אור ברסלב
שות בית דוד קונטרס אחרון › סימן ג

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

קונטרס אחרון · סימן ג

סימן ב

בדבר הבהמות מות שאין יכולין לעמוד מעצמם על רגליהם מחמת חולי וכמשמעמידין אותם בידים הולכין הילוך יפה כדרך הבהמות הבריאות אם יש לחוש בזה לחשש מסוכנת להצריכה פרכוס ושלא לאכול מבשרה ממדת חסידות ושארי חומרות שנוהגין במסיכנת:

הנה בעיקר הדין שכתב הכלבו בשם הראב"ד דבעינן דווקא שתעמוד ע"י גערה או מקל אבל מה שמעמידין אותה בידים אינה מוציאה מחשש מסוכנת משום דמעשה עץ בעלמא הוא דקעבדה מלשון זה יראה להדיא דווקא שאינה מהלכת אבל במהלכת לא הוי כמעשה עץ בעלמא ושפיר מוציאה הילוך זה מחשש מסוכנת ותדע לך שכן הוא דהא באמת דין זה אין לו שום מקור מהש"ס ואדרבה לשנא דהש"ס דקאמר כל שמעמידין אותה משמע טפי דאף שהעמידוהו ע"י אחרים נמי מהני אלא שהראב"ד חידש דין זה מסברא משום שאינו אלא מעשה עץ בעלמא ודחק לפרש לשנא דמעמידין שאמרו בש"ס שהיא ע"י גערה או מקל דגם זה מקרי מעמיד ע"י דבר אחר וא"כ מלתא דפשיטא היא דלא נתכוין הראב"ד רק אם עומדת על עמדה ואינה עוקרת רגלי' להלך שהיא כעין חמרא דאכפא שאמרו בשבת דף ס"ו ע"ב דבזה שפיר מסתברין דבריו דעמידתה לאו כלום הוא אבל עקרה רגלה להלך וכש"כ בהולכת הילוך יפה וודאי דיצתה מחשש מסוכנת דמה בכך שהעמידוהו אחרים בידים כיון דהולכת לא הוי מעשה עץ בעלמא וכדבעינן למימר לקמן:

ועוד דבעיקר הך דינא דחידש הראב"ד הגם כי הרמ"א הביאו בלי שום חילק מ"מ נלענ"ד דהר"ן בסוגיא דנפולה פליג ע"ז דכתב וז"ל וקאמר רב דאם עמדה אינה צריכה מעל"ע אבל צריכה בדיקה ופירש עמדה שעמדה מעצמה אבל העמידוה אחרים לא מהני ולא מידי דבמסוכנת בלחוד הוא דאתמר עכ"ל ור"ל דבמסוכנת הוא דאתמר לשנא כל שמעמידין אותה דמשמע דע"י אחרים נמי מהני אבל בכאן שאמר עמדה ולא קאמר העמידוה ועמדה לכך בעינן דווקא שתעמוד מעצמה כן הוא כוונת הר"ן בלי ספק וא"כ אס"ד כדברי הראב"ד דבמסוכנת נמי לא מהני רק ע"י גערה או מקל א"כ נצטרך לומר דבנפולה אפי' עמדה ע"י גערה או מקל נמי לא מהני וזה וודאי לא מסתבר כלל דאטו בשביל שגערו עלי' תו לא תקרי עמדה מעצמה כיון דעיקר עמידתה הייתה מעצמה בלתי שום סיוע מאחרים וודאי דגם זה בכלל עמדה הוא ונהי דנוכל לומר כדברי הראב"ד דעמידתה ע"י גערה או מקל נכלל בכלל כל שמעמידין אותה שאמרו גבי מסוכנת היינו משום דהגערה או המחל עשו הפעולה שתעמוד מעצמה ולכך גם זה מקרי מעמידין אותה אבל לומר דזה מוציא מכלל עמדה לא מסתבר כלל כיון דסוף סוף עמידתה הייתה ע"י כח עצמה בלתי שום סיוע מאחרים וזהו וודאי דבר שאין הדעת סובלתו לכך נראה ברור דהר"ן פליג על הראב"ד ולהר"ן גבי מסוכנת חף שהעמידוה בידים נמי מהני וגבי נפולה הוא דלא מהני העמידוה בידים משום דזה לא מקרי עמדה אבל ע"י גערה או מקל מהני גם בנפולה והראב"ד שכתב להך דינא גבי מסוכנת לא נחית כלל להך דיוקא שדייק הר"ן בדברי הש"ס ולכך להראב"ד מהני בעמדה ע"י גערה או מקל גם בנפולה ודברי הרמ"א בפסקיו בסי' י"ז ובסי' נ"ח הוא הכל אליבא דהראב"ד דלא נחית להך דיוקא רק משום דס"ל כן מסברא דמעשה עץ בעלמא ולכך גערה או מקל מהני בשניהם בין במסוכנת ובין בנפולה וכן כ' הפר"ח והכרו"פ בסי' נ"ח עיי"ש בדבריהם ומה שנרשם בשו"ע בסי' נ"ח על דברי הרמ"א שם שהיא מהר"ן הוא טעות מהמרשים שלא עיין רק בדברי הר"ן שהביא הב"י בסי' נ"ח שקיצר שם בלשונו וחסר שם למסקנות דברי הר"ן שכ' דבמסוכנת בלחוד הוא דאתמר ולכך הוי סבר דדברי הרמ"א לקוחים מדברי הר"ן והר"ן והראב"ד שניהם לד"א נתכוונו אבל באמת הוא הכל דעת הראב"ד אבל הר"ן פליג על הך דינא שכ' הראב"ד במסוכנת דלא מהני העמידוה בידים:

וכיון שכן הוא אילולי מסתפינא ממאור עינינו הרמ"א ז"ל הי' נראה לענ"ד להכריע דהעיקר כדברי הר"ן משים דלשנא דהש"ס הכי דייקא טפי ולכאורה הי' נראה לעשות סמוכים לדברי הראב"ד דהעמידוה בידים אינה מוציאה מכלל מסוכנת מהא דאמרינן במס' חולין דף ל' ע"א מתיב רב אידי בר אבין ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב כו' אא"ב ישנה לשחיטה מתחילה איפסל לי' מתחילת שחיטה אלא אי אמרת אינה לשחיטה אלא בסוף כיון דשחיט בה פורתא אידחו לי' מפסח אידך כי קשחיט שלמים קשחיט אמר אביי נהי דאידחי לי' מפסח מדמי פסח מי אידחי וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי הוא כחי' לכל דברי' ע"כ והנה מוכח מדברי הש"ס אלו דאף דשחט בה רוב שנים בת העמדה הוא ובערכין דף ד' ע"א אמרו ד"א בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך איברים יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלוי' בו ת"ל נפשות נפשות ולא המת אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה והתוס' שם בד"ה ולא אוציא הקשו וז"ל וא"ת והא בפ"ב דחולין אמרינן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דהוי בכלל העמדה והערכה ותירצו וז"ל וי"ל דבהמה אית בה חיותא טפי ויכולה לעמוד עכ"ל נמצינו למדין מדברי התוס' אלו דמדמי שחט בה שנים או רוב שנים לגוסס מדמקשו מזע"ז וא"כ וודאי דאין לך מסוכנת גדולה מזו ואפ"ה בבהמה הוי בת העמדה וכיון שכן קשיא לי' להראב"ד על הא דאמרינן ה"ד מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת דמשמע דאם עומדת תו לא הוי בכלל מסוכנת ואמאי הא קחזינן דגם במסוכנת גדולה דדמיא לגוסס אפ"ה בת העמדה היא זו וא"כ במה יצתה זו בעמידתה מחשש מסוכנת כיון דחזינן דגם מסוכנת יכולה לעמוד ולכך הוצרך הראב"ד לחלק ולומר דלא יצתה מחשש מסוכנת אלא בעומדת ע"י גערה או מקל אבל היכי דהעמידוה בידים לא יצתה מחשש מסוכנת והא דשחט בה שנים ורוב שנים הוי בת העמדה היינו ע"י שמעמידין אותה בידים ולענין ערכין גם זה מהני דהא בקרא והעמיד כתיב דמשמע דגם ע"י אחרים נמי מקרי העמדה ולפ"ז דינו של הראב"ד הוא מוכרח מהש"ס לפי דברי התוס' דמדמי הך דשחט בה שנים או רו"ש לגוסס:

אך באמת ז"א משום דדברי התוס' שם בתירוצם תמוה מאוד דמה שתירצו דבהמה אית לה חיותא טפי דמשמע מיני' הא אדם שנשחט בו שנים או רוב שנים תו הוי כגוסס ולאו בר העמדה הוא והא וודאי ליתא דלהדיא אמרינן ביבמות דף ק"כ ובגיטין דף ע' ע"ב אמר רב יהודא אמר שמואל שחט בו שנים או רו"ש וברח מעידין עליו ופריך איני והאמר ר"י אמר שמואל שחט בו שנים תו רו"ש ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני חי הוא וסופו למות ע"כ הרי חזינן להדי' דגם באדם שנשחט בו שנים או רו"ש יכול לברוח וא"כ בוודאי דבר העמדה הוא אלא ע"כ דצריכינן למימר דלא כהתוס' דמדמו שחט בה שנים או רו"ש לגוסס והסברא פשיטה לחלק ביניהם דשאני גוסס ששלט החולי בכל איבריו ולכך לאו בר העמדה הוא משא"כ אדם בריא שנשחט בו שנים או רו"ש דאף דסופו וודאי למות מ"מ קודם דשדיא תיכלא בכולא גופה יכול להלוך ולברוח וחי הוא לכל דבריו וכדאמרינן חי הוא וכו' וכיון שכן תו אין כאן ראי' כלל לדברי הראב"ד מדברי הש"ס ולא נשארו דברי הראב"ד רק מסברא בעלמא וא"כ נראין דברי הר"ן עיקר כיון דלשנא דהש"ס הכי דייקא ולכך אע"פ שאניני סומך על דעתי ח"ו להקל נגד דברי הרמ"א שסתם כדברי הראב"ד מ"מ יש לעשות מזה סניף להקל בנ"ד במהלכת הילוך יפה אחר עמידתה דההילוך וודאי דמוציאה מחשש מסוכנת ויש ללמוד זה מהא דהסכימו כל האחרונים הל"ח והש"ך והט"ז והפר"ת גבי נפללה דהליכה מהני להוציאה מידי חשש נפילה אף אם העמידוה בידים והשיגו על הב"ח שכתב דתרתי בעינן עמדה מעצמה וגם הלכה וכמבואר שם בש"ך בסי' נ"ח ס"ק ו' ובט"ז ס"ק ז' ובפר"ח שם עיי"ש והלא הדברים ק"ו ומה גבי נפולה דעמדה לחוד לא מהני שלא להצריכה בדיקה ועכ"ז הלכה לחוד מהני אף שהעמידוה בידים ש"מ שההליכה הוא סימן מובהק על בריאותה טפי מעמדה א"כ גבי מסוכנת דעמדה לחוד מהני להוציאה מחשש מסוכנת א"כ מכ"ש דהלכה לחוד מהני להוציאה מחשש מסוכנת ולא שייך בזה לומר אין מדמין בטריפות זל"ז דזה לא מקרי דמיון כלל רק דאנו למדין דההליכה מורה על בריאותה ושלימותה יותר מעמידתה ועוד דהא חזינן דלענין עמידה המה שווים בדינם לדעת הראב"ד הן אמת שעל ראיית הש"ך שהביא לדחות דברי הב"ח מסוגי' דזבחים דאמרינן שם כולהו כר"ל לא אמרו קסברי עמדה אינה צריכה מעל"ע הלכה אינה צריכה בדיקה ואם איתא לדברי הב"ח אכתי לוקמי בהעמידוה בידים והלכה דתו צריכה בדיקה לכ"ע זהו תוכן ראייתו של הש"ך יש להשיב ע"ז ולומר שאין זו ראי' כלל משום דאכתי תיקשה אמאי ירעו עד שיסתאבו נרביצינהו לכולהו ונראה איזה מהם לא תעמוד בעצמה ונדע שהיא הנפילה ואם באמת יעמדו כולן מעצמן וגם ילכו א"כ תו איכא עמדה והלכה וכשירה אפי' לדעת הב"ח ואין לומר דדעת הש"ך הוא דלדברי הב"ח כיון שהעמידוה פעם א' אחר הנפילה בידים תו לא מהני אף שתעמוד אח כמעצמה דז"א דמנ"ל להש"ך לומר כן בדברי הב"ח ולהקשות עליו אימא דבזה גם הב"ח מודה כיון שעמדה אח"כ מעצמה תו מהני עמידתה להצטרף בהדי הילוכה וא"צ בדיקה ותו לא קשיא עניו ולא מידי וגם בלא"ה אין זה סברא כלל דאטו משום שהעמידוה פעם א' בידים תו לא תהני עמידתה לעולם וא"כ נידחית ראייתו של הש"ך מסוגין דזבחים אך מ"מ אע"פ שנידחית ראייתו לא בשביל זה נדחה דינו שהרי הט"ז והל"ת ופר"ח כתבו כן להשיג על הב"ח גם בלא הך ראי' דהש"ך רק משים דהכי הוי משמע להו פשטא דלשנא דהר"ן והרשב"א דהלכה לחוד וודאי דמהני וכן הוא בכל ספרי הפוסקים והאחרונים וא"כ נוכל ללמוד הך דנ"ד מק"ו וכדכתיבנא וראיתי בפתחי תשובה שהביא בשם ספר חמודי דניאל כ"י שכתב דאם העמידוה אחרים אחר נפילתה ושכבה ואח"כ עמדה מעצמה לא מהני עמידתה גם לא מהני ע"י גערה או מקל עיי"ש בר"ן עכ"ל הנה שהרגיש במה שכתבנו והדין הא' יליף לה מקושיית הש"ך דאל"כ לא הוי מקשה מידי וכמש"כ וס"ל כהך ואין לומר שכתבנו והדין השני יליף לה משום דרוצה להשוות דברי הר"ן לדברי הכל בו בשם הראב"ד וא"כ לדידי' בנידן דידן הוי הק"ו בשתיים ומה נפולה דעמדה לחוד לא מהני וגם בענין עמידתה לענין שהיית מעל"ע בעינן דווקא שתעמוד מעצמה שלא ע"י גערה ומשו"ה גם לענין שהיית מעל"ע לא מהני ואפ"ה הלכה לחוד מהני אף שלא להצריכה בדיקה אפי' העמידוה בידים דהא לדידי' דינו של הש"ך הוא מוכרח מסוגיין דזבחים א"כ מסוכנת דעמידה לחוד מהני וגם ע"י גערה ומקל נמי מהני א"כ מכ"ש דהלכה לחוד מהני אף שהעמידוה בידים וא"כ הוי הק"ו בשתיים אך באמת לא נראו לי דבריו כמש"כ לעיל לדחות דברים אלו ודברים ברורים הם דבוודאי אין בידינו לחדש דין מכח קושיית הש"ך דמנ"ל להש"ך לומר כן ולהקשות וגם הר"ן והראב"ד וודאי דפליגי אהדדי דאין שום צד סברא לומר דבנפולה לא תהני עמידתה ע"י גערה ומקל וא"כ בנ"ד נהי דק"ו בשתיים ליכא ק"ו מיהו איכא ודברי הר"ן יש לצרפו לסניף דלשיטתו העמידוה בידים נמי מהני אפי' בלא הלכה כלל:

ועוד דגם לדברי הב"ח נוכל לומר דע"כ לא קאמר הב"ח דהלכה לחוד לא מהני אלא גבי נפולה דהתם עמדה לחוד וודאי דלא מהני שלא להצריכה בדיקה ובזה ס"ל להב"ח דהלכה לחוד לא עדיף מעמדה לחוד ובעי מיהת בדיקה אבל במסוכנת דעמדה לחוד מהני א"כ היא הדין דהלכה לחוד נמי מהני דנהי דס"ל להב"ח דלא עדיף מעמדה אבל עכ"פ לא גרע (וספר הב"ח אינו ת"י) וא"כ בנ"ד גם לדברי הב"ח נמי מהני הליכתה להוציאה מחשש מסוכנת. וכל זה כתבתי לפי הסכמות רוב הפוסקים האחרונים אשר מימיהן אנחנו שותים אבל כשאני לעצמי אני אומר מאחר דנדחה ראייתו של הש"ך מסוגיין דזבחים וסוגיין דחולין מתפרשא ברווחא גם כפי שיטתו של הב"ח דהך הלכה דאמרו בש"ס קאי על עמדה דלעיל מיני' כיון דהוא חד מימרא והוא להחמיר בשל תורה א"כ מנ"ל להקל ולומר דהלכה לחוד מהני ולא קאי אדלעיל מיני' ועוד דהחוש והניסיון מעידים ע"ז דיותר צריך אומץ ובריאות הגוף לענין עמידתה שתעמוד מעצמה מלענין הליכתה בהעמידוה בידים כאשר עינינו הרואות בכל הבהמות החולות והדלות ורעות בשר מחמת כחישותן שאין יכולין לעמוד מעצמן בשום אופן וצריכים להגביהם ולהעמידם בידים ועכ"ז הולכות אח"כ הילוך יפה וכן יעשה להם כפעם בפעם עד אשר תשיבנה לבריאותן הרי חזינן להדיא שצריך יותר כח ובריאות לעמידה מעצמה מהליכה וא"כ בנפילה דעמידה לחוד לא מהני איך יהי' מהני הליכה לחוד אלא ע"כ כדברי הב"ח דהך הלכה דאמרו בש"ס הוא קאי על עמדה דלעיל מיני' ובתרווייהו הוא דמהני אבל הלכה לחוד אפשר גרע טפי אפי' מעמדה לחוד כאשר יורה ע"ז החוש והניסיון ולכך בדין נפולה נלענ"ד ברור לפסוק כדברי הב"ח כיון שהוא להחמיר ובשל תורה וסוגיא דעלמא כוותי' אזלא וגם סוגיין דשמעתין מתפרשא שפיר כוותי' בלי שום דוחק ושלא כדין השיג עליו הבאים אחריו ומ"מ בנ"ד נלע"ד להקל מהלין טעמי דכתיבנא חדא כיון דהראב"ד מסברא אמרה דאינו אלא כמעשה עץ בעלמא א"כ בהלכה תו לא מקרי מעשה עץ בעלמא ועוד שהרי להר"ן א פי' בגדולה מזו דהיינו בהעמידוה בידים ולא הלכה כלל נמי מהני ודבריו נראין עיקר בלשנא דתלמודא ועוד דכדאי הם רבותינו האחרונים שפסחו כן גבי נפולה החמורה דהלכה לחוד מהני לסמוך עליהם עכ"פ במסוכנת דקילא טפי מנפולה זהו מה שנלע"ד:

השמטה:

שייך לדין נפולה

ואי משחינן הבור מכריסא דתורא בזה יש לעיין קצת דהרמב"ם לא כתב הך דינא דמשחינן מכריסא לא לענין טריפות ולא לענין נזקין ולא חילק כלל בין שנפל השיר דרך עמידתו או באגנדר אגנדורי וז"ל בפ"י מה"ש נפילה כיצד הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבהו י"ט או יותר ונתרסק אבר מאיבריו הרי זה טריפה עכ"ל הרי שלא חילק כלל בין אם נפלה דרך עמידתה ובין אם נפלה כשהייתה שוכבת רק דלעולם בעינן י"א אפי' נפלה דרך עמידתה ומש"כ שם הכ"מ וז"ל ואפשר שמאחר שכתב שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגבהו י"ט ממילא משמע וכו' דבריו דחוקים דהא חזינן דהרמב"ם דייק בלישני' לומר ממקום גבוה שגבהו י"ט משמע להדיא מדבריו דבעינן שיהי' המקום בעצמו גבהו י"ט מבלי צירוף מאי דאיכא מכריסא לארעא אע"כ דלא ס"ל להרמב"ם לפסק הלכה לחלק בזה כלל וקשה טובא מדוע השמיט הרמב"ם להך דינא דאתאמר במסקנת סוגיין להדיא לענין טריפות דס"ל לרב נחמן דמשחינן מכריסא לארעא וגם לענין נזקין בה' נ"מ בדיני הבור נמי לא הזכיר כלום מזה רק שכתב סתמא דאינו חייב על מיתת השור כ"א בבור שעמקו י"ט וצ"ע והטור בסי' נ"ח לענין טריפות כתב בפירוש דמשחינן מכריסא וכמו שמדייק הט"ז בדבריו עיי"ש אך גם על הטור הקשה הט"ז דדבריו סתרן אהדדי דבכאן סתם דמשחינן מכריסא ואילו בדיני בור כתב שפטור המזיק אי ליכא בעומק הבור עצמו י"ט לא מצרפינן מאי דאיכא מכריסא לארעא עיי"ש מה שתירץ ע"ז יבשה מהרש"ל ל וקלסי' והכרו"פ כ' ע"ז שהוא דחיק וכתב ליישב דברי הטור בתרי אנפי וגם המה דחוקים כמו שיתבאר אי"ה להלן:

והנה לכאורה ראיתי כן תמהתי דלפי מה שפירש שם הב"י לדברי הטור בח"מ סי' ת"י אין כאן שום מקום לקושייתם כלל וז"ל הטור שם בסי' ח"י סעי' י"א החופר בור שיח ומערה כולן שווין לחיוב ובלבד שיהי' בו כדי להמית דהייני י"ט ואם אין בו י"ט אינו חייב על המיתה אפי' שנפל בו השור מעומד בענין שיש בו גובה י"ט אם נצטרף גובה רגלי השור עם עומק הבור אבל הרמ"ה כ' בזה שחייב וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה עכ"ל וכתב ע"ז הב"י דמחלוקתן של אילו הדיעות תליא בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי התם בב"ק דרב ס"ל דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו משום דקרקע עולם הזיקתו ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו וכ' עלה הרי"ף דהלכה כרב משום דתני חנינא לסייע לרב ואיכא מ"ד דהלכה כשמואל והביאו הרא"ש ונמצא דהדיעה קמייתא שכ' הטור ס"ל כרב דלהבלו חייבה תורה ולא לחבטו ולכך בעינן שיהיה עומק הבור דווקא י"ט מלבד גובה רגלי השור דבלא"ה אין כאן הבל והרמ"ה ס"ל דהלכה כשמואל דגם לחבטו חייבה תורה ולכך שפיר משחינן מכריסא דגם עי"ז איכא חבטא ותמה על הטור שכ' וא"א כ' כסברא הראשונה דהא מדברי הרא"ש אין הכרע דפוסק כרב זהו תוכן פירושו של הב"י בדברי הטור עיי"ש ולפ"ז אין כאן קושיא כלל דהא דפסק בסי' ת"י דלא משחינן מכריסא היינו משום דפוסק כרב דלהבלו חייבה תורה ולא לחבטו וא"כ ניהי דכי משחינן מכריסא שפיר איכא חבטא מ"מ בשביל זה לא מחייבינן לי' משום דקרקע עולם הזיקתו והבלא אין כאן כיון דאין הבור עצמו עמוק י"ט ולכך בעינן שיהי' הבור עצמו עמוק י"ט אבל לענין טריפות מה בכך שקרקע עולם הזיקתו סוף סוף חבטא איכא וכדמסקינן בסוגיין אליבא דר"נ ולכך פסק הטור ביו"ד דמשחינן מכריס' אך באמת זה אינו ויפה קא קשיא לי' להט"ז משום דפירושו של הב"י בדברי הטור אי אפשר להולמו כלל וכלל דלפי' הב"י יהי' דברי הטור סותרים זא"ז שם באותו סימן עצמו דאילו הכי מסיק הטור וא"א ז"ל כ' כסברא הראשונה והיינו דפוסק כרב דלהבלו חייבה תורה ולא לחבטו לפי פי' הב"י ואף כי הב"י כ' ע"ז שאינו יודע מנין לו מ"מ הרי חזינן דהטור ס"ל כן בדעת הרא"ש ואלו להלן באותו סי' עצמו סעיף י"ח כתב הטור וז"ל ורב אלפס פסק כרב והרמב"ם כשמואל ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וא"כ עדותו של הטור בדעת הרא"ש הוי עדות מוכחשת אלא ע"כ צריך לפרש דברי הטור דלא כהב"י רק דהנך דיעות דפליגי לענין נזיקין אי משחינן מכריסא לא תליין כלל בפלוגתא דרב ושמואל רק דגם לפי מאי דפסקינן כשמואל דבור שחייבה תורה הוא גם לחבטו אפ"ה ס"ל לדיעה א והסכים לזה הרא"ש לפי עדותו של הטור דלא משחינן מכריסא והיינו ע"כ משום דבכה"ג אפי' חבטא נמי ליכא ולא הויא חבטא כי אם באיכא י"ט בלי צירוף גובה רגלי הבהמה וא"כ הדק"ל דדברי הטור סתרן אהדדי אלא דלפ"ז הנה מלבד מה שהקשה הט"ז בדברי הטור עוד יש להבין טעמו של הטור בסי' ת"י דלמה לא משחינן מכריסא כיון דבסוגיין מסקינן דגם בזה איכא חבטא וגם כי לפלא הוא בעיני על הט"ז שעכ"פ הי' לו להביא דברי הב"י ולהשיג עליהן וכדכתיבנא:

ועכ"פ מאחר שנתברר לנו דקושיית הט"ז היא קושיא אלימתא הנה אין תירוצו בזה מספיק כלל דמש"כ הט"ז בשם רש"ל וז"ל דבצירוף י' עם רגליו אין המיתה מצוי' כ"כ ולכן אם מת חשיב לי' כאונס לענין תשלומין וזהו הטעם שפטור במיתת השור בפחות מי"ט וכ"כ הרמב"ם להדיא אבל לענין טריפות אין חילוק בזה ומ"מ פחות מי' עם הצירוף לא שייך בו צד מיתה וא"כ כל זמן שלא מתה לא מטרפינן אף אם לא עמדה עכ"ל והסכים לזה הט"ז ואני שמעתי ולח אבין דלפי דבריו דאף היכא דלענין תשלומין פטור משום דהוי כאונס מ"מ אפשר דלענין טריפות מטרפינן א"כ מאי מקשה רבא לר"נ ממתניתין דהי' פחותין מי"ט ונפל שמה שור או חמור ומת פטור לישני דשאני טריפות מתשלומין דאע"ג דלענין תשלומין פטור משום דהוי כאונס מ"מ לענין טריפות מטרפינן לה ומנ"ל לרבא להקשות לר"נ דאימא דס"ל הך סברא ותו לא ק"מ אלא ע"כ דאין שום סברא לחלק בין טריפות לתשלומין וכבר כתב ע"ז גם הכרו"פ שתירוצו הוא דחוק ובאמת דלא שייך ע"ז לומר שהוא דחוק רק כי הוא מופרך לגמרי ובכרו"פ תירץ ע"ז בתרי אנפי והנה בתירץ הא' כתב דהך דינא דמשחינן מכריסא הוי ספיקא ולכך לענין איסור אסורה ולענין תשלומין המוציא מחבירו עליו הראי' והא דלא משני הש"ס הכי לר"נ היינו משום דא"כ לא אתיא מתניתי' כסומכס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין דלדידי' חולקין מבעי' לי' ומתניתי' דריש פירקין דהפרה מוקמינן כסומכס וא"כ תיקשה רישא סומכס וסיפא רבנן ובתירוץ הב' כתב דהך מלתא דמשחינן מכריסא אינו בכל הבהמות רק דרובן אית בהו משום ריסוק אברים בכה"ג ומיעוטן אינם מתרסקין בכך ולכך לענין איסורא אזלינן בתר רובא ואסורה ובממון אין הולכין אחר הרוב עיי"ש בדבריו שהאריך בזה והנה גם לתירוצו הב' נמי ע"כ דצריכין למימר דהא דלא משני כן לר' נחמן משום דא"כ אתיא מתניתין דלא כסומכס וכמו שכחב בתיריץ הא' דאל"כ הדק"ל אמאי לא משני כן לר"נ ודו"ק:

אך באמת מלבד כי דבריו דחוקים בפשטא דשמעתין כמבואר לכל מעיין עוד יש להקשות על עיקר דבריו דלדבריו דמשווה להך מלתא לספיקא דדינא א"כ איך סתם הטור שפטור המזיק אא"כ יש בבור עצמו עומק י"ט ולא משחינן מכריסא ולא כתב דפטור משום דהוי ספיקא דדינא ונ"מ לענין תפיסה דאי תפס הניזק לא מפקינן מיני' לדעת הרי"ף ודעימי' וכמו שכן הוא מדרכו של הטור לכתוב כן בכל הספיקות דו"ק בדבריו בכל הלכות נ"מ ותשכח אע"כ דהא ליתא ולאו מטעם ספיקא פסק הטור כן רק דס"ל להטור דעיקר דינא הכי איתא דלא משחינן מכריסא ובזה אזדא לה כל מה שכתב בזה ותו דהך מלתא גופא דבספק השקול דאתילד בה ריעותא מחיים להוי טריפה ולא אמרינן אוקמא אחזקתה דמעיקרא וכשירה אשר מוכרחין אנו לומר כן לתירוצו הא' נמי לא ברירא מלתא כ"כ והרבה האריכו בזה רבותינו האחרונים הפר"ח בסי' כ"ט והתבו"ש שם והכרו"פ עצמו בסי' נ' וגם אנכי ת"ל הארכתי בפרט הזה טובא בתשובה אחת בנידון עגונות והעלתי שמה בראיות ברורות דלא מחזיקינן מאל"א ואפי' באותו איסור עצמו עיי"ש במש"כ ולפ"ז בספק השקול כהך שכ' הכרו"פ וודאי דמוקמינן אחזקתה דמעיקרא וכשירה ואכמ"ל בזה א"כ אין מקום לתירוצו הא' כלל ועוד לא ידענא מי הכריחו להטור לחלק בזה ולהוציא דברי הש"ס מפשטן וניהו דהכרו"פ הוא מוכרח לזה בכדי לתרץ דברי הטור אבל הטור עצמו מי הכריחו לזה ועוד יש להשיב על עיקר תירוצו הב' כיון דאפי' בנפלה ממקום שגבוה י"ט מבלי צירוף רגלי הבהמה נמי וודאי דאיכא מיעוטא דאינן מתרסקין תדע דהא מהני שהיית מעל"ע ובדיקה או הלכה וא"כ אס"ד דבצירוף רגלי הבהמה תו איכא מיעוטא דאינם מתרסקין והיינו ע"כ מאותו רובא דמתרסקין בגובה י' ממש איכא נמי מיעוטא דאינם מתרסקין בגובה י"ט בצירוף גובה הרגלים וכיון שכן תו ליכא רובא לאיסורא דצירוף תרי מעוטי לגבי רובא וודאי הוי כפלגא ופלגא ואזדא לה מש"כ הכרו"פ דלענין איסור אזלינן בתר רובא דהא בכאן ליכא תו רובא לאיסורא והך שכתבנו דצירוף תרי מיעוטא לגבי רובא הוי כפלגא ופלגא מלבד שהסברא נותנת כן הנה עוד קצת יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בברכות בפ' אלו דברים (נ"ג) ת"ר הי' מהלך חוץ לכרך והריח אם רוב ישראל מברך אם רוב א"י אינו מברך ר' יוסי אומר אפי' רוב ישראל אינו מברך מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים ופריך אטו כולהו לכשפים מקטרות ומשני איכא מעוטא דלכשפים ואיכא נמי מעוטא דלגמר את הכלים אשתכח דרובא לאו לריחא עביד ולא מברך ע"כ ורצה לומר משום דהוי תלתא מיעוטא מיעוטא דא"י ומיעוטא דלכשפים ומיעוטא דלגמר את הכלים ובתלתא מיעוטא תו הוי רובא דלאו לריחא וכיון דבג' מיעוטא הוי רובא א"כ ממילא משמע דב' מיעוטי הוי כפלגא ופלגא ותו ליכא רובא לאיסורא כמש"כ הכרו"פ והרבה יש לעיין ולפלפל בזה ואכמ"ל והאמת כי כל מה שכתבתי בסתירת דבריו הוא רק לרווחא דמלתא אבל באמת א"צ לכל זה כי הדברים מצד עצמם דחוקים מאוד בשמעתין וכמש"כ וא"כ הדרא קו' הט"ז לדוכת' מבלי שום תירוץ נכון המתקבל על הדעת אך האמת יורה דרכו כי דברי הטור בסי' ת"י המה מכוונים לדברי הרשב"א בחידושיו למ"ס ב"ק שכ' וז"ל מסתברא לי דלאו למימרא דמתני' דתני עשרה והי' פחותין מעשרה דווקא דאיגנדר אגנדורי הא נפל כדרכו אפי' בשתא סגי אליבא דשמואל דא"כ לפלוג לתני בדידה בד"א במתגלגל אבל נפל כדרכו אפי' בששה חייב ועוד דא"כ אפי' אגנדור ונפל לתוך ו' ומת ליחייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס בגינדור וליחייב ועוד שהרי בור בור כתוב אחד למיתה ואחד לניזקין ואמרינן מה בור להמית אלמא בור של נזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורי' חרש שוטה וקטן נופלין הן כדרכם דרך הילוכן ולא דרך גינדור אלא נ"ל ה"פ דמתני' דלתשלומין ואיכא מגינדור דאין בו כדי להמית בפחות מי' לפיכך שנינו עשרה ולומ' שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפי' בגינדור כנ"ל עכ"ל הרשב"א בחי' למס' ב"ק ולפ"ז גם הרא"ש והטור ס"ל כן כדבריו דהתורה לא חייבה רק בבור שיש בו לעולם כדי להמית אפי' בגינדור ולכך שפיר פסק הטור בשם הרא"ש דלענין תשלומין לא משחינן מכריסא וטעמא דהא מלתא אפשר לומר משום דהתורה לא חייבה רק היכי דאיהו עביד שיעור מיתה בלתי סיוע מאחרים משא"כ היכי דלא הוי שיעור מיתה רק בצירוף גובה רגלי הבהמה בזה לא חייבה התורה אמנם כל זה הוא לענין תשלומין משא"כ לענין איסורא וודאי דמוכח מהא דר"נ דהיכי דהוי גובה י"ט בצירוף גובה רגלי הבהמה הוי חבטא ואסורה לכך שפיר פסק הטור ביו"ד דמשחינן מכריסא ואסורה שוב מצאתי בשטה מקובצת לב"ק שהביא להדיא בשם הרא"ש כדברי הרשב"א שכ' וז"ל וכן פי הרא"ש דאיגנדור פי' לא חייב התורה כורה בור אלא א"כ ראוי השור שנופל בו למות באיזה ענין שיפול אף בגינדור עכ"ל הרי להדי' כמו שכתבתי וזהו שכ' הטור וא"א כ' כסברא הראשונה ובחנם כ' עליו מהרש"ל שאפשר שהי' לו בקבלה כן כי כן הוא מבואר להדי' בדבריו שהביא הש"מ ואף שפירושם בלשון הש"ס הוא דחוק קצת מ"מ אחרי שהרא"ש עצמו כ' כן להדי' שוב אין לחפש אחרי תי' אחרים בדבריו במה שלא כיון לזה וזה ברור ואמת מיהו כל זה הוא לשיטת הטור אמנם הרמב"ם ס"ל דל מצרפינן גובה רגלי הבהמה לי"ט אף לענין טריפות וכמו שכתבנו לעיל וא"כ דבריו אינם מתישבים במה שכתבנו בשיטת הטור ונראה דהי' קשה לי' להרמב"ם קושיית הרשב"א שכתבנו לעיל דא"כ אפי' איגנדור ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ופירושם של הרשב"א והרא"ש בהא דמוקי למתניתין באיגנדור הי' נראה לי' להרמב"ם דחוק בלשנא דהש"ס ולכך הוכרח הרמב"ם לפרש דלפי מאי דמוקמינן מינן למתניתין באיגנדור אליבא דר"נ א"כ ע"כ דס"ל לר"נ דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפלוגתא דאמוראי היא בש"ס במס' ב"מ דף מ"ב ולכך שפיר מצינן לאוקמי למתניתין באיגנדור ובלא איגנדר אה"נ דמחייב אף בעמוק ששה משום דמצרפינן גובה רגלי הבהמה לי"ט ומ"מ באיגנדור אם נפל לתוך ששה ומת פטור משום דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס ובהא ס"ל לר"נ דפטור משא"כ לפי מאי דקיי"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכדפסק הש"ס להדי' במס' ב"מ כמ"ד חייב א"כ לא מצינן למסבר כר"נ דמשחינן מכריסא דתורא דא"כ תיקשה דאפי' איגנדור ונפל לתוך ששה ומת ליחייב משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא ע"כ דלא קי"ל כר"נ בהא מלתא דס"ל דמשחינן מכריסא דתורא והש"ס הוכרח לשנויי כן אליבא דר"נ ולאוקמי לר"נ דלא כהלכתא משום דאל"כ תקשה עליו מברייתא דמעקה ומתניתין דמצריך י"ט דווקא ולא ניחא לי' להש"ס לאוקמי אליבא דמסקנא למתניתין כרב דלהבלו חייבה תורה ולא לחבטו ולכך בעינן י"ט משום דר"נ תלמידי' דשמואל הוי ומסתמא כוותי' ס"ל אבל אנן דקיי"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב א"כ לא קיי"ל כר"נ בהך מלתא דמשחינן מכריסא דתורא ובאמת לשנא דהש"ס הכי דייקא דקאמר אלא היינו טעמא דר"נ קסבר כו' והאי קסבר לשנא יתירא הוא ומשמע דר"נ סבר כן אבל אנן לא קי"ל כוותי' בהא מלתא ולכך שפיר השמיט הרמב"ם להך דינא לגמרי ולא כתבו גם לענין טריפות כנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם ועיין מיהו אעפ"י שהראנו ת"ל פנים מסבירות להלכה בדברי הרמב"ם מ"מ לדינא לא קיי"ל כוותי' לענין טריפות כיון שרוב הפוסקים חולקים עליו בזה כמבואר בדברי הם יעויין בהם ואין לסמוך על דברי הרמב"ם להקל בזה ח"ו כלל רק שלענין נזקין הדבר ברור דלא משחינן מכריסא דתורא כיון שהרמב"ם והרשב"א והטור והרא"ש סברי הכי וה"ל הרמ"ה יחיד לגבייהו ובפרט שפשטי השמועות דכולה מס' דב"ק משמע כוותייהו וכמו שדקדק הרשב"א מהא דשור חש"ו וסומא ומהלך בלילה דמשמע וודאי שנפל דרך הילוכו דבמגנדור א"כ מה לי שור חש"ו או פיקח ואפ"ה בעינן י"ט דווקא ועכ"פ הא וודאי דהיכי דגם בצירוף גובה רגלי השור נמי הוי פחות מי"ט וודאי דליכא למיחש משום נפילה כלל לכ"ע וכיון דלית בזה משום נפולה א"כ ממילא משמע דלית לן למיחש לשום חשש טריפות מכל הח"י טריפות כמו בעמדה והלכה כן נראה פשוט:

השמטה:

שייך לדין חשש שאלה

ובס' כנסת יחזקאל ג"כ רצה להוכיח כדעת הב"ש דאי אמרת סי' דרבנן א"כ מלתא דפשיטא הוא דחיישינן לשאלה דאלת"ה קשיא דאביי אדאביי דהא רבא בב"ב (קע"ב) לא חייש כלל לנפילה אפי' לנפילה דרבים ואפ"ה חייש לשאלה להך לישנא דסד"א א"כ ש"מ דחשש שאלה הוא יותר ראוי לחוש אליו מחשש נפילה וא"כ אביי דס"ל התם דחיישינן לנפילה דרבים עכ"פ א"כ מכ"ש דאית לי' לחוש לשאלה וא"כ אי ס"ד דלהך לשנא דס"דר ל"ח לשאלה ואביי הא מוקי למתני' דידן דס"ל דס"דר ומסתמא הכי ס"ל כדתני' במתני' וא"כ ל"ח לשאלה והא ליתא דכיון דחזינן לי' דחייש לנפילה וא"כ מכ"ש דאית לי' למיחש לשאלה אלא ע"כ צ"ל כדעת הב"ש דלהך לשנא דס"דר וודאי דחיישינן לשאלה עכ"ד ולענ"ד דג"ז אינו ראי' כלל חדא דמאן יימר לן דרבא לפי האמת א"ל דחוששין לשאלה עד דנידוק מיני' דשאלה הוא ק"ו מנפילה אימא דרבא לפי האמת א"ל עיקר כהך תי' בתרא דמשני כליו בחוורי וסומקי וצ"ח לשאלה וכדבעינן למימר לקמן וא"כ חין כאן ק"ו כלל ועוד דטובא איכא לחלק בינייהו גם בסברא דאימא דשאני שאלה שמקפיד על בגדיו וכליו שהוא לבוש בהן מלהשאילם לאחר להשתמש בהן שלא יתלכלכו ושלא יתטנפו ולא יתקלקלו משא"כ נפילה דהוא שלא מדעתו ומאי ה"ל למיעבד וגם בהיפוך נמי יש לומר דנפילה לא הוי חששא כ"כ כמו שאלה משום דמיזהר זהירי בהו אינשי ואיזהו שוטה המאבד כו' וכיון דאיכא סברא לכאן ולכאן א"כ לא תלי זה בזה כלל דברווחא י"ל דרבא חייש לשאלה טפי מנפילה משים דמזהר זהירי בהן דאביי חייש לנפילה טפי משים דמקפיד על מלבושיו שלא יתטנפו ואינו משאילם. ועי"ל והות העיקר לענ"ד דהא דאביי חייש לנפילה היינו לענין להוציא ממון מיד המוחזק וס"ל לאביי דממונא חמיר טפי דהא בממון אין הולכין אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ולענין איסוא באמת ס"ל לאביי דל"ח לא לשאלה ולא לנפילה וכן בממונא היכי דליתא לחזקת ממון כגון גבי אבידה דהמוצא לא מקרי מוחזק נמי ל"ח לא לשאלה ולא לנפילה וטעמא דכולהו משום דילפינן מחמור בסי' אוכף תו בעידי אוכף להך לשנא דס"דר ש"מ דלא חששה התורה לא לנפילה ולא לשאלה אלא שעכ"ז היכי דאיכא חזקת ממונא נגדה ליכא למילף מהכא משום דל"ח באבידה היינו משום דליכא חזקת ממון ואזלינן בתר הרוב ורוב כלים שביד האדם הן שלו ואינם שאולים וכן רובא מזהר זהירי בנפילה אבל להוציא ממון מיד המוחזק כיון דקיי"ל דאין הולכין בממון אח"הר א"כ חיישינן לנפילה ושאלה אף דהוי מיעוטא ואף דבב"מ (כ ב) קאמרינן היכי פשיט מר איסורא מממונא כו' היינו לענין החזרת אבידה ומתקנחא דרבנן וכמש"כ התוס' שם ד"ה וא"ת עיי"ש ועוד יש להוסיף על דבריהם דהא באמת בעי רבא למיפשט מדמחזירין שטר בסי' ש"מ דסי' דאורייתא אלא דלפי האמת כיון דחזינן דרבא גופי' מספקא לי' בהכרח צריכינן למימר דלא פליג רבנן בתקנתייהו וכיון דתקינו להחזיר אבידה בסי' לא הוציאו גם שטר מכללם ולכך שפיר פריך היכי פשיט מר איסורא מממונא דאימא דהא דמחזירין מעשה ב"ד הוא מדרבנן כמו שתיקנו כן בכל השטרות להחזיר בסי' אבל בההוא שטרא דכתוב בי' ממך דאיירי בי' בב"ב כיון דע"ז לא הי' שים תקחז"ל ממילא נשאר על ד"ת דחיישינן לנפילה ואפשר דה"ה לשאלה ומשום דלא אזלינן בתר רובא ורבא ס"ל דנפילה לא הוי חשש כלל משום דמזהר זהירי בי' והוי כמו מיעוטא דמיעוטת דגם בממון ל"ח לזה וכמו נפילה דיחיד לאביי ולשאלה ס"ל דאיכא למיחש אפי' באיסורה ובאבידה דליכא חזקת ממון כנגדה והיינו משום דלא חשיבא לי' לרבא כלל וחמור בסי' אוכף הוא משום דאוכף צא משאלי אנשי דאוכף מסקב לי' לחמרא וא"כ אזדא לה הוכחתו מכל וכל וזה ברור לענ"ד:

ומש"כ דהמוצא לא מקרי מוחזק מבואר כן להדיא בתי' הריטב"א בחולין צ"ו שכ' וז"ל ויש לפרש דמעיקרא הוי ס"ד דמאי דלא מהדרינן לע"ה בט"ע לאו משום דחשדינן לי' למשקר דא"כ בשבועה מיהו ליהדר לי' כיון שאין אנו מוציאין אותו מרשות בעלים אלא טעמא כו' הרי מוכח להדיא מדבריו דהמוצא לא מקרי מוחזק מדקאמר שאין מוציאין אותו מרשות בעלים וה"נ מוכח מדברי התוס' שם בד"ה פלניא כו' שכתבו וז"ל וא"ת התיר מחזירין שט"ח בסי' והא אי אתו סהדי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן מיני וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלו הוא מהדרינן לי' שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סי' דה"נ לא הוי מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סי' והאי סי' דפלניא הוא עכ"ל אלא שדבריהם צריכין שם ביאור קצת והוא דע"כ צ"ל דקושיית התוס' לא קאי רק להך לשנא דסד"א דאלו להך לשנ' דסד"ר אין כאן קושי' כלל דה' כבר רצה רבא להוכיח מזה מהא דמחזירין שטר ע"י סי' דסד"א משום דבשטר לא שייך לומר ניחא לי' ללווה כו' ולפי האמת דנאדי רבא מפשיטיתי' דילי' ע"כ צ"ל כיון דתיקון רבנן להחזיר כל אבידה ע"י סי' גם שטר לא הוציאו מכללם משום דל"פ רבנן בתקנתם וכמש"כ לעיל וא"כ לא מקשו התוס' מידי אע"כ דקושיית התו' לא קאי רק להך לשנא דסד"א והיינו משום דההיא סוגיא אזלא להך לשנא דסד"א דאל"כ לא הוי מסתפק רבא לומר מריש ה"א דסימנא עדיף מטב"ע והא דלא קשיא להו להתוס' מכל מיני אבידה שמחזירין ע"י סי' ולא מקשו אלא משטר דווקא צ"ל דבסתם אבידה הוי ניחא להו משום דהמוצא לא מקרי מוחזק וכיון דאין כאן הוצאות ממון מחזקת בעלים לכך סמכינן שפיר אסימנים אבל שטר דעי"ז יוציאו ממין לכך הוי מסתבר להו בקושייתם דלא מהני סי' לזה דהוצאות ממון מיד הלוה שהוא מוחזק בו דמי לפלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא כו' וכמו דפשיטא להו דפלניא דהאי סימנא והאי סי' לוה מפלוני דלא מפקינן והיינו ע"כ משום דמדמי לה לפלניא דהאי סי' והאי סי' קטיל גברא דאמרינן בשמעתין והיינו משום דהוצאות ממון מיד המוחזק חמיר טובא ולא בעינן לסמוך על סי' וגם צ"ל שאין כוונתם להקשות על גוף דין השטר שמחזירין ע"י סי' להך לשנא דסד"א דמנ"ל זה דאימא דהתורה לא איירי רק בסתם אבידה שאין המוצא מוחזק אבל מנ"ל למילף מהכא לענין החזרת שטר שיש בו הוצאת ממון מיד המוחזק דזה וודאי אינה קושיא כלל דכיון דהתורה סתמא כתבה וכן תעשה לכל אבידת אחיך גם שטר לא נפיק מכללו דכל היכי דמנו דממעטינן שטרות כמו לענין אונאה והקדש ושבועה בהדיא מיעטה התורה מיתורא דקראי כדאמרינן בב"מ נ"ו ע"ש אבל הכא גבי אבידה כיון דאין שום מיעוט על שטרות ממילא גם שטר נכלל בכלל כל אבידות אחיך אע"כ צ"ל דכוונת קושייתם הוא להקשות בהיפוך על האי דינא דפלניא דהאי סי' והאי סי' קטל גברא דאמרינן בשמעתין דכיון דמחזירין שטר ע"י סי' מדאורייתא אף שהוא להוציא ממון מחזקת הלוה א"כ אמאי לא מהני סי' גבי פלניא דהאי סי' והאי קטל גברא או לוה מפלוני וע"ז קמתרצי דמ"מ גם שטר אין אדם מוחזק בו ולא מקרי הוצאות ממון מיד הבעלים דהא לא על עיקר הממון אנו דנין רק על גוף השטר וגוף השטר הוא שווה לשאר אבידות שאין בהם הוצאות ממון מחזקתו ואף דממילא יהי' נמשך מזה הוצאות ממון מיד הלוה מ"מ עתה אין אנו דנין על הממון רק על גוף השטר כנ"ל פשוט בכוונתם ועכ"פ למדנו גם מדבריהם דהמוצא לא מקרי מוחזק:

וכבר עמד על חקירה זו דהמוצא לא מקרי מוחזק בנו"ב חנינא אהע"ז סי' ס' ומייתי לה מהתוס' סוף פ"ק דכתובות ד"ה להחזיר לו אבידה ומהב"ש סי' ד' ס"ק נ"ו והנה חתנו הגאון מ' יוסף הקשה ע"ז מהא דאמרינן בב"מ איבעיא להו סי' דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' הא אי סימנים מדאורייתא ע"כ ילפינן לה משמלה וא"כ אימא שאני אבידה שהמוצא לא מקרי מוחזק משא"כ להחזיר גט אשה שהוא להוציא מחזקת אשת איש א"כ מנ"ל דמהני סי' ומה שרצה הנו"ב לתרץ זה מתוך פלפולו שהעלה שם דאי סי' דאו' שפיר מקרי המוצא מוחזק מלבד שדבריו דחוקי' בזה הנה הוא נסתר מדברי התוס' חולין שכתבנו וגם עיקר קושיית חתנו יש ליישב עפ"י דברי התוס' שכ' בהחזרת שטר דלא מקרי הוצאת ממון מיד המוחזק שעתה אין אנו דנין על המעות רק על גוף השטר וכבר כתבנו דהחזרת שטר הוי דאורייתא אי סי' דאורייתא דלא נפקא מכלל כל אבידת אחיך וא"כ ה"ג גט דכוותי' כיון דמיירי בשליח שאיבד וכמו שפירש"י שם א"כ אין אנו דנין על גוף הגירושין רק על גוף הגט ואף דממילא יהי' נמשך מזה הגירושין ל"ל בה כמו דלא איכפת לן בהחזרת השטר אף דממילא יהי' נמשך מזה הוצאות ממון מיד הלוה וא"כ קושייתו מעיקרא לא קשה כלל ואף שיש לחלק דשאני שטר שאינו רק לראי' משא"כ גט שהוא גוף הגירושין מ"מ מי הוא המכריחנו לחלק כן ולהקשות אלא דאי קשי' הא קשיא הא דמייתי עלה למיפשט מההיא דכל שיש סי' בגופו ובכליו והתם וודאי דהוי לאפוקי מחזקת א"א מיהו בעיקר קושייתם נלענ"ד בפשיטות דסביר' לי' להש"ס דאי סי' דאורייתא הא דמחזירין ע"י סי' ול"ח לדלמא אחרמי סי' כסי' היינו משום דזהו מיעוטא שיתרמי סי' כסי' ואנן אית לן למיזל בתר רובא ולכך מחזירין ע"י סי' דאל"כ מה בכך דהמוצא לא מקרי מוחזק מ"מ כיון דשמלה זו יש לה תובעים בוודאי וא"כ איך מהדרינן לה ע"י סי' שמא יבא מי שהוא שלו ויביא עדים אע"כ משום רובא הוא דמהדרינן ול"ח למיעוטא דיתרמי סי' כסי' וכיון שכן הוי פשיטא לי' להש"ס דאפי' נגד חזקת א"א נמי מהני דהא רובא וחזקה רובא עדיף רק לענין להוציא ממון מיד המוחזק הוא דלא מהני סי' משום דאין הולכין בממון אחה"ר וכן נמי לענין פלניא דהאי סי' והאי סי' קטל גברא משום חזקת גופו שלא שלא יהא ממונו חמור עליו מגופו כנלע"ד פשוט:

ובזה מיושב נמי מה שדחקו עצמם התוס' ביבמות (קט"ו ב') בד"ה אימא אתרמויי אחרמי וז"ל הכא משמע דמדה ומנין לא הוי סי' והא דאמר באלו מציאות מדמשקל הוי סי' מדה ומנין נמי הוי סי' התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע במדה זו עכ"ל ודבריהם דחוקים בזה כמבואר ולפמש"כ מיושב היטב דדיוקא לענין אבידה דליכא הוצאות ממון מחזקתו סמכינן אסי' של מדה ומנין משא"כ כאן שהוא להוציא ממון מחזקתו והא דקאמר הגמ' אימא אתרמויי אתרמי לאו למימרא דלא הוי סי' כלל אפי' סי' אמצעי שמחזירין עליו אבידה אלא לומר דמהך חששא דאימא אחרמויי אתרמי לא הוי סי' מובהק ביותר דסמכינן עלה אפי' אי סי' דרבנן דאי הוי סי' מובהק ביותר תו הוי כעדים וכמו שהבאתי לעיל בשם רש"י דאין לך עדות ברורה מזו ולכך אפי' לענין הוצאות ממון מחזקתו נמי הוי מהני וכ"כ להדיא הריטב"א בחי' למס' יבמות וגם יתר הסוגיא שם ביבמות הא דאמר רבא מנא אמינא לה מהני שטרא דנפקי במחוזא וכתוב בהו חבי בר ננאי וננאי בר חבו שנדחקו שמה רש"י ותוס' בפירושא לומר דמדמה רבא ממון היכא דהוחזקו לאיסורא היכא דלא הוחזקו עיי"ש ברש"י ותוס' ולפמש"כ א"צ לכ"ז ויען כי הדברים מבוארים באריכות בה בהרמב"ן במלחמותיו ובחי' למס' יבמות ובחי' הרשב"א והריטב"א אין מהצורך לכפול הדברי' שנית והרוצה לעיין יעיין בדבריהם:

ומכאן תשוב' למש"כ במשאת בנימין סי' מ"ד וסי' מ"ג דסי' מנין הוי סימן מובהק להתיר אשה עלי' ומוכח מדבריו דחשיב לי' סימן מובהק ביותר וסמכינן עלי' אפי' אי אמרינן סד"ר ויליף לה מהא דששים בני אדם שהיו מהלכין לכרך ביתר שהתירו נשותיהם. וע"כ דמשום סי' מנין התירו ונמשך אחריו הרב בספר עבודת הגרשוני בתשובותיו סי' ע"ב עיי"ש וכמו כן ראיתי בס' פני יהושע בחלק אהע"ז סי' ז' שפי' למש"כ הרמב"ם בפ' י"ג מהל' גזילה הסימנים המובהקים סומכין עליהם ודנין עליהם דין תורה בכ"מ והמדה או המשקל ומנין סי מובהקים הם דכוונתו לסי' מובהקים ביותר דסמכינן עלייהו אפי' אי סי' דרבנן דהא הרמב"ם ס"ל דסד"ר לפי שיטת הכ"מ בפירושו וא"כ ע"כ מש"כ שדנין עליהם דין תורה בכ"מ היינו על סי' מובהקת ולפ"ז פי' גם סוף דבריו שכ' דמדה ומשקל ומנין הוי סי' דכוונתו ג"כ שהם סי' מובהקים ביותר והיינו נמי כדברי המ"ב דמנין הוי סי' מובהק ביותר ובגמ' משוי להו למדה ומשקל להדי מנין כדאמרינן ומדמדה ומשקל הוי סי' מנין נמי הוי סי' ותמהני על תלתא גאוני עולם אלו איך נעלם מהם דברי הריטב"א אלו דמוכח מדבריו דמנין לא הוי סי' מובהק ביותר דא"כ הוי מהני גם להוציא ממון מחזקתו ודברי הריטב"א הם ברורים בפי' סוגיא דשמעתין דמס' יבמות וכמש"כ:

ועוד נלענ"ד להוכיח כן מש"ס ערוך במס' ב"מ (כח א) אהא דאמר רבא התם אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות ה"נ דניחא לי' ללוה כו' אלא ע"כ דסד"א והא התם גבי תכריך ואגודה הוי מנין סי' כדאמרינן להדיא שם (כ' ב') מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפי' תרין נמי אלא כדאמר רבינא טבעא מכריז ה"נ שטרי מכריז וא"כ לדברי המ"ב דמנין הוי סי' מובהק ביותר וסמכינן עלה אפי' אי סד"ר א"כ מאי מייתי רבא ראי' מהך דתכריך של שטרות לאוכחי מינה דסד"א הא אפי' אי סד"ר נמי סמכינן עלה כיון דהוי סי' מובהק ביותר אלא ש"מ דסי' מנין לא הוי רק מסי' אמצעיים גם בלא"ה פשטא דסוגיא דב"מ לא משמע הכי דהא מעיקרא קמיבעיא להו אי מנין הוי סי' כלל אפילו מסי' אמצעיים דמחזירין אבידה עליהם וא"כ נהי דפשיט לבסוף דהוי סי' הא פשיטותא לא הוי אלא מדמשקל הוי סי' להחזיר אבידה וא"כ מנ"ל למימר דהוי סי' מובהק ביותר והך ברייתא דששים בני אדם שהלכו לכרך ביתר ע"כ צ"ל דלאו מטעם מנין התירו דא"כ אמאי לא מייתי האי ברייתא למפשט מיני' האי איבעיא אי מנין הוי סי' א"ל וכבר נאמרו בה פירושי' רבים בדברי הראשוני' והעיקר דמיירי שהעכו"ם שהעיד ידענו שיצא עמהם ומעשה שהי' בששים הי' ולכך אין להוכיח משם דמנין הוי סי' כלל:

ואפשר דהרב בעל מ"ב לאו על סי' מנין בלחוד קאמר דהוי סי' מובהק אלא בצירוף סי' מקום שהזכיר שם בדבריו ואזיל לשיטתו שם בתשובה הנ"ל דס"ל דצירוף סי' אמצעיים חשיב למהוי סי' מובהק אלא שמלשונו שם לא משמע כן דמפשט לשונו שם משמע שלא הצריך מקום רק שעי"ז יתברר סי' המנין שאם לא נמצאו במקום אחד נמצא שאין כאן סי' מנין כלל ועוד דעיקר סי' מקום לא הוי אלא במצמצם המקום בפרטות אבל אם אומר שנאבד לו אבידה בלכתו בדרך מעיר פלוני לעיר פלוני ומכש"כ אם הוא מרחק רב כמה פרסאות מלתא דפשיטא הוא דלא הוי בכה"ג המקום סי' כלל ועיקר סי' מקום המוזכר בכולי פרקין דאלו מציאות לא הוי אלא בדרך הינוח עיי"ש במה שאמר רב זביד משמי' דרבא הלכתא כריכות בר"ה הא"ש ברה"י אי דרך נפילה הא"ש אי דרך הינוח נוטל ומכריז וכ"כ שם להדיא הנ"י ואסיקנא דמקום הוי סי' ומיהו בנפילה לא הוי מקום סי' עכ"ל עיי"ש ועוד דדברי הרב בעל פני יהושע אי אפשר לפרשם ע"ד זה כלל:

לכ"נ ברור דמנין לא הוי סי' מובהק ביותר וכן הוא דעת הכ"מ בפי"ג מה' גזילה דאף שגם הוא מפרש לתחילת דברי הרמב"ם דמיירי בסי' מובהקים ביותר מ"מ דחק עצמו לפרש סוף דבריו שכ' והמדה והמשקל והמנין סי' מובהקים הם דכוונתו על סי' אמצעיים שמחזירים עליהם אבידה וע"כ משום דפשיטא לי' להכ"מ דהנך לא הוי סימנים מובהקים ביותר וכן הוא דעת הש"ך סי' רס"ז ס"ק י"ב י"ג דמדה ומשקל לא הוי סי' מובהקים ביותר וא"כ ה"נ מנין דכוותי' דהא בגמ' למדו דין מנין ממדה ומשקל גם הט"ז באהע"ז סי' י"ז ס"ק י"ח השיג בזה על המ"ב אלא שלא כ' שום אחד מהראיות שכ' רק דמסברא בעלמא אמרה להך מלתא כיון דהגמ' בתחילה הי' מסתפק אי הוי סי' כלל איך ניקל אנן ונאמר דהוי סי' מובהק ביותר וזה אינו מוכרח דהא חזינן לענין שומא דלחד לשנא איפלגו אי הוי סי' כלל ולאידך לשנא איפלגו אי הוי סי' מובהק ביותר וא"כ אמאי לא נימא כי גם לענין סי' דמנין דאף דמתחלה נסתפק הש"ס אי הוי סי' כלל מ"מ כיון דחזינן בהך עובדא דששים בני אדם שהתירו נשותיהם משום סי' מנין לדעת הרב במ"ב א"ל למימר דלפי האמת הוי סי' מובהק ביותר אבל מה שהקשינו קשיא לכך נראה עיקר להלכה ולמעשה דמנין לא הוי סי' מובהק ביותר:

תשובה

א' מחתן המחבר מש"כ לרב אחד וגוף המעשה יתבאר מתוך התשובה

בדבר מה שרצה כת"ר לחדש כאן בעובדא דידן כיון דבשעה שהגידה האם של האשה בפה שהוא בעצה של האשה הזאת לא אמרה האשה אז התירוני לינשא ואח"כ כשבאה למחניכם לא אמרה ג"כ התירוני להנשא רק תבעה כתובתה תו אינה נאמנת כשאר ע"א דמהימן בעדות אשה לומר מת בעלה של פלונית דבעינן דווקא שתאמר התירוני להנשא אף בע"א וכ"ז שלא אמרה התירוני להנשא לא מהני עדותו של ע"א וטעמו בזה כיון דכל עיקר מה שאמרו חכמים שתועיל ע"א בעדות אשה הוא מטעם דדייק' ומנסבא לכך בעינן דווקא שנדע שרוצה האשה לינשא וכל זמן שאין אנו יודעין שרוצה להנשא לא שייכא סברת דייקא ומנסבא ויסוד ראייתו הוא מדברי רבינו ירוחם שהביאו הרמ"א דבשוטה שאינה יודעת בטיב נשואין ואלמנות אינה נאמנת לומר מת בעלי וכ' ע"ז הגר"א דטעמא הוא משום דלית כאן סברת דייקא ומנסבא זהו תורף דבריו ולדעתי קשה מאוד לפ"ז דא"כ היכי דידעינן בוודאי שלא דייקא כלל ולא שאלה אצל שום אדם אודות בעלה כגון שלא היה לה פנאי כלל או דידעינן שהלך בעלה למדה"י ולא היה כאן שום איש ממדה"י לא נתירוה להנשא והא מעשים בכל יום שמתירין אותה תיכף שבא העד ואמר שמת בעלה אם כבר עברו עליו ג' חדשים מתירין אותה להנשא ובאמת כבר עמד על חקירה זו הרב בנוב"ק בתשובה (כ"ז) ובתשובה (מ"ב) דמאי מועיל סברת דייקא ומנסבא הא אין מתירין אותה תיכף שבא העד אף בו ביום ופירש שם הרב בנוב"ק דה"פ אשה דייקא ומנסבא ולכך מתיירא העד להעיד שקר מפני שיודע שהאשה תידוק אחריו ויהי' מוחזק בשקרן ועיי"ש בדבריו והנה בגוף דבריו יש לדקדק טובא דלדידי' נצטרך לפרושי דהא דאמרינן ביבמות (צ"ג ע"ב) גבי ע"א ביבמה מהו טעמא דע"א משום דאיהי דייקא ומנסבא והכא כיון דזימנין דרחמה לי' לא דייקא ומנסבא ה"פ כיון דחזינן דרחמה לי' לא יתיירא העד מלהעיד שקר וכן נצטרך לפרושי הנך תרתי האיבעיות דגבי ע"א במלחמה וגבי ע"א בקטטה וזה דחוק טובא בין בלישנא דהש"ס דלא משמע הכי ובין בגוף הסברא דחיקא מלתא טובא לומר דהעד יודע מזה דרחמה לי' ולא יתיירא מלהגיד שקר או שיסמוך עצמו העד על זה שהאשה תאמר בדדמי ולא תידוק וכן גבי קטטה דחוק טובא לומר כן ועוד לדבריו היכי דידעינן שבא העד ממדינה אחרת ואינו יודע כלל אם הי' ביניהם קטטה או לא אז יהא נאמן גם בקטטה ולא מצינו שום פוסק שמחלק בכך:

ועוד יש להקשות לכאורה על דבריו מהא דאמרינן ביבמות (ךה ע"ב) אמרו לי' לר' יהודא מעשה בלסטים א' שיצא ליהרג במגיזת קפיטקיא ואמר להם לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה בכניסתו ללוד והשיאו את אשתו ע"כ והא התם כיון שיצא ליהרג אינו מתיירא מלהגיד שקר אף שיוודע שקרו בוודאי לא איכפת לי' במה שיוודע שקרו לאחר מיתה כמו דאמרינן בב"מ (דף ט"ז) איכא בינייהו דמית גזלן למ"ד ניחא לי' דלא לקריי' גזלנא הא מית לי' ועיי"ש ברש"י א"כ ה"נ כיון שיצא ליהרג בוודאי לא איכפת לי' במה שיוודע שקדו אח"כ ולדברי הנו"ב לית כאן סברת דייקא ומנסבא והאיך התירו לה לאשת שמעון בן כהן להנשא ואין לומר דהתם כיון שאמר כן בשעה שיצא ליהרג מהימן טפי דאין אדם משטה בשעת מיתה כדאמרינן במס' ב"ב דא"כ מאי הביאו שם חכמים ראיה לענין מי שאומר אני הרגתי את פלוני דמיירי אף בשעה שאינו יוצא ליהרג דלא שייך סברת אין אדם משטה גם דוחק לומר וליישב דס"ל להברייתא כרב יוסף בגיטין [כח] דבי דינא דעכו"ם עבידא דהדרי בהו ולא קטלי ולא ברירא לי' כולי' האי שיהרגו אותו דזה דחוק טובא ועוד דא"כ תקשה לרב יוסף בלשנא קמא דלא ס"ל הכי תקשה עליו מברייתא זו. אלא ע"כ דסברת דייקא ומנסבה הוא כפשוטו ולא כסברת הנו"ב אך באמת קושיא זו קשה גם על איבעיית הש"ס דמיבעי' לי' אי טעמא דע"א מהימן משום מלת' דעבידא לאגלוי' לא משקרי אינשי תפשוט דלאו מטעם זה סמכו על ע"א דא"כ אמאי האמינו לדבריו של הליסטים וע"כ נצטרך לתרץ ולחלק באיזה סברא בכדי שלא תקשה קושיא זו וכמו כן נוכל ליישב גם לדברי הנו"ב אך אף אם ניישב קושיא זו מ"מ דבריו דחוקים בפשטא דהש"ס כמש"כ לעיל אמנם לפע"ד נראה דאפשר לומר כמש"כ התוס' ביבמות (פ"ח) ד"ה מתוך חומר שהחמרת כו' דהא דע"א מהימן לענין עדות אשה לא הוי מדאורייתא רק דתקנת חכמים הוא להאמין לע"א עיי"ש בדבריהם וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמה פוסקים ס"ל דאף אם נאמר דע"א מהני מדאורייתא מ"מ הא דמהני עד מפי עד מפי עבד מפי שפחה וודאי דהוי מדרבנן וכבר האריך בזה בעל מראות הצובאות והסכים ג"כ דהוי תקנתא דרבנן א"כ וודאי דרבנן לא חילקו בתקנתם והאמינו לע"א אף היכי שלא שמענו מהאשה שרוצה להנשא מ"מ תיכף שהעד הגיד בפנינו שמת בעלה מחזקינן לי' במת וודאי וממילא היא מותרת להנשא וכן יש להוכיח קצח ממאי דאמרינן ביבמות (קי"ז ע"ב) עד א' אומר מת בעלה ונשאת וע"א אומר לא מת הרי זו לא תצא ואמרינן שם בגמ' דמאי נשאת היתירוה להנשא ומאי לא תצא מהיתירה הראשון ומדסתמה מתניתין התם משמע דאף אם תיכף יבוא העד השני קודם שהי' לה פנאי לדייק ואמר שלא מת עכ"ז היא מותרת להנשא ש"מ דלא איכפת לן במה שלא דייקא עדיין ומותרת לעלמא ועוד יש להביא ראי' מפורשת לזה מההיא דאמרינן בכתובות (ק"ז ע"א) גבי פלוגתא דרב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש היכי שהלך בעלה למדה"י דס"ל לשמואל דהיכי דלא שמעו בו שמת אין פוסקין מזונות ומותבינן שם על שמואל מהא דתנינן מי שהלך למד"ה פוסקין מזונות לאשתו אבל לא לבניו ובנותיו ומשני ר"פ כגון ששמעה בו שמת בע"א איהי דאי בעית לאנסובי בע"א מציא לאנסובי מזונות נמי יהבינן לה בניו ובנותיו דאיבעי למיחת לנכסיו בע"א לא מצי נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו ע"כ והנה התם בוודאי לא מיירי דבאתה לב"ד ואמרה התירוני להנשא דהא שמואל ס"ל בכתובות (נ"ד) דבתבעה לינשא אין לה מזונות ועיין רש"י בהשולח (דף ל"ה) דפי' וז"ל דגליא דעתה דבעי לאנסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר ארמולתיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל ועיין בפוסקים שהביאו ג"כ לדברי רש"י וכיון דהיכי דתובעת להנשא אין לה מזונות בוודאי מיירי התם שלא אמרה התירוני להנשא וגם אי אפשר לומר שבאתה תיכף לתבוע מזונות דא"כ אמאי מהמנינן לה כאן טפי מלענין כתובה אלא ע"כ דמיירי בסתם שאמר בתחילה מת פלוני ואח"כ באתה לתבוע מזונות ואפ"ה מחזקינן לי' במת וודאי ופוסקין לאשתו מזונות ש"מ דכל היכי שאמרה סתם מת בעלי ממילא היא מותרת להנשא אף שלא אמרה התירוני להנשא ודווקא כשבאתה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי הוא דלא מהימנינן לה וכן יש להוכיח ממאי דפרכינן שם ע"ב מברייתא דאשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאתה ואמרה מת בעלי רצתה נזונות רצתה נוטלת כתובתה ועיי"ש ודו"ק:

ומה שהביא כת"ר ראי' מדברי רבינו ירוחם הביאו הרמ"א (סי' י"ז סעיף מ"ג) דבעינן שתהי' יודעת בטיב נשואין ואלמנות לפע"ד טעמו של הרבינו ירוחם נראה פשוט דכיון שאינה יודעת בטיב נשואין ואלמנות הוי כשוטה בעלמא ואין בדברי' כלום וכמו שאין מאמינים לקטן שאומר מת בעלה של פ' וכמבואר להדיא בסי' (י"ז סעיף י"ג) דלא האמינו חכמים לעד אחד רק דווקא כשהוא בר דעת ולא כשהוא שוטה או קטן עיי"ש ולזה כיון גם הרבינו ירוחם ועיינתי בדברי הרבינו ירוחם עצמו משמע שם טפי כמש"כ:

וכיון שכן לית לן לחדש מסברא דנפשין הך חידושא דניבעי דווקא שתאמר להנשא אנא אף בסתם מתירין אותה להנשא ונותנים לה כתובתה וכמש"כ דתקנת חכמים הייתה כן שע"א יהי' מהימן לגבי עדות אשה ודייקא גבי ע"א ביבמה ובמלחמה ובקטטה הוא דמיבעי לי' להש"ס משום דחזינן דלא האמינו שם להאשה עצמה אפשר כמו כן לא נאמין לע"א:

ומתוך מה שכתבנו יתיישב לן היטב לשונם של הריטב"א והנ"י שכ' ח"ל ומסתברא דה"ה בהביאה היא ע"א לב"ד שמת בעלה תובעת כתובתה דאמרינן אדעתא דכתובה אתאי ע"כ הנה דייקו בלשונם לכתוב דווקא הביאה היא והנה מש"כ הח"מ בכוונתם דחיישינן שמא שכרתו להעיד וודאי דקשה כמו שהשיג עליו כת"ר דהריטב"א ס"ל דלא חיישינן לשכרתו כמו דמבואר בדבריו בסוגיא דקטטה גם דברי הב"ש (בס"ק קלב) יש לעיין שכתב שם דכוונת הריטב"א היא דחיישינן דמשום חימוד ממון לא דייקא ודמיא לע"א בקטטה ודבריו צ"ע במה שכ' ודמיא לע"א בקטטה דהא ס"ל להריטב"א דבעיין דקטטה נפשטה לקולא גם מש"כ דמשום חימוד ממון לא דייקא צ"ע דא"כ אף באמרה התירוני להנשא ותנו לי כתובתי איכא הך חששא דחימוד ממון ואמאי פסקו רוב הפוסקים לקולא ובאמת לא ידענא מדוע הוצרך כלל לזה ולא כתב כפשוטו בטעמו דהריטב"א דכיון דתובעת כתובה אין בדעתה להנשא ולית כאן סברת דייקא ומנסבא אמנם לפי דברינו אלה יהי' דברי הריטב"א מדוייקים דהיכא דבא העד מעצמו לב"ד והעיד שמת בעלה תו מהני עדותו לכל דבר רק דווקא היכי שהביאה העד לב"ד עבור כתובתה נמצא דעיקר בואו לב"ד הוא על עדות ממון ובזה וודאי דלא תקנו חכמים שיהא מהימן ע"א ושפיר דייק הריטב"א לכתוב הביאה העד לב"ד:

ובנידון גבי' מהלקוחות הנה בעל מראות הצובאות כ' דדין זה תלוי בפלוגתא של הר"ן והרא"ש גבי שליח שהביאו גט בא"י וביאר שם דבריהם דלדברי הר"ן שכתב שם בגיטין (דף נ"א) דלא שייך מדרש כתובה גבי שליח שהביא גט בא"י משים דהבעל יכול לערער ע"ז א"כ אף מב"ח דהבעל אינה יכולה לגבות דלא קרינן בי' לכשתנשא כו' כיון דיכיל לערער אבל היכי דגובאת מב"ח גביא נמי מלקוחות ולכך גבי ע"א מעיד שמת בעלה גובה גם מלקוחות אבל לדברי הרא"ש שכתב שם בפ"ק דגיטין (סי' י"ח) דגובה מב"ח א"כ ס"ל דשייך מדרש כתובה בזה ואפ"ה לא גביא מלקוחות ש"מ דס"ל דלא שייך מד"כ גבי לקוחות א"כ אף גבי ע"א מעיד שמת בעלה אינה גובה מלקוחות זהו תורף דבריו ולפע"ד צ"ע בזה דהא אמרינן ביבמות (ק"ו) אמרו להם ב"ש התרתם ערוה חמורה לא נתיר ממון הקל אמרו להם מצינו שאין יורדין לנחלה על פיו אמרו להם מספר כתובה נלמוד כו' הנה לפי מה דאמרו להם ב"ש ק"ו מערוה חמורה וודאי דגובה אף ממשעבדי דהא אף גביה ממשעבדי קל הוא מערוה חמורה דעריות חמור מגזל כדאיתא בב"ב ושייך בזה הק"ו דב"ש וא"כ וודאי דאף לפי הטעם השני שאמרו ב"ש מספר כתובה נלמוד ג"כ גובה ממשעבדי דלא מסתבר לומר שיהי' דין זה נ"מ בין אילו הטעמים ולא מיבעי' לפי דברי התוס' שם בד"ה וחזרו דלפי המסקנא ס"ל גם לב"ה להך ק"ו א"כ וודאי דגובה אף ממשעבדי אלא אף לפי אינך תירוצי שכ' התוס' דמצינן לומר דב"ה לא הודו להך ק"ו רק דחזרו להורות כב"ש מטעם מדרש כתובה מ"מ וודאי דב"ש לא חזרו בהם מהק"ו והא דלא איכפת להו בהך פירכא דפרכי להו ב"ה מאתין משום דאחין הוא מלתא בפ"ע ודווקא גבי דידה חשו ב"ש להק"ו כי היכי דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא ואיטלולא שכאשר תבא לב"ד להתבע לינשא לאחר יתירו לה והיינו משום דנאמין לה שמת בעלה וכאשר תבוא לתבוע כתובתה לא נאמין לה שמת בעלה והוי חוכא דלדבר חמור מהימן ולדבר קל לא מהמניא אבל לגבי אתין דהוי מלתא בפ"ע וגוף בפ"ע לא הוי כחוכא וכיון דלב"ש וודאי גביא ממשעבדי א"כ גם לב"ה גובאת ממשעבדי מדאמרינן וחזרו להורות כב"ש וכן יש להוכיח דלב"ש גביא ממשעבדי מדלא אמרו ב"ה לקוחות יוכיחו דהוי הוכחה מדידה גופא שאינה גובאת מלקוחות אלא ע"כ דבאמת גובאת לב"ש גם ממשעבדי וזו ראי' ברורה לפע"ד:

ועוד יש להביא ראי' ברורה מהא דמשני ר"פ בכתובות (קז י"א) כששמעה בו שמת בע"א איהי דאיבעית לאנסובי בע"א מצי לאנסובי מזוני נמי יהבינן לה והא התם וודאי דלאו מטעם מדרש כתובה קאתינן עלה דהא התם חיישינן שמא צררי אתפסה או משום מעשה ידיה השייכים לבעלה ואם נאמר דלא מת עדיין אזי אין לה מזונות מן הדין ואפילו הכי אמרינן דגביא מזונות מן הדין ועל כרחך צריך לומר דהטעם הוא כיון דחכמים האמינו לע"א או לה בעצמה שמת בעלה לענין לינשא ע"כ מהימן הוא או היא לענין ממון דלא מסתבר להאמין לדבר חמור ולא להאמין לדבר הקל וכיון דמחזקינן לי' במת וודאי גבי דבר חמור ע"כ נחזיקנו במת לדבר קל וכדברי ב"ש וא"כ וודאי דגם לענין גבי' כתובה מלקוחות נמי גובאת דהא לענין גבי' מזונות שלא בפניו לא עדיפא מלקוחות דכי היכי דטענינן מזויף גבי לקוחות או שארי טענות ה"נ טענינן גבי נפרע שלא בפניו היכי דליכא טעמא דמדרש כתובה וזו ג"כ ראי' ברורה לפענ"ד:

וכיון שכן צריך לפרש הא דכ' הרא"ש גבי שליח המביא גט בא"י שגובה מב"ח ולא ממשעבדי צ"ל דהטעם הוא כמש"כ בקרבן נתנאל או"ק (לו) משום דחיישינן לקנוניא דהבעל והאשה ואף אם הבעל מודה ג"כ אינה גובאת בלא קיום או דנאמר בטעמו כמש"כ הר"ן שם בסוגיא דדווקא גבי שליח שהביא גט בא"י שאנן אין מתירין אותה להנשא רק דלא מנעינן לה מלהנשא בזה הוא דלא גביא מהלקוחות דלא שייך בזה לומר התרתם ערוה חמורה אבל היכי שב"ד מתירין אותה לינשא היא גובה מלקוחות וכדברי ב"ש התרתם כו' כן אפשר לומר דברי הרא"ש ואיך שיהי' הפירוש בדברי הרא"ש הא וודאי דגם הרא"ש מודה דגובאת מלקוחות וא"כ אף בנ"ד גובאת ממשעבדי אך איכא לספוקי בנ"ד כיון דהאם לא הגידה בפ"ק בפני ב"ד שהוא בעלה של האשה הזאת רק אמרה כן בפני אנשים דעלמא אפשר דלא מהני הגדתה משום דבעינן דווקא שתאמר בפני ב"ד. ונראה דדבר זה תלוי במחלוקותם של הח"מ והב"ש (בסי' י"ז סעיף ל"ט) יעוי"ש ולא באתי להורות הלכה למעשה רק לעורר את לב המעיין בזה כתלמיד הדן לפני רבותיו:

עוד מחתן המחבר:

הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תרמ"ט סעיף ב' הביא בשם תשובת הרשב"א וז"ל המודר הנאה מלולבו של חבירו או מלולבו של עצמו אינו יוצא בו ביום א' דלא הוי שלכם עכ"ל וכתב ע"ז המג"א בס"ק י' וז"ל ואע"ג דאיבעי איתשיל עלי' אסור עכ"ל ולכאורה קשה מפני מה לא אמרינן כאן באמת אי בעי מיתשיל כדאשכחינן גבי מעשר שני בפסחים דף ל"ח [ואין להקשות מהא דאמרינן גבי דמאי אי בעי מפקר נכסיו משום דדמאי דרבנן] והנה ראיתי בביאורי הגר"א שהביא ראי' דלא אמרינן כאן הואיל מהא דתנינן במתניתין דאתרוג של תרומה טמאה פסול ואע"ג דמצי למתשיל עלה ולכאורה יש לסתור ראי' זו דשאני גבי תרומה טמאה דאי מתשיל עלה הדרא לטבלה כדאמרינן בעירובין דף ל' ע"ב עיי"ש ואע"ג דאמרינן שם אפשר לפרושי עלה מיני' ובי' מ"מ כאן גבי תרומה אם יפריש מיני' ובי' תו הוי אתרוג חסר דחלק קטן ממנו צריך ליתן לכהן ואינו שלו וכסברת התוס' בסוכה ל"ה ע"א ד"ה אתיא לחם לחם ועוד בי"ט אינו רשאי להפריש תרומה כדאיתא בביצה ל"ו ע"ב וצריך לומר דראיית הגר"א הוא אליבא שיטת הרמב"ם דס"ל דתרומה טמאה פסול כל שבעת ימים וא"כ שפיר יש להוכיח מאתרוג של תרומה טמאה דלא אמרינן הואיל ואין לומר משום דהדרא לטבלה דהא אפשר לפרושי מיני' ובי' וחששא דאתרוג חסר ליכא בשאר ימים אלא ע"כ דלא אמרינן כאן הואיל כלל וכיון שהוא פסול עכשיו לאכילה שוב לא מיכשיר אף לשאר הימים ובאמת מצאתי בחידושי הרשב"א להדיא דס"ל כדברי הרמב"ם דאתרוג של תרומה טמאה פסול כל ז' אמנם קשיא לי על הך שיטתא מאי שנא אתרוג של תרומה טמאה מלולב של אשירה של עכו"ם דקיי"ל דיצא בדיעבד ופירשו רוב הפוסקים דמיירי אף קודם שביטלו מ"מ יצא משום דיכול לבטלו הרי חזינן דהיכי דאית לי' תקנה אף על צד הזרות מ"מ יצא דקרינן בי' לכם וא"כ גבי אתרוג של תרומה טמאה נמי ליכשיר ואדרבה הך תקנתא דתרומה טמאה היא ביותר נקל דשלשה הדיוטות שכיחי כדאיירינן בשבת דף מ"ו ואלו לבטולי עכו"ם בעינן דווקא ע"י עכו"ם דישראל לא מצי מבטל עכו"ם ומי יימר דיציית לי' העכו"ם לבטל האשרה ואין לומר כיון דמצוה מן התורה לבטולי האשירה תו הוי כמבוטל משא"כ גבי תרומה דליכא מצוה למיתשיל עלה כדמחלקינן במס' נדרים דף נ"ט ע"א לענין דבר שיש לו מתירין דקונמות מקרי דבר שיש לו מתירין משים דמצו' לא לאתשולי עלה ותרומ' לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דלית בה מצוה לאתשולי דא"כ מאי פריך בעירובין אליבא דסומכוס א"ה תרומה נמי לשני דשאני גבי נזיר דמצוה למתשיל עלה דאמרינן הנידר כאלו בנה במה ועוד אמרינן בנדרים דנזיר חוטא הוא ובשלמא לפי שיטת התוס' בסוכה דמתניתין דתרומה טמאה איירי דווקא ביום ראשון וההיא דלולב של אשירה איירי בשאר הימים א"ש אבל לשיטת הרמב"ם והרשב"א קשה ונלפע"ד ליישב דאיכא נ"מ בין לולב ובין אתרוג והוא עפ"י דברי התוס' בסוכה ל"ה שכתבו דקרא דלכם גבי אתרוג קאי על היתר אכילה ג"כ וגבי לולב דלא שייך אכילה קאי על היתר ממון והלכך לענין אתרוג דבעינן היתר אכילה לא מהני מאי דמצי למיתשיל עלה כיון דעכשיו לית בי' היתר אכילה משא"כ לענין דין ממון אע"ג דעדיין לא ביטל את האשירה מ"מ כיון דמצי לבטולי שוב יש לו דין ממון שהוא שוה כסף אף עכשיו שלא ביטלה עדיין מ"מ מצי לזבוני בכסף ומקרי יש לו דין ממון שיש בה שיווי כסף אף עכשיו כן נראה לפע"ד ליישב הך קושיא להך שיטתא אך לפ"ז הדרא קושייתינו על דברי הרשב"א לדוכתי מדוע פסק בלולב שמודר הנאה ממנו אינו יוצא ידי חובתו משום דלא מקרי שלכם ולפי מה שביארנו הי' נראה גבי לולב להתיר כיון דמצי לאיתשולי עלה שוב מקרי יש לו דין ממון ונראה ליישב דברי הרשב"א עפ"י מה שהביא הר"ן במס' נדרים דף פ"ה ע"א בד"ה ומהא שמעינן בשם הרשב"א וכן הוא להדיא בחידושי הרשב"א דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותו בעל כרחו והוכיח כן מסוגיא דהתם עיי"ש שהאריך והנה לכאורה יש להקשות דברי הרשב"א אהדדי דאיהו בעצמו כתב בחידושיו למס' סוכה ריש פ' לולב הגזול לענין אתרוג של ערלה וז"ל ול"נ דוודאי דכל שהוא ברשות של אדם ואין לאחרים בו שום זכות אעפ"י שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינא בו עכ"ל וא"כ לכאורה דבריו סתרן אהדדי דלפמש"כ שם בנדרים כיון שהוא מודר הנאה הוי הפקר א"כ גם באתרוג של ערלה נימא דלא יצא בו מטעם דהוי הפקר ועוד קשה על דבריו דנדרים דאם נימא דאיסורי הנאה הויין הפקר א"כ איך אמרינן גבי עכו"ם מכי אגבהה קניא ומה קניה שייך בו כיון דהוי איסורי הנאה אלא ע"כ דאיסורי הנאה לא הויין הפקר וההיא דכריתות גבי שור הנסקל שהוזמו עדי' דאמרינן שם דהוי הפקר ההיא מתורת יאוש בעלים נגעו בה דבוודאי נתייאש כיון דעומד לסקל וליהרג ולאבד מן העולם [ועיין בקצות החושן סי' ת"ו סעיף ג' וצריך לומר בישוב דברי הרשב"א דסבירי לי' דהיכי דהאדם אוסר על עצמו הנאת פירותיו גרע טפי והוי כמפקירם ודווקא היכי שאיסור הנאה באה ממילא כמו גבי ערלה הוא דלא הוי הפקר אבל היכי שאוסר האדם על עצמו בוודאי נתייאש מהם והפקירן כן צ"ל בישוב דבריו וכיון שכן שפיר פסק גבי לולב שמודר הנאה ממנו לא מקרי שלכם משום דהוי כהפקירו כן נראה לפע"ד ואיך שיתיישב דברי הרשב"א דנדרים ודסוכה ה"נ יתיישבו דבריו בתשובותיו אמנם לפי דברינו נתחדש לנו דין חדש דאתרוג של אשירה אינו יוצא בה ידי חובתו משום דלית בי' היתר אכילה והנה לכאורה הי' נראה להוכיח מדברי הרמב"ם בפ"ח מה' לולב דמתיר אף באתרוג שכ' סתם הי' אחד מהם של עכו"ם לא יטול ואם נטל יצא ומשמע דאף אאתרוג קאי אמנה יש לומר בדברי הרמב"ם דאיירי לאחר ביטול וכדמשמע שם ראשית דבריו שכ' גבי אשרה של ישראל אעפ"י שבטלו לא יצא וא"כ אפשר לומר דהא דמכשיר אח"כ באשירה של עכו"ם איירי ג"כ בביטלו וכמו שהביאו התוס' בסוכה שיטה זו עיי"ש אמנם מדברי הב"י והרמ"א בסי' תרמ"ט משמע דאף באתרוג של אשירה של עכו"ם יצא בדיעבד אף שפסקו שם כדעת התוס' דאיירי קודם שבטלו וצ"ע:

תושלבע

אברך את ד' על כל אשר גמלני וזוכני ועזרני להוציא לאור את השו"ת והדרושי' של חותני מו"ר נרו יאיר ויזרח ככה יאבה נא ה' לעזרני ולסייעני להוציא לאור יתר שו"ת והחידושי הלכות והדרושים אשר עדנה בכתובים ת"י חותני מו"ר ני':

הטיבה ה' לטובים הלא המה הנדיבים בעם אשר עזרו ותמכו בידי חותני מו"ר נ"י להוציא את פרי מחשבתו לאור יהי משכורתם שלמה מאת ה' ויתברכו בכט"ס אנס"ו:

להוי ידוע לאחב"י אשר בל ירים איש את ידו להדפיס שנית את החבור הלז בלתי רשיון מהמחבר וב"כ עד משך חמשה עשר שנה מיום כלות ההדפסה:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה