אור ברסלב

שות בני יוסף· רבי יוסף יהושע קאריו

סימן ז

סימן ו

שאלה ראובן שקנה מגוי א' חאקורה ועשה שטר הנק' חוג'יט בעש"ג עשוי כהוגן לפי דינ' וחתם השופט כנהוג ואחר זמן רב מהקניה הניח בדעתו לבנות בחאקורה בתים ולא הניחו גוי אחר באומרו שהחאקורה הנז' הוא ממנו והוא הבעל וזה הגוי יש לו חצר ובתים באחורי החאקורה הנז'. וא"ל הגוי לראובן אתה תחזור על הגוי המוכר שמכר לך דבר שאינו שלו והגוי הראשון איננו שכבר נפגר והלך ראובן בעש"ג והביאו אל המשפט לפני השופט ובא הגוי וטען שהוא שלו ובה שעתא הראה להם ראובן שטר המקנה וחתים עלה השופט. וע"ז טען הגוי שזה החאקורה הוא מוחזק בעיר שהוא שלו מזמן קדמון ונשתמש בה. ועפ"י דינם הוא דמי שנשתמש בו הוא הזוכה והוא שלו אף דלא יש לו שטר ואף שכשנגדו יש לו שטר. ושאל אותו השופט יש לך עדים איך נשתמשת בחאקורה הנז' ענה ואמר יש לי עדים והביא גוי א' והעיד בתורת עדות איך חרש וזרע אותה ונשתמש בה. ואח"ז הביא עד שני את שמעון שהיה דר בחצר של הגוי הנז' העומד' אחורי החאקור' הנז' זה חמש ועשרים שנה. ובא שמעון אצל השופט והנה הוא מכובד ואדם חשוב אצלם והעיד לפני השופט היות בזמן שהיה דר שם יש שם מקום שפכי ונטפי ההולכים המים דרך צינור לזה החאקורה ולפעמים נופל אשפה דרך הצינור והיה מקים האשפה וגם באותו זמן בקשתי מן הגוי שיבנה שם בית תבשיל בחאקורה הנז' והוא היה משיב כן אעשה אך לא עת עתה ימים ידברו ובה שעתא זיכה השופט לגוי בב' עדים שהביא וניתן חוג'יט מחדש להגוי מגיד אומר איך החאקורה הנז' היא שלו וחתמו עלה כל אילי הארץ והשופט. ויצא ראו' משם צר וזעף. והן עתה תובע ראובן משמעון כל שיווי החאקורה הנז' דהזיקו בעדותו מדינא דגרמי. ושמעון משיב דאין לו עון בזה דהנה הוא היה הולך בדרך ועבר דרך חנותו מהגוי ושאל לו זכור תזכור בזמן שהיית דר בביתי ובחומותי אותו המעבר משפכי ונטפי דהיה נוטה אצל החאקור' ענה ואמר הן. וכ"כ על בנין בית התבשיל וענה ואמר הן ובה שעתא היו נמצאים גוים מאילי הארץ ואמר להם אתם עידי. והוא לא היה יודע ענין החאקורה הנז' אם היה מראובן ולא המחלוקת שביניהם ואח"ך שאל מהגוי מה ראית לשאול אותי כך ומה ענין אתם עידי וסיפר לו הגוי גופא דעובדא. ואח"ך כשתבעו הגוי לפני השופט הוכרח להגיד כל מה שידע והוא לא אמר אלא מלתא דעביד לגלויי ומאי דקמן דעד יומא כי האידנא זה הצינור כדקאי קאי ומה חידש בעדותו יותר. ובעדותו לא הועיל כלום והוכרח הגוי להביא אח"ך עד גוי אחר והעיד כעדות העד הגוי הראשון ועפי"ז כתבו לו שטר. וראובן טוען שלא בא גוי אחר עד אלא דוקא העד הראשון ושמעון ודבריו עלו לרצון לפני השופט. וראובן הנז' הביא את לוי לפנינו והעיד שהוא היה באותו מעמד מראש וע"ס ולא היה שום עד אחר ש'. אלא שהגוי היה אומר אם תרצו יש לי עדים כמה גוים שיבואו ויעידו אלא שלא הוצרך עוד להביא ע"כ הגיעו דברי לוי. והן עתה ראובן נפשו לשאו'ל הגיע מה משפטו של שמעון ושכמ"ה:

תשובה הגם כי אין לנו פנאי לעמוד על הענין ולבא בדרך ארוכה כאשר עם לבבינו כי עול צבור עלו על צוארינו. אמנם מה לעשות זאת חובתינו ואעשנו וזה החלי בס"ד. הנה עיקרא דהאי מילתא הנה הוא בפ' הגוזל בתרא דקי"ג מכריז רבא וכו' האי בר ישראל דידע סהדותא לנכרי ולא תבעו מיניה ואזיל ואסהיד ליה בדינא דנכרי על ישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד ולא אמרי' אלא חד אבל בתרי לא וחד נמי לא אמרן אלא בדינא דמגיסתא אבל בי דוואר אינהו נמי אמומתא שדי ליה. ומפשט דברים אלו משמע דוקא אם לא תבעו מיניה ואזיל ומסהיד אזי הוא דמשמתינן ליה אבל אם תבעוהו לית לן בה ואינו חייב מידי. ובנ"ד דתבעו מיניה הוכרח לילך ולהגיד. והנה הרא"ש בפסקיו הביא דברי הש"ס ממש. אבל הרי"ף שהביא דברי הש"ס השמיט תיבות ולא תבעו מיניה נר' דסו' דלאו דוקא הוא אלא אף דתבעו היה צריך להשתמט ולהגיד העדות. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' ת"ת הי"ד בהלכות קטנות ה"ט כתב בסתם וז"ל המעיד על ישר' בעש"ג והוציא ממנו בעדותו וכו' וכן כתב הריב"ה בסי' כ"ח וגדולה מזו הביא מרן הקצר שם וז"ל ועכו"ם תובעו שיעיד וכו' יע"ש דנר' לדעתם דמ"ש הש"ס ולא תבעו מיניה לאו דוקא:

וחזיתיה להב"ח בסי' כ"ח כי הכריח לומר דמ"ש בש"ס דאסרינן בחד סהדא היינו אפי' אם תבעו מיניה העדות דאל"כ מאי קמבעיא ליה הש"ס באדם חשוב דלא מצי לאשתמוטי הא פשיטא דמצי לאשתמוטי שלא להעיד מעצמו אלא ודאי דהש"ס מיירי אף אם תבעו יע"ש והא ודאי מאי דהכניסו להרב בס"ד לפרש כן בש"ס היינו מכח האי דיוקא הנז"ל. אך לפום קושטא דמילתא ניחזי אנן למאי הלכתא דקדקו בש"ס לומר ולא תבעוהו. ואח"ז ראתה עיני בתומים סי' כ"ח ס"ק י"א דנרגש מזה וכ' וז"ל וצריך לפרש דפי' של ולא תבעוהו לא קאי לבסוף להעיד בב"ד רק לא תבעוהו מתחי' שיהיה עד יע"ש. וא"כ בנ"ד ובעירינו ובזמנינו דאין מוציאין ממון עפ"י עד אחד דהיינו בי דוואר וכבר בא מקדמת דנא עד א' ושמעון הב' ונגמר על פיו והוציא ממון הא ודאי דחייב שמתא לכ"ע. אף אם העיד האמת וכמ"ש מור"ם שם על דברי מרן דכ' אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי הא מיהא בר שמתא הוא וכן הוא ס' הרמ"ה הובא בשיטה מקובצת קמא וכ"כ המרדכי בפ' הגוזל קמא בסי' קי"ז ובהגוזל בתר' סי' קמ"ח בשם ר"ת ובהגהותיו פ' הגוזל קמא יע"ש ואף דהתוס' דק"י בד"ה ולא אמרן אלא חד הקשו דהא שרי הפקעת הלואתו ותי' דמ"מ לא משמתינן ליה כיון שאינו משלם אלא מה שחייב לו יע"ש דנר' דסוברים דמידי דחייב לא משמתי' היפך ס' ר"ת הנז' וכ"כ ס' מוהר"ם מרזבורק הביאו מור"ם במפה בסי' שפ"ח סעיף י"ב דכ' מי שרוצה לברוח ולא לשלם לעכו"ם מה שחייב ואחר גילה לעכו"ם אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב מ"מ רעה עשה יע"ש. דנר' דלא משמתי' די"ל פשוט דהתם הא מיהא חייב בודאי אבל ר"ת מיירי דאנן לא בריר לן דאמת העיד וכמו שחילקו הפוסקים במה שהקשו פסקי מרן אהדדי דבסי' כ"ח פסק משמתי' אותו וביו"ד סי' של"ד סיים שם עד שישלם וחד מנייהו הוא הסמ"ע ותי' בתי' ב' דלפעמים מנדין אותו לחוד והיינו אם אינו יכול לברר ששקר העיד וע"ש והן הן דברי מור"ם. ועיין להכנה"ג בסי' כ"ח הגב"י אות כ"ה כי האריך הרחיב בענין זה והעלה להלכה דלא פליגי הפוסקים בדין זה אלא דג' מדריגות בדבר היכא דבריר לן כי שקר העיד לכ"ע חייבים לשלם והיכא דבריר לן דחייב לגוי משמתי' ליה לחוד משום דחציף אבל היכא דלא ידיע לן או למי שהעיד אם חייב הגוי ושמא אמת הוא משמתינן ליה ולא שרינן ליה עד דפרע לחבריה וכו' יע"ש. דבהך חילוקים נוכל להשוות בדעת א' התוס' ומהר"ם מרזבורק דהם מיירו כשיודעים בבירור דהוא אמת. אלא דלענ"ד צריכנא למדרגה רביעית כדי להשוות דעת מהר"ם מרזבורק ותוס' והוא א' דאם אמת העיד היינו אפי' לדיננו דמיירי שראה שלוה לו וישר' כופר וטוען ברי והוא טוען להד"מ ואנן קי"ל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי וא"כ לא הזיקו כלל לפי דבריו התם אינו חייב אפי' שמת'. ב' משא"כ במעיד שהודה בפניו שבדין תורה יכול לטעון שלא להשביע הודיתי או משטה או דטען פרעתי וא"כ עדותו אינו אמת ממש התם משמתינן לחוד. ג' וכשיכול לברר כי שקר העיד התם חייב לשלם. ד' אבל היכא דלא בריר למי שהעיד שמה ששואל הגוי הוא אמת והיינו כנדון הר' משאת משה בח"מ ח"א סי' ס"ה דאיש בליעל מסר את ראובן לגוי ואמר לו כי האיש אשר נושה בו כבר בא בעור ועלה במסקנא שם כיון דלא בריר לן ולא ידענא מי שגילה ביאתו לגוי כי החוב אמת משמתינן ליה עד דפרע. וא"כ בנ"ד דבדיננו אם היה מעיד הגוי הא' ושמעון לא היה מועיל עדותו מטעם כי העד הא' הוא גוי:

ואפי' דהיו שני עדים ישר' דמעידין איך היה נוטף מים זה הגוי ע"ג החאקורה לא בעבור זאת נוציא מחזקתו של ראובן דיש לו שטר מכירה עשוי בעש"ג לפי דינם מגיד אומר איך ראובן קנה זה החאקורה מגוי פ'. ואלו השטרות כשרים הם כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ז מה' מלוה ולוה ה"א ופסקו מרן בש"ע סי' צ"ח דשטרי מקח וממכר כשרים הם ואף שצריך תנאים הנאמרים שם ואי לא"ה פסולים הם היינו דוקא בין ישר' לישר' אבל ישר' מגוי או גוי מישר' כל שטרותיהם כשרים הם בכל אופן כי אין ניצרך אחר לקיום הקנין אם לא ע"י השטרות הנז' וכמ"ש הר' לב שמח בסי' י"ט דע"ב. ועיין בכללי הרא"ש כלל י"ח סי' ב' דכ' וז"ל ובזמן הזה אין רגילין לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה וכו' הילכך כולהו כשרים בעש"ג. ועיין להר' זרע אברהם ח"מ סי' ה' דע"ה ובסי' ח' דצ"ו יע"ש וא"כ מאיזה כח מוציאין מידו בדיננו והרי הוא בחזקת מאריה. ואפי' היו עדי' שנשתמש בו דחרשה וזרעה אין זו חזקה דהרי קיל"ן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכמ"ש הרמב"ם בפי"ד מה' טוען הי"ב והבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה שדר אביו בשדה זו או נשתמש בו יום אחד כמ"ש שם הי"ג ופסקו הטור בסי' קמ"ו וכ"ש בעדות שנתן ששפך מים ע"ג החאקורה לא בשביל זה זכה בכל החאקורה דאפי' ליש מי שאומר דהביא מרן הקצר בסי' קנ"ה ס' מ"ב שכ' שכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ה"ד אותו מקום שהחזיק. ועיין להר' מטה שמעון בסי' קנ"ה הגה"ט אות ס"ד דכ' וכיון דאיכא פלוגתא העמד קרקע על חזקתיה יע"ש. וא"כ בנ"ד לפי דברי לוי שהעיד שהוא היה באותו מעמד וראה לגוי א' ולשמעון שהעידו ונגמר הדבר על פיו ואח"ך לא בא עד אחר. נר' לאיזה מדרגה אנו חושבי' אותו למדרגה ראשונה דכתב בכה"ג בבריר לן כי שקר העיד זה אינו בנ"ד. ולמדרגה הג' כשאין ידוע לנו ולא. לעדים אם חייב אם אינו חייב דדינא הוא דלא נחתי' לנכסי' אלא מנדין אותו עד שישלם גם זה אינו בנ"ד דבריר לעד שכן היה וגם כ"ע ידעי דכן היה דהיה זה המעבר מזמן קדמון וכאשר הוא אומר דיש לו כמה עדים מעידין ע"ז אלא למה היא דומה למדרגה האמצעית דכשאנו יודעין בבירור שהלוה חייב משמתינן ליה לחוד ובנ"ד כן הוא דהמעבר אמת שהיה שם. ולמדרגה הרביעית דכתבנו כדי להשוות דעת התוס' ומוהר"י מרזבורק דמיירי כשאו' בפני הלוה גוי לישר' והוא כופר ואומר לא לויתי וכו' דהתם אפי' שמתא לא משמתי' כי לפי דבריו הוא אמת ולא הזיקו אף כי בדיננו לא היה חייב עפ"י הדין מטעם דהוא עד א' הא מיהא לפי דבריו הוא חייב. זה לא דמי לנ"ד כיון דבריר לן כי אף אם האמת אתו ואנו מאמינים דבריו לא מפני זה אנחנו מוציאים מחזקת ראובן וכמ"ש לעיל. ובזה המדרגה הרביעית אשר כתבנו יש לי ראיה מדברי הרב. בתומים סי' כ"ח ס"ק ז' שכ' גבי קושית הסמ"ע דלמה נתחייב היסת ולא רצה לישבע מרחיקין אותו ולאחר ל' יום מתירין בלתי תשלומין י"ל דבשלמא התם אם הדין אתו דאינו חייב לחבירו מה"ת נכוף אותו להוציא ממנו על ספק מה שאין כן כאן כבר הקשו התוס' אף שאמת העיד מ"מ הא הזיק בעדותו ותי' דבשביל כך אינו מחייבים אותו לשלם ממון אבל מ"מ לא טוב עשה בעמי'ו וכיון דאנו מסופקים אם אמת העיד או לא אין מתירין אותו דאף לפי דבריו שלא כדין עשה עד שירצה חבירו בריצוי כסף יע"ש דנר' מדבריו דתוס' מיירו שאין אנו מסופקים בדבר אלא בריר לנו מדכתב כיון דאנו מסופקים אם אמת העיד וכו' מכלל דהתוס' דכתבו דלא משמתינן ליה וכו' מיירי כשאנו יודעי' בבירור דאמת העיד דחייב לגוי ואף כי בדיננו הפקעת הלואתו מותר זה הוא מבחוץ אמנם הא מיהא האמת הוא איך חייב לגוי הא ודאי זהו כונת הר' התומים דיחס דעת התוס' עם מרן דחברם יחד. איברא דהרב הנז' הביא דברי התוס' לענין ממונא דכן תפס בדבריהם דכתב וז"ל ותירצו התוס' דבשביל כך אינו מחייבים אותו לשלם ממון וכו' ע"ש וזה אתמהא דבתוס' כתבו לא משמתי' ליה וכו' והא ודאי אשגרת לישן הוא מ"ש הרב הנז'. או י"ל כונתו דכפי המונח הנח'ה סובר'ת דמשמתי' ליה רוצה לו' ולא מתירין לו עד דמשלם א"כ הא בהא תליא וסוף סוף אתי לידי ממונא. איך שיהיה באופן דלנ"ד הא ודאי דמי למדריגה האמצעית דבר שמתא לחוד פפי ס' הכנה"ג הנאמר. וכס' מור"ם במפה וכתי' ב' מהסמ"ע: איברא דנוכל לומר כי כפי תי' ב' של הסמ"ע דנקט בסתמות שאינו יכול לברר ששקר העיד דאזי מנדין אותו לחוד נר' דאף דבדיננו הוא שלא כדין פטור לשלם מכלל דאם העד מברר בעדים כי אמת העיד אינו חייב אפי' נדוי דהכל הוא במדרגות. וא"כ לנ"ד כי העד יכול לברר כי אמת העיד אפי' כי בדיננו אינו מועיל עדותו פטור וכ"כ נוכל לפרש בדעת מור"ם במפה. וכן משתמע יפה מסוף דברי מור"ם שסיים ואם בעל דבר מודה אין משמתין אותו. ובודאי דאם הביא עדי' כדבריו היינו בעל דבר דאין לחלק ביניהם. וכן הוא סברת המרדכי פ' הגוזל קמא סי' קי"ז דכ' וז"ל ואם היה מודה שחייב לגוי לא משמתינן ליה דלאו כל כמיניה להרויח יע"ש ואף דהמרדכי בעצמו משם ר"ת בפ' הגוזל בתרא סי' קנ"ז כ' דמשמתי' ליה אעפ"י שמעיד אמת יע"ש היינו שהוא טוען שהוא אמת אבל אנחנו לא נדע וכמ"ש הרב פמ"א ח"א סי' ז"ך וס' מור"ם הנז' היא לקוחה מהמרדכי. ועוד כ' בהגהות מרדכי פ' הגוזל קמא סי' רי"ב משם ר"ת וז"ל חזרתי בכל צדדין דאותה סוגיא דלא מיירי לחייבו ממון לקנוס לשלם פי אם לשמותי בשביל דחציף יע"ש. וא"כ לדעתו נחתינן דרגא דכ"ז דוקא בטוען אמת העדתי ואנחנו לא נדע אבל אם מביא ראיה לדבריו הא ודאי אפי' שמתא ליכא. ואף שהכנה"ג הגב"י אות כ"ה בהמדרגות שסידר כ' כשאנו יודעין בבירור דהלוה חייב לגוי משמתי' ליה יע"ש היפך ס' המרדכי הנז' כבר דחה דבריו הר' זרע אברהם סי' י"ד דקי"ד יע"ש ועלה במסקנא דאפי' שמתא ליכא. והרב"י בסי' כ"ח הביא האי סברת המרדכי נר' דקאי כוותיה וצריך להכריח דכונת המרדכי בשם ר"ת הנז' היינו כמו שכתבנו דהוא טוען שהוא אמת ואנחנו לא ידענו. כדי שלא יהיו דברי המרדכי סותרין מדידיה אדידיה ואין לומר כי זה הוא דברי ר"ת והוא לא ס"ל ואם הים חולק הו"ל לפרש וכמ"ש ה' פמ"א שם יע"ש ואף שכתב הר' הנז' דהרמב"ם והרא"ש פליגי בס' ר"ת הנז' וכ"כ מוהרש"ח בסי' כ"ח. כבר הר' בית אברהם בח"מ סי' כ"ח תמה על הרב פמ"א וכ' וז"ל ולא הבינותיו דבריו דהרי הרא"ש לא כתב דמשלם ממון יע"ש. אלא דלפי דעת הרב רוח אחרת אתו בכונת המרדכי כדי להשוות עם הרמב"ם וכתב דכונת המרדכי דאינו חייב לשלם מדינא ואין מזכירין אותו דחייב לשלם אלא דמשהין בנדויו עד שהוא בעצמו ירצה לתקן את אשר עוות וישלם ואח"ך מתירין לו יע"ש והאמת כי זה דבר חדש הוא ואין גם אחד מכל הפוסקים קמאי ובתראי שסוברים זה בדעת המרדכי וכאשר פ' הר' הנז' ודלא כהגאון מוהרש"ל ומוהר"ש יונה והרב פמ"א וכו' יע"ש. וגם הסמ"ע והכנה"ג והר' משאת משה בח"מ ח"א סי' ס"ה דכולם הסכימו דמדרגות איכ' דכשאמת העיד אינו משלם כלל לדעת המרדכי וכשלא ידיע לן אין מתירין אלא עד דישלם מעצמו היפך הרמב"ם ועיין להר' עדות ביעקב סי' פ' דפ' דבמחלוקת שנוי הרמב"ם עם המרדכי ואע"ג דכ' דאין לו' קי"ל כס' המרדכי כבר כתב הר' זרע אברהם סי' י"ב ד' קי"ד דגדולי אחרוני' הסכימו כהמרדכי: וכד דייקינן שפיר בדברי המרדכי ראה תראה שאין יכולי' לסבול פירושו דהרי בסי' קי"ז כ' וז"ל אבל אינו משלם מדקאמר גבי מזבין לגוי וכו' משמתי' ליה עד שיקבל כל אונסא מכלל דהכא משמתי' ליה ולא מקבל ולא משלם ע"כ ומדשלל וכ' אינו משלם ולא קאמר אינו חייב לכלם נר' דלא יש בו שום שייכות ממון ואם כדברי הר' דאין מתירין לו עד שישלם הרי שיש בו שייכות ממון. ותו דניחזי אנן דכפי המרדכי שכתב דט' השמתא היינו משום דחציף אטו למי דחציף תשלומין יש בו דהרי המרדכי שם סמוך ונראה דימה דין זה לשף מטבע והמרדכי שם לעיל מיניה כ' דשף מטבע פטור דהוי גרמא וכמ"ש בש"ס בהגוזל קמא ד' צ"ח ואף דההלכה אינו כן הא מיהא המרדכי סו' דפטור וא"כ אמאי משלם כדי להתירו נהי דאין מזכירין לו חיוב ממון הא מיהא כיון דאין מתירים לו עד שישלם סוף סוף אתי לידי ממונא ומאי נפקא מינה וכי יכול להיות כל ימי חייו בשמתא ח"ו מיחזי כמו ערמה וכן לא יעשה כי התורה היא דרכיה דרכי נועם סוף דבר כי דבריו לא נתישבו על לבי. ועיין להכנה"ג בסי' כ"ח הגב"י אות פ"ה דכ' וז"ל ואעפ"י שאפשר לידחק דהמרדכי שכ' לא קנסי' ממון היינו לשלם ע"י הורדה הוא דוחק וגם שהרבנים וכו' יע"ש וע' להרב זרע אברהם סי' י"ב ד' קי"ד שהק' על דבריו כמו שהקשינו בעניותין יע"ש:

איך שיהיה נחזור לענינינו דבנ"ד דשמעון מביא ראיה לדבריו א"כ היינו כהודאת בע"ד ואפי' שמת' ליכא כשאמת העיד ואף שהר' שלטי הגבורים סו' שאפי' שהעדות אמת חייב לשלם למ"ד חייב לשלם ולמ"ד שאינו משלם משמתי' ליה. וכ"כ הוא ס' בעל הטורים דכתב מפני שמפסיד לישר' שאינו כדין ועיין בכנה"ג הגה"ט אות י"ב יע"ש יכול לו' קי"ל דהמע"ה. ברם מדברי המרדכי בסי' קי"ז נראה דכשטוען אמת היינו הפונה דבאמת חייב לגוי אלא שכופר ומן הדין הוא חייב אלא דלא היה לו אלא עד א' דהכי כ' שם וז"ל משום דלא חסריה ולא מידי וכו' ואם זה היה מודה שהיה חייב אלא שרצה לכפור ולהרויח לאו כל כמיניה להרויח וכו' יע"ש. ועיין באורים ותומים ס"ק ז' דחילק לקו' הסמ"ע למרן מסי' של"ד וז"ל אך יותר נראה לחלק דכאן איירי שמעיד שראה שלוה לו וישר' כופר וא"כ אם האמת אתו לא הזיקו כלל ולכך פטור מן התשלומין משא"כ במעיד שהודה בפניו ובד"ת יכול לומר שלא להשביע או השטאה וכן אם טוען פרעתי ובד"ת יכול לטעון כן ובדיני או"ה אין יכול לטעון כן התם אין אנו מתירין עד שישלם יע"ש. דה"ד דכשטוען אמת היינו דלא הזיקו כלל לפי דבריו מטעם דאיך נוציא ממון מספק מה דלא ברי הזיקו דיטעון אולי לא פרעת באמת יע"ש. מינה דבנ"ד דהזיקו באמת דבדיננו אינו מועיל כלום עדותו כאין דאף אם אנו מאמינים אותו ואף אם בעל דבר מודה לא מעלה ולא מוריד. וע' בתשו' מוהר"ם איסרלס סי' פ"ח דנדונו היה כי באו עדים והעידו לפני השר ע"ע חבלות וכ' וז"ל ונר' דאנו העדים צריכים לפרוע לראובן היזיקו ואע"ג דכ' הגהות מרדכי חזרתי ע"כ הצדדי' לא מיירי לענין ממון כ"א לשמותי דיכול לו' אמת העדתי מ"מ בנ"ד מחוייבים לשלם דלא מהני מה שאו' אמת העדתי הואיל ובדיני ישראל לא מיחייב ראו' עפ"י עדותן א"כ צריכים לשלם ודמי להא דכ' המרדכי דאם היה לבעל דבר עדים שכבר פרע חייב לשלם וכו' יע"ש וא"כ בנ"ד לפי דברי הרב הנז' מחוייב לשלם שמעון כל ההיזק. ומתוך תשו' מור"ם הנז"ל דן דינא הר' פרי הארץ בח"א סי' י"ג ד' פ"ג בנ"ד לחייב את העדים בתשלומין ונשא ונתן בתשו' הנז' במה שדבריו סותרין אהדדי דבתחי' כ' לחייבם בתשלומין אף במה שהיה מתחייב בדין תורה ובסו"ד כ' דמה שחייבים הם המותר ממה שהיה מתחייב מדין תורה יע"ש.. ומה שפטר העדים הר' הנז' הוא מטעמים אחרים דהיה רגיל ומועד להכות וגם דליכא דיינא בארעא יע"ש. ובסגנון זה ממש פ' הרב זרע אברהם ח"ב בסי' י"ב וחתים עלה הר' ידידיה הכהן ז"ל וע' שם בדף קי"ב ועיין עוד להר' בני חיי בסי' כ"ח הגב"י דתי' לקו' הטור דסי' של"ד דכ' מנדין אותו עד שישלם דהתם מיירי בענין שאם היה מודה בדיננו היה פטור מנדין אותו עד שישלם וכאן מיירי בענין שאם היה בא לדיננו ג"כ היה חייב יע"ש אלא דק' דא"כ אמאי חייב אפי' שמתא וכל הפוסקים מוסכמים הם ה"ה התוס' והמרדכי ומהר"ם מרזבורק דליכא שמתא:

אכן אחרי ראותי נר' בנ"ד דפטור שמעון משמתא וכ"ש בתשלומין ואמינא לה ממ"ש הטור שם משם הרא"ש אביו וז"ל וכל זה כשלא יחד הגוי אותו לעד אבל אם מתחי' יחדו הגוי לישראל להיות עד איכא חלול ה' אם לא יעידו כ"ש וכו' ופסקו מרן בשלחנו הטהור ואף דמדקדוק הרא"ש דנקט אם מתחי' יחדו וכו' משמע דצריך דוקא דיחדו בעת ההלואה דוקא עכ"פ ניחזי אנן מה חילוק יש ביניהם דהרי זיל בתר טעמא דאם מפני חלול ה' נגעו בה מאי נ"מ אם הוא בתחי' או לבסוף. ועיין להב"ח דפי' כן בדקדוק הרא"ש דכ' וז"ל ומ"ש ופ"ז שלא יחדו פי' דמתחילה בשעה שהלוהו יחדו הגוי לישר' לומר לו אתה תהיה לי עד שהלויתי וכו' דלא מצי לאשתמוטי וכו' יע"ש ברם פי' דבריו בחלוקה האחר' וז"ל אבל אם לא העמידו בתחי' לעד אלא עכשיו ביקש ממנו שיעיד לו כי היה אצלו בשעת ההלואה מצי לאשתמוטי ולו' דלא מידכר כיון שלא יחדו וכו' יע"ש:

הנה הרב כתב טעם מספיק שיכול לומר ולאשתמוטי דלא מידכר כדי לימלט מחילול ה' ואפשר שהגוי ידין אותו לכף זכות ואומר מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לא מידכר כיון דזה ההלואה היה ברגע קטון עבידי אינשי דשכחי אבל אם היה באופן דיודע הגוי היטב דלא אפשר לשכוח כנדון דידן דהיה דר שמעון בבית הגוי כמה שנים והיו שופכים מים בזה המקום יום ולילה לא ישבותו ולפעמים היה נסתם והיה מוכרח שמעון לילך אצל הגוי כדי לתקנו לא פעם א' ולא חמש א"כ היוכל איש אשר אלה לו להשתמט הא ודאי אין לך חלול ה' גדול מזה. וכיוצא בזה בא הב"ח ואשמועי' בלשונו הטהור מצי לאשתמוטי ולו' דלא מידכר למעוטי בענין דלא מצי לטעון שכוח הוא ממני הדר דינא כיחדו וא"כ פטיר שמעון משמתא וכ"ש מממונא. ומדברי מור"ם במפה שהגיה וסיים ויעיד לו נר' שבא לרבויי ולו' דלכתחילה אם בא לימלך אנו אומרים לו בשאט לנפש תלך ותעיד. ועיין במוהרשד"ם בח"מ סי' רי"ד דנדונו היה בראובן שהיה חייב לגוי ונחבא והעליל עליו על שמעון שיצא ערב והלך אצל ראובן וא"ל אם תתפשר עם הגוי הנה מה טוב ואם לאו אני מגלה להגוי היכן אתה נטמן והוכרח ראובן להתפשר. והשיב הרב דאין לחייב לשמעון בשביל שהראה את ראובן כיון שגרם שיפרע לגוי מה' שהיה חייב וסיים הרב וז"ל ואדרבא עשה מצוה וקדש את ה' כיון שהגוי רודף אחר מעותיו איכא חילול ה'. הרי מדברי הר' נשמע דבמקום דאיכא חילול ה' מצוה גדולה לקדש את ה' אף דלא יחדו לעד והוא עשה כדי להציל אח עצמו אפ"ה פטרו הרב משום לתא דחילול ה'. ולא נכחד דנדון מוהרשד"ם הוא דהלשין במה שחייב הישר' באמת. האמנם תכלית כונתינו הוא לומר דגדול פח חילול ה' דמצוה להלשין וכ"ש כשתבעו להעיד. ותו דכפי הרא"ש נר' דאף בלא יחדו יכול להעיד ממ"ש בסו"ד וז"ל וכ"ש בזמן הזה שחק לישר' הוא שאין הגוי נאמן להעיד על ישר' אם לא שיהיה ישר' עמו ואם ישר' יכחש עדותו יבטלו זה החק וכו' יע"ש דנרא' דזה הכ"ש בא לרבויי אף אם לא יחדו דאל"ה לאיזה צורך כ' זה תיפוק ליה דאיכא חלול ה' וכמ"ש הב"ח בדעת הרא"ש יע"ש וכן הכריח רש"ל וביאר שם דכל היכא שיודעי' דייני הגוים שזה היהודי היה אצל המעשה וא"כ מסתמא ידע ומה שלא יעיד ירגישו שתורתינו מורה שלא להעיד להם ועיין שם מעשה שהביא כל זה ברש"ל שם. ועיין להש"ך בס"ק ז' דהביא דברי רש"ל הנז' וכן הביא דבריו באורים ס"ק י"ד. ועיין בקיצור פסקי הרא"ש מבנו הטור פ"י אות י"ד דכ' בסתם וז"ל בזה"ז ישר' שיודע עדות לנכרי על ישר' צריך להעיד לו לפני שופטים אם יתבעוהו ע"כ דנר' מדבריו אף אם לא יחדו וכן הבין הב"ח בדבריו. ואין לחלק ולו' דהחק שכ' הרא"ש היינו שאין שום גוי נאמן להעיד על ישראל אלא כשיש ישר' עמו ואם ישר' יכחש עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לגוי להעיד על ישר' אפי' כשאין ישר' עמו. וזה החוק לא יש בזמנינו דלעולם הגוי נאמן להעיד על ישר' אפי' כשאין ישר' עמו אלא החוק דיש בזמנינו הוא דכל העמים בחדא מחתא יועילו עדותם זה לזה בין נכרי על ישר' ובין ישר' על הנכרי דמאי נ"מ הא מיהא אם ח"ו מרגישים ורואים שמשתמטים שלא להעיד לעדות גוים יבטל עדות ישר' מעיקרו ואם יבא ענין שלקח בהלואה גוי מאת ישר' ויודע ישר' עדות לישר' אין מקבלין עדותו. ועיין להר' פמ"א סי' ק"ה דכ' דלא מצינו שיחלוק ע"ז. ואיברא כי מקדמת דנא לא היה מועיל עדות ישר' לגוי זה כמה שנים רבים ומרים הנה אשתקד שריחם ה' אל ישראל ונתן את לב המלך והוציא מאמר בכל תוקף שיועיל עדות ישר' בגוים והשוה גזירותיו א"כ אין לך ח"ו ביטול גמור מזה החק יותר מזה דגוים בני עירנו ימצאו פתחון פה שלא לקיים מאמר הלזה בראותם שלא יעיד הישראל וימצא בעל חוב לגבות חובו:

עוד נר' בנ"ד לפטור את שמעון והוא דשם בש"ס איבעי' לן אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי מפקי ממונא אפומיה א איבעי לן לאסהודי או דילמא כיון דאדם חשוב הוא לא מצי לאשתמוטי תיקו. וכתב הרא"ש וז"ל וכיון דלא איפשי' אזיל ומסהיד יע"ש דנר' מדבריו דאדם חשוב אף לכתחי' אזיל ומסהיד ואין לו שום עון אפי' דגרם לאפוקי ממונא אפומיה דחד דבדיננו לא יש חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דאפי' החשוב אינו נאמן כבי תרי אפ"ה אזיל ומסהיד לכתחי'. איברא דכפי פי' הרב"י בכונת הרא"ש נפיק מיניה חורבא לנ"ד דהנה הרב"י ז"ל יהיב טעמא בכונת הרא"ש דכיון דבשעה דקמסהיד לא בריר לן דליסמכו עליה כבי תרי מצי לאסהודי ע"כ דנר' מדבריו דכל טעם ההיתר הוא משום דלא בריר לן ומחוסר ידיעה אבל אם ברור לן כשמש דיסמכו עליה כבי תרי הוא אסור להסהיד כיון דגרם דמפקי ממונא עפ"י עד א'. וא"כ דכוותא נמי כשכבר העיד העד א' גוי עדותו ובא זה הישר' והעיד בין חשוב ובין אינו חשוב ונצטרף לשנים דבריר לן דמקבלים עדותו דעפ"י ב' עדים יקום דבר הא ודאי דמשמתי' ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וא"כ בנ"ד נמי דבריר לן דיקבלו עדותו מכח דכבר בא העד א' מקדמת דנא. וא"כ החשיבו' אינו מעלה ומוריד לפי פי' הרב"י:

אך אמנם חזה הוית להרב מוהר"ש חייון ז"ל בסי' כ"ח דהביא דברי הרב"י הלזו ותמה על דבריו וז"ל והר' מוהרי"ק נתן טעם לדבריו ואינו נר' לי במחילה דהסברא היא דאין לו להעיד לכתחי' כיון דלא איפשיטא ולי נראה דצדדי הבעיא הוו אי מצי לאסהודי כיון דאדם חשוב הוא ולא מישתמיט ואיכא חלול ה' או לא מסהיד והוי ספק איסור חלול ה' ואזלי' לחומרא עכ"ד. וא"כ לפי דבריו דצדדי הבעיא הוא משום חלול ה' א"כ לכתחי' אזיל ומסהיד ואל"ה חיישינן מחטאת וה' יחשוב לו עון. וכן נר' דעת הסמ"ע בס"ק כ"ה. ואף דרש"ל בסי' כ"ג כ' דט"ס נפל בהרא"ש וצ"ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו. הרי סיים הרב הנז' וכ' דהיכא דעבר וקמסהיד לא משמתי' ליה וכו' יע"ש וכן כ' הש"ך בס"ק י' יע"ש ואף דלא ביאר הר' הנז' ע"ע תשלומין הא ודאי כ"ש הוא. וע' להר' בתומים תפס דברי רש"ל בין לשמתא ובין לתשלומין דהכי כ' בס"ק י"א וז"ל ודעת הש"ך כדעת יש"ש דטעות נפל בדברי הרא"ש וצ"ל לא יעיד והיינו לכתחילה אין לו להעיד אבל כשהעיד לכ"ע פטור מריחוק ותשלומין דהא הוא איבעיא דלא איפשיטא בש"ס ולא מפקי' ממון מספק. וע' עוד להרב כנה"ג בהגב"י אות כ"ג דתמה עוד על הרב"י וכ' וז"ל אם בעית הש"ס היתה אם הלך להעיד וכו' היה צודק תי' ר' המחבר אבל כיון דבעית הש"ס היא אי מצי לאסהודי אין תי' זה צודק ובס' בני שמואל תי' וכו'. וכתב עוד שכן מצא בכ"י למוהר"א די בוטון ז"ל ונכון הוא יע"ש. וא"כ בנ"ד פטור שמעון ממה שהעיד מכח ספק חילול ה' ואזלי' לחומרא ולכתחי' אזיל ומסהיד ושמעון הנה הוא מכובד גם בעיני הגוים ולא מצי לאשתמוטי ועיין בסמ"ג עשין ק"ז דקראו לאדם חשוב צורבא מרבנן והגוים מחשבים בו לצורבא מרבנן שמעון:

אך מה שעומד לנגדינו אוא תשובת מור"ם בסי' פ"ח דנדונו היה בעדים שראו שהכה את פ' והלך המוכה וקיבל לפני שופט העיר והביא עדים והשיב הרב וז"ל ואין לחלק דשאני הכא דאלו הדיינים לא יוכלו לאישתמוטי ודמיא לאדם חשוב דסלקא בתיקו וא"כ נאמר דאפי' דלכתחי' לא היה להם לעשות מ"מ בדיעבד אין לענשם וכו' ואפשר דכאן דגיזם וכו' אפי' לכתחי' שרו מ"מ לא יועילו טענה זו כי מ"מ הצילו עצמם בממון חבירו וחייבים לשלם וכו' יע"ש הרי דהר' סובר דאדם חשוב נהי דפטור משמתא אבל מממונא חייב מדינ' דגרם לו היזק. לזה אמינא דראה ראינו שהלכה זו דחאוה גדולי הפוסקים ראשון אדם הכנה"ג והר' פמ"א בח"א סי' ק"ה דתמה עליו כמה תמיהות זה יצא ראשונה דמה שייכות איכא בדין המעיד בעש"ג עם מציל בממון חבירו דמעיד עדות לא אסרו אלא במצי לאשתמוטי אבל על צד האונס אין כאן איסור כמ"ש ר"ת. שנית דהביא ראיה גמור' ממ"ש בהגוזל בתרא ד' קי"ז ההוא גברא דהוה מפקיד כסא דכספא אתו גנבי וכו' ופטר רבא אף שהוא מציל עצמו בממון חבירו יע"ש. שלישית מ"ש עוד דלא מיירי הש"ס אלא לענין שמתא אבל לענין ממון פשיטא דחייב כמבואר במרדכי דהרי המרדכי כ' בהדיא שהוא פטור מממון יע"ש:

ברם כד דייקינן שפיר אי מהא לא איריא ואמינא לה כי לקושיא ראשונה ושלישית יש להשיב דכונת מור"ם לומר דבש"ס לא מיירי אלא לשמתא וכל השקלא וטריא מראש וע"ס בש"ס היינו לענין שמתא לא לענין ממון ואף דהכונה לומר דבממון פטור וכמ"ש המרדכי דיכול לו' אמת העדתי היינו בנדון הש"ס דאומר בבירור שלוה ממנו והוא כופר ואומר להד"מ דהאומר לא לויתי וכו' ולפי דבריו לא הזיקו דאם ב"ד היה מאמינו בתורתינו היה חייב לפרוע והכי פירש דבריו לעיל מיניה וז"ל ואלו העדים צריכים לפרוע לראובן אע"ג דכ' המרדכי וכו' דאין העד מחוייב לשלם דיכול לו' אמת העדתי וכו' מ"מ בנ"ד מחוייבי' לשלם וכו' הואיל ובדיני ישר' לא מחייב וכו' יע"ש והכונה הוא כמו שכתבנו. ובתירוץ זה מתישבת מאיליו מה שתמה הר' כנה"ג בהגב"י אות כ"ה לתשו' מור"ם הנז' דדבריו סתרי מסי' פ"ו לפ"ח והניחו בתימה. ועפ"י האמור הנה נכון. ואחרי מופלג ראיתי להר' פרי הארץ ח"מ סי' י"ג ד' פ"ג והרב זרע אברהם סי' י"ב ד' קי"ד יע"ש דתי' כן וכ"כ בתומים ס"ק י"א. וסיים הרב הנז' וז"ל ויפה פסק יע"ש דסמך שתי ידיו על תשו' מור"ם הנז' וכ"כ הרבנים הנז' כולם קבעו לפסק הלכה. וכן בקדש חזיתיהו להרב שלטי הגבורים בפ' הגוזל בתרא וז"ל נמצא בשם הר"מ ב' יהודים שהכו זה את זה והלך השלטון וציוה לקהל לגזור בחרם אין להם לגזור ולהציל עצמם בממון אחרים וכו' ואם אינם יכולים יעידו ויפרעו לניזק הזיקו יע"ש ואפילו דבאמת מעידים אפ"ה חייבים כיון דבדיננו אינם חייבים כמו דמענישים בדיני גוים: וחזה הוית להר' פמ"א שם דתמה לתשוב' מור"ם הנז' ולדברי מהר"ם הנז' במ"ש בהגוזל ד' קי"ז ההוא גברא דהוה מפקיד כסא דכספא וכו' דפטרו רבא דאדעתא דכספא אתו וכו' יע"ש. ולענד"ן לישב דהתם שאני דכיון שהגנבים היו בביתו והכל היה בידם מיקלא קלי מעיקרא ולאו מידי עבד וכמ"ש בש"מ קמא משם ר' יהונתן ז"ל יע"ש וכן כ' הר' תורת חיים בשיטתו במס' קמא, ועוד דהתם הוי אונס מיתה וכמ"ש שם ר' יהונתן וז"ל מסתמא דכל גנבים נכנסים ואי קאי לאפייהו בע"ה קטלי להו וכו' יע"ש והנה גם הר' פמ"א שם עלה לישוב לקו' הנז' עם מ"ש הסמ"ע יע"ש ולע"ד גבה טורא בינייהו ולא דמי להתם דהתם כשמאנסין אותו שיביא ממון ראובן מבית ראובן אין האונס בא מחמת ראובן אלא רוע מזל שכנגדו דהרי עפ"י הסברא מה יש לו ליתן ממון ראובן שאינו בידו משא"כ גבי כסא דכספא שהאונס בא ממש מחמת המפקיד זהו מה שמחלק הסמ"ע משם הר"ן. ברם מה שדימה אותו הר' פמ"א לדין מהר"ם בענין שלטון דהו"ל רוע מזלייהו הקהל ואין האונס בא מחמת המוכה. זה אינו דהאונס בא מחמת המוכה וכך הוא דרך השרים לגזור על הקהל דיוציאו המשפט לאורה ואם לא יהיו שומעים חייבים עונש וא"כ הדר דינא דבא מחמת המוכה והרי זה דומה לדין דכסא דכספא דאמרי' אדעתא דכספא אתו והדרא קו' לדוכתא אבל לפי מה שכתבנו בעניותין ניחא. עוד כתב וז"ל בין כך ובין כך דין זה במחלוקת הוא שנוי ומצי לומר קי"ל ופטור יע"ש. ואולם בנ"ד לא נוכל לומר כן אף אם נניח דכל זה נקרא אונס אפ"ה אנן דבאתרא דמרן יתבינן ומרן כבר פ' בס' הקצר בסי' שפ"ח סעיף י"ד כסברת הרי"ף והרמב"ם דאף באונס הכאה חייב. ועוד סיים הר' הנז' וז"ל וכ"ש דבנ"ד מצינו מחלוקת במעיד עדות לגוי לר"ת ולמרדכי והאגודה אין כאן חיוב ממון וכ"ש שאין שמתא וכו' יע"ש. ועפ"י מה שכתבנו לעיל וכמ"ש הרבנים הנז"ל דדברי ר"ת ודברי המרדכי הנז' הם מוסכמים כשבדיננו אפילו אם היו ב' עדים אין אנו מוציאין ממון על פיהם כנ"ד דהר' פמ"א דהיה עד א' ערל או דהיה טוען פרעתי וכן בנ"ד דחייב לפרוע העד ומה גם דהרב פמ"א בעצמו בסי' ז"ך בח"א בנדון שלו דהיה לו מודעא וכתב בתוך התשו' וז"ל ומעתה נבאר הדין שלפנינו וכו' אם יברר ראובן שהוא פטור עפ"י המודעא יראה ודאי שחייב יהודה כיון שאם היה בדינינו היה פטור וכו' יע"ש. ומפשט דבריו נראה דהכונה לומר חייב ליפרע ואמאי חייב ליפרע לדברי המרדכי דהרי זה דומה למדרגה ב' דהביא לעיל מיניה אלא ודאי דכונת הר' לומר דכיון שבדיננו אינו חייב הו"ל כמו שהעיד עדות שקר דחייב לשלם מדינא דגרמי כמו שכ' במדרגה שלישית היפך ממ"ש בסי' ק"ה. אלא דצ"ל בהכרח דמ"ש חייב רצונו לומר חייב נדוי ולא ממון כמדרגה השנית וסובר הרב דכונת המרדכי דקאמר שהוא אמת היינו אף שבדיננו אינו חייב הא מיהא עדותו הוא אמת כדי להשוות ס' הרב מדידיה אדידיה:

איך שיהיה נמצא כי כפי הפמ"א בסי' ק"ה תור' יוצאה לנ"ד דפטור שמעון מתשלומים מטעם דאמת העיד ואף שבדיננו אינו עולה לפו"ד אפ"ה פטור כס' המרדכי ועיין בשיטה מקובצת בפ' הגוזל דהביא דברי הרמ"ה שוה כדעת המרדכי הנז' דאינו חייב בתשלומים וא"כ יכול לו' קי"ל וכמ"ש הפמ"א שם ופטרו בנדון דידיה לעד א' ישר' ועד א' ערל אף דבדיננו פטור דערל פסול לעדות ועוד דאין נזקקין לנכסי יתומים ומצי לומר פרעתי אפ"ה פטרו הר' מג' טעמים. א' שהכריחו אותו ע"י גוים. ב' משום דאיכא חילול ה' שיחדו. וג' משום זה החוק יע"ש ובנ"ד איכא ב' טעמים הנז' משום חילול ה' דהרי כבר כתבינן בעניותין דבענין זה מפורסם דהיה דר בו כמה שנים אין לך יחוד גדול מזה ואף דלא יחדו מעיקרא כבר פירשנו לעיל דזיל בתר טעמא דהעיקר הוא כדמצי לאשתמוטי כמ"ש המפרשים ובנ"ד לא מצי לאשתמוטי כי ביודעו ובמכירו דהוא אדם חשוב ומכובד הא ודאי אינו יכול להכחיש דאין החי מכחיש החי בכה"ג אין לך חילול גדול מזה. וכ"כ טעם הב' משום ביטול החוק וכדאמרן לעיל. והטעם הג' דכ' הרב הנז' דהכריחוהו להעיד בעש"ג הן אמת דבנ"ד בזמן הזה לא יש בו שום אונס אך אמנם איכא אונס דאיבה ויכולים לעשות רעה. ופוק חזי מ"ש הרב מוהר"ח טאטייצאק בס' משפטים ישרים סי' ס"ה דאפי' אינו אונס גמור אלא שאם לא מגיד יהיה לו חסרון כבוד מצי להעיד וסיים בסוף התשו' וז"ל ואפשר דטעמו דפסקי הרא"ש דכ' דבזה"ז היודע עדות לנכרי צריך להעיד לא הוי מטעם החק אלא טעמו משום דבעה"ר אנו בגלות ואנו כפופים תחת ידם ואם אין אנו מעידים מה שאנו יודעים יש לאל ידם לעשות עמנו כמה רעות וכו' יע"ש:

ועוד טוען שמעון דהוא לא העיד איך נשתמש הגוי בחרישה וזריעה כמו שהעיד הע"א דזהו מה שהועיל לפי דינם אלא מה שהעיד דוקא הוא דמעבר מים היה שם דזה הענין אף בלא עדותו יכולים לברר דשולחים עדים גוים ורואים איך קבוע שם זה המעבר ואם נאמר דעיקר העדות הוא על זמן קדמון זה כ"ה שנים שהיה המעבר שם לזה מברר שמעון בירור גמור איך שאל זה השאלה מאילי הארץ וכולם השיבו לו דבזה העדות אינו מועיל לזכותו כלל ופוק חזי בכל חאקורא' העומדו' פעה"ק יש חצרו' בנויו' אחורי החאקוראס ובכולם יש מעברות לבתי הכבוד דנוטפי' שם וזה מפורסם ועבידא לגלויי ואם דינם היה כן דהמעבר נקרא שמוש א"כ כיצד היו מניחים בעלי החאקורה לבעלי החצרות הרי היו מחזיקים בהם הא ודאי דזה לא מעל' ולא מוריד ושמעון יש לו עד א' המסייע לו דאו' דשמעון לא העיד איך הגוי נשתמש אלא המעבר כנז'. וג"כ במה שהעיד שהגוי אמר לו שיבנה לו בית התבשיל ניחזי אנן איך זוכה בעדות זו אף לפי דינם דאדרבא איפכא מסתברא דיש צד לומר דממה שלא בנה משם ראיה שאינו שלו. אלא עיקר זכיה אמיתית בדינם הוא מטעם מיסריף רוצה לומר שמוש בגוף הקרקע דהיינו חרישה וזריעה מה שלא העיד וכאשר מסייעו כן לדבריו העד ישראל. ואם הבי דוואר קלקל המשפט ולקח שוחד ומה גם כדי להרויחו לגוי ולהפסידו לישר'. וכן מצאנו להרב בתומים אות יו"ד דכתב עמ"ש מור"ם וכן במקום שאין מוציאים ממון עפ"י ע"א יכול להעיד הקשה פשיטא ותי' וז"ל דנימוס של בי דוואר שלא לפסוק עפ"י ע"א אך בזו שהעיד קלקל הבי דוואר הדין ועיוות משפט והוציא ממון על פיו והו"א דחייב ע"א לסלק היזיקו דגרם היזק עפ"י עדותו ולכך קמל"ן דהוא פטור כי לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיקלקלו המשפט ואין בו עון ופטור יע"ש:

עוד יש לאלו'ד מלין במאי דכתבינן מעיקרא בנ"ד דהוי העד הא' גוי ובדיננו גוי פסול לעדות וא"כ הדר דינא למ"ש בש"ס דמשמתי' ליה מט' דאינהו מפקי ממונ' אפומיה דחד. לזה יש מקום לפטור את שמעון במה דחזיתי' להר' בית אברהם בח"מ סי' כ"ח דהק' אמאי הרי"ף השמיט האי דינא דלא אמרן אלא חד אבל תרי לא. וכ' דכונת הש"ס דקאמר אבל תרי לא אין פירושו שהם ב' עדים ישר' דהא ודאי פשיטא אלא הכונה הוא דסו' הרי"ף דאם הם ב' עדים א' גוי וא' ישראל והעיד הישר' עם הגוי לא אמרינן כיון. דעדות נכרי אינו מועיל והו"ל כאילו העיד ישראל לבד והוציא ממון על פיו אלא כיון דהוו ב' סהדי א' גוי וא' ישר' עפ"י ב' עדים מיקרי ועלה אמרי' לא אמרן אלא במיגסתא אבל בי דוואר אינהו למומתא שדי להו וכיון שהעתיק הרי"ף האי ס' דבי דוואר כבר שמעי' מינה חלוקה ראשונה דכמו בי דוואר אפי' דשבועתם ודינם כלא חשיבי ואין בו מועיל אמרי' דאינו נקרא מפסיד ממון בעדותו מינה שמעי' בע"א גוי וע"א ישר' אינו נקרא מפסיד ממון וע"ש ואף דאח"ז כ' דכ"ז לא יגהה מזור להר"מ וכו' הא מיהא לדעת הרי"ף נוכל להסביר האי סברא דאינו רחוק מן השכל כיון דדמי למומתא דשבועתם אינו מועיל דאם לא רצה לישבע ושילם עפ"י עדות ע"א ישר' אינו נקר' מפסידו ממון בעדותו כן נמי דכוותא כשיש ע"א גוי וא' ישר' אינו נקרא מפסיד ממון בעדותו:

ותו דבנ"ד כפי הטענות המסודרות בשאלה הוא דשמעון לא ידע מתחי' בהאי חאקורה הנז' אם הוא שייך לראובן כלל אלא חושב דמסיח לפי תומו הגוי והוא שאל לשמעון אתה זוכר במעבר המים דהיה שם והוא השיב האמת במה שהוא דהיה שם המעבר הנז' וכ"כ שאל ממנו על בנין בית התבשיל והשיב הן. ושמעון הנז' הוא משתומם ושואל ממנו מאי נפקא מינה משונה השאלה הנז'. ואיך שיהיה אחר גמר הויכוח שביניהם הנה היו שם באותו מושב גדולים ואילי הארץ ואמר להם אתם עדי והוא לא ידע על מה ועל מה הוצרך ליחדם לעדים ואמר הלא דבר הוא וא"כ לא כיוון להזיק ולא במרד ובמעל ולאו אדעתיה והא ודאי פטור. ועיין להר' משאת משה ח"מ ח"א סי' ס"ח דנדונו היה בגוי דהגידו לו איך ראובן בא בתוך העיר ושאל מאחד מהם מי הוא ראובן והראה א' מהם את ראובן ותבע ממנו סך מה שהלוה לו וראובן צווח ככרוכיא ואמר שאין עליו שום תביעה ומעולם לא לוה ממנו ושאול שאל ראובן משפט זה שגילה לגוי היכן הוא דחייב כדין מוסר והשיב וז"ל דאילו הא בכי הא דנ"ד כי לא במרד ובמעל עשה כי אם לתומו הגוי גופיה אטעיה לפי דרכו כי דבר סתר לו דבר פשוט ומבואר לגמרי דפטור יע"ש וא"כ בנ"ד הוא ממש דומ' בדומה כנדון הרב הנז' דלאו אדעתיה ופטור: ברם נשאר לנו להבין דהתינח מה שהעיד באותו מושב אמנם במה שהעיד אח"ז בערכאות לפני הערכי דהו"ל להשתמט ולפי הפוסקים שכתבנו לעיל זו הלכה נעלה דג' מדרגות יש ועיין להר' משאת משה שם בנדונו הנז' דחייבו למי שגילה הראשון שראובן בא לעיר ואמר לו כבר בא הבע"ח שלך דחייב לשלם כל מה שפרע מכח ס' הכנה"ג יע"ש. אמנם יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דהגוי לא תבעו לעד אלא הוא מעצמו הלך ומסר לא כן בנ"ד דתבעו הגוי מתחי' וטרדו בדברים בערמה ובתחבולה ובתומו הודה לדבריו כי לא ידע מזה כלל ועשה הגוי עדים לאילי הארץ וא"כ היינו יחדו וביחדו כבר מלתינו אמורה דמסהיד בדיעבד לכ"ע מלבד דיש פוס' דס"ל דאף לכתחי' מסהיד וכמ"ש לעיל ואדרבא עשה מצוה וקדש את ה'. ואולם כפי מה שכתבנו לעיל בענין אדם חשוב דכתבו הפוס' דאזיל ומסהיד אף גם זאת כתב מור"ם בסי' פ"ח ודישרן סמיכין עלוהי דחייב לשלם דהוי מציל עצמו בממון חבירו אף גם זאת דחילול ה' נגעו בה אפ"ה יען דגרם היזק לחבירו כיון דבדיננו לא היה חייב כמו חבלות חייב לשלם אם באמת העיד. א"כ השתא דאתית להכי אף אנו נאמר דגם ביחדו דהוי חילול ה' אהני לן כדי לפוטרו משמתא אבל לענין ממונא כדקאי קאי וחייב לשלם לפי סברתם בנ"ד. אך אמנם לענין דינא יכול המוחזק לו' קי"ל כס' הרב פמ"א בסי' ק"ה דכ' דפטור מתשלומין כדעת המרדכי כשאומר דאמת העדתי אף שבדין ישראל אינו חייב יע"ש. ואף שהר' עדות ביעקב בסי' פ' כ' דאין לומר קי"ל כס' המרדכי כבר כ' ה' זרע אברהם סי' י"ב ד' קי"ד דגדולי אחרונים הסכימו כהמרדכי יע"ש והאגודה ס"ל כס' המרדכי. וכן הרמ"ה כבר כתבנו לעיל דדעתו כס' המרדכי וכן הראב"ד ז"ל קאי כס' המרדכי הובאו דבריו בש"מ בפ' הגוזל וז"ל אבל בעדות שאין לו לטעון עליו שום טענה כיון שהודה בפניו והזמינו לעדות דא"ל אני רוצה לכפור בו ולחלק ביני ובינך או שתשחוק בעבור אהבתי אני אומר (עכ"מ וחע"ד):

תוכן העניינים

שות בני יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה