שות בנין דוד· רבי דוד דוב מייזליש
סימן יז
ב"ה אוהעל יע"א:
לכבוד אהובי תלמידי חביבי המופלג בתורה וביראה דנגיד וכו' כש"ת מו"ה משה הכהן נ"י בק"ק מאקאווא יע"א:
אחדשה"ט באה"ר בדבר שאלתך. באחד שהגיע זמן פדיון בנו, ואינו בביתו אם מחיוב להרבות בהוצאת הדרך ליסע לביתו לעשות הפדיון, או רשאי לפדות במקומו עכ"ש:
תשובה:
א) הנה בש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' י' ברמ"א כתב וז"ל וכן נוהגים במדינות אלו אם האב אצל הבן, אבל אם אינו אצלו פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר לו במאי בעית טפי וכו' עכ"ל. ונראה מפשטות לשון הרמ"א דהאב יכול לברך ג"כ, מדמדקדק אם צריך הכהן לשאול במאי בעית טפי, ואינו מדקדק כלל אי האב יכול לברך, מכח חשש ברכה לבטלה, או יעשה הפדיון בלא ברכה, שמעינן מזה דפשיטא לי' להרמ"א ז"ל דהאב יכול לברך אפילו כשאינו אצל הבן:
אמנם בדגול מרבבה חושש על הברכה דשמא מת הבן בביתו. וליתן להבן חזקת חיים יש לפקפק כל זמן שלא עבר שלשים יום, ויש חשש שמא הוא נפל, א"כ אין לו חזקת חיים, וחזר ודן שיועיל מטעם חזקה מכח רובא דרוב אינם נפלים, והניח בצ"ע והמובחר שיעשה ע"י שליח עכ"ד, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' רצ"ד הובא דבריו בפ"ת ס"ק כ"א כתב דחזקה זו דרוב נשים בני קיימא יולדות הוא חזקה בכ"ד. והא דלא סמכינן עלי' בבהמה לאכלה קודם שימלאו לה שבעה ימים, כבר כתבו התוס' בחולין (י"ב ע"א) יבמות (קי"ט ע"א) ע"ז (מ') נדה (מ"ד ע"ב) ועי' תוס' יבמות (פ"ו ע"ב) דהוא רק משום חומרא דרבנן, שלא יאמרו ביבמה פיהק ומת, אבל מה"ת אזלינן בתר רובא אפי' במת ק"ו בחי שלא ניחוש שמא כבר מת, והביא מעשה רב מרבו הגאון מהר"נ אדלער ז"ל שהי' כהן בפדיון שלא בפני הבן, עיי"ש:
ב) אולם יש עוד לעיין בזה טובא דהרמב"ם פ"ד מהמ"א ה"ד כתב וז"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה כנפל, ואין לוקין עליו, ואם נודע לו שכלו לו חדשיו, ואח"כ נולד הרי זה מותר ביום שנולד עכ"ל, וכ' הה"מ דמש"ה אין לוקין כיון דהוה ספק איסור תורה, ונראה דהרמב"ם חולק על התוס' הנ"ל וכן הוכיח הפרמ"ג סי' ט"ו בשפ"ד סק"ד מתשובת הרשב"א רמ"ג דכל שאינו ידוע אם כלו לו חדשיו, הוי ספק דאורייתא. דאל"כ הי' נאמן גוי במסל"ת עיי"ש ובדג"מ וישיע"ק שם הוכיחו מגמרא מפורשת ר"ה (דף י' ע"ב] דאיבעי' להו בכור מאימתי מונין לו שנה, אביי אמר משעה שנולד ראב"י אומר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם והא בבע"מ, ופריך בע"מ מי מצי אכיל, ומשני דקים לי דכלו חדשיו א"כ משמע דאסור מה"ת תוך שבעה משום ספק נפל, דאי אינו אסור רק מחששא דרבנן, מאי פריך הגמ' מי מצי אכיל ונחשוב השנה מיום השמיני, הא מדאורייתא חזי למיכל תיכף משעה שנולד [וא"ל כיון דמדרבנן לא מצי למיכל, א"כ מתחיל היתר אכילה רק מיום השמיני לכן נחשוב השנה מיום השמיני, ז"א דמכח חומרא דרבנן לא יצמח מזה קולא, וכעין שכתב הר"ן פ"ב דפסחים בטעם הרמב"ם דחמץ חשיב דשיל"מ, אף דאסור מדרבנן לאחר הפסח, משום דחכז"ל אמרו להחמיר ולא להקל] אע"כ דמדאורייתא אסור משום ספק נפל וכן כפל דבריו בנובי"ת אה"ע סי' י"ט להוכיח מש"ס הנ"ל דספק נפל הוא מה"ת עיי"ש ובפרמ"ג או"ח סי' תצ"ח דייק ג"כ דהוא ספק מה"ת, מש"ס שבת קל"ו בהא דסובר רשב"ג כל ששהה שלשים יום, באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה ופריך הא לא שהה ספיקא הוי מימהל בשבת היכי מהלינן וקשה לשיטת התוס' הנ"ל דכל החשש הוא רק חומרא דרבנן ומה"ת אזלינן בתר רובא, וא"כ לענין מילה בזמנו שדוחה שבת דפריך הגמ' היכי מהלינן מכח ספיקא הא מה"ת שפיר צריך למול דהא אזלינן בתר רוב ואי משום חששא דרבנן וכי יש כח ביד חכמים לעקור מצות מילה בזמנו אלא ע"כ שמעינן דספק נפל הוי מן התורה, וכן העיר בקו' זו בשו"ת עבוה"ג סי' צ' ע"ש שמתירוצו מבואר דרשב"ג חשש דאורייתא קאמר:
וא"כ לפי"ז דהוה ספק מן התורה הדרא חשש של הדג"מ בסי' ש"ה לדוכתא דהאיך אפשר לברך על פדיון הבן שלא במקום הבן. אמנם בשו"ת מהר"ם מרוטענבורג סי' ג' [הובא דבריו בדע"ת ט"ו אות י'] כתב דמהרמב"ם הנ"ל אין ראי' די"ל דמיירי בידוע שלא כלו לו חדשיו בכן הוא אסור מה"ת אבל בלא:
נודע שלא כלו לו חדשיו הוא רק מדרבנן ע"ש [ומלשון הרמב"ם שמסיים ואם נודע לו שכלו לו חדשיו וכו' משמע דמעיקרא מיירי שלא נודע לו אם כלו חדשיו או לא, לכן הוא אסור ואין לוקין, אבל לא מיירי בידוע שלא כלו לו חדשיו רק מעיקרא לא נודע לו ולבסוף מיירי שנודע לו לכן שרי עיי"ש]:
אך באמת י"ל דמהרמב"ם הנ"ל אינו ראי' כיון דהרמב"ם כתב סתם, ומיירי בכל גוונא ואפי' בידוע שלא נגמרו הסימנים. ואז שפיר הוא ספק מה"ת, כמ"ש הה"מ בפ"א מה' יבום ובלח"מ שם בדעת הרמב"ם ע"ש, לכן כתב דאין לוקין אבל אסור מה"ת והסברא נראה פשיטא, דהא טעם הפוסקים דהוא רק חשש דרבנן, דמה"ת מוקמינן ארובא ורוב הנולדים בני קיימא הן, וכיון דרוב הנולדים נגמרו הסימנים וזה שאין לו הסימנים יצא מרוב הנולדים, ושוב לא שייך לאוקמי ארוב כמבואר סברא זו בתב"ש יו"ד סי' כ"ט בדין אם נמצא מים במוח ולא ידעינן אם הקיף המוח את המים או לא דל"ש לומר דרוב בהמות כשרים ואזלינן בתר רובא, דהא רוב בהמות כשירות אין להם מים במוח וזה הואיל ואית לי' מים במוח יצאה מרוב בהמות, ומקור הדברים במס' כתובות (ט"ז) דקאמר רוב נשים בתולות נשאת ורוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא ולא אזלינן בתרה, וכן אמרינן ביבמות (ל"ז) רוב נשים יולדות לתשעה ורוב היולדת לתשעה ניכר עוברה לג' חדשים וזו דלא ניכר עוברה איתרע לה רובא, וכן מבואר בתשובות הריב"ש סימן תע"ד בדין שלא הביא ב' שערות לי"ג שנים, ויש ספק אם הביא בשנת עשרים השתי שערות קודם סימני הסריסות, או אחרי כך באו השתי שערות לא שייך לומר דהשתי שערות קדמו דרוב אנשים לאו סריסים נינהו, כיון דרוב שאינם סריסים מביאים בשנת הי"ג ב' שערות וזה שלא הביא בשנת הי"ג השערות איתרע לי' רובא, ועיין בראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ט שהאריך בזה:
ג) וגם לשיטת זקיני החוו"ד ז"ל שחולק על התב"ש הנ"ל, דאין ראי' כלל מהא דכתובות. דגבי בתולה הרוב דבתולה יש לה קול. מוכיח דאלמנה כיסת משום דאין לה קול, משא"כ כאן אטו רוב בהמות טריפות יש כהן מים במוח. שיהי' מנגד לרוב כשירות והוכחה מזה שטריפה ורק יש לה תרי רובא רוב בהמות כשירות ורוב בהמות אין להם מים במוח, וכי משום שיצא מרוב א' מחמת שיש לה מים במוח מוציאה ג"כ מרוב השני עיי"ש שהאריך בסברתו אבל בנ"ד גם להחוו"ד א"ש, דדומה ממש להא דכתובות כיון דרוב הנולדים בני קיימא נגמרו הסימנים וזה דאין לו הסימנים איתרע הרובא ולא אזלינן בתרה וכן ראיתי בשו"ת בית שלמה יו"ד סי' כ"ג שכ"כ שמהרמב"ם הנ"ל אין ראי' ע"ש וכן הראי' מש"ס ר"ה אינו ראי' לפימ"ש הטורי אבן שם דזה דמנינן שנה לבע"מ, אינו אלא מדרבנן, ועיקר קרא קאי על תם דשייך לפני ד"א תאכלנו שנה בשנה, ולא בבע"מ וא"כ שפיר פריך כמו בבכור תם מדאורייתא משעה שכר שנראה להרצאה, כמו כן בבע"מ לענין דרבנן משעה שמותר באכילה עיי"ש:
אכן ברי"ט אלגאזי ר"פ עד כמה מביא דברי הספרי פרשת ראה וז"ל מגיד הכתוב שהבכור נאכל כל שנתו אין לי אלא בכור תם בע"מ מנין ת"ל כל הבכור הרי מפורש דהקרא דתאכלנו שנה בשנה קאי גם על בע"מ, וכן מפורש ברמב"ם פ"א מה' בכורות הלכה ח' וז"ל הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בע"מ שנאמר לפני ד"א תאכלנו שנה וכו' וכי יהי' בו מום בשעריך תאכלנו, ונראה דהרמב"ם ז"ל יליף מוא"ו מוסיף על ענין ראשון ועיי"ש בריט"א למה לא יליף הרמב"ם מכל הבכור כהספרי וא"כ לפי"ז שוב מוכח מהגמ' הנ"ל דהוה חשש דאורייתא:
ונראה דיש לחלק דאפי' להפוסקים, דהוה מה"ת אף דאיכא רוב מ"מ בפדיון הבן הוא רק חשש דרבנן לפימ"ש המהר"ם שיק יו"ד כ"ז ד"ה אמנם הטעם דהוה מה"ת אף דאיכא רוב מ"מ איכא שני חזקות נגדו דאמרינן השתא היא דעוברה ולא כלו לו חדשיו כמ"ש הנוב"י מהד"ת סי' ס"ו עפי"ד התוס' ב"מ (ק' ע"א) ד"ה הא מני דאוקמא בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה, ונהי דביבמות (קי"ט) אמרינן באשה דרוב נשים מתעברות ויולדת מיהו כתבו התוס' שם ד"ה ר"מ שזה דוקא באדם דתשמיש הוי ממילא אבל בבהמה הוי רובא דתלי במעשה דקיי"ל כר"ה בבכורות (כ) דלא הוי רובא וא"כ שוב איכא חזקה דלא כלו לו חדשיו ובצירוף חזקת שאינו זבוח כמ"ש הדג"מ והנוב"י ולהריב"ש הידוע דתרי חזקות עדיף מרובא, לכן הוא ספק מה"ת, והש"ס שבת קל"ו] דלא מחלק בין אדם לבהמה משום דקאי לאביי דל"ל הא דר"ה עכ"ד, וא"כ בפדיון הבן שפיר יש לסמוך לקולא דבאדם הוי רוב מעלי' ול"ה רק חשש דרבנן וסמכינן להקל:
ואמנם יש עוד לעיין לפי הנודע פלוגתת רש"י ותוס' ב"ק [י"א] ובכ"ד. דרש"י ס"ל הטעם דבעינן שלשים יום באדם, ושמנה בבהמה משום חשש נפל ואם ידוע שכלו לו חדשיו מועיל הפדיון אפי' בתוך השלשים יום והתוס' סברו דהוי גזיה"כ דבתוך ל' אינו נפדה ואעפ"י שידעינן בוודאי שכלו לו חדשיו והביאו הרבה ראיות ע"ז ועיין בחינוך מצוה שצ"ב שכתב מצותו הוא משיש לו שלשים יום ומעלה משיצא מכלל נפל, דסובר כרש"י דטעמא דקרא מכח ספק נפל, ועיין במל"מ פ"ג ה' איסורי מזבח ה"ח שהאריך בזה, דמחוסר זמן פסול להקרבה הוא מחשש נפל, ואפילו בידעינן דכלו לו חדשיו דלא נתנה התורה לשיעורין דלאו כולה עלמא בקיאי אם כלו חדשיו אם לא, מש"ה אסרה תורה מספק עד שיהי' בן ח' שיצא מכלל נפל ע"ש וברי"ט אלגאזי פרק ע"כ ובשו"ת אבני צדק למוח"ז הגה"ק מסיגעט ז"ל או"ח סי' צ"א:
ד) ולפי דברי המל"מ הנ"ל, דמחוסר זמן דפסול להקרבה הוא מחשש נפל, ואפי' בידעינן דכלו לו חדשיו, דלא נתנה תורה לשיעורין דלאו כולה עלמא בקיאי אם כלו חדשיו או לא:
נראה לי לתרץ קו' התוס' מנחות דף לו' ע"א) דאיתא שם (ה' ע"ב) ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה שאסורה לגבוה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותרת להדיוט אסורה לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה וכו' ושם בדף (ו' ע"א) ואלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מומן ניכר תאמר בטריפה שאין מומה ניכר מש"ה איצטרך קרא וכו' ופריך שם הגמרא וטריפה מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"ש ובתוס' שם ד"ה שכן מומן הקשו דניליף מאותו ואת בנו בקו"ח שמותר להדיוט ואסור לגבוה, טריפה שאסור להדיוט אין דין שיהא אסור לגבוה, ולמה לן קרא דטריפה אסור לגבוה ע"ש:
ונראה לישב דהנה התוס' שם הקשו עוד, דניליף ממחוסר זמן שמותר להדיוט ואסור לגבוה, טריפה שאסור להדיוט אינו דין שיהא אסור לגבוה, ונראה לתרץ דהנה הטה"ק שם כתב דכוונת קו' התוס' דהא דמחוסר זמן מותר להדיוט, היינו בכלו כו חדשיו ע"ש, ולכאורה יש להעיר לפי דברי המל"מ הנ"ל דהא דפסול מחו"ז אפילו בכלו לו חדשיו למזבח היינו משום כספק נפל, א"כ מנ"ל דבכלו לו חדשי מותר להדיוט תוך שמונה, נימא דגם להדיוט אסור מחשש נפל, כמו דגלי קרא גבי קרבן ועי' בתב"ש אמנם הדבר נכון דאם נאמר דאסור בכלו לו חדשיו גם להדיוט א"כ אמאי כתבה התורה דמחוסר זמנן אסור להקרבה, לכתוב קרא גבי הדיוט שאסור וממילא נדע דאסור לגבוה מטעם דבעינן מן המשקה לישראל אלא מדחזינן דהתורה כתבה האיסור גבי הקרבה ולא גבי הדיוט, משמע משום דלהדיוט באמת מותר בכלו לו חדשיו, ורק גבי קרבן החמירה התורה, וכ"ז נכון השתא דידעינן מקרא דמן המשקה לישראל, אבל להס"ד דלא ידעינן מן הקרא דמשקה ישראל א"כ שפיר י"ל דמחוסר זמן אפילו בכלו לו חדשיו אסור להדיוט מכח ספק נפל, כמ"ש המל"מ הנ"ל כמו גבי קרבן ואי דלכתוב קרא גבי הדיוט וניליף קרבן מיני' דפסול מן הקרא דמשקה ישראל, הא השתא קיימינן דלא ידעינן מקרא דמשקה ישראל, ואי הוי כתיב גבי הדיוט לא הוי ילפינן מיני' לגבוה א"כ הוי אמרינן דמחוסר זמן אין אסור רק להדיוט, וממילא מתורץ יפה קו' התוס' דניליף מק"ו דמחוסר זמן דמותר כהדיוט ואסור לגבוה טריפה שאסור להדידט אינו דין שאסור לגבוה, דז"א דהא לפי הס"ד גם להדיוט אסור מחוסר זמן אפי' בכלו כו חדשיו, וליכא קו"ח, ולפי"ז מתורץ גם קו' התוס' דנילוף מקו"ח דאותו ואת בנו דמותר להדיוט כש"כ טריפה, דהנה בחולין (קט"ו ע"א) פריך הש"ס אותו ואת בנו ליתסר מטעם דכל שתיעבתי לך ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופירש הפר"ח הובא ג"כ במל"מ הנ"ל דילפינן מחוסר זמן דאוא"ב ממחוסר זמן קודם שמונה ימים בכלו לו חדשיו. וכמו דשם מותר להדיוט ה"נ מחוסר זמן דאוא"ב מותר להדיוט עכ"ד, וא"כ כפי מה שכתבנו לעיל דלהס"ד מחוסר זמן דהיינו תוך שמונה ימים אסור להדיוט א"כ גם מחוסר זמן דאותן ואת בנו גם כן אסור להדיוט א"כ מתורץ קו' התוס' דניליף מאותו ואת בנו דמותר להדיוט דהא כפי הס"ד אותו ואת בנו אסור גם להדיוט וליכא קו"ח ודו"ק כי דבר מחודד הוא:
ה) עוד כראה לי בעזה"י דבר נכון לתרץ קו' התוס' הנ"ל דניליף מקו"ח מחוסר זמן דמותר להדיוט בכלו לו חדשיו דאסור לגבוה טריפה לא כ"ש דהנה יש להעיר לפי"ד המשנה למלך הנ"ל דמשו"ה אסרה תורה מחוסר זמן לגבוה משום חשש נפל אפי' בכלו לו חדשיו דלאו כו"ע בקיאי אי כלו לו חדשיו אי לא, א"כ נימא דה"ה להדיוט יהא אסור תוך שמונה אפי' בכלו לו חדשיו דשמא נפל הוא ולאו כ"ע בקיאי אי כלו לו חדשיו, אכן לשיטת הפוסקים דסד"א מה"ת לקולא א"ש דלהדיוט מותר בכלו לו חדשיו ואפי' בלא כלו לו חדשיו אינו אסור רק מדרבנן דסד"א מדרבנן לחומרא וכ"ז להדיוט אבל לגבוה אסור משום ספק נפל אפי' בכלו לו חדשיו דלאו כ"ע בקיאי משום דלגבוה אמרינן סד"א מה"ת לחומרא עי' בריט"א בכורות פרק ע"כ שכ"כ לדרכו וזה נכון לפי שיטת הפוסקים דסד"א מה"ת לקולא, אבל להפוסקים דסד"א לחומרא, גם להדיוט יהא אסור מחוסר זמן והנה ידוע קושי' העולם על הפוסקים דסד"א לקולא דהא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית, משמע הא ספק אסור, ועי' בהשמטות בשו"ת בשמים ראש סי' קנ"ד שכתב לתרץ דמיירי במקום שאילני מאכל הם הרוב, ולכך אסור מספק דאזלינן בתר רוב [וכמו כן לפי"ד הפנ"י לתרץ קו' הר"ן על הרמב"ם ז"ל, מספק ממזר דצריך קרא להתיר בדאיכא רובא לאיסורא ע"ש, ובש"ש ש"א פ"א] והנה רוב ילפינן מקרבנות [חולין י' ע"א] דדילמא טריפה הוא ואסורה לגבוה, אלא ש"מ דאזלינן בתר רוב ע"ש א"כ כ"ז נכון לפי האמת דטריפה אסורה לגבוה אבל לפי הס"ד דטריפה מותר לגבוה א"כ לא נדע כלל דאזלינן בתר רוב א"כ אין לתרץ הקרא רק עץ אשר תדע דמיירי ברוב אילני מאכל דהא לא אזלינן בתר רוב, וע"כ הוי אמרינן סד"א לחומרא, א"כ שוב מחוסר זמן אסור אף להדיוט, אפי' בכלו לו חדשיו מכח ספק נפל דכא כ"ע בקיאי כנ"ל, ולפי"ז יהי' מתורץ שפיר קו' התוס' הנ"ל דניליף דטריפה אסורה לגבוה מק"ו ממחוסר זמן דמותר להדיוט וכו' דהא כ"ז דלא ידעינן דטריפה אסור לגבוה, לא ידעינן רוב, וממילא סד"א לחומרא, וא"כ מחוסר זמן אסור אפי' להדיוט וליכא ק"ו כלל, והוא דבר חריף:
ו) ואמינא עוד לתרץ קושיית התוס' הנ"ל דניליף דאסור לגבוה מק"ו מאוא"ב דמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסור להדיוט אין דין שאסורה לגבוה, דהנה בחולין (קט"ו ע"א) פריך הש"ס אוא"ב ליתסר משום כל שתיעבתי לך ומשני מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט מותר, ופי' הפר"ח הביאו המל"מ פ"ג מאיסורי מזבח הלכה ח' דמאי דאמרינן מחוסר זמן אסור לגבוה היינו תוך שמונה ימים, ובדקים כן שכלו חדשיו, דמותר להדיוט ואסור לגבוה, א"כ ה"ה לענין אוא"ב, והקשה עליו המל"מ דמה משני הש"ס לקושי' אוא"ב שיהי' אסור משום כל שתיעבתי דילפינן ממחו"ז תוך שמונה ימים, דהא מיירי בקים כן שכלו חדשיו, דלהדיוט מותר ואינו תיעבתי כך, אבל אוא"ב ליתסר משום תיעבתי כך, לכן פירש המל"מ דמאי דקאמר הש"ס מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה, היינו ההוא דאמרינן בר"פ אותו וא"ב (דף ע"ח) מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת"ל שור או כשב וכו', והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא קרא ללמד דאותו וא"ב אסור במוקדשין, ש"מ דאינו אסור להדיוט משום תיעבתי לך, דאי הוי שייך תיעבתי לא איצטריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין, דת"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל עכ"ד, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' התוס' דניליף דטריפה אסורה לגבוה מקו"ח דמחוסר זמן דמותר להדיוט וכו' דהא כעת להס"ד דלא הוי ידעינן עוד מקרא דמשקה ישראל והוי ס"ל דאפי' דבר האסור להדיוט מ"מ מותר לגבוה, א"כ י"ל דאוא"ב אסור להדיוט משום כל שתיעבתי לך, ואין לומר תירץ הש"ס מדאסר רחמנא מחו"ז לגבוה היינו מדאצטריך קרא דאוא"ב נוהג במוקדשין ולא יליף מלהדיוט מכלל דלא אסור להדיוט דאי הוי אסור להדיוט ל"צ קרא למוקדשין מטעם דבעינן ממשקה ישראל דהא השתא קיימינן להס"ד דלא ידעינן ממשקה ישראל א"כ שפיר צריך קרא לאסור אוא"ב במוקדשין, ואין ראי' מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דמותר להדיוט וא"כ צ"ל דאוא"ב אסור אפילו להדיוט מכל שתיעבתי, א"כ מתורץ קו' התוס' דניליף מקו"ח ממחו"ז דמותר להדיוט דהא לפי:
הס"ד אוא"ב אסור להדיוט וליכא קו"ח, ודו"ק וב"ה הוא דבר חריף:
ז) ובדברי המל"מ הנ"ל דמחוסר זמן פסול להקרבה משום חשש נפל, יש מקום ליישב קו' התוס' יומא (ס"ד ע"ב) שהקשו אמאי ס"ל לר' יוחנן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי אפי' בבע"ח אמאי לא יליף ממחו"ז דלא אמרינן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי:
ונראה לי דהנה מוח"ז הגה"ק ז"ל בשו"ת אבני צדק סי' ב"א הקשה לפי שיטת הר"ת ז"ל בזבחים י"ב ע"ב ד"ה הכא דגבי הפריש קרבן על חלב, והורו ב"ד שחלב מותר, וכו' דלא שייך לומר דיחוי כיון שלא נדחה אלא ע"י טעות הב"ד ולא אמרינן דיחוי בטעות ע"ש, א"כ לפי שיטת המל"מ דמחוסר זמן פסול להקרבה מחשש נפל, א"כ ממילא אם שהה שמונה ימים איגלאי מילתא למפרע שלא הי' נפל, א"כ איך רצה רב למיליף דבע"ח אינם נדחין ממחו"ז הרי מחוסר זמן הו"ל דיחוי בטעות, דהא נתברר לאחר שמונה ימים דלא הי' נפל ודיחוי בטעות לא הוי דיחוי והיא קושיא נכונה: ובפשיטות יש לישב קו' הנ"ל דהנה מובן וכ"כ בשו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' ע"ט דדברי המל"מ נאמרים אי דרשינן טעמא דקרא א"כ י"ל דפסול מחו"ז להקרבה הוא מטעם חשש נפל, אבל אי לא דרשינן טעמא דקרא א"כ אמרינן דפסול מחו"ז להקרבה הוא מצד גזיה"כ כ"ש, והנה מבואר במס' ערכין (ט"ז ע"ב) בפלוגתא דרב ורבי יוחנן גבי חיוב תוכחה דרב ס"ל עד הכאה ור' יוחנן ס"ל עד נזיפה, דצריך להבין במאי פליגי וראיתי בברכי יוסף סי' תר"ח אות ז' בשם מוהר"י זאבי ז"ל, דפליגי אי דרשינן טעמא דקרא, דר"י סבר דרשינן טעמא דקרא וטעמא דתוכחה הוא למען שישיב החוטא מדרכו וכיון שהוא מוסיף חטא על חטאתו ע"כ אין חיוב תוכחה עליו יותר, אבל רב ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, מש"ה ס"ל דחיוב תוכחה הוא עד הכאה ע"ש, א"כ מבואר דרב ס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, וס"ל מחוסר זמן פסול להקרבה מצד גזירת הכתוב, ולא מטעם חשש נפל, שפיר רצה למילף דאין בע"ח נדחים ממחו"ז, דאין לומר כקו' האבני צדק דילמא שאני התם דהוי דיחוי בטעות, דנתברר דאינו נפל, דהא לרב טעמא הוא מצד גזיה"כ, ולפי"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל אמאי לא יליף ר"י דדיחוי מעיקרו ל"ה דיחוי ממחו"ז דהא לר"י אין ראי' ממחו"ז דהא דריש טעמא דקרא. שוב פסול מחו"ז להקרבה מצד חשש נפל, והו"ל מחו"ז דיחוי בטעות דלא הוי דיחוי ודו"ק היטב:
ח) וראיתי בראש אפרים בתשובות סי' ב' שהקשה על הרמב"ם ז"ל, דנהי דס"ל דבתוך שמונה הו"ל ספיקא מה"ת, הלא ס"ל דסד"א מה"ת לקולא, א"כ מאי פריך הש"ס ר"ה (ו' ע"א) בע"מ מי מצי אכיל כי' הא מה"ת שפיר מצי אכיל כי' ביום שנולד דסד"א מה"ת לקולא ע"ש, ונ"ל עפי"ד החינוך מצוה קנ"ז דכ' דמצות עשה לבדוק סימני בהמה וכו' שנאמר והבדלתם ולבסוף כתב ואם עבר ולא בדק, אלא שראה בהסימן אחד וסמך עליו ואכל ממנה אעפ"י שמצא אח"כ שהיתר אכל ביטל עשה של בדיקת הסימנים ע"ש, ומבואר הזה במי שאכל בלא הבדלה עובר בעשה כמו האוכל בלא זביחה:
וראיתי בשו"ת אבני נזר ז"ל יו"ד סי' ח' שהעלה עפי"ד החינוך הנ"ל, בשחט עגל פחות מבן ח' שהוא ספק נפל א"כ הוא ספק שלא נשחט כלל, דנפל לא מהני בי' שחיטה כמבואר במתני' חולין [ע"ב ע"א] בן ח' אין שחיטתו מטהרתו שאין במינו שחיטה א"כ ישנה בעשה שאינה מדבדלת, אכן אם נימא דמה"ת אזלינן בתר רובא דרוב אינם נפלים הרי הוא מובדלת כך ע"ש ודפח"ח. א"כ כפי"ז ל"ק מידי דנימא סד"א מה"ת לקולא דהא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דהוי ספיקא ולא כשיטת התוס' דהוי רוב א"כ ממילא שוב איכא עשה שאינה מובדלת לך מש"ה אסור מה"ת והבן:
ט) והנה הב"י הביא שיטת קצת גאונים דס"ל דלא אמרו ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפי' בן יומו מותר, והקשו הפר"ח והמל"מ לשיטתם מש"ס ר"ה הנ"ל דפריך בע"מ מי מצי אכיל לי' משמע דגם להדיוט אסור עד שמונה ימים. ונראה לתרץ עפימ"ש הפליתי דמש"ה לא אזלינן בתר רוב וולדות שאינם נפלים משום דהוה דבר שיל"מ דיכול להמתין עד ח' ימים. ובדבר שיל"מ לא מהני רוב כמ"ש הר"ן הובא ג"כ ברא"פ סי' ג' א"כ לפי"ז להשיטות דהיכא דלא נתערב איסור לפנינו רק שאנו דנין על הדבר אם הוא מן הרוב או מן המיעוט אמרינן אפי' בדבר שיל"מ דאזלינן בתר רוב עי' משל"מ ה' מעילה פ"ג ה"ו ופ"ת יו"ד סי' ק"ב סק"א א"כ שפיר מותר לאכילה אפי' בן יומו דאזלינן בתר רוב וי"ל דזה אם הולכין אחר הרוב בדשיל"מ תלי' בפלוגתא אם רוב הוא מטעם ודאי או אם הוא מטעם ספק כשיטת הר"ש מפליזו הובא בשטמ"ק ב"מ [ו' ע"ב] דרוב הוא ג"כ ספק רק התורה התירתו ע"ש, דאם כאמר דרוב הוא מטעם ודאי א"כ גם בדבר שיל"מ הולכין אחר הרוב אבל אם נאמר דהוי מטעם ספק א"כ בדבר שיל"מ דאפי' בסד"ר החמירו לא מהני רוב ונודע דברי גדולי אחרונים דרוב אי הוי וודאי או ספק תלי' בפלוגתא דרב ושמואל ב"ק [מ"ו ע"ב] אי הולכין בממון אחה"ר, דרב דס"ל דהולכין בממון אחה"ר רוב הוא ודאי ושמואל ס"ל דרוב הוא ספק עכ"ד:
והנה בכתובות [ט' ע"ב] אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נישאת ליום הרביעי וכו' ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה ובתוס' בד"ה אי הקשו דמשמע אם הי' בא לבי"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה הא הוי ס"ס ספק אי בקי בפ"פ אי לא וספק באונס ע"ש, וכתב זקיני הש"ך ז"ל בתקפו כהן לתרץ דס"ס הוא מטעם רוב כמבואר ברשב"א ז"ל ואביי ס"ל דאין הולכין בממון אחה"ר ע"כ לא מהני ס"ס להוציא ממון עכ"ד א"כ כיון דס"ל לאביי דאין הולכין במאחה"ר א"כ סובר דרוב הוא ספק א"כ ס"ל דל"מ רוב בדבר שיל"מ ע"כ צריך שהי' עד ח' ימים גם לאכילה, וממילא שפיר יתורץ קו' הנ"ל על הגאונים די"ל דס"ל דהולכין במאחה"ר ורוב הוא כודאי ומהני רוב גם בדשיל"מ, מש"ה ס"ל דלא אמרי ח' ימים אלא לקרבן דגזיה"כ הוא אבל לאכילה מותר בו ביום אבל הש"ס דפריך על אביי שפיר פריך ומי מצי אכיל לי' דהא אביי ס"ל אהבמאה"ר דרוב הוא ספק א"כ אסור עד ח' ימים דהוי דשיל"מ ודו"ק:
י) ובהיותי בזה נ"ל ליישב קו' הרשב"א ז"ל במס' שבת [קל"ה ע"ב] דאיתא שם רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וכו' ח' ימים בבהמה אינו נפל וכו' ופריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ופרש"י ז"ל שום קטן ביום ח' בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה, ומשני הש"ס דמלין ממנ"פ אם חי הוא שפיר קא מהיל ואי לא מחתך:
בבשר הוא ופרש"י ז"ל בבשר שחיטה ולא חבורה היא ע"כ ושם אמר אביי כתנאי וכו' בן שמונה איך שחיטתו מטהרתו ר"י בר"י ור"א בר"ש אומרים שחיטתו מטהרתו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא ופרש"י לימא כתנאי נפל גמור אם חשוב כמת כדאמר ר"א בר אהבה דאינו אלא מחתך בשר או לא והויא חבורה עד כאן. ומסיק דכו"ע ס"ל מת הוא ור"י בר"י ור"א בר"ש סברי כטריפה טריפה לאו אע"ג דמתה שחיטתה מטהרת הכי כמי ל"ש וכו' והקשה הרשב"א ז"ל דלדידהו דס"ל דנפל הוי כטריפה אם כן קשה קושי' הש"ס דלעיל מימהל היכי מהלינן וא"ל ממנ"פ אם מת הוא מחתך בשר בעלמא דהא הם ס"ל דהוי כטריפה וקייל"ן דאסור לחתוך טריפה בשבת שעושה חבורה ע"ש:
ונראה ליישב דהנה המפורשים מקשים דמאי פריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן מנ"ל דספיקא הוי דילמא הוי רובא דרוב אינם נפלים ומ"מ בממון דאין הולכין בממון אחה"ר מש"ה אין פודין קודם כ' אבל לענין מילה שפיר מהלינן משום דאזלינן בתר רוב, ותירצו דע"כ ספיקא הוי דאי הוי רובא א"כ בהמה נמי לא יהי' צריך שהי' עד ח' ימים משום דאזלינן בתר רוב אלא ע"כ מדצריך שהי' עד ח' ימים ש"מ דספיקא הוי א"כ שפיר פריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן עכ"ד. אמנם יש להעיר לפי"ד הפליתי סי' ט"ו דמש"ה לא אזלינן בבהמה בתר רובא דרוב אינם נפלים משום דאיכא נמי מיעוט דבמקום נקב קשחיט ומיעוט נפלים ומצטרפין התרי מיעוטא והוי כפלגא ופלגא כנודע דברי הר"ן ז"ל פא"ט עיין שם, ובמנ"ח מצוה ר"ס דחה דברי הפליתי עיין שם] וא"כ שוב יוקשה כנ"ל מנ"ל דספיקא הוא דילמא הוי רובא דרוב אינם נפלים וא"כ מותר למול משום דאזלינן בתר רובא ובבהמה צריך שהי' ח' ימים ולא אזלינן בתר רובא כמ"ש הפליתי דלא הוי רובא משום דאיכא תרי מיעוטי והוי כפלגא:
אמנם הד"נ לפי מה שמבואר באלי' רבא או"ח סי' רי"ח סק"ט דל"א דתרי מיעוטי מצטרפין רק היכא דשניהם הם מטעם א' אבל אם אינם מטעם אחד אינם מצטרפין שכ' לתרץ מה שהקשה במס' ברכות (נ"ג ע"א) ת"ר הי' מהלך בדרך והריח ריח וכו' אם רוב ישראל מברך ר"י אומר אפילו רוב ישראל נמי אינו מברך מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים ופריך הש"ס אטו כולהו לכשפי מקטרן ומשני הו"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא נמי לגמר את הכלים אשתכח רובא דלאו לריחא עביד וכל רובא דלאו לריחא עביד לא מברך, והקשה הא"ר מאי פריך הש"ס אטו לכשפים מקטרי דלמא ר"י דוקא ברוב ישראל קאמר א"כ איכא תרי מיעוטא מיעוטא דכותים משום לא ידבוק בידך מאומה אף דעביד להריח ומיעוט דמקטרי לכשפים דלא עביד להריח ותירץ כיון דכל אחד הוא מטעם אחר כל אחד ואחד בטל ברוב ולא מצטרפי ע"ש [ועי' בראש אפרים סי' ב' לתרץ דמשו"ה הוצרך הש"ס למיעוטא דלגמר את הכלים כדי שיהי' ג' מיעוטא והו"ל כרובא אבל ב' מיעוטא הו"ל כפלגא כמבואר במס' ב"ב צ"ג וקידושין ע"ג ע"ש] א"כ הלא להמיעוט נפלים הא קייל"ן דאין שחיטתו מטהרתו והוי נבילה, ולהמיעוט שמא במקום נקב קשחיט לא הוי נבילה אלא טריפה לשיטת זקיני המהרש"א ז"ל בכורות דף כ' ד"ה משמע וז"ל דהא אף אם נשחטה במקום נקב וכו' טריפה שנשחטה מקרי ומטהרה מידי נבילה הוא עכ"ל ואם כי כבר תמה עליו הפרמ"ג בשפ"ד סי' ל"ג סק"ה עי' במהרש"א חולין ל' ד"ה החליד דר"ת ס"ל דנקיבת הושט במיעוטו לא הוי נבילה אלא טריפה והביא התוספתא דפ"ב חולין ועי' בגליון רע"א ובשו"ת רע"א סי' קצ"ח ובצ"צ החדש ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' ועי' בדע"ת בפתיחה לה' שחיטה דמבואר בספר הישר לר"ת סי' שנ"ז דנקובת הושט במיעוטו שחיטתו מטהרתו מידי נבילה והוי רק טריפה ורק בניקב רובו הוי נבילה ע"ש באריכות א"כ המיעוט דשמא במקום נקב שחט הוי טריפה ולא נבילה א"כ א"א לומר כדברי הפליתי הנ"ל דמשו"ה לא אזלינן בבהמה בתר רוב משום דהוי שני מיעוטי מיעוט נפלים ומיעוט שמא במקום נקב שחט דהא המיעוט נפלים הוי משום נבילה, ומיעוט שמא במקום נקב שחט הוי משום טריפה ולא הוי מטעם אחד ולחוש שמא הי' ניקב רוב הושט דהוי נבילה ז"א דהוי מיעוטא דמיעוטא ועיין בתשו' רע"א הנ"ל והבן] ואם כן אין מצטרפין התרי מיעוטי ולמה לא אזלינן בתר רובא אלא ע"כ דס"ל דלא הוי רוב אלא ספק ומשו"ה אסור בבהמה א"כ פריך שפיר הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן, והכה כ"ז לדידן דקייל"ן דאין שחיטת בן ח' מטהר מידי נבילה אבל לר"י בר"י ולר"א בר"ש דס"ל דמהני שחיטה לטהר מידי נבילה ולא הוי אלא כטריפה א"כ שפיר י"ל דס"ל דרוב אונם כפלים ומשו"ה בבהמה אסור משום דהוי תרי מיעוטא כמ"ש הפליתי והתרי מיעוטי הוי משם א' משום טריפה והוי כפלגא ופלגא אבל במילה שפיר מהלינן דאזלינן בתר רובא דהא ל"ש גבי מילה כומר תרי מיעוטי ומיושב היטב קו' הרשב"א הנ"ל דלר"י בר"י ור"א בר"ש דס"ל דהוי כטריפה א"כ שוב קשה קו' הש"ס מימהל וכו' דזה אינו לדידהו דהוי כטריפה כא קשה כלל קו' הש"ס מימהל היכי מהלינן דהא לדידהו שפיר מהלינן משום דאזלינן בתר רוב, ודו"ק היטב כי חריף הוא:
י"א) ובאופן אחר יש לישב קו' הרשב"א ז"ל הנ"ל דהמפורשים כתבו דמש"ה פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן דאין לומר דאזלינן בתר רובא ורוב אינם נפלים. דא"כ בבהמה נמי נימא רוב אינם נפלים ולמה צריך שהי' כד ח' ימים, אמנם יש להעיר לפי"ד הדג"מ והנוב"י אה"ע סי' י"ז דבבהמה שייך לומר סמוך מיעוטא כחזקה לחזקת איסור שאינו זבוח, וליכא רובא וא"כ קשה נה פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן דילמא משום דאזלינן בהר רובא ובבהמה מש"ה אסור דלא אזלינן בהר רובא משום סנל"ח, וגם מפדיון הבן דאין פודין קודם כ' אין ראי' משום דבממון אין הולכין אחר הרוב, אמנם כבר דחה הראש אפרים בשו"ת סי' ג' את דברי הדג"מ הנ"ל שכתב שם וז"ל דלא אמרינן בכה"ג סמל"ח רק היכא שע"י המיעוט י"ל שהוא נשאר בחזקת אותו האיסור גופי' משא"כ אם המיעוט הוא מחמת איסור אחר פשיטא שאין מצרפין וא"כ בשלמא בחש"ו ששחטו וכדומה שאמרינן סמוך מיעוטא דהיינו ששחטו שלא כהוגן, והרי הוא בחזקת שאינו זבוחה כבראשונה, משא"כ במיעוט נפלים שנשחט כהוגן אלא שאין שחיטתו מטהרתו פשיטא שאין עליו איסור שאין זבוח, שהרי אין במינו שחיטה וכו' ואין עליו רק איסור נבילה, ובכה"ג ל"א סמוך ואדרבא לפי"ז החזקה והמיעוט מתנגדים דא"א לומר בי' בחזקת שאינו זבוח עומדת, אם לא שהלך אחר הרוב שאינו נפל והוא בר זביחה וחייל עלי' הך עשה דוזבחת, ואם נתפוס המיעוט שהוא נפל אין כאן חזקת שאינו זבוח כלל והדברים:
ברורים דבכה"ג אין לסמוך מיעוטא לחזקת עכ"ל ודפח"ח וא"כ לפי"ז שפיר פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן דאין לומר דאיכא רובא, דא"כ בבהמה אמאי אסורה דאין לומר דמש"ה אסורה משום דאמרינן סמל"ח כדברי הדג"מ הנ"ל, דהא ל"ש לומר בכה"ג סמל"ח כדברי הראש אפרים דבן ח' אין שחיטתו מטהרתו וליכא חזקת שאינו זבוח כלל, וא"כ לפי"ז שפיר מתורץ קו' הרשב"א הנ"ל דלר"י בר"י ור"א בר"ש דס"ל שבן ח' שחיטתו מטהרתו והוי כטריפה ואינו מחתך בבשר בעלמא, א"כ קשה קו' הש"ס מימהל היכי מהלינן, ולפי הנ"ל י"ל דלדידהו לא קשה כלל קושי' הש"ס די"ל דמש"ה מהלינן דאיכא רובא, ובבהמה אסורה משום דליכא רובא דאמרינן סמל"ח לחזקת שאינו זבוח דהא לדידהו שחיטתו מטהרתו ודו"ק היטב ונכון הוא: י"ב) ונחזור לגוף הדין, הנה מצאתי לכ"ק זקיני מאוה"ג מסאכאטשוב ז"ל בספרו מהרא"ך ח"ב סי' ש"ה שהעיר ג"כ, דאפשר דכונת הדג"מ משום דחזינן דהתורה לא סמכה על הרוב הזה או משום דהוי מיעוט המצוי, אך הביא ראי' מכרחת דלענין ברכה סמכינן על הרוב דבשבת קל"ו פריך על רשב"ג איך מהלינן בשבת דילמא נפל הוא, ומשני דמלין ממנ"פ אם חי שפיר מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא, וע"כ קושית הגמרא ממעשים בכל יום, דאל"כ דילמא באמת לא מהלינן רק בשקים לן דכלו לו חדשיו, וא"כ תינח למול מהלינן אבל איך מברכין דילמא נפל הוא, אלא ודאי דלענין ברכה גם רשב"ג מודה דמברך, רק לענין איסור דאורייתא כגון לפטור מחליצה או לחלל שבת חשש רשב"ג ולא לענין ברכה והוא ראי' מוכרחת עכ"ד:
ולבסוף כתב לחלק בדבר יקר דבאמת למה לא ניזל הכא בתר רוב, וסברת התוס' דהוא מיעוט המצוי הוא לכאורה נגד החוש, וכתב דהפלוגתא הוא דלרבנן אם מת בתוך הל' אמרינן דהוה ולד מעלי' כרוב וולדות, והא דמת הוה כאינש דעלמא שמת ורשב"ג סובר כיון דמת אמרינן דהי' נפל מעיקרא אבל אם לא מת גם רשב"ג מודה דאזלינן בתר רוב, והא דפריך מימהל איך מהילינן הוא משום דקייל"ן לשמא ימות חיישינן וא"כ כאשר ימות יהי' לרשב"ג למפרע בספק נפל, ושפיר יליף רשב"ג מקרא דבן חודש תפדה דהתורה לא ציותה מקודם לפדות דילמא ימות ויהי' אח"כ למפרע ספק נפל ופטור לפדות, אבל אם עבר שלשים יום ולא ידעינן אם מת, גם רשב"ג מודה דאזלינן בתר רוב עכ"ד ודברי פח"ח:
וכעת ראיתי שכבר העיר בזה הראי' החת"ס יו"ד רמ"ז שהעיר על תשובת הרשב"א סי' קס"א שמדחה שיטת הרוקח הובא בב"י יו"ד רס"ה, שעל בן הנימול אין לברך שהחיינו, דלמא לא כלו כו חדשיו, והרשב"א מדחה דהשתא בשבת מהלינן וסמכינן ארובא וק"ו לענין ברכה, ותמה השואל בשלמא בשבת מהלינן מכח ממנ"פ משא"כ לענין לאו דלא תשא בברכה לבטלה איך מברכין על המילה ולהכניסו מכח רובא ולא חיישינן לספק נפל, וכתב החת"ס דדעת הרוקח הוא רק ברכת שהחיינו שהוא ברכת רשות, כמ"ש המג"א רנ"ג סק"ג אין לנו להכניס עצמינו לברכת רשות לסמוך על רובא, כיון דמצינו לענין כמה דברים החמירו חז"ל לענין ספק נפל ה"ה לענין ברכת רשות אבל ברכת מילה שהוא חובה בוודאי סמכינן ארובא, והרשב"א ס"ל דבגמרו שערו לא בעינן סברת מחתך בעפר וגם כבר ברכנו על המילה ולהכניסו לכן סמכינן ארובא גם לענין ברכת שהחיינו ע"ש וכה ראיתי בשו"ת עמק שאלה יו"ד מסי' ע"ז מדו"ז הגה"ק מהארניסטאפיל ז"ל שהשואל עמד ג"כ על דברי החת"ס הנ"ל מהמל"מ הנ"ל ומתוס' דהוי מיעוט המצוי וכתב שם ג"כ דלשמא ימות חיישינן ולשמא מת לא חיישינן וע"ש שהאריך שם בנפלאות, אמנם מ"ש דאנן קייל"ן דלא דרשינן טעמא דקרא ולכן עיקר כסברת התוס' דהוא מטעם גזיה"כ עיי"ש ויש עוד לדבר קצת לפימ"ש הלח"מ בה' מלוה ולוה פ"ג ד"א דהרמב"ם פוסק דדרשינן טעמא דקרא ועיין ברמב"ם פ"ב מפרה ד"ב דמשמע ג"כ כן ועיין תויו"ט פ"ג דפרה משנה ג' שמתמה בזה ועיין בשו"ת בי"צ יו"ד ח"א קמ"ד אות ה' דהא דרבנן לא דרשו טעמא דקרא הוא רק להקל אבל לחומרא דרשו טעמא דקרא והעלה לפי"ז דלהחזיק ממון דהוי חומרא דרשינן טעמא דקרא עיי"ש וא"כ אפי' להפוסקים דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ הכא דעיקר הספק לענין פדיון הבן ודנין אם לחייבו ממון להכהן או הוא פטור ובכה"ג אזלינן לחומרא ודרשינן טעמא דקרא לפטרו וממילא הברכה נגרר אחרי' והעיקר דנין לפטרו מפדיון ולזה דרשינן טעמא דקרא להחמיר [ויש עוד לעיין אי זה מיקרי חומרא דאדרבה לחייבו המצוה מקרי חומרא ואינו דומה לממון של רשות דהוי חומרא להוציא ממון דהכא אדרבה הוי חומרא לחייבו ממון ויכ"ע] אכן במ"ש הכא לא חיישינן לשמא ימות הצדק אתו כאשר הבאתי גם בשם כ"ק זקיני מסאכאטשוב ז"ל: י"ג) וראיתי בדעת קדושים יו"ד סי' ש"ה ובסי' ט"ו שהביא דברי הדג"מ הנ"ל דיש חשש על הברכה והאריך בנפלאות ולדינא כתב דאולי כוונת הדג"מ כשלא ראה את הילד אחרי רפואת המילה ולא שמע שנתרפא מהמילה אז שפיר שייך כומר דאין רוב ברור על קיום הילד כיון שלא נודע לו שנתרפא מהמילה אבל כשידוע שנתרפא מהמילה פודה ומברך בלי חשש וכן הוא המנהג מ"מ מצוה מן המובחר לפדות במקום הבן עכ"ל וכן פסק בסי' היעב"ץ על הלכות פדה"ב דאם האב אינו במקום הבן יעשה הפדיון בהברכות כמו בעת שהוא במקום הבן ע"כ:
אמנם הכא יש להסתפק אם מחיוב להרבות בהוצאות לבא לביתו, או שאף לכתחילה יכול לברך שלא במקום הבן דלכאורה אחרי שבד"ק סיים דמ"מ מצוה מהמובחר לפדות במקום הבן, א"כ אפשר דבמקום שיש לו עצה ליסע לביתו מחיוב הוא לעשות מצוה מהמובחר אף שיצטרך עי"ז לפזר ממון, דהא נודע דבכל דוכתא אמרינן דמחיוב ליתן מעות כדי לקיים מצוה מן המובחר דכתיב זה א' ואנוהו ועיין באו"ח סי' תרנ"ו במג"א סק"ב דבכל המצות הוה הידור עד שליש ואכמ"ל בזה ובפרט דכל ההיתר של החת"ס הוא דסמכינן ארוב והרי קייל"ן דבכל מקום דאפשר לברורי לא אזלינן בתר רובא, וא"כ ה"ה הכא אם אפשר לו ליסע לביתו לא אזלינן בתר רובא וא"כ ה"ה הכא אם אפשר לו ליסע לביתו לא אזלינן בתר רובא ואין לברך כאן רק שיסע למקום בנו אך גם זה יש לדחות לפי המבואר ברמ"א יו"ד ק"ב דבכלי שאפשר להגעילו לא מקרי דשיל"מ משום הוצאת הגעלה א"כ מכ"ש להרבות בהוצאות הדרך לא מקרי אפשר לברר, אכן לענין ברכת שהחיינו הי' מקום להסתפק ולעשות ס"ס שלא לברך דשיטת הרוקח דברכת שהחיינו שהוא ברכת רשות אין סומכין על הרוב לברך ואפי' לדידן דמברכין ברכת שהחיינו במילה מ"מ הכא שיש עוד ספק דלשיטת הפוסקים דהוי ספק דאורייתא ולא סמכינן: ארוב כלל א"כ גם הכא יש ספק ולא מברכינן ואיכא ס"ס לחומרא בודאי הי' מקום שלא לברך שהחיינו אך באמת ז"א דכיון דכבר ברכנו ברכת פדיון הבן וע"כ דהחזקנו את הוולד לוודאי קיים דהוי מן הרוב שוב אין להסתפק עוד לענין ברכת שהחיינו א"כ ליכא רק שיטת הרוקח שלא לברך ברכת שהחיינו הרי לא קייל"ן כן כמ"ש הרשב"א וגם אי אפשר לצרפו כלל לספק ספיקא כיון שלא הובא כלל בש"ע ופסקינן מפורש להיפך וגם בלא"ה כבר כתבתי דאף להפוסקים דאיכא חשש דאורייתא זה דוקא כשמת אז לא מוקמינן ארוב ואמרינן שהי' נפל מעיקרא מה"ת אבל לשמא ימות לא חיישינן כלל ע"כ ברור הדבר שיכול לברך ברכת פדיון הבן וברכת שהחיינו ואינו צריך כלל להרבות בהוצאות גדולות ליסע לביתו אך לשאול ע"י ט"ג שפיר יש לחייבו כיון דיצא מפי הדע"ק דמצוה מן המובחר לפדות במקום הבן, לכן יש להתודע ע"י הט"ג ועכ"פ מחיוב להרבות בהוצאה מועטת לקיים מצוה מן המובחר כנלע"ד בס"ד לדינא:
כ"ד מורך דושה"ט באהבה ה"ק דוד דוב בעריש מייזליש: