקח דהפקר ב"ד הפקר ממילא הוה קנייה לכל מילי מכ"מ האי קנייה דנהגו התגרים כותים אינו מועיל להפקיע קדושת בכור דאל"כ למה הוצרך מהר"ם כסף ומשיכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא הא מנהג הגוים בכל המקומות מי שנותן אפילו פרוטה על המקח קונה בו אפי' זהובים ולית דין צריך פנים עכ"ל.

הרי שדעתו שמנהג המדינה לא מועיל להפקיע קדושת הבכור. אכן מצאתי בשו"ת נחלת שבעה (סי' ל') שהביא שם תשובה ממחבר ברכת הזבח שכתב שם מה שנוהגים המקילים למכור בקנין כסף בלבד כי נראה לי קצת טעם למנהג הזה כיון דבדיניהם קונין בכסף או בסיטומתא ולא יכול לחזור בו קנה אף לענין בכור כי כן משמע בשו"ת רמ"א (סי' פ"ז) דהא דלא פסק הרמ"א שם דליקני לו מעות מטעם סיטומתא בדיניהם היינו דיש מנהג כותים כנגדם דיד בעל המעות על העליונה וכו' או משום דהמנהג הוא לשלם החצי וכו' ע"ש מבואר דאי ליתא להני טעמא קנין כותי במעות הוא קנין גמור מדרבנן כסיטומתא לקנות דבדיניהם האידנא כותי שנתן הכסף או איפכא קנה ולא יכול לחזור ואף שמהר"ם מינץ בשו"ת (סי' ה') צידד להחמיר בבכור ליקנות בסיטומתא והביא ראיות שיש לדחות אותם מכל מקום העם הזה הנוהגים להקל קורא אני עליהם עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו וסומכים על מהר"ם להקל אף לכתחילה וכו' ע"ש ונראה מדבריו דבדיעבד מותר לסמוך על זה אבל חלק עליו המתיר נחלת שבעה שם סי' ל"א) וכתב דליתא דאין הולכין בדבר איסור אחר מנהגם ודינא דמלכותא כמש"כ המהר"ם מינץ ודבריו ברורים דאל"כ מה לנו לפלוגתא וחומרת הרמ"א לקנות בכסף ובמשיכה יקנה בכל דור ודור כפי מנהג התגרים כגון בהכאת כף זה לזה או מסירת המפתח וכה"ג אלא וודאי שאין מועיל מנהגם לענין דבר איסור ושכן משמע ברמב"ם וטור דדוקא בדיני מלך בממון הולכים על פיהם ע"ש והנה אעפ"י שהשיב על המחבר ברכת הזבח מסברא מכ"מ לא השיב על ראיתו משו"ת הרמ"א (סי' פ"ז) אבל באמת ראיה זו לא הבנתי שבנידון שאלת הרמ"א היה הענין שהישראל קנה פרה מן הנכרית ונתן לה מעות ולא משכה ונגנבה הפרה ונתרצית הנכרית להחזיר לו המעות ואח"כ הוכר הגנב ושלחה הנכרית שיבא ויקח פרתו ויפדה אותה מן הקונה מהגנב והבכירה הפרה ועל זה כתב הרמ"א דאחר דקיי"ל כר"ת דמשיכה קונה ולא מעות פשיטא דלא קנה הישראל את הפרה וא"ל דאע"ג דמן התורה אין מעות קונות מכ"מ לא גריעי מעות מסיטומתא דקניא מדרבנן כדאיתא ב"מ (דף ע"ד) דזה אינו חדא דודאי כל זמן שלא משך הישראל הפרה היה הכותי יכול לחזור בו לפי מנהג המקום שנקנה שם הפרה ועוד דא"כ דלא קנה ישראל רק מדרבנן מכח המנהג א"כ מה שאמרה לו הכותית לשלם נמי הוה קנין לכותי מטעם מנהג וכו' ע"ש הרי ששם היה הישראל הקונה וע"ז כתב הרמ"א שאעפ"י שמן התורה לא קנה הישראל מכ"מ כיון דמדרבנן קנה לפי מנהג המקום היה צריך לחוש לחומרא מדרבנן לקדושת בכור וע"ז השיב דגם מדרבנן לא היה קנין אבל אם הישראל הוא המוכר והנכרי לא קנה מן התורה רק ע"פ מנהג המקום היאך יועיל זה להפקיע קדושת הבכור וכי אתו רבנן לעקור דין תורה מה שהוא בכור מן התורה ע"י שנולד ברשות ישראל לומר שאין בו קדושה ולכן לא בלבד שאין משו"ת הרמ"א ראיה לדעת הגאון בעל ברכת הזבח אלא אדרבה ראיה נגדו שהרי כתב שאין כאן קנין מן התורה רק מדרבנן א"כ מכירה שהיא ע"פ מנהג המדינה בלבד לא תועיל להפקיע קדושת הבכור וכן נראה גם דעת הבית שמואל (סי' כ"ח ס"ק ג') שכתב שם לענין המקדש את האשה בגזל ובגניבה דפסק בשו"ע שם דאם נתייאשו הבעלים הרי זו מקודשת דכיון דיש ביד האשה יאוש ושינוי רשות ולכן קנתה את החפץ וכתב על זה הב"ש ובזמן הזה אעפ"י שמחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר הגניבה לבעלים מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן לה והוי קידושין דאורייתא עכ"ל הרי שדעתו שמעמידין הדבר על דין תורה אעפ"י שעל פי דינא דמלכותא צריכה להחזיר לו החפץ בלי תשלומין:

והנה בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' י"ד) הביא בענין השאלה באחד שמכר חמץ בע"פ בלי קחת דמי מכירה כי אם בצואשלאג שקונה ע"פ דינא דמלכותא והגאון השואל שם כ' שע"פ דברי הרמב"ם וטור ותשובת מהר"ם מינץ ונחלת שבעה אין הולכין בדבר איסור ע"פ דינא דמלכותא ולכן לא הועיל הצואשלאג בלא המשיכה והגאון בעל כנסת יחזקאל השיב על זה שהספרים אינם בידו אך לבי אומר לו שאין הנידון דומה לראי' דחמץ אם המקח נקנה כמנהג הסוחרים לא בא כלל לידי איסור בל יראה ועוד דאינו דומה לדינא דמלכותא דלא אמרינן בדבר איסור דדוקא אם המלך גזר שיקנה המקח מכח גזירתו זה לא מהני לענין איסור מה שא"כ מה שמנהג המדינה שקונין וגומרין המקח ודעתם ולבם כן למכור ולקנות למה נחלק בין ממון לאיסור ועוד הביא ראיה ממה שכ' בשל"ה (מס' פסחים) ששם נראה כי האמת אתו ומי לנו גדול ומחמיר ומדקדק במצות ואיסור חמיר לי' כהשל"ה וכדי הוא לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק עכ"ד.

והנה הגאון בעצמו כתב שלא ראה מה שכ' המהר"ם מינץ והנחלת שבעה שהם כתבו כן לענין בכור שגם שם אם נגמר הקנין לא בא לכלל איסור דקדושת בכור ואעפ"כ החמירו. ומה שהביא ראי' משל"ה מסתמא כוונתו על מה שכתב הגאון שם ריש מסכת פסחים שכיון דמנהג התגרים לקנות ע"י מסירת המפתח מועיל זה גם לענין מכירת חמץ בלי שום קנין אחר.

ולענ"ד משם אין ראיה לא בלבד שרוב הפוסקים חלקו על זה בלא"ה אין ראיה ממכירת חמץ למכירת המבכרת שקי"ל כר"ש שחמץ שעבר עליו הפסח לא אסור רק מטעם קנס ולא מדאורייתא ועל זה נוספת החומרא דגזרינן שוגג אטו מזיד ואפילו ביטול כמנהג בכל מקום לא מהני דגזרינן שמא יערים לכן באיסור כזה אפשר שסמך הגאון על מנהג התגרים שתועיל המכירה.

אבל איך נקיל בזה גם באיסור מכירת המבכרת שנוגע הדבר לאיסור כרת דשחוטי חוץ ושאר איסורי דאורייתא: אמנם מצאתי בשו"ת חתם סופר חי"ד (סי' שי"ד) שכ' ועוד כיון דמשמע מלשון השאלה דהאנדשלאג קונה מדינא דמלכותא באתרא דמעלתו ודינא דמלכותא באותם ענינים דקי"ל דינא דמלכותא דינא מן התורה הוא בלא ספק ויש לי לתמוה על דברי הרב ב"ש (סי' כ"ח ס"ק ג') ע"ש עכ"ל ותמהתי שלא הזכיר הגאון שמה דפשיטא ליה בלא ספק דדינא דמלכותא הוא מן התורה שהשו"ת הנ"ל שהזכרתי ס"ל להיפוך ודעתם כהב"ש דמ"ה לא מהני.

וכפי מה שכתבתי נראה גם דעת הרמ"א בשו"ת (סי' פ"ז) כן. גם במה שמסופק אי סיטומתא הוי קנין מן התורה או מדרבנן לא הזכיר שו"ת הרמ"א הנ"ל שכתב בפי' דרק מדרבנן קונה.

ולכן בנידון השאלה שלא נמכרה המבכרת רק ע"פ חוק המדינה בלי שום קנין שמועיל מדאורייתא אין בידי להכריע בין גדולי הפוסקים להתיר ספק איסור כרת לשחוט את הבכור. כנלענ"ד הקטן יעקב:סימן טז ב"ה אלטאנא יום ד' זך למב"י תרכ"ח להרה"ג וכו' מו"ה זעליגמאן פראם נ"י אב"ד דק"ק האמבורג יע"א על דבר שאלת מר נ"י וז"ל ישראל אחד הדר בכפר קנה עז אחת מנכרית ונתרצו יחדיו במחיר קראנענטאהלער אחד והקונה לא שילם לה המחיר זה רק נתרצו יחד שיתן הישראל הקונה עבור העז שקנה ממנה עז אחרת.

והנה הישראל הקונה הוליך העז שקנה לביתו וטבח אותה ולאחר כמה ימים הביא עז אחרת לחליפין עבור העז שקנה ממנה אבל לאחר איזה ימים חלתה העז והישראל לקח אותה והביאה לביתו ומכר אותה לאיש אחר ואח"כ קנה עז אחרת והביא אותה לבית הנכרית הנ"ל ואמר לה בלשון זה. דא האסטו דא נון איינע אנדערע גייז מוסט מיר אייניגע גולדען אויפגעבין דא דיעזע גייז דיא איך דיר נעבראכט פיעל בעסער אלס דיא דייניגע געוועזען איזט (הילך עז אחרת אבל תצטרך להוסיף לי איזה זהובים כי העז הזה טובה יותר מעז שלך) ולאחר זה הוליך הישראל העז לרפת בהמות של הנכרית והיא נטלה ולקחה חבל וקשרה אותה בו ואמרה אליו שיבוא לאחר איזה ימים לדבר עם הארוס שלה בביתה על דבר העז והמחיר אשר יבקש עוד ובאותו יום קודם שבא הארוס לבית ארוסתו וקודם שדבר עם הישראל ילדה העז המבכרת ולד זכר ושאל אותי אם יש לזכר הנ"ל קדושת בכור או לא.

תשובה הנה מעכ"ת נ"י הציב אדני היתרו במספר חמשה. א) דהוי יד נכרי באמצע דהא אם רצתה הנכרית יכולה לעכב העז עם הולד כיון שהישראל צריך ליתן לה עז חליפי העז אשר קנה ממנה והיא קנתה העז במשיכה ובמסירה ולא גרע מבהמת ארנונא בפסחים (דף ו'): ב) ע"פ מה שכ' בשו"ת צמח צדק (סי' ד') שיש להקל אם יש לנכרי שעבוד על הבהמה וא"כ כיון שהישראל אמר להנכרית שהעז הזאת שהביא לה היא תמורת העז שקנה ממנה יכולה לעכב את העז נגד בעלי חובות של ישראל כיון שעומדת ברפת שלה וא"כ יש לה שעבוד עלי' ג) אם רצתה הנכרית לילך אל השופט בדין מלכות צריך הישראל ליתן לה עז אחרת ולא יכול להעלות בדמי' שכן משפט המכירה והקנין שביניהם שהוא יתן לה או מחיר קראנענטאהלער או עז אחרת א"כ היא קנתה העז במשיכה ובמסירה.

ד) מה שתלתה הנכרית באם יבוא ארוס שלה לביתה אין זה תנאי גמור שתלתה ברצונו רק לעשות לו נחת רוח והוי פטומי מילי. ובשם מר חמיו הגאב"ד דק"ק וו"ב הגאון מו"ה יצחק דוב הלוי נ"י הוסיף עוד טעם.

ה) שאעפ"י דלפי המבואר באהע"ז (סי' ל"ח) לדעת הרבה פוסקים לא בעינן בד"מ תנאי כפול שהתנאי קיים אעפ"י שלא נכפל מכ"מ לפי מש"כ הבית שמואל שם לכ"ע בעינן שיהא התנאי קודם למעשה ואם לא עשה כן התנאי בטל והמעשה קיים ולפי"ז כיון שלא הקדים התנאי למעשה שבתחלה אמר הילך עז אחרת ואח"כ אמר אבל תצטרך להוסיף לי איזה זהובים א"כ המעשה קיים והתנאי בטל ונעשה העז של הנכרית: ועל זה אשיב דלענ"ד ענין המכירה לא הי' לחלוטין אחרי שלא נתפשרו על המקח רק באשר שהוצרך הישראל ליתן לה או מחיר קראנענטאהלער או עז אחת תחת העז אשר לקח ממנה הביא לה העז ויש אומדנא שלא הביאה לה שתהי' לה לחלוטין שהרי אמרה הנכרית שיבא אחר איזה ימים על דבר העז והמחיר אשר יבקש עוד הרי שהזכירה גם העז שעדיין ידבר ארוס שלה עמו עלי' ומסתמא למען תדע שלא היתה גרועה מן העז אשר קנה ממנה או שאינה חולה כאשר באמת כבר הביא לה עז ושוב לקחה ממנה בשביל שהיתה חולה ואפילו נימא דעל העז לא הי' ספק אצלה עם כל זה באשר שבקש ממנה מעות ולא הסכימו על המקח אפילו עשתה הנכרית משיכה מכ"מ העז נשארה ברשות ישראל ודמי זה למה דאמרינן בע"ז (דע"א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ונפסק כן בטוש"ע יו"ד (סי' קל"ב) ולפי מה שכתב הטור הביאו גם הש"ך שם אפילו עשה הנכרי משיכה ואפילו להנך שיטות דמשיכה בלא מעות קונה בנכרי מכ"מ נעשה יין נסך ברשות ישראל אם לא פסק מקודם דבין המוכר ובין הלוקח לא סומך דעתו על המקח מפני שלא ידעו אם יתפשרו על דמי המקח והכא נמי דכוותי' ולכן לא שייך טעם א' של מעכ"ת נ"י דיד נכרי באמצע דאם תרצה תעכב העז שהרי לא נתחייב לה רק מעות קראנענטאהלער או עז ואם לא תתן מה שתובע ממנה בעד עז שלו שהביא לה לא תוכל לעכבה רק תתבע ממנו או עז אחרת או קראנענטאהלער.

וגם טעם ב' של שעבוד וטעם ג' לענ"ד לא שייך שאין לה שעבוד על העז כיון שלא קבלה אותה רק להבחנה ועל מנת שיתפשרו על המעות. כללו של דבר לענ"ד מה שאמר לה הילך עתה עז אחרת כוונתו הי' בלבד שהזמין והביא אותה לה שתבחין אם תוכשר לה במחיר אשר ישים עלי' אבל מכירה לחלוטין לא הי' אחרי שבקש עוד מעות לגמור המקח ולא הזכיר הסכום והיא לא נתרצה עדיין ליתן לו.

ובזה נסתר גם טעם מר חמיו הגאון נ"י שכתב דהוי מעשה קודם לתנאי וממילא התנאי בטל דלענ"ד לא הי' כאן מעשה כלל כיון שלא הי' המקח לחלוטין. ואפילו הי' הישראל מוסכם בדעתו ליתן לה העז אפילו לא תתן לו מעות מכ"מ הנכרית לא קנתה כיון שלא ידעה כמה תתן לו ע"פ תביעתו ואם העז שוה לה כפי אשר יתבע ממנה ובלא"ה לענ"ד יש לפקפק על היתר זה דאפילו נאמר דבמה שאמר הילך עתה עז אחרת כוונתו וכן כוונת הנכרית לשם קנין גמור הרי מה שחצר קונה בעומד בצידו הוא מטעם יד כמבואר באע"ז (סי' קל"ט) וכל זמן שהחפץ ביד המקנה לא קנה בעל החצר וכיון דמיד כשהביא העז לביתה אמר הילך העז אבל תצטרך ליתן לי עוד מעות ואז מסתמא החבל שבו הנהיג העז עדיין הי' בידו שהרי נאמר בהשאלה שאחר זה הוליך הישראל העז לרפת של הנכרית ושם נטלה העז וקשרה אותה וא"כ הי' המעשה של הקנין אחר התנאי ובזה אפילו לשיטות הראשונים שהביא הב"ש (סי' ל"ח ס"ק ב') דגם באמירה צריך להקדים התנאי ודלא כהרמב"ם שכתב הקדים המעשה מודים דלא נקרא זה מעשה קודם לתנאי שהרי באמירה לא הי' מעשה כלל ובשעת התנאי לא התחיל המעשה עדיין.

וגם יש לפקפק לפי מה שחולק הבית מאיר על הט"ז שכתב דתנאי תוך כדי דיבור לא מהני במתנה דס"ל דבכ"מ שחזרה מועיל תוך כדי דיבור גם תנאי מועיל תוך כדי דיבור דלא גרע מחזרה וא"כ גם אם נאמר דבמה שאמר הילך העז הוי מעשה גמור הרי התנה תוך כדי דיבור שתצטרך להוסיף דמים וא"כ מהני התנאי אפילו לאחר מעשה וכל זה גם אם נאמר דלשם קנין גמור הביא לה העז והיא קבלה ממנו כן.

אבל לענ"ד אין הענין כן שלא הי' קנין לחלוטין והעז בשעה שילדה היתה עז של ישראל ובאחריותו עמדה שם שאם מתה הי' צריך להביא לה עז אחרת ולכן העז שילדה הולד אפי' ספק בכור ליכא אלא ודאי בכור הוא כנלע"ד הקטן יעקב:

תוכן העניינים

שו"ת בנין ציון החדשות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה