אור ברסלב

שות בני יוסף· רבי יוסף יהושע קאריו

סימן יא

סימן י

כתב הרמב"ם פ"א מה' חמץ ומצה ה"ב ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. והשיג הראב"ד ז"ל דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש וכו' ומ"ש בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער וכו' בפת שאור קמיירי דאי בחמץ לא היה צריך וכו' והר' לח"מ שלח יד להגיה ב' הגהות א' א"א דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לביעור וכו'. ב' משם רא"ם דאי בחמץ לא שייך וכו'. וחזיתיה להר' מרכבת המשנה אשכנזי שכ' דלשון הראב"ד נכון בלי השגות וחיליה דהראב"ד הוא מתוס' דביצה מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב וכו' וחייב כרת על אכילתו אפי' דנתעפש דלא חזי לכלב וזהו מ"ש הראב"ד אבל לענין ביעור ולענין אכי' יש הפרש וכו' וזהו שסיים הראב"ד דאי בחמץ פירוש ובלא נפסל מכלב לא היה צריך לזה הטעם דאפי' תימא דבחמץ ראוי לשחקו תיפוק ליה דחזי לאכילת כלב יע"ש. והנה במ"ש דשפיר גרסי' לא צריך וכו' ק' לע"ד חדא דמה בא לחדש לנו דזה עצמו הוא פי' מ"מ יע"ש. ותו דאיך אפשר לומר דבחמץ ס"ל להראב"ד דראוי לשחקו דא"כ אמאי בשאור חייב כשנפסל מאכי' כלב הוא משום דראוי לשחקו ואפי' דאעיקר' מאימתי קרוי שאור היינו בשנפסל אפ"ה טעם חיובו הוא משום דראוי לשחקו דאל"ה לא היה חייב אלא דוק' בביעור וא"כ מהאי טעמא נמי ליחייב בחמץ אף כשנפסל מהאי ט' גופא דראוי לשחק וכו' אלא ודאי צ"ל דס"ל להראב"ד בהכרח דבחמץ אינו ראוי לשחקו וא"כ איפוא איך נוכל לגרוס בדברי הראב"ד לא צריך וכו' דמשמע דשייך טעם זו אבל תיפוק וכו' הרי מעיקרא לא שייך האי טעמא ומסיבה זו הוא דהגיה הלח"מ משם רא"ם דצ"ל לא שייך. ואנא דאמרי דנימא תיהוי תיובתיה להרב המגיד דגרס בדבריו לא צריך ולא נדגש כלל כמ"ש והא ודאי זהו נר' במ"ש במה שהביא מרן בכ"מ דברי רא"ם שגורס לא שייך במקום לא צריך וכתב על זה וא"צ לביאור ה"ה דנר' דהרגיש מזה:

ותו יש לישא וליתן בדברי הר' מרכבת המשנה הנז"ל במ"ש דחיליה דהראב"ד הוא מתוספתא דביצה הנז"ל דהרי מדברי הראב"ד משמע דלא ס"ל כתוספתא הנז"ל דאי הכי איך כתב בדברי קדשו הטהור וז"ל והשאור אע"פ שנפסל חייב לבער וכו' ואם איתא להא דאעיקרא לא מיקרי שאור אלא דוקא אחר פיסול איך כתב אעפ"י שנפסל דלפי האמור אינו שייך מלת אעפ"י דמשמע דבא לאשמועי' דבר חדוש והרי היינו רביתייהו. ולפום קושטא דמילתא ניחזי אנן איך לא השגיח בדברי התוספתא הנז"ל דמשם בארה דלא מיקרי שאור קודם שנפסל. אלא דלזה י"ל כמ"ש הראב"ד בדבריו תיבת אעפ"י היינו לגבי חמץ כיון דבחמץ כשנפסל מאכילת כלב פטור אפ"ה כשאור חייב זהו נ"ל. ועל פי התוספתא הנז"ל חלף הלך קושית הלח"מ ע"ד הראב"ד הנז' דתמה דא"כ אמאי אצטריך קראי לשאור וחמץ בגמ' הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפי' חמץ מינה אפי' נפסל ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפי' שאור דוקא דלא נפסל אבל נפסל אינו חייב יע"ש. ולפי דברי התוס' הנז"ל בזה לא הוה סלקא דעתין כלל דאיך הייתי אומר אי הוה כתיב חמץ הוה ילפי' לשאור דוקא כשלא נפסל דהרי אעיקרא לא הוה שם שאור כשלא נפסל ושם שאור לא הוי אלא כשנפסל וא"כ הא ודאי הוה ילפי' לשאור כשנפסל דחימוצו קשה היינו כשנפסל והוה ילפי' מק"ו דחמץ דאין חימוצו קשה. ועל הכל ק' תירוץ הלח"מ דתירץ דלדעת הראב"ד אפי' מאי דקאמר דחייב לבער אינו אלא מדרבנן דמן התורה ודאי אינו חייב לבער כיון שאין בו חמץ כלל וכו' דדברים אלו הוי ממש היפך דברי התוספתא כאשר עיני יחזו אחרי כותבי דנרגשו המחברים בתי' הלח"מ הנז"ל. ובעומדי בדברי רש"י בביצה ד' ז' גבי מ"ש בש"ס מ"ט דב"ש א"כ לכתוב קרא וכו' ומה חמץ שאין חימוצו קשה וכו' כתב רש"י בד"ה שיעורו של זה וכו' להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת וכו' דאיך כתב היפך דברי הש"ס דקאמר ומה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית וכו' ודבריו צ"י. ואחרי כותבי זמן רב ראה ראיתי להרב עצמות יוסף בסוף הספר דהרבה להקשות ע"ד רש"י הנז"ל וע' להר' קמ"ר בפ"א ה' חמץ ומצה דתמה כן:

תו חזינא להר' מרכבת המשנה הנז"ל שם דתמה עוד למ"ש המ"מ דמדקאמ' ר"ש בד"א במקויימ' לאכי' אבל כופת שאור וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן וע"ז כתב וז"ל זה אינו קושיא דגם שאור שמקיימין לחמץ בו אחרי' מיקרי מקויימת לאכילה עכ"ד. ותהא במאמינו דלא זכיתי להבין דברי קדשו דנר' דהבין דכונת המ"מ לומר דמיירי בפת גמור היינו מתיבת מקויימת לאכילה דקאמר ר"ש ולדידי דברי המ"מ ברור מללו באר היטב דמדקאמר ר"ש אבל כופת שאור מכלל דבפת גמור עסקינן דאם אית' דבשאור מיירי למה כפל ר"ש לומר אבל בפת שאור כיון דבשאור עסקינן אלא ודאי דבפת גמור עסקי' ומחלק ר"ש עליו דבפת שאור כשיחדו לישיבה פטור לבער. וכ"כ הבין הלח"מ כשפי' דברי ה"ה הנז"ל דכ' וז"ל ועלה קאמר וכו' כלומר ואם תרצה לתרץ דברייתא בפת שאור וכו' א"א דברייתא קמא מוכחא דבחמץ איירי מדקאמר בתר הכי אבל בפת שאור משמע דבחמץ עסקי' יע"ש הרי דכח הקושיא הוא ממאי דקאמר בתר הכי אבל כופת שאור והא ודאי צ"ל דגירסא אחרת נזדמנה לו בדברי המ"מ ולא היה לו להרב הנז' זה סיום דבריו אלא כן דמדקאר"ש בד"א במקויימת לאכילה מכלל וכו' ותדע דכשהביא הר' הנז' דברי המ"מ לא הביא דברי הסיום הנז' אמנם דברי המ"מ נכוני' כמ"ש ועל זאת יבא על נכון קושית הלח"מ למ"מ דכתב עוד וז"ל וכ"ת למה לי למיהדר אשאור ליפלוג וליתני בדידה בחמץ יע"ש. ונר' לתרץ לע"ד לקושית הלח"מ הנז"ל דהיא גופא אתא לאשמועי' ר"ש דומיא מ"ש ר' זירא בש"ס דביצה ד' ז' פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור וזהו חמץ ואפי' בדברי הרמב"ם כתב הכ"מ דבא לאשמועי' זו דדייק הרמב"ם לפתוח בחמץ באומרו והמניח חמץ ולסיים בשאור באומרו לא יראה לך שאור לומר דחמץ ושאור אחד הוא כמו שעשתה תורה וכו' יע"ש. וא"כ לא נפלאת ממך ולא רחוקה לומר דגם ר"ש רצה לאשמועי' זו דהת"ק נקט בחמץ והוא בשאור לאשמועי' דאחת דתו משאור וחמץ: עוד חזיתיה להרב מרכבת המשנה הנז' שם אסיפא דמלתא דתמה על המ"מ וז"ל גם מה שהקשה המ"מ בשם הרא"מ דאי ס"ד כדעת הראב"ד דשאור חמור מחמץ הו"ל להש"ס לאוקים ברייתא קמייתא דקילתא בחמץ וחמירת' בשאור אין זה קושיא דאטו בצק שבסדקי עריבה נפסל מאכילת כלב זת"ד. ואף גם זו לא זכיתי להבין לשונו הטהור מאי קאמר רב ולא כן אנכי עמדי בכונת המ"מ דדבריו ברור מללו דרצונו להק' לדברי הראב"ד דיש חילוק בברייתות דברייתא קמייתא דקאמר הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לשחקה וכו' ואוקים לה הראב"ד כשנפסל' ואפ"ה חייב לבער וברייתא אחריתי דקאמר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה דהעלו הגאונים הא נפסלה מלכלב פטור היפך ברייתא ראשונה וצריך לאוקומי ברייתא קמייתא בשאור ובתרייתא בחמץ א"כ כל כי האי הא ודאי היה צריך לבאר בש"ס בהדיא לומר דבריי' קמיית' בשאור ובתרייתא בחמץ כי היכי דלא ליטעי המעיין בהם ומדלא נרגש בש"ס הא ודאי דהכל כחדא מחתא מיירי והיינו כולם בחמץ זה נר' לי ברור. וכן נר' דהבין הלח"מ שם כשתפס דברי ה"ה דקאמר ולדברי הראב"ד וכו' נראה ודאי דה"ה הנהו תרי קושיי שהק' דמדקאמר בד"א וכו' היה יכול להק' מבלי ברייתא האחרת וכו' אלא שרצה להקשו' קושיא אלימתא כיון דברייתא בתרייתא איירי בפת חמץ וכו' א"כ קמייתא נמי הכי הוי דאלת"ה היה לבאר בש"ס דעל הסתם משמע דתרוייהו בחד גוונא הוי ע"כ. דמדברים אלו מוכחי דהבין כמ"ש אנא זעירא וא"כ איפוא מה לנו עם בצק שבסדקי עריבה וכו':

והנה הרב הנז' רוח אחרת בכונת המ"מ הנז"ל ונימא לה דהבין קושיתו בסגנון אחר דמיירי לעיל מיני' בש"ס גבי מתני' בצק שבסדקי וכו' איתמרו שם תרי איכא דאמרי בס' שמואל ומייתי הש"ס סיעתא מברייתות כלישנ' קמא וכלישנא בתרא והקשו בש"ס קשיין אהדדי וכו' ואם איתא לס' הראב"ד דשאור חמור מחמץ הו"ל לאוקים בריי' קמיי' דקילתא דקאמר דבפחות מכזית אפי' במקום שאין עשוי לחזק אינו חוצץ מיירי כשנפסלה והיינו בחמץ דהוא פטור ובתרייתא מיירי בשאור דהוא חמירתא דהוא חייב. זהו מה שהבין בכונת המ"מ ועלה קמקשי הרב אטו בצק וכו' מיירי כשנפסלה משום דהניחו בעריבה מש"ה נפסלה ותימה טובא דהרי דרך הישר הוא כמ"ש וכמו שכן הבין הלח"מ. ותו דמלבד מה שתמה הוא עצמו עוד בה דאעיקרא איך היה אפשר לאוקומי בש"ס דברייתא קמייתא מיירי בחמץ דא"כ איך קאמר בברייתא דבכזית חייב לבער דלהראב"ד אפילו זיתי טובא כיון שנפס' מאכי' כלב פטור ואפי' דגם בשינוייא דש"ס קמקשו בש"ס עלה אביי וכו' יע"ש הא מיהא איך מוקים לה הראב"ד מילתא דלא יכול לאוקומי. ותו דאם כונת הרב המגיד כמ"ש הר' הנז' אין הלשון מתוקן במ"ש היה להם בגמ' לבאר דתיבת לבאר שייך במלתא דנדרש ללא שואלו והיל"ל היה להם בגמ' לאוקומי מכח קושיא הברייתות אבל תיבת לבאר לא שייך אך לפי מאמרינו ניחא תיבת לבאר דמאליו הש"ס כדי שלא נקשה היה צריך לבאר והא ודאי צ"ל דגירסא אחרת נזדמנה להרב הנז' והראיה דכשהביא דברי המ"מ הנז' קאמר הרב הנז' דהוי משם רא"ם. וכשאני לעצמי לא חזינא כהאי סימנא בדברי המ"מ בספרים שלנו זולת דבסיום דבריו כתב דכן מצא לר' אהרן הלוי ז"ל והיינו לומר דב' נביאים נתנבאו בסגנון אחד ואולם דא עקתא דלפי מ"ש אנא זעירא בכונת המ"מ וכמ"ש הלח"מ ז"ל הא מיהא לא יבואו על נכון דברי המ"מ במ"ש היה להם להש"ס לבאר ברייתא קמייתא בפת חמץ וכו' דקשה דהרי ברייתא קמייתא לדעת הראב"ד מיירי בשאור והא ודאי צ"ל דט"ס נפל בדבריו. ולדוחקא דמלת' נוכל לומר דהמ"מ קרא לברייתא אחריתי דהפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם וכו' קרי לה קמייתא משום דנשנה ברייתא זו בש"ס דפסחים דט"ו ע"ב ומש"ה קרי לה קמייתא דמיירי בחמץ לפי דברי הראב"ד ודוחק. אך אמנם לא עזבה נפשי לשאו'ל לשיטת מרן בכ"מ וה"ה בדעת הרמב"ם דחמץ ראוי לשחקו על מה זה ועל מה זה סובר דכשנפסל מאכי' כלב פטור כיון דגם הכי ראוי לשחק ולחמע. וחזינא להר' מטה אפרים ארדיט ז"ל דרצונו לתמוה למרן ז"ל במה שרצה לבנות בנין ורוח אחרת אתו בכונת מרן בסגנון אחר דהיינו במ"ש מרן דדעת רבינו דחמץ נמי ראוי לשחקו דמשמע דאין דעת רבינו לחלק ביניהם דחמץ נמי אפילו שנפסל מאכילת הכלב ראוי לשחקו וכו' ומהאי טעמא לא חילק מחמץ לשאור כיון דזה וזה חייב לבערו דהרי רבינו ז"ל כתב להדיא לקמן בפ"ד דחמץ שנפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער והניחו בצ"ע וכשאני לעצמי אעיקרא לא כן אנכי עמדי בכונתם כאשר יראה המעיין בדבריהם ודבריהם ברור מללו לומר דפטור כשנפסל הכא והכא ובזה אין מי שחולק בענין זה לומר דהרמב"ם סובר דבחמץ אף כשנפסל חייב דהרי מרן בעצמו האריך הרחיב לעיל מיניה במאי דקאמר הראב"ד דוקא לשיעוריהן וכו' כתב וז"ל ואין לפרש דכשנפסל מאכילת כלב יש חילוק וכו' דפשיטא כיון דנפסל פטור על שניהם ואפי' בביעור דמחייב הראב"ד היינו דוקא הראב"ד אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי אלא זה וזה אינו חייב לבער ואין גם אחד שיטעה אחרי ניו"ק להבין בכונת מרן וה"ה בדעת הרמב"ם דחייב לבער דהא בהדיא כתב ה"ה בדבריו וז"ל ותו דפת סתם לא משמע פת שאור אלא ודאי פת קאמר והטעם דאעפ"י שנפסל לאדם כיון שראוי לכלב חייב לבער עכ"ד. הנה מפורש יוצא דהטעם הוא כיון שראוי לכלב אבל כשנפסל מכלב פטור. ותו דכל מה שנסתייע לשיטת הרמב"ם הוא מברייתא בתרייתא דקאמר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב פטור לבער והעלו הגאוני' וכו' ואיך פסיק בתר איפכא לומר דאף שנפסלה חייב לבער זו אין הדעת סובלתו ומרן כ"מ לא בא לחלוק על דברי ה"ה אלא כל דבריו בא לפרושי דברי ה"ה כאשר יראה הרואה דהלשון כולו ממרן כ"מ הנז"ל תופס דבריו לפרושי וא"כ איך הרב הנז"ל בנה יסוד במה שלא עלה על דעתינו כדי לאקשויי מדידיה אדידיה ואינם אלא דברי תימה. ומה שיש להק' על ה"ה ומרן בשיטת הרמב"ם אינו אלא כמו שהקשינו בעניותין למצא טעם לשבח בעיקר דינא אמאי אינו חייב לבער. ומה שנר' לפקע"ד לומר הוא כמ"ש מרן דדעת רבינו דחמץ נמי ראוי לשחקו היינו דוקא קודם שנפסלה אבל אחר הפיסול מודה כהראב"ד דאינו ראוי לשחקו וכו' ואף דהרב מקראי קדש ד' פ"ד ע"א והר' לב שלם בחבורו יחסו סברא זו לשיטת הראב"ד יע"ש הנראה לע"ד כתבתי והבוחר יבחר. ובראותי דברי הר' לב שלם הנז' הלשון כולו מרישיה לסיפיה אתה תחזה דכולו מוקשה. ותבט עיני תו להר' מטה אפרים הנז' דתמה לעיל מיניה למרן ז"ל במ"ש דבאכילה פטור אבל לענין ביעור יש הפרש וכו' דק"ו הוא השתא ומה לענין אכילה כתב דפשיטא דפטור לענין ביעור דהוי קיל לא כ"ש יע"ש. ואנא זעירא לא יכולתי לכוין אימר'א דק"ו פריכא היא דבענין אכילה כיון שנפסל מאכילתו ואפי' לכלב מאי חששא אית ביה הרי אינו אלא עפרא בעלמא טעמא טעים ולא טעם חמץ ברם בביעור חייב לבער משום דחיישי' שמא משחק עיסה ומחדש בו טעם חמץ דזיל בתר טעמא וזה פשוט ותבט עיני להר' מרכבת המשנה אלפנדארי ז"ל דפירש בכונת הראב"ד וז"ל נ"ל שכונת הראב"ד ז"ל דהשתא לדידי ניחא הך תוספתא דמצינא לאוקומי בשאור ומש"ה אע"ג דנפסלה וכו' אבל לדברי הרמב"ם דשוים הם במאי אוקמא הך תוספתא אי בשנפסלה מכלב הא ס"ל דאינו חייב לבער ואי בלא נפסל ל"ל טעמא דראוי לשחקו תיפוק ליה דחזי בלא שחיקה יע"ש והא ודאי צ"ל דטעמא דחייב לבער אף בלא שחיקה הוא משום דכיון דעדיין ראוי לכלבו ומתהנה מחמץ וכן ראיתי להר' קמ"ר דכתב כן יע"ש. ואולם לע"ד לא כן משתמעין מלוהי דהראב"ד ז"ל דכיוין להקשות לדעת הרמב"ם וכמו שיראה המעיין בדבריו דקאמר ומ"ש בתוס' הפת שעיפשה וכו' דמדברים אלו נר' דאדרבא ונהפוך הוא דנרגש דמדברי הברייתא הנז"ל נראה היפך דבריו ובא לתקנם לומר דמיירי בפת שאור כדי דלא תקשי על דבריו דכך מורה תיקון הלשון. אמנם לפום קושטא ניחזי אנן דלכל הדברות קשים הם דברי הרמב"ם לדעת ה"ה ומרן כ"מ דהניחו במונח הנח'ה סובר'ת כדעת הרמב"ם דבפת חמץ מיירי הברייתא ובלא נפסל דא"כ מה צריך טעם זו כאמור. ונראה להליץ בכונת הרמב"ם ואמינא לה והוא במאי דראתה עיני להר"ן ז"ל בפ' כל שעה ובפ' אלו עוברין גבי הבריי' דהפת שעיפשה ונפסלה וכו' ונשרפ' עם הטמאה דתמה דאמאי צריכה ביעור והא נבילה שאינה ראויה לאכי' לגר לא שמיה נבילה ונותן טעם לפגם שרי י"ל דהכא שאני מפני שראוי לשחק ולחמע כמה עיסות יע"ש דמשם באר"ה דצריכנא להאי טעמא דאי לאו האי טעמא אינה צריכה ביעור דנותן טעם לפגם שרי ובדיוק נתאמר' בבריי' האי טעמא לאיסורא כאמור:

ולא עוד אלא דאם כנים אנחנו בזה א"כ איפוך אנא להקשות לדעת הראב"ד ז"ל מה נדבר ומה נצטדק במ"ש דאי בחמץ לא היה צריך האי טעמא ולפי האמור טעמו ונימוקו עם הרמב"ם והאמת אתו כאמור. אלא דגם לזו איכא ליפתר ולומ' דהרמב"ם והראב"ד איכ' בינייהו טובא בהאי דינא בנותן טעם לפגם בפסח אם אסור או מותר דכמה פוסקים נתחבטו בזה דרשב"ם והר' אליעזר ממיץ ור"מ מרוטנבורק סוברים דאסור וכמ"ש הטור בסי' תמ"ז וכן הרשב"א הביאו דבריו הב"י שם אבל רש"י והרא"ש והר"ן הבאנו דבריו לעיל סברי דאסור אף אנן נמי נימא דהרמב"ם והראב"ד קמפלגי בזה דהראב"ד סובר דאסור וא"כ אף בלא טעמא דראוי לשחק אפ"ה אסור מט' דראוי ליתן לכלבו ולא תקשי דאמאי חייב לבער כמו נביל' דמותר משום דנ"ט לפגם מותר דבפסח שאני משום דאיסו' במשהו אמנם הרמב"ם סובר דנ"ט לפגם מותר ומש"ה אצטריך לומר בברייתא הך טעמא דראוי לשחק וכו':

תוכן העניינים

שות בני יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה