שות בן ימין· רבי רחמים חיים יהודה ישראל
חו"מ סימן יח
אות זה מדבר מקבלה ואילך זה כ"י ותוכו רצוף אהבה שואל ומשיב ע"ד הכסף שחייב המנוח המע"ל לקונפא"ניאה מינפ"אט אט שבמח"ק בשט"ע ועו' אחת בנ"י לבד אם יש להם זכות לגבות מיתי"ק הן מטעם שהוא תוך זמנו והן מטעם שהחוב הוא לרבים וז' אנשים הם הנושאים ונותנים בממון ואינם יכולים ליתן ולהפרע כי אם מדעת כולם כמבואר כל משפטי התנאי' שביניהם באורך בשאלה: וזאת ליאודה ואומר דיען שאני טרוד מכמה צדדים אלך אחרי הקוצרים לחוות דעתי הקלושה כי לעשות רצונו חפצתי והוא שהן אמת דלכאו' מטעם שהוא ת"ז אינו כ"כ ברור לזכות להם ולגבות מיתו"ק יען ראה ראיתי למוהראנ"ח ז"ל ה"ד הרב הכנסת ז"ל בח"מ סי' ע"ח הגהב"י אות ד' שנסתפק במקבל עליו מעות לתת ריוח קצוב בכל שנה אם מעט ואם הרבה לזמן קצוב אי אמרי' בזה חזקה אין אדם פורע ת"ז וכ' ע"ז ה' המאסף ז"ל וז"ל ומד' מוה"ר בח"מ סי' קכ"ד נר' דפשיטא ליה דלא אמרינן חזקה עכ"ל וטעמיה דה' מוהרימ"ט ז"ל הוא שלא נאמרה חזקה זו אלא דוקא בהלואת חו"ח משא"כ במלוה שעליה הש'לם ריוח אפי' דבר מועט עביד איניש דפרע גו זמניה לפי שהריוח שנותן הוא קבוע ובריא הזיקא וה' מוהראנ"ח לא היה מהבהב באותו הנדון אלא מפני וכו' אבל אדם הוצרך ליקח בריוח אפי' דבר מועט איכא למימר דמשלא הוצרך להם החזירם כו' דאדם עשוי להחזיר בתוך הזמן כדי להרויח הריבית אעפ"י שהוא. דבר מועט את"ד ז"ל וכ"ש בנ"ד דלפי הנראה הריוח אינו דבר מועט אלא שראיתי למוהר"ר יהונתן ז"ל באורים סי' ע"ח או' ח' שאחר שהביא ד' מוהרימ"ט ז"ל כ' וז"ל וא"כ צ"ע בשט"ע שלנו אי לא דמייא לנדון של מוהרי"ט הנ"ל עכ"ל וא"כ אין בידינו להכריע ולהוציא ובפרט מיתו"ק ועו"כ ה' מוהרימ"ט ז"ל וז"ל מ"מ היכא שכותב בפנקסו כו"כ לויתי כו' ע עי"ש. וכאן לא פורש בשאלה אם הי"ל להמנוח הנז' פנקס לכתוב חובותיו: אמנם מטעם הב' שהחוב הוא לרבים ובמשפטי התנאי' וכל החזוקים הנז' בשאלה נלע"ד המעט הוא לזכות לקומפאניאה הנז' לגבות מהיתומים משו' דחששא רחוקה היא לו' שכבר נפרעו וחוזרי' לתבוע וחוטאי' ומחטיאים לאכול דלאו דידהו ואומדנא דמוכח היא כך עלה במחשבה תחי' אלא דאחר ההתבוננות היטב ראיתי דגם בזה לא יגהה מזור חדא דאזהרה שמענו מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שאין לדון מכח האומדנא ובפרט להוציא מיתו"ק. ועוד וכי מציאות שקלת מעלמא והרי אפשר לעמו' הדבר ב ביחיד א' מבלי ידיעת העומדים על הפקודים ע"ז האופן דלעת ערב פרע הלוה לקאורו או לסופר בינו לבינו מבלי ידיעת שום אדם וזה קבלם והבטיחו ללוה לכותבו בפנקס למחר ולחזור לו השטר או הכ"י ואחר ששמע וראה בבקר השכם שכבר נלב"ע ואע"ל אומר בלבו בעצת היצה"ר שלא להגיד לשום נברא מזה כיון שהוא מלתא דלא עבידא לגלויי והוא חוטא ולו לו משום דיצרא דממונא תקיפא וצרי' נגר ובר נגר למכפייה. באופן דשוטטתי בכל פינות ותרופה לא מצאתי להוציא ולגבות מיתו"ק ואפי' בשבועה כידוע וכל מ"ש מר בענין התפסת צררי ורצה לדמותו למת פתאום לדידי לא דמיא כלל ולא יכולתי להאריך בביטולו הנלע"ד כתבתי הצב"י. רי"ח ישראל ס"ט שייך לח"מ ס' יט
את זה שלח אלי מ"ד כמוהר"ר מיכאל יאודה שולם נר"ו פה עיה"ק ירושת"ו בש' התקצ"ד:
כתב הטור ח"מ סי' ק"ו התופס לב"ח במש"ל כגון ראובן כו' לא קנה ואם ראובן חייב ג"כ ליאודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אעפ"י שלא תפס לצורך עצמו מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ וכתב הרב"י ז"ל וז"ל וי"ל בלשון רבינו שכתב אעפ"י שלא תפס לצורך עצמו וכו'. דמשמע דטפי עדיף כשתפס לצורך עצמו כו' וי"ל דהכי קאמר לא מבעיא אם תפס בבת א' כשיעור מה שחייב וכשיעור מה שחייב לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אלא אפי' שתפס לחוב חבירו ולא לחובו דהשתא אין לו תפיסת יד בנכסים הללו שתפס אפי"ה קנה דמגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לאחריני כנ"ל עכ"ל ועיין להרב"ח מ"ש בכונת רבי' הטו' ובסו"ד כ' וז"ל וכל זה דלא כמשמעות מדברי הרב"י דאמרי' מיגו אפי' בתופס ביותר ממה שחייב לתופס דליתא אלא כדפי' עיקר והוא דבר פשוט כו' עכ"ד. וכ"כ ראיתי לגדולי הפוסקי' שהקשו כן להרב"י שממשמעות הש"ס לא משמע אלא שיכול לתפוס לחבירו דוקא כשעור מה שיכול לתפוס לעצמו ועיין לה' כנה"ג ולע"ד נראה להליץ בעד הרב"י שהוציא דין זה דאף שתפס לחבירו יותר מכדי שעורו שחייב לו שיכול לתפוס הוא מדמצינו בש"ס מחלוקת ר"ן ור"י במגביה מציאה לחבירו שר"ן ס"ל דלא קנה חבירו דהוי תופס לבע"ח ור"י ס"ל דקנה חבירו וכתבו התוס' אע"ג דר"י ס"ל בפ' הכותב ובפ"ק דגיטין דהתופס לבע"ח ל"ק היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה כו' אבל במציאה דאיכא מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבירו ור"ן לא ס"ל מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' ולכך אמר במגביה מציאה דל"ק חבירו ובמגביה מציאה לו ולחבירו ס"ל לר"ן דקנה חבירו דאעפ"י דאי בעי זכי לא ס"ל מגו דזכי לנפשיה ס"ל ולכך כשהגביה לו ולחבירו קנה חבירו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא בסו' ד"ט וז"ל בד"ה אא"ב מעני לעני מחלוקת דאמרי רבנן לא אמרי' מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלא היכא דהגביה לדעת שניהם כגון שנים שהגביהו מציאה דאמרי' בה לעיל גבי בזמן שהם מודים חולקין כו' דטעמא משו' מגו דזכי בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה אכל מגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה זכי לחבריה לא אמרי' ע"כ. מעתה נראה לע"ד לו' דס"ל להרב"י כמו שמצינו לר"ן דאף דס"ל דאי בעי זכי לא אמרינן כשהגביה לו ולחבירו ס"ל דקנה חבירו מגו דזכי לנפשיה כו' וכ"כ ר"י דס"ל דאמרי' נמי מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ס"ל נמי כשתפס בבת א' לו ולחבירו אף דהוי כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו נמי כיון דהוי בבת א' קנה לחבירו כמו שמצינו לר"ן דאף דס"ל דלא אמרי' מגו דאי בעי וכו' כשהגביה לו ולחבירו קנה חבירו אעפ"י דלא ס"ל מגו דאי בעי כו' וכ"כ ר"י דס"ל מגו דאי בעי כשתפס בבת א' כשיעור חובתו וחובת חבירו קנה לחבירו כיון דהוי בבת א' זהו נלע"ד:
וראיתי לאחד המיוחד מרבני דורינו כמוהרש"ך נר"ו שהקשה להרב"י מסוגייא אחרת דגרסינן בפ' דגרסינן בפ' מרובה ד"ע אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בו מששא מ"ט דא"ל האיך לאו בע"ד דידי את אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולא אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויה ואיכא דאמרי שותפא שויא למאי נ"מ למתפס פלגא ע"כ ופי' רש"י ז"ל רב אשי פליג עלי דאמימר כיון דכתב קבילית עלי שליח שויא ולכך אי תפס מפקינן מיניה וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ס ופירש"י עו' למתפס פלגא ממון שהביא אם רוצה לעכב חציו ע"כ הרי לך בהדייא דאפי' בשותף קאמר למתפס פלגא אלמא בפלגא דחבריה לא מהניא ליה תפיסה כי אם בפלגא של חלקו ולא אמרי' מגו דזכי לנפשיה כל כה"ג לזכות ביתר על חלקו עכ"ד מוהרש"ך נר"ו משמע מדברי הרב הנז' דהאי א"ד דאמר שותפא שויא ר"ל שותפא שויא ממש ויכול לגבות ממנו בדינא ובדיינא פלגא מממונא וכל לגבי דידי אחר המחי' אינו דאם איתא להא דשויא שותפא ממש מאי האי דקאמר למאי נ"מ למתפס פלגא היל"ל למאי נ"מ לגבות מהנפקד פלגא דהוי רבותא טפי דבאומרו למתפס משמע דוקא אם תפס הוי שותפא למתפס פלגא הא אם לא תפס אינו יכול לגבות כלל אפי' פלגא ועו' אי כונת שותפא שויא הוי כמו שהבין הרב הנז' נר"ו הוי הפך מממרת אביי דאמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולא ולא משמע מהסוגייא דפליגי הא"ד על ממרת אביי ועו' אף את"ל דפליגי היה לו להרב הנז' להביא סיעתא מהאי ממרת דאביי דהוי הלכתא להרב ולא לאקשויי להרב מהא"ד דלא הוי הלכתא כדאיתא התם והלכתא שליח שויא לכן נלע"ד דכונת הש"ס דקאמר דכשכתב ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שותפא שויא הכונה לו' דכשתפס דוקא שותפא שויא אבל כשלא תפס לא שויא שותפא ולא כלום ובזה לא הוי הפך ממרת אביי ולא הוי קושיא להרב"י כלל:
עוד ראיתי להרב כמוהרש"ך נר"ו שהביא קו' הראשוני' שהק' לרש"י ז"ל דיימר בר חשו שמפורש יוצא שאפי' שהתופס נעשה שליח מהמלוה לא מהניא ליה תפיסה ואחריהם קמו גדולי האחרונים מליצי יושר עליה דרש"י ז"ל ושלשה המה מטיבי מוהרשד"ם חא"ה סי' קס"ב והרב"ח ומוהר"א ששון סי' ס"ז באומרם דלעולם אם עשאו שליח בעדים וראיה הכי נמי דמהנייא ליה תפיסתו כוותיה דרש"י ז"ל וההיא עובדא דימר בר חשו מיירי שלא עשאו שליח בעדים וראיה יעו"ש ולזה הק' הרב הנז' לגדולי האחרונים הנזכרים דלא ניתן ליאמר האי תירוצא מסוגיין דפ' מרובה ד"ע דאמרי' התם אמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בה זיל דון ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט דא"ל האיך לאו בע"ד דידי את כו' אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויא כו' ופירש"י ר"א פליג עליה דאמימר כיון דכתב קבילית עלי אלמא שליח שויא הילכך אי תפיס מפקינן מיניה ולפי פי' זה הוי דינא כר"א שהוא בתרא ושמעינן מיניה שהתופס לבע"ח ל"ק אפ' עשאו שליח בעדים וראיה והוא שליח ובא בהרשאתו והוי. הפך תירוצם מהרב"ח והרב מוהר"א ששון ומוהרשד"ם ז"ל וצ"ע:
ואען ואומר לענ"ד אחר המחי' לא ראיתי מזה הסוגיא שום קושיא להרב"ח ז"ל דהרב"ח ז"ל לא קאמר דכשהרשהו בעדים וראיה ס"ל לרש"י ז"ל דמצי תפיס אף דלא כתב ליה זיל דון זכי ואפיק לנפשך אלא דוקא ס"ל בס' רש"י ז"ל דוקא כשכתב ליה זיל לון זכי כו' דאז אינו יכול לבטל של שליחותו דאז השליח הוי כבעלים ממש אז יכול לתפוס אף דהוי חב לאחרים וכן נראה בהדייא מלשונו הטהור מהרב"ח ז"ל דכתב וז"ל ולא ידעתי למה לא נפרש דדעת רש"י הוא דבאומר לו בע"פ זיל תפסא הוה ליה נמי בכלל קופץ מאליו דכיון שלא עשאו שליח בהרשאה ויש לחוש שמא ביטל המלוה השליחות קודם שיתפוס לאו כ"כ לחוב לאחרים ובכה"ג מיירי הך עובדא דימר בר חשו אבל עשאו שליח בהרשאה דהקנה לו הממון שיש לו ביד פלוני הו"ל כאלו נתנם לו במתנה ולא יוכל לבטל השליחות השתא ודאי השליח חשוב כמו הבעלים בעצמן ויכול לתפוס עכ"ל הרי לך בהדייא דמ"ש הרב"ח ז"ל לתרוצי ס' רש"י ז"ל דכשהרשהו יכול לתפוס הוי דוקא כשהקנה הממון לשליח דהיינו דכתב ליה זיל דון זכי ואפיק לנפשך כו' דאז הוי כבעלים ממש ואינו יכול לבטל השליחות אבל כשלא הקנהו לשליח ולא כתב ליה זיל דון זכי כו' אז ס"ל להרב"ח בעד רש"י ז"ל אף שעשאו שליח בהרשאה דהיינו דכתב ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי ולא כתב ליה עוד אינו יכול לתפוס דהוי כשליח בעלמא ולא הוי כבעלים דאלת"ה למה האריך בלישניה הרב"ח ז"ל וכ' וז"ל אבל עשאו שליח בהרשאה דהיינו דהקנה לו הממון שיש לו ביד פ' הו"ל כאלו נתנם לו במתנה ולא יוכל לבטל השליחות השתא ודאי השליח חשוב כמו הבעלים בעצמן וכו' דהיה די לו כשיאמר אבל עשאו שליח בהרשאה ולא עוד למאי אצטרי' כל כי האי אריכות בלישניה אלא ודאי כדפירשנו אלא דאדרבא תמיהא לי מלתא טובא דלמה לא הביא הרב"ח ז"ל סיעתא לתירוצו לס' רש"י ז"ל מהאי סוגייא דפ' מרובה ולכאורה צריך ישוב:
וראיתי להר"ב בית הלוי בכללי המגו דל"ו הק' קו' התוס' ורצה להליץ בעד רש"י ז"ל דר"ח ס"ל דאף בדאית ליה מגו ל"ק כיון דהוי חב לאחרים וא"כ ק"ל לרש"י כיון דאיכא מגו אמאי ל"ק לכך פירש"י ז"ל מאחר שלא עשאו שליח ואה"ן דאם עשאו שליח קנה את"ד לכאורה לא זכיתי להבין דבריו דהא ר"ח לא ס"ל כלל טעמא דמגו דהא בפ"ק דגיטין מוקמי פלוגתא דר"א ורבנן דפליגי בתופס לבע"ח עד דדחי ליה ר"פ דילמא במגו פליגי א"כ מאי הוק' לו לרש"י ז"ל כיון דאיכא מגו אמאי ל"ק כיון דלר"ח לא ס"ל טעמא דמגו ועו"ק לע"ד כיון דלר"ח לא ס"ל טעמא דמגו א"כ אף דעשאו שליח ל"ק דהוי תופס לבע"ח ואיך אמר מאחר שלא עשאו שליח ל"ק דמשמע דכשעשאו שליח קנא בתמיהא. ועו"ק לע"ד דבמתני' דקתני אמר זכתה לי שדי זכתה לו לס' ר"ח דלית ליה מגו ודאי דס"ל דטעמא דמתני' הוי משו' תופס לבע"ח והוי אף דעשאו שליח א"כ מאי מק' רש"י לר"ח מאי דמתרצת למתני' תריץ ג"כ לר"ח באופן שלכאורה לא זכיתי להבין דברי הר"ב הלוי ז"ל. וראיתי להר"ב בית אברהם ז"ל דרצה להליץ בעד רש"י ז"ל וז"ל ואם היתה דעת הדיוט הוה מכרעת הוה אמינא דההיא דימר בר חשו לא קשיא לרש"י כשנבין דברי רש"י שכתב חשו שם האיש מה כונתו בזה ומאי האיש דקאמר והו"ל למימר שם איש ועו' שבכל הדפוסים שלפנינו כתוב א"ל לשלוחיה זיל תפסא ניהליה והולל זיל תפסא ניהלי המדבר בעדו אשע"כ מוכרח לו' דהבע"ח היה חשו ולא ימר וז"ש רש"י חשו שם האיש שם המלוה וימר אמר לשלוחו שיתפוס בשביל אביו. אמנם חשו שהוא הבע"ח לא אמר לו דבר ונמצא דלא היה לו שלוחו של חשו אבל אה"ן דאי חשו היה עושה אותו שליח הוה מהני תפיסתו עכ"ל לכאורה לא זכיתי להבין דבריו ולא ידעתי איך יצאו מפי קדוש דברי' כאלו דאם איתא לדברי ה' ז"ל דחשו דוקא היה המלוה למה נקט הש"ס בתחי' שם ימר ללא צורך כיון דחשו היה המלוה והכי הו"ל להש"ס למימר חשו הוה מסיק זוזי בההוא גברא ומדנקט בהאי לישנא ימר בר חשו משמע דימר דוקא היה המלוה ואין צריך לפנים וצ"ע:
עוד כתב הר"ב הנז' וז"ל אכתי איכא למידק בדברי הרא"ש שכתב דאפי' עשאו שליח בהרשאה לאו כ"כ לזכות לזה ולחוב לזה והביא ראיה מההיא דימר בר חשו ומעני לעני מחלוקת דמנ"ל להרא"ש דההיא דימר וההיא דהנה לי איירי שעשאו שליח בהרשאה הא התם לא אמ"ל כי אם זיל תפסא וכן תנה לי לבד והיכן הוזכר שהיה שליח בהרשאה והרב"ח דמדהביא אח"ך כו' יעו"ש וכתב הר"ב בית אברהם דתמוהים דברי הב"ח דהרי הרא"ש ז"ל הוכיח דינו בהדייא מההיא דימר כו' ואיך נאמר דיליף מדין ר"ח דבסמוך והר"ב בית אברהם רצה להליץ בעד הרא"ש דהנה ימר עשאו שליח לשלוחו ואמר לו זיל תפסא ואפי' שיהיה בלא הרשאה ס"ס שליח שויה ונמצא דהשליח לא תפס מדעתו אלא עפ"י דבורו של מלוה ועכ"ז חזינן דאמרי ליה רבנן לשליח את תופס לבע"ח במש"ל והרי הוא אינו תופס מדעתו ואיך אמרו לו מאמר את תופס כיון דבשליחות ימר תופס אלא ודאי דאין יד השליח כמשלח לחוב לאחרים והו"ל כאלו הוא תופס מעצמו בלתי רשות המלוה וכיון שכן אפי' יכתוב לו הרשאה ויאמר לו ידך כידי לא מהני דלחוב לאחרים אין יד השליח כיד המשלח ולא מהני אמירתו שאמר לו ידך כידי עכ"ל. לענ"ד נראה דמה שרצה להשוות הרב ז"ל בס' הרא"ש דכמו שאמרו התם בעובדא דימר דאמ"ל לשלוחו את תופס לבע"ח במש"ל דהוה שליח בלא הרשאה ה"ה נמי אף בשליח בהרשאה לעד"ן שהוא הפך סוגיין דקמא דאמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה ר"א אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שוייה ע"כ. ועיין מה שפי' רש"י ז"ל בזה הרי לך בהדייא דיש הפרש גדול דכשהוי שליח בלא הרשאה היכא דהוי שליח בהרשאה א"כ איך כ' ה' ז"ל דכיון דאמרו ליה לשלוחיה דימר דהוה בלא הרשאה את תופס לבע"ח במש"ל ה"ה נמי היכא דהוי בהרשאה ולכאורה צ"ע:
וראיתי מה שרצה להליץ הרב הנז' דס"ל להרא"ש ז"ל דמסתמא ימר עשאו שליח בעדים דאל"ה למה הוצרכו רבנן למימר את תופס לב"ע במש"ל הו"לל לאו בע"ד דבעל הספינה את ומוכרח לו' דעשאו שליח בעדים ומה לי עשאו שליח בעדים מה לי כתב הרשאה עכ"ל. לענ"ד נ"ל דלאו הכרח הוא כלל דהו"לל לאו בע"ד דבעל הספינה את דאדרבא ס"ל להרא"ש דבתופס לא שייך למימר לאו בע"ד דידי את דכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא וא"ת איך יכול לתפוס בלא הרשאה לימא ליה לאו בע"ד דידי את שהרי אין תובעו לדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר אין להשיב לך כיון דאין לך הרשאה אלא הולך ותופס משלו ולא מצי אמר ליה החזיר לי מה שתפסת כיון דאין לך הרשאה ע"כ הרי לך דס"ל להרא"ש דבתופס לא שייך למימר לאו בע"ד דידי את א"כ איך אומר הרב ז"ל בס' הרא"ש כיון דהו דהו"לל להו בע"ד דידי את מוכרח שעשאו שליח בעדים וצריך ישוב גם בזה:
והרב קול אליהו ז"ל תי' בעד רש"י ז"ל דמ"ש כדאמרי' בכתובו' הכונה דהתם הוי חב לשנים והכא במתני' הוי ג"כ חב לרבים דהיינו מציאה דאם לא היה מגביה זה היו מגביהים אותו כל ישראל וכו' ע"כ וכתב דמצא למוהרשד"ם ז"ל חח"מ סי' ר"ט דס"ל הכי לכאורה לענ"ד ק' טובא דמציאה לא הוי חב לרבים דאחר הוא דעתיד למצוא אותה והוי חב לא' ועו' אפי' את"ל דהוי חב לרבים הוי זה התירוץ הפך סוגייא דגיטין דמשמע התם דאפי' הוי לא' דהיינו לאדון בלבד אפי"ה תופס לבע"ח במש"ל וצ"ע. עוד רצה לתרץ ה' הנז' דמ"ש רש"י ז"ל כדאמרי' בכתובו' הכונה דק"ל ממתני' דאמאי ל"ק להכי פי' כדאמרינ' דהתם פי' דלאו כ"כ לזכות לזה ולחוב לזה והתם הוי שליח ה"נ טעמא דל"ק במתני' הוא משום דלאו כ"כ וכו' ע"כ באמת נוראות נפלאתי בדברי הרב ז"ל דאם כדבריו מאחר שנותן טעם דאף באם נעשה שליח ל"ק כדאמרי' בכתובו' דהתם פי' דלאו כ"כ לזכות לזה ולחוב לזה והתם הוי שליח וכ"כ הוי טעמא דמתני' א"כ מאי האי דכתב עו' רש"י ז"ל מאחר שלא עשאו אותו הנושא שליח לתפוס דמשמע דאם עשאו שליח קנה והוא הפך ממה שפי' הרב ז"ל דכפי פי' אף אם עשאו שליח ל"ק באמת לא ידעתי מה בא לתקן בזה הפי' ואדרבא לחזק עו' קו' רש"י ז"ל וצ"ע:
עוד הביא ה' ק"א ז"ל מה שהק' הר"ב בית הלוי ז"ל למוהרשד"ם דמההיא דגיטין לא משמע הכי דהתם בגיטין אף דהיה יודע דהיה חב לאחרים ל"ק ורצה לתרץ הרב הנז' וז"ל ואין נסתר מההיא דגיטן דכבר אמרי' התם וא"ת משנתינו כל האומר תנו כזכו דמי. הרי להדייא דהתם אמרי' דקנה משום תנו כזכו דמי ומה זו תמיהא על מוהרשד"ם ע"כ ולי ההדיוט לא ידעתי מאי מתרץ בזה במאי דאמרי' התם וא"ת משנתנו כל האומר תנו כזכו דמי דכונת הש"ס הוא דטעמא דאמרו במתני' דקנה משום דתן כזכי ואי לא. הוה אמר תן דהוי כזכי ל"ק משום תופס לבע"ח אף דהוי חב לא' דהיינו לאדון לבד וא"כ מאי מתרץ בזה לקו' הר"ב בית הלוי ז"ל במאי דאוקמיה הש"ס למתני' משום דאמר תן דהוי כזכי ולכאורה דבריו נעלמו ממנו ובאו עלי כהר תבור ולא זכיתי להבין מה הבין הרב ז"ל בכונת הש"ס. גם הביא הרב מה שהק' הר"ב גידולי תרומה להרא"ש דסתר אהלו ממ"ש בפ' המביא ד' י"ד למ"ש בפ"ק דמציעא ורצה לתרץ דהרא"ש ז"ל לא פליג עליה דהרי"ף אלא במ"ש הרי"ף ותקנה זו שהתקינו ע"ז כתב דלא הוי תקנה אלא מד מדינא כו' יעו"ש לענ"ד ליתא דכיון דכתב הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא דבמקום שאינו חב לאחרים מדינא קנה ולא מתקנה והביא סיעתא לדבריו מימרת ר"י משמע להדייא דס"ל דאף בדאיכא ממון הרבה ללוה קנה מדינא כמו שהביא סיעתא ממימרת ר"י וזה הוי הפך ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' המביא ועיין להרב"ח שתי' תי' נכון ע"ז שבודאי הגמור לגבי דידי זהו כונת הרא"ש באמיתות ואין צריך לפנים:
תו הקשה הרב הנז' להר"ב עין יהוסף וז"ל וא"כ דכשתפס בבת א' אף דליכא מגו בכולם הא התם בפ"ק דמציעא דאמר ר"ח ב"א אמר ר"י המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכו' וכתבו הפוסקי' דאליבא דר"י אמרי' מגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' ל"ל הכי הפך ר"ן לימא לעולם דלא אמרי' מגו דאי בעי זכי והמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דתפס כל המציאה בבת א' ואיכא למימר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומתנ' דאמר תנו ולא זכי ולעולם דבהכי קנה מטעם מגו דזכי לנפשיה דהא בבת א' ומדלא תי' הכי מש' דאין חילוק בין תפס בבת א' לתפס א' א' לענ"ד ליתא דהא ר"ן ס"ל דאף דלא אמר' מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ס"ל וכמ"ש רש"י בד"ה אא"ב מעני לעני מחלוקת יעו"ש א"כ אי הוה אמרי' דטעמא דר"י דאמר המגביה מ"ל קנה משום דתפס כל המציאה בבת א' ואיכא למימר מגו דזכי לנפשיה כו' א"כ ר"ן אמאי אמר המגביה מ"ל ל"ק כיון דס"ל האי טעמא דר"י דמגו דזכי לנפשיה וכו' אלא ודאי דטעמא דר"י הוי דוקא דס"ל מגו דאי בעי זכי לנפשיה דאלת"ה היכי פליגי ר"ן ור"י במגביה מ"ל דחד אמר קנה וח"א לא קנה זהו הנלע"ד:
גם מה שרצה לפרש בדברי הרב"י הרואה יראה דוחק פי' ואינם סובלים דברי הרב"י ז"ל זה הפי'. גם מה שרצה לתרץ במ"ש הב"י ז"ל דלכ"ע אמרי' מגו דאי בעי ורצה לתרץ דר"ן הדר ביה ממ"ש דטעמא דרבנן דמעני לעני מחלוקת ל"ק הוא משום דלא אמרי' מגו דאי בעי והדר ביה מההיא כו' יעו"ש והמעיין יראה דאי אפשר לו' כן בר"ן דחזר בו כמו שיש להכריע מסוגיין במציעה ואין צריכה לפנים דדבר פשוט הוא ועיין בתו' בד"ה ולימא מר כו':
תו הביא הרב ז"ל מה שרצה לתרץ הר"ב מחנה אפרים ז"ל בעד רש"י ז"ל ואמר דבפ' הכותב לא איירי בתופס ממון אלא בתופס מטלטלין דאפי' תפס המלוה גופיה לא זכה בהם זכייה גמורה דהא אי אתניסו הוי באחריות הלוה ואין לו בהם אלא תפיסה בעלמא למשכון לבטחון מעותיו וכיון דאפי' מלוה גופיה לא זכה שום זכיה גמורה לא מהני ביה שליחות משא"כ בממון ע"כ ודחה דבריו ה' ז"ל דמנ"ל דרש"י ז"ל איירי בתפס מטלטלין כו' אם איתא דרש"י הכי "ל דכי אמרי' התופס לבע"ח במש"ל ל"ק איירי בתפס מטלטלין ול"ק משום דהמלוה גופיה אין לו זכייה בהם דלבטחון מעותיו קיימי אמאי נקטו בלישנייהו במש"ל אפי' אם לא יהיה התופס חב לאחרים מ"מ כיון דמטלטלין נינהו לא מצי משוי שליח וכדקי"ל בעלמא דאין הרשאה נכתבת על המטלטלין כו' יעו"ש. לענ"ד דבריו קשים להולמן במ"ש וכדקי"ל בעלמא דאין הרשאה נכתבת על המטלטלים הרי בהדייא גרסינן בפ' מרובא ד"ע איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה טעמא דכפריה דמיחזי כשקרא אבל לא כפריה כתבינן וכן פסקו כל הפוסקי' ואיך כתב הרב ז"ל וכדקי"ל בעלמא דאין הרשאה ככתבת על המטלטלים וצ"ע: