שות בני יוסף· רבי יוסף יהושע קאריו
סימן יז
גרסינן בש"ס דקדושין ד' נ"ב ע"ב ההוא אריסא דקדיש במוזא דשמכי אתא לקמיה דרבא א"ל מאן אחלך וה"מ במוזא אבל כישא מצי א"ל אנא שקלי כישא שקיל אה כישא כי כישא. וכתב הרשב"א בחי' לקידושין ז"ל דאפילו נתן לה שוה ב' פרוטות אינה מקו' לפי שבכולו היא מתקדשת לו ולא בחציו אא"כ פי' לו במה שיש בו אלו דבריו ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל בסוף פ"ב דקידושין קאי בס' זו והביא דברי יש מי שאומר דסובר דאפי' במוזא אם היה שוה ב' פרוטו' מקודשת שהרי אחת מהם שלו ודחה דבריו ובסו"ד כ' וז"ל אבל מ"מ נר' שאפי' היה שוה כמה פרו' אינה מקודשת דכיון דאמ"ל התקדשי בזה במוזא קדיש בפלגא לא קדיש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא ויחסו להרמב"ם ז"ל בה' אישות דקאי כס' זו והרב המגיד בפ"ה מה' אישות ה' ט' הביא דברי הרשב"א הנז"ל וכתב שכן דעת הרמב"ן ז"ל ומרן בכ"מ כתב שם שכן דעת הרמ"ך יע"ש וכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין וז"ל יש אומרים דדוקא כשאינו שוה אלא פרוטה אחת אבל שוה ב' פרוטות מקודשת שהרי יש בחלקו וכו' ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהב לה דעתיה אכוליה והו"ל כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר דאינה מקו' וכו' יע"ש. ובדרך זו הלך התוס' רי"ד שכתב וז"ל ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית ליה בגווה כיון דכוליה יהיב לא סמכא דעתה לאתקדושי אלא בכוליה וכו' יע"ש. וקשה לפקע"ד דא"כ איפוא מאי מקשה הש"ס בפ"ק דבכורות ד' יו"ד ע"ב גבי מ"ש במשנה המקדש בפטר חמור אינה מקודשת הא מני לא ר"י ולא ר"ש אי ר"ש תיקדיש בכוליה אי ר"י תיקדיש במאי דביני ביני דכיון דהאשה מצי פריק לה בשה בר דנקא כדפרש"י ז"ל שם ומכח קושיא דחיק לאוקומי דמיירי דאינו שוה אלא שקל וסבר לה כר"י בר יאודה וכו'. ולפי האמור לא קשה קושית הש"ס דמאי דאינה מקודשת היא משום דלא ידעה דהוי פטר חמור אלא סתם חמור וסמכא דעתה בכוליה והשתא מפסדת דמי השה וזאת האשה בחמור נתקדשה לא בפדיון שה. ואני אומר לפקע"ד דראיתם דהיש מי שאומר דהביאו הריטב"א והר"ן דהבאתי לשונם דסוברים דדינא הוא דאם יש במוזא ב' פרוטות מקודשת שהרי אחת מהם היא שלו מהכרח הש"ס נפקא להו וכדכתיבנא וא"כ לימא תיהוי תיובתייהו להקת הרבנים הנז"ל מסוגיא זו. אמנם אין להקשו' ג"כ לסברתינו ממ"ש הש"ס שם בבכורות ד' ט' ע"ב בפטר חמור נמי מיקדשא כדר' אליעזר וכו' ומיקדשא בהך דביני ביני דהתם הוא דפירש בהדיא בעת הקדושין דפטר חמור הוא ע"מ דתיקדיש בהך דביני ביני ומש"ה היא מקודשת ברם בהך מתני' דסתם הוא לידחק ולתרץ ולאוקומי בדוחקא דמיינ' דאינו שוה אלא שקל יותר טוב הו"ל לאוקומי דמתני' מיירי בסתם שאינה יודעת האשה דפטר חמור הוא זה: ולפ"ז מתורצת לי במאי דקשה במ"ש במתני' בפ' האיש מקדש ד' נ"ו המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' דאינה מקודשת דהרי קי"ל כל הנשרפים אפרן מותר וא"כ לא יבצר דבאפר יש שוה פרוטה. אמנם לפי האמור לא קשה דהאשה לא סמכא דעתה אלא על כולו והוא עפ"י שיטתייהו דאגודת הנביאים הנז"ל וא"כ מן התימה להריטב"א והר"ן במתני' שם דהקשו כן ותירצו דמיירי כשאין באפר שוה פרוטה. וכ"כ הקשו בתוס' בע"ז ד' ס"ב ע"ח בד"ה בדמיהן וכו' ולא העלו על לבן להליץ כמ"ש אנא זעירא בהיות דהם עצמם העלו ברצונייהו בקדושין ד' נ"ו ע"ב גבי מתני' המקדש בערלה דהקשו דהא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן ותירצו בתי' א' דמיירי כשלא יש ש"פ שלא כדרך הנאתן א"נ דמייר' שפיר שיש בו ש"פ מ"מ כיון שהאשה סבורה וכו' לא סמכא דעתה וכו' והוי מקח טעות וכו' יע"ש דלתי' השני נראה פשוט דסוברים דמתניתין מיירי כשלא ידעה ולא סמכא דעתה. והא ודאי מוכרח דהתוס' דע"ז קיימי לתי' א' דהא ודאי צ"ל הנפקותא בין ב' תירוצים של תוס' הנז"ל הוא דלתי' א' הוא דסוברים דמתני' מיירי כשפירש דהוי איסור הנאה ואפ"ה אינה מקוד' משום שלא יש ש"פ והתי' השני הוא דמיירי שאינה יודעת וכמו שכבר ראיתי כן להרב תנא המש"ל ז"ל בפ"ה מה' אישות ה' ג' עמ"ש הרמב"ם המקדש בפירות שביעית וכו' דהביא דברי התוס' הנז"ל וכתב בכונת דבריהם כן והוא פשוט וא"כ השתא דאתית להכי צ"ל עפ"י הדוחק דאגודת הרבנים הנז"ל ס"ל כשי' התוס' בתי' ראשון דמיירי מתני' כשיודעת דהוי פטר חמור וא"כ סמכא וסמכא כיון דמתני' סתמא קתני בכל גוונא משמע אף דידעה ומש"ה הקשו בש"ס דלא ר"ש ולא ר"י ומש"ה לא העלו על רצונם לתרץ על קושיתם שהקשו דקיל"ן כל הנשרפין אפרן מותר כמו שתירצתי אני הדל משום דלפי שיטתם מיירי דכבר פירש:
אמנם אי קשיא הא קשיא לפי תירוץ הב' של תוס' דמיירי כשאינה יודעת ולא סמכא דעתה א"כ מאי פריך הש"ס שם תיקדוש במאי דביני ביני וכמו שכבר ראיתי להר' חזון נחום ס' קדשים ד' ק"פ ע"ב דהקשה כן משם הרב תנא ז"ל ושפתים יושק והניחו בצ"ע. וחזיה הוית למרן מלכא מוהריט"א זלה"ה בספרו הבהיר הלכות יו"ט ד' ח"י ע"ב ראו הביא לנו דברי התוס' ריד תמוהים שכ' בפ' האיש מקדש ד' נ"ח גבי פסקת הש"ס ובפטר חמור וכו' דכתב וז"ל פי' אעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מתרת בו אפ"ה כל זמן שלא פדאתו הוי איסור הנאה ונמצא שלא נתן כלום וכו' ותמה עליו דהא בהדיא בפרקין ד' ט' דאפי' לר"י דפ"ח אסור בהנאה אם קדשה בו מקודשת דמיקדשא במאי דביני ביני וכן אמרי' בד' יו"ד דפריך אי ר"י תיקדיש במאי דביני ביני ואח"ך כתב דכבר הקשה כן בס' חזון נחום ועלה לישוב הרב הנז' בקיצור דהתו' ריד סו' כס' הרשב"א דכל שקדשה בפ"ח סתם דמשמע דמעכשיו מקדשה בו אפ"ה אינה מקודשת דכיון דהשתא לא נתן כלום ואף אם יפרש שמוכר לו מאי דשוה יותר משה כיון דכונתו הוא מעכשיו אינה מקודשת כיון דהפדיון מחוסר מעשה וכו' ומאי דאמרי' בגמ' דלר"י מקדשה במאי דביני ביני היינו במפרש ואמר התקדשי בו לאחר שתפדנו ומאי דדחיק הש"ס גבי מתני' דהמקדש בפ"ח דמיירי דאינו שוה אלא שקל הוא כיון דמיירי מתני' במקדש סתם דמשמע דבכל גוונא אינה מקודשת אפי' כשפירש דלאחר שתפדנו תהיה מקודשת אפ"ה אינה מקודשת מש"ה מקשי הש"ס דאי לר"י באופן זה אמאי אינה מקודשת ומשני דאינו שוה אלא שקל וא"כ לא נתן לה כלום מש"ה אינה מקוד' וכו' יע"ש:
וחזיתיה בגליון מדף זה של ס' הלכות יו"ט שכתוב מזה כתב ידו של רבינו מרן מלכא הרב הגדול משה סוזין זלה"ה שהגיה עליו וכתב וז"ל תם אני על הרב המחבר איך לא חריץ יתיב בזה קו' אחרת שהביא שם בס' חזון נחום סמוך ונראה משם מוהר"י רוזאניס ז"ל על התוס' דקדושין דנ"ו ע"ב ד"ה המקדש בערלה יע"ש דבמה שתי' רבינו המחבר לקו' תוס' ריד יתורץ ג"כ אותה קו' דוק הצעיר משה סוזין ס"ט אלו דבריו. ולי אני העבד אחרי ניו"ק ולחיכת עפרות רגליו נראה דלא שייך לתרוצי כן לדעת התוס' דכיון דהם הקשו קושיא על האי גופא דמתני' דהמקדש בערלה וכו' ופטר חמור וכו' דהא שרי שלא כדרך הנאתן וע"ז תירצו דמאי דאינה מקו' הוא משום דמיירי מתני' דאינה יודעת מעיקרא שהוא פטר חמור וכמש"ל וכמ"ש הרב תנא בס' מש"ל בפ"ה מה' אישות א"כ איפוא דמיירי מתני' דוקא באינה יודעת דאל"ה חוזר וניעור קושית התוס' אמאי אינה מקודשת דהא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן אלא מוכרחים אנו לומר דכולה מתני' מיירי דוקא כשאינה יודעת א"כ איך בבכורות הקשו בש"ס וליקדיש במאי דביני ביני כיון דהאשה לא סמכא דעתה וא"כ איך נוכל לומר דמתני' מיירי בסתם ואפי' במפרש היפך ממה שכתבו והכריחו כאן וכן דייק הר' חזון נחום שם בלשונו הטהור משם הרב תנא בקושי' הנז"ל וז"ל והנה מתי' השני משמע דמתני' איירי דלא ידעה האשה וכו' ואי כדברי התוס' מאי פריך הרי אינה יודעת דפטר חמור הוא וכו' יע"ש הרי דכל חוזק קושיתו הוא כיון דתוס' מכריחים לומ' דמתני' כולה איירי כשלא ידעה א"כ מאי קמקשו שם על האי מתני' ופטר חמור אינה מקודשת וכו' א"כ לא שייך תירוץ זה לדעת תוס':
וכי תימא השתא דאתית להכי גם תירוץ הר' הלכות יו"ט לדעת תוס' ריד נמי אינו מתישב יפה דכיון דהתוס' ריד נמי הוא קאי על האי מתני' גופא ועל זו פירש דמתני' איירי כשלא פירש שיחול קידושי' אחר פדיון וא"כ איך אמרי' התם בבכורות דמתני' קתני סתמא דמשמע בכל גוונא אף במפרש שיחול קידושי' אחר פדיון אף אתה אמור לו דלזה כבר נרגש הרב שם ותיקן במתק לשונו וז"ל ודברי התוס' רי"ד לא באו ליתן טעם אמאי אינה מקוד' במפרש לאחר הפדיון דזה כבר מפור' בש"ס וכל עצמו לא בא אלא דבמקדש סתם דסתמו מעכשיו אין אנו צריכין לומר דמאי דאינה מקודשת הוא משום דלא שוה אלא שקל דאוקמתא זאת לא נצרכה אלא במפרש לאחר פדיון אבל בסתם אפי' שוה יותר אינה מקו' כיון דבשעת חלות הקדושין עדיין אסור בהנאה וכו' יע"ש דרצונו לומר דהתוס' לא בא ליתן טעם כדי לתפוס אותו אלא על הסתם קאי ברם לדעת התוס' דהיק' קו' כדי להבין האי מתני' וע"ז תירץ וא"כ הוא מוכרח לומר דמתני' דוקא קאי כשלא ידעה. ותו י"ל לדעת תוס' רי"ד והוא בהק' קושיא אחריתי דאמאי התוס' ריד לא כ' דברים אלו במתני' בד' נ"ו אלא המתין על פסקת הש"ס בד' נ"ח אלא לאו משום דמשמע מהאי סתמא דתלמודא דפריך נימא דלא כר"ש וכו' ולא תקשי הקו' דלא ר"י ולא ר"ש וכדמקשי' בבכורות משמע דלא קאי בשיטת סתמא דתלמוד' דהתם וכדראתה עיני להרשב"א בקדושין שם בפסקא הנז' וז"ל והא דלא פריך מינה בין לר"ש ובין לר"י הכא ולוקי בהכי כדפריך מינה בפ"ק דבכורות משום דאההיא שנוייא דהתם קסמיך א"נ דמשמע ליה הכא דמתני' במקדשה בכוליה פטר חמור ולא במאי דביני ביני עכ"ד דנראה מתי' ב' דכתב דסתמא דתלמודא דהכא עם סתמא דתלמודא דהתם אינם בחדא מחתא וא"כ התוס' רי"ד דפי' על האי פיסק' דסתמ' דתלמודא דהכא לא שייך לאקשויי מסתמא דתלמו' דהתם ודוק ותשכח. ותו יש לומר אחר הישוב דדברי תוס' ריד תפוסים בד' נ"ח והתם אינו הפסקא על מתני' כמש"ל דזה הוא בד' נ"ז ברם בד' נ"ח הוא דהביא ברייתא בפ"ע המקדש בפטר חמור וכו' וא"כ אה"נ דלגבי הבריי' סובר תוס' רי"ד דמיירי דמעכשיו קאמר התקדשי לי וכתי' הרב הלכות יו"ט אבל בש"ס דבכורות גבי מתני' מיירי דפי' לי וכו'. והנה נראה מהך תירוצא שניה דהרשב"א הנז"ל דכ' דמשמע ליה הכא בש"ס דמתני' מיירי דמקדשה בכוליה היינו ודאי לומר דמיירי דלא הבינה דהוי פטר חמור דאם הבינה היינו דאמר לה במאי דביני ביני והיינו כתי' ב' של תוס' הנז' דמיירי כשלא ידעה. ולא עזבה נפשי לשאול לדעת הרשב"א בסתמא דתלמודא זו דלא ידעה ואינ' מקו' לדעת ר"י משום דלא סמכא דעתה במאי דביני ביני אלא דוקא בכוליה א"כ אמאי נקט מתני' דוקא מילי דאיסור הנאה לחוד ולא ג"כ מידי דאיסור אכילה מאכלו' אסורו' דאף גם זאת אינה מקו' משום דלא סמכא דעתה אלא לאכול לא למוכרו דוקא וליהנות. וכמו שכן ראיתי להרב הלכות יו"ט ז"ל בד' קנ"ו ע"ג שהיק' כן לדעת תוס'. וכ"כ הקשה הרב קמ"ר בריש פ"ה מה' אישות ועפ"י הינוח זה פשט לכאורה מאי דנסתפק הרב הלכות קטנות בח"ב סי' קצ"ז המקדש את האשה בבשר סתם ונמצא שהיתה נבילה אי הוי מקח טעות וכו' ופשט מדברי תוס' הנז"ל ואח"ך דחה דבריו והקשה ע"ד התוס' כקושית הרב היו"ט והר' קמ"ר יע"ש:
וכשאני לעצמי יש להק' ע"ד התוס' הנז"ל באופן אחר דא"כ לדעת תוס' דלא סמכא דעתה וכו' כנז"ל א"כ מאי האי דקאמר הש"ס גבי בשר בחלב מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר"ש ן' יאודה אומר בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה וכו' ואי כדברי תוס' דמתני' מיירי כשלא ידעה ולא סמכא דעתה מצי אתי מתני' אף כר"ש ן' יאודה דלא הוי מקודשת משום דלא סמכא דעתה. ובעמדי בענין זה נתקשתי במ"ש הש"ס בד' נ"ח גבי ברייתא הנז"ל המקדש בפ"ח ובבשר בחלב וכו' ר"ש אומר מקודשת משום דאזיל לטעמיה דמתיר בהנאה וכדפי' רש"י שם א"כ ודאי דלא מצי מתני' להיות כר"ש וכמ"ש הש"ס בד' נ"ז א"כ איך קאמר הש"ס הכא גבי חלוקת פטר חמור נימא מתני' דלא כר"ש וכו' אמר רב נחמן לאחר עריפה ודברי הכל דא"כ לישרי לן מר מ"ש במתני' בכלל זו ובשר בחלב וכו' אינה מקו' דזה לא אתי כר"ש וכן אמרו הש"ס כן בבכורות ד"י באיכא דאמרי קמא ואפי' לגבי רישא וסיפא קאמרו בש"ס בכמה מקומות רישא ר"ע וסיפא ר' ישמעאל ואפי' דלפעמים דחיק הש"ס נפשיה לו' אין אינו אלא ברישא וסיפא אבל בבבא אחת זו לא שמעתי ושוב ראיתי להגאון ז"ל דגריס ר"ש ן' יאודה משום ר"ש דנתקשתי טובא במ"ש רש"י שם בד' נ"ח גבי ברייתא הנז"ל ציין רש"י בד"ה ובשר בחלב ר"ש לטעמי' דאמר לעיל דמותר בהנאה וזה לא מצינו לעיל אלא ר"ש ן' יאודה ור"ש סתם הוא ר"ש ן' יוחאי ובראותי דברי הגאון שמחתי וכתב דכן הוא בבכורות הגירסא וכו' יע"ש אמנם מה שהקשתי אנא זעירא דאיך מצי אתי כר"ש נר' קושיא חזקה ואפשר דלפ"ז נוכל להבין מאי דקשיא לי בש"ס דבכורות שם דמייתי הש"ס תרי איכא דאמרי דאיכא דאמרי קמא קאמר לימא מתני' דלא כר"ש אמר רב נחמן לאחר עריפה ודברי הכל איכא דאמרי מני לא ר"י ולא ר"ש וכו' אמר רבה בר אבוה וכו' לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל וכו' די"ל דמאי דחיק לאוקומי כר"י ודלא כר"ש וכתי' קמא ושוב ראיתי במקצת המפרשים דקמקשו כן ולפי האמור נר' דזה הוא מה שהוכרח לאוקומי מתני' כיחידאה ולא ככ"ע והאיכא דאמרי קמא לא חש לזה דיותר טוב רצו לאוקומי ככ"ע אף דשאר מתני' לא אתי כוותיה עכ"פ דינא דפטר חמור אתי כוותיה כיון דעכ"פ לא קאמר דהך מתניתין הוא ר"ש אלא תנא אחר הוא אלא דאתיא אליביה. נחזור למאי דאתאן עלה דכפי מ"ש בש"ס דמתני' דלא כר"ש דמתיר בהנאה ולא דחי הש"ס דלעולם נימא דאתיא כר"ש ואפ"ה אינה מקודש' משום דלא סמכא דעתה כמ"ש תוס' צ"ל בהכרח דאפי' לדעת תוס' היא מקו' באיסור אכילה דאפי' תוס' לא קאמרו אלא דוקא באיסורי הנאה דלא סמכא דעתה כלל דליהנות שלא כדרך הנאה לא שכיחא אבל לאכול או למכור הכל חשבון א' הוא דבאותן דמים חוזר וקונה בהיתר ולא באיסור זו שמעינן מדברי הש"ס דקאמר דלא אתי כר"ש וכמו שכן דחה הר' הלכות קטנות שם על ספקו. ואולם הרב הנז' על ענין ספקו הנז' לא פשט הספק סוף סוף מאי דינו זולת דמדברי תוס' משמע דאינה מקו' ושוב כתב ויש לדחות וכו' יע"ש והין ולאו רפיא בידיה ברם לפי האמור פשוט הוא דלדעת תוס' היא מקו' ממ"ש הש"ס וכמש"ל דאם איתא להא דאינה מקו' אמאי לא קאמר הש"ס דאתי כר"ש כיון דמתני' איירי בסתם לדעת תוס'. ולפ"ז מה מאד קשה לתי' הר' הלכות יו"ט בד' קנ"ו שם דתי' לקושיתו הנז"ל דאה"נ דאינה מקו' ומאי דלא נקט מתני' המקדש באיסו' אכילה דא"מ משום דלא הוי מילתא פסיקתא כאיסורי הנאה דאילו איסו' הנאה אפי' אכלה האשה מה שנתן לה לקדושין מ"מ אינה מקודשת כיון דהוא איסור הנאה משא"כ באיסורי אכילה דאם קדמה ואכלה ונהנית מקודשת וכו' יע"ש ואף גם זו לא הרוה צמאונו דקאמר עוד ואולם דבר רחוק הוא כיון דבשעה שקדשה אם היה נודע קודם אכילה פשיטא דבטלין וכו' יע"ש הרי דנר' מדבריו דפשיט ליה להר' ז"ל דאינה מקו' היפך מהש"ס. וכ"כ קשה למאי דחזיתיה בגליון שם בהר' ה' יום טוב ז"ל שכתוב בגליון זו כתב ידו של רבי מהרב הגדול מרן מלכא כמוהר"מ סוזין זלה"ה בשם ובכינוי שכתוב וז"ל על קושיתו הנז' וכ"כ ראיתי להר' קמ"ר וכן להלק"ט ח"ב סי' קצ"ז ולדידי אחר המ"ר אינה קו' משום דקבעי למתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקו' לאשמועי' דלמוכר עצמו אסיר החליפין לרש"י ודעימיה או למכור לכתחי' דאסיר לכ"ע וזה לא שייך לא באיסור אכילה ולא בשאר דברים של מקח טעות וכעין זה תי' התוס' ז"ל בסו"ד הצעיר משה סוזין. ולפי האמור הוי היפך הש"ס דלפי דבריו לר' דדוקא משום דקבעי למתני בסיפא אבל מ"מ הדין דין אמת דאינה מקו' ולא כן אנכי עמדי. ומלבד דאחרי ניו"ק אינו כ"כ כדי שביעה בתי' הנז"ל דבכמה דוכתי דקתני כן דכיון דיש בכללם מילי דשייך לסיפא והראיה שהביא מתוס' אחרי ניו"ק לא דמי דהתם הוא דהוי סיפא היפך דינא דבע"ז אפי' מכרן אינה מקוד' ובסיפא קאמר דמקודשת אבל לגבי איסורי אכילה שייך הוא מ"ש בסיפא דמקוד' אלא דלא הוי רבותא דמילתא דפשי' הוא ומ"ש דמאי דתני בסיפא וכו' הוא לאשמועי' דלמוכר עצמו אסור הא ודאי קדמה לי ידיעה זו דדוקא הוא לאשמועינן ופשט דברי מתני' הוא לאשמועי' דדינא הכי דמקודש' אלא דמאליו תצא דינא דמדתני מכרן משמע בדיעבד דוקא אבל אינו מותר למכור. עוד בה יש להק' לדבריו כמש"ל ואמנם אחר החיפוש ראתה עיני להר' שער המלך בפ"א מה' אישות ה"א דתריץ יתיב כמין חומר על קו' הרב תנא מה' יסודי התורה לדברי התוס' הנז"ל דאיך מייתו ראיה התוס' דברי ליהנות שלא כדרך הנאתן מפרק כ"ש הלא איסורא מיהא איכא וכמ"ש התוס' עצמם בכמה דוכתין יע"ש ועלה לישוב דברי פי חכם חן דכונתם הם מפרק כ"ש בד' כ"ה דהתם נאמרו תרי לישני ובקיצור נמרץ אמינא לה דללישנא קמא ס"ל דאיסורא מיהא איכא וללישנ' בתרא ס"ל דשרי לגמרי והתוס' קמקשו ללישנא בתר' הנז"ל וסיים בכי טוב דעפי"ז תיקן ג"כ קושית הר' תנא אחריתי הנז"ל מסוגי' דבכורות ד"ט הנז"ל והוא דגם התם נמי איכא תרי לישני דלישנא קמא קאמר לימא דלא כר"ש וכו' ולא קאמר דלא כר"י נמי כלישנא בתרא וכ' דהני תרי לישני נמי בהא פליגי דלישנא קמא סבר כלישנא בתרא דפ' כ"ש הנז' דשלא כדרך הנאתו שרי לגמרי ולדידיה קשה קושית התוס' דאמאי אינה מקו' הא שרי ליהנות וכו' ובהכרח צ"ל דמתני' איירי כשלא ידעה וא"כ משו"ה מוקמינן למתניתין כר"י משום דכיון דסבורה ליהנות בחמור בלתי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס"ל דאסור ליהנות שלא כדרך הנאתן כלישנא קמא ולדידיה אעיקרא ל"ק להאי לישנ' קו' התוס' הנז"ל כדי לאוקומי בהכרח דמתני' איירי בלא ידעה אלא דסתמא קתני אף כשידעה וא"כ לא אתי מתני' כר"י כיון דתיקדיש במאי דביני ביני דשפיר ידעה דהוא פטר חמור וסמכה דעתה לפדיון וכתב עוד דגם שמעתין לקמן בד' נ"ז ע"ב דפריך לימא מתני' דלא כר"ש אזיל ומוד' כשי' לישנא קמא דבכורות דסובר דשלא כדרך הנאתו מותר לגמרי וכו' יע"ש:
וא"כ השתא דאתית להכי מתורצת יפה לע"ד מאי דהקשתי בעניותי לעיל דלדעת תוס' אמאי לא מצי אתי כר"ש דקאמר מתני' דלא כי האי תנא הרי אפי' כר"ש אתי כדברי הכל דכיון דלא סמכא דעתה בחושבה שהוא דבר לאכול כיון דמתני' בלא ידעה והוי מקח טעות אך לפי האמור הנה נכון דכל זה שכתבו התוס' הוא לדעת האיכא דאמרי בתרא מפ' כ"ש וכאיכא דאמרי קמא מבכו' וכשמעתין מלקמן בד' נ"ז והאיכא דאמרי קמא מפ' כ"ש ואיכ' דאמרי בתרא סברי דשלא כדרך הנאה אסור ולדידהו מוקמו מתני' כפשטא דסתם מיירי אף כשידעה א"כ נימא דהך פסקא משמעתין דלקמן דקאמר מתני' דלא כר"ש וכו' קאי כמ"ד דשלא כדרך הנאתו איסורא מיהא איכא ואוקמי מתני' כשידעה וא"כ אמאי אינה מקו' לדעת ר"ש כיון דידעה וסמכא דעתה ומותר בהנאה הוא ועפי"ז מתורצ' ג"כ קושי' אחריתי שהקשינו דאיך קאמר הש"ס בתחי' דפטר חמור מצי אתי כר"ש הרי בבשר בחלב דקאמר הש"ס שם סמוך ונרא' דלא אתי כוותיה אמנם לפי האמור דכתבנו דהני תרי פסקי מהש"ס פליגי אהדדי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דפסקא ראשונה דפטר חמור דקאמר נימא מתני' דלא כר"ש ולא קאמר כר"י הוא דסובר דשלא כדרך הנאתו מותר ולדידיה צ"ל בהכרח דמתני' איירי כשלא ידעה אה"נ דלדידיה מצי אתי כר"ש כולה מתני' אך אמנם פסקא אחריתי דלאחריו מבשר בחלב דקאמר מתני' דלא כר"ש פליג אל הקודם דסובר דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' איירי אף כשידעה ומשו"ה לא אתי כר"ש. וא"כ איפוא גם מה שהקשינו להר' הלכות יו"ט ולהר' כמוהר"מ סוזין זלה"ה ל"ק ול"מ כיון דלא נגע ולא פגע דעת התוס' לסוגיא הנז"ל דהתוס' קאי לא"ד א' והסוגיא לא"ד הב' ומה דמות ראיה יערוך לספק הלק"ט הנז' מסוגית הש"ס ומשו"ה הניחו בספק הר' הנז' והין ולאו רפיא בידיה. או יאמר כפי תירוץ הרב קרבן אליצור בד' ק"ח ע"ב לקו' הרב תנא הנז"ל דיישב על נכון וכמעט נוטה לתי' הר' שער המלך דבכלל דבריו דבריו יע"ש. ועפ"י היסוד הנז' פי' הר' שער המלך הנז' דברי התוס' ריד דשמעתין ד' נ"ח וכו' דתמה דהוי היפך הש"ס וכו' ולפי שיטתו הנז' ישב על נכון שכונתו להקשות הסוגיא בדוכת' דקאמר נימא מתני' דלא כר"ש משמע דכר"י אתי ואהא קאי ואעפ"י שהאשה וכו' ותריץ יתיב דס"ל דסוגי' דידן אתיא כלישנא קמא דהתם וכו' יע"ש. ומלבד דיש להקשות על דבריו דקאמר דהתוס' ריד דכונתו להק' הסוגי' בדוכתא דקאמר נימא דלא כר"ש וכשאני לעצמי נראה דדברי תוס' ריד אינם נאמרים שם בסוגיא הנז"ל אלא בד' נ"ח ע"א דהביאו ברייתא בפני עצמה ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה דהוא בד' נ"ח דכן תפס התוס' ריד בד' נ"ח. ותו דא"כ לפי שיטתו מהר' שער המלך הנח'ה סובר'ת הנז"ל הא אין אנו צריכים לטעם זה דמפני שבשעת הקדושין לאו מידי יהיב דתיפוק ליה דכיון דאתיא כלישנא קמא דהתם דסובר דשלא כדרך הנאתו מותר ומיירי כשלא ידעה מש"ה אינה מקודשת. וצ"ל דמ"ש הר' שער המלך וז"ל אכן כפי מ"ש יש לישב וכו' אינו ממש לפי יסודו הנז' בדקדוקיה ובטעמיה אלא לומר דהתוס' ריד סובר דפליג הלישנא קמא עם לישנא בתרא אבל הבנייא דאיכא בינייהו אינו כפי יסודו והיינו ממש כתי' הר' קרבן אליצור בדברי התוס' ריד בד' ק"ז ע"ב קחנו משם דכתב דתוס' ריד לא ס"ל הכי וכו' יע"ש:
ולפי האמור ניחא לי להליץ מאי דהקשה הר' קרית מלך רב בה' אישות שם לדעת התוס' הנז"ל בתי' א' וז"ל ועוד ק' דאם איתא דכל דאיכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן מקודשת א"כ מאי מקשה הש"ס בד' נ"ח גבי מאי דקתני בברייתא המקדש בפטר חמור וכו' וחולין שנשחטו וכו' ורמינהי וכו' דילמא לעולם ר"ש ס"ל דהיא דאורייתא ואפ"ה אמר ר"ש מקו' משום דאיירי דאיכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן ולפי האמור לא קשה כיון דהתוס' לא העמיקו קושיתם ותירוצם אלא למ"ד דסובר דשלא כדרך הנאתן מותר אמנם האי שקלא וטריא משמעתין דף נ"ח קאי לסברת מ"ד דשלא כדרך הנאתן אסור א"כ מאי נפקא מינה אי איכא שוה פרוטה או לא הא אפי' איכ' ש"פ שלא כדרך הנאתן אינה מקו' משום דלאו מידי יהיב לה אי סובר ר"ש דהוי דאורייתא והוי איסור הנאה ממש:
תו מה שסיים והק' עוד על תי' ב' של תוס' דמאי מק' הש"ס ורמינהי דאיירי שפי' לה. אף גם זו יש להליץ לע"ד דאם איתא דברייתא הלזו מיירי כשפי' א"כ מאי איריא בפטר חמור ובשר בחלב דאמר ר"ש דמקו' כשפירש דמשמע דוקא כשפירש הרי אליביה דר"ש אף אם לא פיר' מקו' כיון דר"ש מתיר בהנאה וממונא יהיב לה ואפילו דבבשר בחלב יש לו' דאם לא פי' סו' ר"ש דאינ' מקו' משום דלא סמכא דעתה דהיתה רוצה לאוכלם בחושבה דאינו בשר בחלב והוי מקח טעות עכ"פ בפטר חמור קשה מאי איריא דפי' הרי כבר ראתה האשה דהוי חמור וסמכא דעתה ליהנות דוקא וא"כ אף דלא פי' דהוי פטר חמור הוי מקוד' וא"כ מש"ה לא ניחא להש"ס לאוקומי הכי. וכ"כ י"ל מאי דהקשה עוד הרב הנז' להתוס' מד' נ"ח דמאי מקשים מרב גידל התם מיירי כשלא פי' אבל הברייתא מיירי כשפי' ולפי האמור לא אפשר לאוקומי הכי וכמ"ש. ועיין להר' פרי עץ חיים בה' אישות פ"ה דתמה כקו' הר' חזון נחום ובדברי קדשו הקשה שם עוד במה שסיימו התוס' שם ולא חשיב ע"ז שהרי ע"ז תופסת דמיה וכו' משמע הא שאר דברים אינו תופס דמיו וכן משמע מדברי הר"ן ולכאו' השתוממתי על המראה שהרי אמרי' בבכורות שם רישא בהנאת דמיו וסיפא וכו' וצריכא יע"ש והלכתא כר"י משמע דאפי' דמיו אסורין ויש תפיסה וצ"ע. ואם לחשך אדם לומר דכל זה דאמרי' בבכורות הוא לכתחילה אבל בדיעבד מותר וכמ"ש במשנה אם מכרן וקידש מקודשת א"כ אמאי סלקא בתיקו בעיא דרמי בר חמא בנדרים ד' מ"ז דכתב הרא"ש דלא איפשיטא הא כבר אמרו ת"ש המקדש בערלה וכו' ודחי לכתחי' הוא דלא וכו' דחייה בעלמא הרי בהכרח לומר כן כמ"ש וצ"ע ע"כ: ולדידי נראה פשוט לומר דמ"ש בבכורות היינו דאסור למוכר אבל לדידה אינן דמי פטר חמור וכמ"ש הרשב"א בחי' לקידושין שם במתני' משם רש"י ולא היה לי פנאי לראות דברי רש"י בשורשו דכתב וז"ל רש"י פי' בפ"ק דחולין ובע"ז דכי אמרי' דאין איסורי הנאה כגון אלו או חמץ בפסח אין תופסין דמיהן לא אמרו אלא במוכר עצמו דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותניא בתוספתא האוכל תרומת חמץ בפסח פטור ודמי ערלה נמי ביד המוכר כערלה דמו ובמקדש בדמיהן מקודשת משום דלגבי דידה שרו דלאו דמי ערלה הן בידה וכו' הא למה זה דומה למקדש בגזל וכו' יע"ש וא"כ לק"מ דכיון דבידה אינה תופסת לגבי דידה אבל לגבי ע"ז תופסת דמיה אף לגבי דידה דגזרת הכתוב הוא זה דכתיב כי חרם הוא למעוטי ערלה וכו' כדאמרי' בע"ז ד' נ"ד ע"ב וזכיתי לראות דברי הרש"י הנז"ל שם דפי' כן דכתב שם דאה"נ דלגבי דידיה המעות אסור ליהנות ממנו מיהו ההיא הנאה מטיא לה ע"י ערלה אבל איהי וכו' ודוקא קידו' אשה אבל אתהנויי מנייהו אסור וכו' יע"ש אבל ע"ז גלי קרא דתופס בכל ענין אף בקידושי אשה. ועוד נ"ל לתרץ במ"ש הטור י"ד סי' שכ"א דפטר חמור מותר למוכרו קודם פדיון ובלבד שיודיע ללוקח שהוא פ"ח ואפי' שמכר לו בשיווייו וכו' מותר אבל אם מכרו בשיוויו למי שאינו יודע דמיו אסורים והר' ב"י שם הביא דברי הרא"ש דכתב שם וה"ד הנאת דמיו כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע וכו' יע"ש וא"כ השתא דאתית להכי א"כ ל"ק ול"מ דבמתני' דהכא איירי דמכרן היינו למאן דידע ופלוגתא דר"י ור"ש דהתם מיירי למאן דלא ידע כפי' הרא"ש וכן פי' רש"י דהתם דכתב דהנאת דמיו הוא אם השכירה לאחרים היינו כמכירה בלתי ידיעה דכיון שלא נפדה היתה ההנאה מכל גוף פ"ח אך אמנם מה דקשה הוא לדעת הרמב"ם בפי"ב מה' בכורים דסתם וכתב אם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וכבר השיג עליו הראב"ד ע"ז יע"ש. ואעיקרא אני תמה בקושית הרב פרי עץ חיים ז"ל דמאי תלונתו על התוס' הרי דברי התוס' הם גמ' ערוכה בע"ז ד' נ"ד שם שהבאנו לעיל. א"נ יש לתרץ לדעת התוס' דס"ל דמ"ש בגמ' בהנאת דמיו היינו כפי' רש"י דפי' דהנא' דמיו אינו משכירו לאחרים דהוי כמעט הנאת הגוף אבל אה"נ דאין תופסין דמיו כשמכרו וכמו שתי' כן הר' חזון נחום ז"ל בפ"א דבכורות ד' פ"א ע"ב לקושית הכ"מ על השגתו על הראב"ד ז"ל שהרי דבריו דברי הגמ' הם. ועיין להר' חזון נחום בד' ק"פ ע"ב בענין זה. ולפי תירוץ הב' שתי' לקו' פרי עץ חיים הנז' מתורצת יפה ג"כ קו' הכ"מ להראב"ד הנז' דדבריו דברי הגמ' וכו' והוא דאם היה מפ' הרמב"ם כפי' הרא"ש דהיינו דוקא כגון דמזבין למאן דלא ידע לא היה משיג הראב"ד אבל מדסתם הרמב"ם וכתב דאם מכרו דמיו אסורים בכל גוונא משמע דעיקר טעמא הוא משום דתופס דמיו מש"ה השיגו עליו וכן ראיתי להר' משה ידבר ז"ל בה' אישות בסי' י"ג גבי מה שעלה ונסתפ'ק במקדש בפ"ח חי וכו' תריץ יתיב כמ"ש בעניותין. ושם ראיתי מה דסיים וכתב אסיפא דמלתא דלענין דינא עם מ"ש הרשב"א בפ' האיש מקדש וכו' וא"כ כשלא אמר לכשיהיה פדוי וכו' אינה מקו' ואם אמר לכשתפדהו מקו' מ"מ אם בא אחר וקדשה קודם שתפדהו צריכה גט מב' וכו' יע"ש:
ולכאורה כפי מ"ש הרב מוהריט"א בס' הלכות יו"ט ד' י"ט ע"א עליה ס' דברי הרשב"א הנז"ל וייחס עמו ס' תוס' ריד וכתב וז"ל ונר' דהתוס' ס"ל ס' זאת וכו' ואה"נ דאם פי' שמוכרו לו למאי דשוה יותר משה ולא יחול הקנין כי אם אחר שיפדנו ונ"מ דיכול לחזור המוכר קודם פדייה ש"ד וכו' וא"כ לענין קדושין נמי וכו' יע"ש דפסיק ותני דבמכר לו פ"ח בתנאי דאחר שיפדה דיחול הקנין יכול לחזור המוכר ובודאי דה"ה הלוקח דמ"ט הוא דוקא המוכר ובקדושין נמי דינא הכי דהא בהא תליא וכן הרב נקט נמי בלשונו הטהור וז"ל וא"כ לענין קדושין נמי וכו' וא"כ לפי ס' הרב אם בא אחר וקדשה מקודשת לשני קודם פדיה וה"ז דומה להא דתנן בריש פ' האומר האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקו' לשני וה"ז דומה נמי למ"ש התשב"ץ בח"א סי' קל"ג דנשאל בעיר שיש תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת נישואין וכו' ועבר וקידש וכו'. ושערי תשו' נפתחי' וז"ל דכיון שתקנה קבועה שלא לקדש אלא בשעת נשואין וזה קדש שלא בשעת נשואין הרי הוא כאלו פי' ואמר הרי את מקו' לי לכשתכנסי בביתי ואינה מקו' אלא אחר שתכנס בביתו ואם לא פי' כן אלא שאמרו שלא יחולו הקדושין כלל אלא עד שעת נשואין הרי כל שלא נכנסה בביתו פנויה גמו' היא ואם נשאת לאחר הרי היא אשתו של ב' ואם נכנסה קודם שנשאת לאחר חלו הקדושין וכו' ואח"ך חזר וכתב כן וז"ל הרי היא מקו' משעה ראשונה כמקדש על תנאי שאם נתקיים התנאי הרי היא מקו' משעה ראשונה ואם נשאה לאחר וכו' יע"ש. וזה דבר השמיט'ה שנעלם מהרב משה ידבר סוגית הנז"ל ותשו' התשב"ץ אלא דזה ל"ק ול"מ דהתם שאני דכיון דלאו בידו להנשא עכשיו דצריך להמתין עד שיעברו ל' יום וא"כ מחוסר מעשה וכ"כ בנדון התשב"ץ כיון דקדושין שנתן הוא לכשתכנסי בביתי דעת אחר' באמצע עד שתתרצה היא ליכנס בביתו ברם כשנתן לה הפ"ח בתנאי כשיפדה הפ"ח הוי בידו ותמן תנינן בפ' האומר ד' ס"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ומש"ה חלו הקדו' למפרע ואינה מקו' לשני ואע"ג דאמרי' במציעא ד' י"ו ע"ב אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה והאלדי"ם אמר רב אפי' בשדה זו וכו' אפי' דלא הוי בידו כבר הקשו בתוס' בכתובות ד' פ"ב ד"ה התם בידו וכו' וכתבו דלא קיל"ן הכי וכו' יע"ש:
והשתא ניחא מאי דהוה ק"ל לכאורה בהאי תשובת התשב"ץ הנז' מהירוש' שהביא הר' משה ידבר שם מהירוש' דפ"ק דמעשר ב' וכו' דמשם בארה דלא פסיק' ליה לירוש' והיא בעיא דלא איפשיטא ואזלינן לחומ' וא"כ איך פשיטא ליה להרב דמקו' לשני יכול יפטר הראשון על מגן. ועפ"י האמור ניחא דבנדון התשב"ץ כיון דלא הוי בידו הוי מחוסר מעשה ומש"ה אינה מקו' לראשון אם קדם אחר וקידשה. אבל בענין הירוש' במעשר בהמה שתתקדש לאחר שחיטה יש לאל ידו לשוחטו תיכף וכיון שבידו לאו כמחוסר מעשה וכמ"ש בש"ס פ' אעפ"י ד' נ"ט ופ' הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין ה' כ"ט וגדולה מזו אפי' דאין בידו עכשיו דאם א"ל שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תהי קדוש אפי' היתה ממושכנת לזמן קצוב מוקדש שהרי יש בידו לפדותה כדפסק שם הרמב"ם. וכל כי האי מלתא חל חובת ביאור לבאר כונת הירוש' דלכאורה יש להבין דא"כ איפוא מה בית הספק איכא ובעיא הלזו מן הירוש' והרי פשוט הוא לעין כל וכלל מוסכם הוא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה כאשר כתבנו מכמה מקומות דאינו יכול לחזור:
אמנם כדי להבין זו צריך להבין נמי בלשונו הטהור האי תנא ירושלמאה דדקדק ר' יודן ונקט אמר לאשה משכי וכו' מאי זו לשון משיכה והרי לשון משיכה לא שייך אלא במקח וממכר והול"ל תתקדשי במעשר בהמה וכו' אלא נר' דהבעיא הוא באחד שאמר לה לאשה משכי זו לזכות בו ע"מ שיחזור הוא ויקחהו ואחר שחיטה חוזרו ליתן בידה וזה הוא צדדיו דאם נאמר דכיון דהוא בידו ולא כמחוסר מעשה והיינו ששחטה ולמפרע הוה קדושין או"ד דכיון דלעולם השתא מיהא בשעה שהגיעו הקדושין בידה אינו שלו ואינו ממונו דאסור למכור חי א"כ לא הוי ולא מידי ולא נתן לה כלום א"כ אע"ג דהוי בידו כיון דבשעת היתר הקדושין דהיינו לאחר שחיטה הוא חוזרו ונותן בידה וקודם שחיטתו הוא לוקח הבהמה לא סמכא דעתה כלל ולא הוו קדושין. ואחר זו ראה ראיתי להר' אליאו מפרש הירושלמי דכתב דברים סתומים בכונת דברי הירוש' הנז' והא ודאי לפי האמור משתמע שפיר דזכיתי לדעתו דעת עליון דכתב בצדדי הירושלמי וז"ל אם נאמ' הואיל ובידו לשוחטה וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה וכדמסיק בקדושין פ' האומר ומקו' מכבר כלומר מהשתא דנעשה כאלו שחטה וכאלו כבר הגיעו הקדושין בידה הואיל וזכתה בהן השתא מחיים או נימא דאינן קדושין אלא לאחר שחי' כלומר אחר שהגיעו הקדושין בידה ונ"מ אם קדשה אחר וכו' עכ"ד דלכאורה קשה דבריו בצד השני מה צד יש דכיון דכבר אסיקנא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה והיינו דנעשה כמו שכבר נגמר ונעשה המעשה א"כ תו מה ספק איכא בזה ותו מהו כונת הרב הנז' בלשונו הטהור שכתב אחר שהגיעו הקדושין הרי כבר הגיע לה מקודם. ולפי האמור ניחא כיון דתכף ומיד לקחם מידה וא"כ בענין זו דלא סמכא דעתה כיון דבאותה שעה אעיקרא אינה שלו והיינו דלא נתן לה מידי א"כ צריך להמתין עד שיביאהו לה לאחר שחיטה ויגיע לה הקדושין בידה כמאז ומקדם. והשתא דאתית להכי חלף הלך דינו של הרב משה ידבר הנז' דאם א"ל אחר שתפדי הפ"ח תתקדש וכו' דפסק דאם בא אחר וקדשה בנתיים צריכה גט מב' ונפק ליה מהירוש' הלזו ולפי האמור לא דמי כיון דמכמה מקומות נפקא לן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה וקידושיו קידושין ומאי דמספ"ל לירוש' הוא בענין אחר וכמש"ל: איך שיהיה עכ"פ דברי הרב מוהריט"א הנז' דהבאנו לעיל לא זכיתי להבין דבריו דאיך סובר בכונת הרשב"א וייחס לתוס' ריד לומר דאם פי' שמוכרו לו למאי דשוה יותר משה ולא יחול הקנין כי אם אחר שיפדהו ונ"מ דיכול לחזור המוכר קודם פדייה וכו' דהרי מכמה מקומות נר' דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ודברי הירוש' עולה על גביהן דמשם בארה דאין יכול לחזור בו ואפילו נימא כונת הירוש' כפשטיה עכ"פ הבעיא לא איפשי' ויש צדדים לכאן ולכאן ואיך פשיט להרב ז"ל דיכול לחזור. ומה גם דדברי הרשב"א שהביא הרב הנז' משתמע מלוהי שפיר דכשאמר לכשתפדי הוי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דכתב וז"ל אע"ג דאמרי' בפ' האומר דכל שבידו וכו' התם דוקא שאמר לכשיהיה וכו'. ואפי' אם נעייל נפשין פילא בקופא דמחטא ונאמר כמ"ש בכל המקומות הנז"ל האי כללא דכל שבידו לאו כמחוסר היינו שיתקיים המעשה שעשה או הקדושין שנתן בשעה שהוא ממונו אפי' שעשיית המעשה הוה שלא ברשותו יתקיים כשעה שברשותו אבל לא ג"כ שמאי דביני ביני נמי עדיין בשעה שלא ברשותו אם חזרו חד מינייהו נאמר דלמפרע נמי אינו יכול לחזור אלא יכולים לחזור כדינו של מוהריט"א מלבד דאינו סובל הלשון דאמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דפירוש דברים אלו הוא כמשמעו דהוי נחשב ונגמר היינו כעשית מעשה הפדיון ושחיטה וכיוצא כל חד כפי ענינו. עוד בה דלדברי הירוש' מה נדבר ומה נצטדק ואפי' דכבר הרב שקיל וטרי שם סמוך ונראה לדברי תוס' ריד ודחה אותם אמנם הוא עצות מרחוק והיינו לענין דמות הקדש לפ"ח יע"ש:
באופן דנר' מכל האמור לענין דינא דבמוכר אינו יכול לחזור למפרע במאי דביני ביני וכן משמע ממאי דפסק הרא"ש בכלל ס"ו סי' ד' והביאו הב"י ז"ל בח"מ סוף סי' קצ"ה בראובן שהיה לו בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בק"ס ובעוד שהוליכם לשחוט נטבע האחת ופסק ששמעון הפסיד העור יע"ש ואם איתא דיכול המוכר לחזור במאי דביני ביני למה אינו יכול לטעון הדרי בי מקודם שחיטה כיון דעד שלא נשחטה הרשות בידו ואף דהב"ח בסי' הנז' הביא הך דהרא"ש וכתב עליו דהיינו דוקא בלא הזכיר לו שימתין עד זמן שישחטם וכו' אבל אם הזכיר לו בפי' דינא הוא דפטור דדוקא שחוטות מכר לו אבל מתות אינו שוה וכו' יע"ש עכ"פ הוא דוקא מהאי טעמא הוא דפטור אבל בלא"ה הוא חייב ולפי האמור הוא מילת' דבלתי טעמא נמי היה פטור משום דכל עוד שלא נשחט הרשות בידו לחזור ושמא יש לדחות דהתם מיירי בנעשה הקנין סודר כדינו דהיינו מעכשיו ולאחר שחיטה דאזי אינו יכול לחזור לכ"ע ועיין בתשו' הב"ח סי' מ"ז יע"ש: איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דמי שאמר לאשה התקדשי לי בפ"ח זה אחר שתפדהו היא מקודשת למפרע כמ"ש הר' משה ידבר ואם בא אחר וקדשה צריכה גט מב' והביא ראיה מהירוש'. ואולם כד דייקינן שפיר נר' דאם א"ל לאחר שתפדהו ממש הא ודאי נר' לפקע"ד דאינה מקודשת משום דלא הוי בידו כיון דהבחירה נתן ביד אשתו עד שתפדהו וא"כ חזרנו למ"ש מקודם דלא הוי בידו ומחוסר מעשה ולא הוי מקודשת וא"כ לא דמי נמי לדמיון הירוש' דהתם הוי בידו ולא על הר' משה ידבר לבד תלונתינו אלא גם על הר' מוהריט"א הנז' דאף גם הוא נקט בלשונו הטהור וז"ל וא"כ גם לענין קדושין נמי אם א"ל התקדשי לי בו לאחר שתפדה וכו' מקודשת. וכשאני לעצמי דעת הקלושה לא כן אנכי עמדי אלא דוקא במי שא"ל התקדשי לי בו לאחר שאפדה דתלי ענין הפדיון עליו דהוי בידו אבל לאחר שתפדה לא וה"ז דומה למ"ש בש"ס פ' המקבל ד' ק"ד ע"א גבי אנשי אלכסנדריא דהיו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באים אחרים וחוטפין וכו' הביאו כתובת אמן ומצאו שכתוב לכשתכנסי לחופה ופי' רש"י ז"ל דלא חלו קדושין אלא עד שתכנס לחופה והרי חטפה קודם יע"ש הרי דיכול לחזור קודם וזהו ראיתו מהר' התשב"ץ נז' לנדונו הנז' בעיר שיש תקנה שלא לקדש אלא בעת נשואין דוקא וכו' יע"ש והא ודאי טעמא דלא חשיב כלאו בידו דמי וכמש"ל. וכמ"ש בפ' האומר ד' ס"ב גבי הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך וכו' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה וכו': והואיל דאתא לידן האי תשו' דתשב"ץ הנז' נימא בה מילתא במאי דנתקשיתי טובא דנר', דדבריו מרפסן בה איגרי ממ"ש הרב עצמו בחלק ב' סי' ה' דכאן בסי' קל"ג פשיטא ליה להרב דכשההסכמה שהסכימו היו יהיה באופן כן שאם פירשו שלא תהיה מקודשת כלל אינה מקו' אפילו לאחר שתכנס בביתו וכן מצוה בחזר'ת אסיפא דתשו' הנז' חזר וכתב כן וז"ל וא"כ יצא לנו מזה שאם הם פי' שיהיו קדושיו בטלין נר' ברור שאין קדושיו קדושין כלל ואם בא לכונסה צריכה קדושין אחרים וכו' דנר' פשוט מדברי' אלו דאף אם בא אחר וקידשה מקו' לשני בודאי וכ"כ בענין אם אמרו שלא יחולו הקדושין עד שעת נשואין הרי זו כל שלא נכנסה פנויה גמורה ואם נשאת לאחר מקודש' לשני בלי שום ספק כמו שבא בארוכה שם דמפורש הוא בתלמוד שיכולים ב"ד להפקיע קידושי' דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא דמה שעלה ונסתפ'ק הוא אם זה הכח מתפשט אף בתקנת הקהל והוא מותיב והוא מפרק בפשיטות דדא ודא אחת היא. וקשה דאיך הרב בחלק ב' סי' ה' כתב כמסתפק על נדונו בהסכמת צבור שאינו יכול לקדש אשה שלא מדעת חבר ופי' שכל מי שיקדש שלא מדעתו לא יהיו קדושיו וכו' ובאופן עלה במסקנא שאם רוצה לכנוס צריכין קידושין אחרים ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר צריכ' גט משניהם וכו' יע"ש והוא היפך מ"ש שם דמקודשת לשני דוקא וצ"ע:
ואחר החיפוש ראה ראיתי להר' יד אהרן ח' א"ה בסי' כ"ח הגב"י אות נ"ב דתמה כן וסהדי במרומים שזכיתי לדעתו ושמחתי כעל כל הון ושם ראיתי באות מ"ו כמה גדולי הפוסקים שנתחבטו בהאי דינא ומה גם ראתה עיני להרב עדות ביהוסף סי' מ"ג דהביא להקת הנביאים חבילות חבילות ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"ו פליגי וכבר ראיתי במקצת הפוסקים הנז' ולא עלה על לבם להביא תשו' התשב"ץ הנז' ראשונה או השניה. ועל צד הדוחק נר' לומר דתשו' ראשונה דשאלתו היה בעיר שיש תקנה קבועה משנים קדמוניות והא ודאי דאף תינוק ן' יומו ידיע ליה האי תקנתא וכמ"ש בתוך התשו' וז"ל ועוד כיון שתקנה קבועה וכו' הוי כאלו פי' ואמר וכו' ואם איתא דזה לא ידע איך הוי כאלו פי' כיון דדעתו לא היתה כך אלא ודאי דכיון דתקנה קבועה היא. וכבר ידע ואיך לא עלה על לבו בתקנה הנז' לזה אמרי' דנחשב כאלו פי' אבל בתשו' הר' האחרונה דנדונו הוה בצבור שהסכימו כנראה שנתחדשה גזרותיהם בימים ההם ואפשר דזה לא ידע א"כ איך נאמר דיתבטלו הקדושין וכי תימא משום הפקר ב"ד וכל דמקדש אדעתא דרבנן וכו' לזה כתב שהרי לא אמרו בהסכמת צבור שהם מפקירים ממון וכו' ודוחק. ולא עזבה נפשי לשאו'ל עוד להרב הלכות יו"ט הנז' דפסיק ותני דאם פירש ואמר לכשתפדי הפ"ח תהיה מקודשת אף דהפ"ח אסור בהנאה וחשיב שלא נתן לה כלום וכמ"ש במתני' המקדש בפ"ח אינה מקו' אפ"ה כיון דפי' מקו' וכ"כ כתב הר' משה ידבר במסקנא דמלתא דהוי מקו' א"כ אמאי פסק התשב"ץ בתשו' הנז' מסי' קא שאם פירשו בפי' שלא תהיה מקודשת כלל אינה מקו' אפי' אחר שתכנס בביתו כיון שמקודם זה כ' הר' הנז' דהוי כאלו פי' ואמר הרי את מקודשת לכשתכנסי בביתי וא"כ אף אם פי' שלא תהיה מקודשת כלל לא יהיה כפטר חמור דאסור בהנאה ולא הוי נתינה כלל ואפ"ה כיון דאמר לכשתפדי דהיינו בשעה ששוה ממון מקודשת למפרע וא"כ זה שפי' ואמר הרי את מקודש' לי לכשתכנסי בביתי דהיינו כשעת ההסכמה אע"ג דהנה בעתה דבריו לא מעלין כיון דלכי תיתי מהני בפ"ח גם הכא אמאי אינו מהני וכי מה יפה כחו הסכמת הצבור מפ"ח ובאמת לא על הרב מוהריט"א והר' משה ידבר נופל עליהם התלונה אלא על התשב"ץ כיון דדבריהם הם דברי הש"ס בבכורו' דאמרי' ותיקדש במאי דביני ביני:
ובהיותי בענין זה אחת שאלתי בדבור התוס' הנז' דאתאן עלה מקדושין דנ"ו דהקשו דהא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתן ותי' דמתני' איירי בלא ידעה האשה וסמכא דעתה וכו' דא"כ אמאי לא מני בהדייהו במקדש בטבלים ואח"ך ודעה האשה וצריך להפריש תרו' ומעשרות ומחסר מנייהו ולא סמכא דעתה דהא ודאי דאינ' מקו' ובשלמא באיסורי אכילה כבר העלה לישוב מוהריט"א בד' קנ"ו כמש"ל וכ"כ תי' הרב מוהר"מ סוזין זלה"ה בגליון מוהריט"א כמש"ל מאי דלא שייך זה לתרץ באיסורי הנאה וטבל נר' דאסור בהנאה כמ"ש בחולין ד' ז' ע"ב בעובדא דר' פנחס ן' יאיר. ועוד אמרי' התם דלא יאכיל לבהמתו ולבהמת אחרים כנר' דאסור בהנאה וא"כ אינו יכול למכור ושייך סיפא דמתני' מכרן וקידש בדמיהן מקוד' וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' אישות ה"ו דפסק שאינו יכול למכור ואין לו בה אלא טובת הנאה שנותנה לכל כהן שירצה וכו' דנר' דדוקא הנאה זו שנותנה לכל כהן שירצה מותר אבל הנאה אחריתי לסוך אם היא שמן או להדליק אסור ועיין מ"ש מור"ם בהגהה ביו"ד סי' של"א דהנאה שאינה מכלה אותם מותר אף לזרים ועיין להרב משה ידבר בה' אישות סי' יו"ד דשקיל וטרי בענין זה ועלה במסקנא דמי שקידש בפירות טבלים ולא ידעה דאינה מקודשת ואף אם קידשה באתרוג של טבל פסק דאינה מקו' מספק ובמה שנסתפק במקדש את האשה בטבלים ואחר אכילה נודע לה שהם טבלי' עיין להרב מוהריט"א בדף הנז' דבתחילה פשיט ליה דמקו' בענינים שהם מותרים בהנאה ואסורים באכילה ובאיסורי הנאה אינה מקודשת ולא עוד אלא דהדר מר שם סמוך ונר' לומר דאפי' במידי דאסורים באכילה לבד אינה מקו' יע"ש וא"כ דון מינה דטבלים בהנאה של כילוי אסור וזאת האשה אכלה ונהנית בענין איסור הנאה אינה מקודש':
איך שיהיה באופן הדרן לקושיין דאמאי לא מני מתני' בהדייהו טבל ואף בסיפא דמתני' קתני המקדש בתרומות וכו' מקודשת כבר מוקים עולא למתני' דמיירי בישר' שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן וכו' ואין לנו אלא תירוץ הר' הלק"ט סי' קצ"ז דליהנות שלא כדרך הנאתן לא שכיחא ופי' דבריו מרישיה לסיפיה הוא דנסתפק במקדש בבשר סתם ונמצא נבילה מה דינו ויליף לה מדברי התוס' דקאמרו דכיון דהאשה סבורה שיש ליהנות דרך הנאתה ואינו כן לא סמכא דעתה א"כ גם בנדון דידיה כיון דסבור' האשה דמותרת באכילה ואינו כן לא סמכא דעתה ודחה אותו דלא דמי דדוקא בענין שלא כדרך הנאתה הא ודאי לא סלק' דעתה אעיקרא ליהנות שלא כדרך הנאתן משו' דהוי מלתא דלא שכיחא אבל בנ"ד אף דלא סמכא דעתה אעיקר' אלא לאכול לא למכור כיון דהכל חד מלתא הוא בענין כזה אף התוס' מודים דמקודשת וסמכא דעתה משום דהוי מילת דשכיחא וע"ז חזר ואמר דאעיקרא דבור התוס' מוקשה דאיך בתירוץ זה העלו התוס' ארוכה לקושייתם שהקשו והא יכולה ליהנות שלא וכו' עם מה שחי' דמיירי מתני' כשלא ידעה האשה ולא סמכא דעתה משום דהוי מקח טפות משו' דאי הכי א"כ אמאי לא נקט מתני' מילי אחריני דהיינו מילי דאיסור אכילה נמי דהוי מקח טעות אינה מקו' כיון דהזכירו התוס' תיבת מקח טעות א"כ גם עניני איסור אכילה עכ"פ הוי מקח מעות דיכולה לטעון מקחי הוי מילי דמותרים באכילה אלא ודאי דלא אפשר לאוקומי מתני' בענין זה דלא ידעה דא"כ הול"ל אחריני וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתין או נוכל לתרץ כתירוץ ראשון של תוס' דמיירי כשלא יש שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן זהו כונת דבריו בפשיטו' והוכרחתי לזאת משום שראיתי להרב משה ידבר שם דהביא דברי הלק"ט הנז' ותמה עליו וז"ל ואחר המחילה באמת דבריו באו שלא בדקדוק ולא ידענא מאי קאמר דהא ודאי מתני' משום איסורי הנאה מתניא אבל מכח הקושיא צ"ל דמטעם דהוי מק"ט אינה מקו' וכו' יע"ש. וכשאני לעצמי באמת לא ידענא מאי קאמר ומאי כונתו לא יכולתי להולמו ודבריו אחרי ניו"ק לא באו בדקדוק ודבריו צריכים עיון: