אור ברסלב
שות בית דוד חלק יו"ד › סימן כג

שות בית דוד· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

חלק יו"ד · סימן כג

סימן כב

נשאלתי מכבוד הרב הגדול כו' כו' מוהר"ר יחיאל הרב דק"ק וואלקווישק בנידון עגונה א' מק"ק זאבלודעווא וז"ל הגב"ע

כתשעה חדשים לפנים בירח טבת העבר בא לפה קהילתינו קאטרינסלאוו איש עלם אחד אשר החזיק את שמו פה בשם יחזקאל פייוול בן ישראל קאלעקע וכך עלה בתורה וגם בפראשפארט אשר אנו שולחים לידם מוסגר פה כך שמו הי' נקרא וסיפר לפני כמה אנשים שהוא נכד ר' יעקב שמש מזאבלודאווי ואף שהגיד את שם חותנו אבי אשתו אך שם חותנו נפיק מזכרון האנשים כעת והאיש יחזקאל פ' הנ"ל אחר פסח העבר עשה מעמד ומצב פה על מלמדות ללמוד עם נערי ב"י ויהי איתן מושבו בבהמ"ד א' דפה שם למד עם הנערים ושם נתאכסן באכילה ושתי' ולינה כדרך אזרחי והנה כמעט מר"ח איר והלאה שם לו חוק רי"פ הנ"ל בכל יום ויום בבוקר קודם תפילת שחרית לילך בצוותא חדא עם השמש דבהמ"ד לטבול א"ע בנהר דניעפר לא ידענו כוונתו אם רצונו הייתה להתפלל בטהרה בגוף נקי או יען כי הייתה הזמן חום ושרב ולהקר א"ע יהי' איך שיהי' ובכל פעם שהי' הולך עם השמש לטבול בנהר דניעפר הי' רי"פ משוט תחת המים והי' מתעלם מן עין השמש להראות כוחו רב אשר הגיע למלאכת ההשטה עד תכליתה ובעוד איזה רגעים הי' מתראה עצמו מן המים ויהי ביום ה' יוד סיון העבר בבוקר קודם תפלת שחרית הלך כפעם בפעם עם השמש דביהמ"ד לרחוץ בנהר דנעפר כמנהגם כבאו שניהם לשפת הנהר מקום שהיו רוחצין בו תמיד והנה עמדה שם ספינה גדולה (שקורין בארקע) מיהר רי"פ הנ"ל לפשוט אח בגדיו סמוך ממש אצל הספינה הנ"ל לטבול א"ע והשמש עמד על שפת הנהר ומביט איך שרי"פ תיכף בהטביל א"ע נתכסה מעין השמש ושוב לא נראה הוחיל השמש איזה רגעים יתר מכפי מנהגו אשר היה אתכסה במים ואין התחיל לזעוק יחזקאל פייוול ואין עונה לקול צעקתו התאספו מלא אנשים יהודים ואינם יהודים סבבוהו כתרוהו מלא עינם על אורך הדנעפר גם בסירת דוגה עברו הציידים ופרשו רשת סביבות המקום שנטבע ולא מצאוהו ואחרי שעות שתים ויותר עלה בדעת המחפשים אחריו כי אולי הוא נמשך אחורי הספינה הנ"ל כי, כן הוא טבעית הספינה ויפרשו חבלים ועבותות והעבירום תחת רצפת הספינה ממש ולא השיגוהו עד שמצאוהו ביום א' רביעי לטביעתו ונשען הרבה אנשים מח"ק דפה לשם בכדי להביאו לכאן לקבור אותו בקבורת ישראל אך בבואם לשם לא הניחו שופטי הממשלה לא להוליכו לכאן ולא לקברו בשם עד שיבואו ממקום המשפט דפה גובערנע ואח"כ יקברו אותו כדת וכנימוס הקיר"ה וביני לביני נסעו עוד אנשים מכאן אשר היו מכירין היטב את הנטבע בחיי':

ובמותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' חיים בן יהודא ואחרי האיום והגיזום העיד לפנינו בתו"ע באליו"ע לאמר בזה"ל:

איך בין גיקומען יום ב' דלית סיון בבוקר אוף יענער זאייט כפר קאזאק שהוא יום חמישי לטביעתו האב איך דארטין גיפונען ווי פיל אנשים מקהילתינו וואס זייא האבין דעם נטבע ביום א' יום רביעי לטביעתו גיפונען וואס דער נטבע האט זאך צו גישלאגין אוף שטיין אין דיא פאהרע האבין אונזערע מענשין עם פון שטיין אראפ גינומען און האבין דעם נטבע אראפ גילייקט מיט דעם פנים אראפ אין וואשר בכדי אז ער זאל ניט נתקלקל ווערין מחום השמש און אזו וויא איך גיקומען אהינצו ביום ב' י"ד סיון האב איך דעם נטבע באלד דער קענט מיט איין טב"ע אז דאס פאר גיוויס ר' י"ש וואס האט זאך דער טרינקען אין קאטערינאסלאוו דער נאך האט מען אים איבער גיקערט מיטין פנים ארוף איז שון דער פנים נתפח גיווארין מאוד נאר אז איך האב זיך גיזעצט פון ווייטין האב איך דער קענט מיט איין טב"ע אז דאם פאר גיוויס ר' י"פ וואס האט זאך דער טרונקען אין קאטערינסלאוו איך בט"ע גמור האב איך עם אין פנים דער קענט אז דאס איז רי"פ בן ישראל מזאבלודאווי גם דאס בערדיל און פאות הראש האב איך אויך דער קענט אז דאש איז ר' י"פ הנ"ל גם אן די אצבעות היד ווייל זיי זאיינען באיי אים גיווען גאנץ דינע און קליינע פינגער ווי באיי אקינד פון די סימנים און בפרט פון טב"ע האב איך דער קענט אז דאס איז רי"פ הנ"ל וואס איו נטבע גיווארין באיי קאטערינאסלוו ביום ה' יוד סיון העבר און איך מיט אונזערע לאייט האבין זאך עוסק גיווען אין זיין קבורה ער איז נקבר גיווארין ערך שבעה עשר וויארסט רחוק מיעקאטערינסלאוו כי לא הניחוהו השופטים לקברו בקהילתינו מעקאטערינאסלאוו:

עכ"ל העד האי.

עוד העיד לפנינו כהר"ר יהושע משה בר' אברהם והגיד לפנינו בתו"ע בזה"ל איך בין גיקומען ביום י"ד סיון העבר בבוקר צו דעם ארט וואס האבין גיפונן דעם דערטרינקענעם איין טויטין האב איך אים דער קענט מיט איין טב"ע אז דאס איז דער רי"פ מעיר זאבלודאווי ער האט בא מיר גיגעסין קעסט על שולחני דראיי יאהר רצופים וגם דיא גאנצע צאייט וואס רי"פ איז גיוועזין היא האב איך מיט עם גידאיוינד אין איין בבמ"ד באופן אז איך ווייס און האב דער קענט אז דער מת הנטבע איז רי"פ מזאבלודאווי און איך האב זיך אליין מיט אונזערע לייטין עוסק גיווען אין זאיין קבורה מיר האבין אים מקבר גיווען אין דעם ארט וואס מיר האבין אים גיפינען ווארום די שופטי' האבין ניט גילאזין פירין לקבורה לקאטערינסלאווי:

עכ"ל העד השני. ע"כ ההעתק מהגב"ע והנה הרב הנ"ל פתח בכוחא דהיתירא והאריך בפלפול ויען כי דבריו אינם נוגעים כ"כ למה שכ' בזה לזאת לא העליתיה על מכבש הדפוס מפני רבח ההוצאה ולא אציג רק מה שחנני ה' בזה וזה אשר השבחו

הנה בטרם אחל לחוות דעתי בעיקר הדין אמרתי לרשום:

לזכרון ביאור סוגיין דע"א במלחמה כי רבו השיטות והפירושים ורבותינו האחרונים האריכו בה הרבה עד כי ילאה הקורא לבוא עד תכליתם לזאת אמרתי ללקט מדבריהם הדברים היותר קרובים לפשטו של שמועה זו ולברר שורש ההלכה בקצרה למען ירוץ קורא בם ואי אפשר לבהמ"ד בלי חידוש:

וזה החלי בעזה"י:

גרסי' ביבמות (קט"ו א) איבעיא להו ע"א במלחמה מא טעמא דע"א משום דהוא מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומנסבה והכא לא דייקא וקבעי למפשט מעובדא דב' ת"ח כו' שטבעו והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמה דמי ומאה נשים כע"א דמי ואפי"ה השיא ר' נשותיהן וש"מ דע"א מהימן וקדחי ותסברא הא מים שאל"ס הוא ומשאלה"ס אשתו אסורה אלא הב"ע דקאמרי דאסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דלאו עלייהו קסמכינן אלא אסימני' עיי"ש כל הסוגיי':

הנה בפירוש איבעיא זו פירש"י בד"ה והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי כן הדברים כאשר אתה אומר נראה להדיא דדעתו לפרש דהאיבעי' הוא אי חיישינן גבי ע"א דאומר בדדמי כמו דחיישינן באשה עצמה או דל"ח כן גבי ע"א שיאמר בדדמי שמעינן מינה דהיכי דלא שייך הך מילתא דבדדמי כגון שאומר קברתיו פשיטא דמהימן כמו האשה עצמה דנאמנת בקברתיו וזהו עצמו שיטת הרז"ה בספר המאור שפסק דבקברתיו וודאי דמהימן כיון שאפי' היא מהימנא ובלא קברתיו הוי בעיא דלא איפשטא ולא מהימן ע"א אלא בדאמר סימנים והוסיף עוד הבעה"מ לתרץ הא דבעובדא דדגלת לא בעינן סימנין היינו משום דהתם מיירי דהשושבין לא ראה הטביעה ולכך ליכא בדדמי וסגי בט"ע לחוד והך עובדא דת"ח מיירי בראו הטביעה ולכך בעינן סימנים דווקא ושיטה זו דחיקא טובא א' קשה לשנא דהש"ס דקאמר טעמא דע"א משום דמלתא דעל"ג לא משקר או דלמא כו' משמע דעיקר החששא הוא שמא משקר ב' ועוד קשה דהא כהך לשנא דהאיבעיא מיבעיא לן ג"כ לעיל גבי ע"א ביבמה והתם וודאי דלית לן לפרש רק אי חיישינן למשקר או לא דהא התם ליכא שום בדדמי שיאמר א"כ ה"נ מסתמא עיקר האיבעיא כה"ג הוא וכן גבי ע"א בקטטה נמי מיבעיא לן כהך לשנא ממש והתם נמי עיקר האיבעיא הוא אי חיישינן למשקר או לא ואין לומר דגם התם איכא חששא דבדדמי משום דהאיבעיא הוא אליבא דמ"ד דטעמא דע"א בקטטה משום דאמרה בדדמי ופירש"י שם כ"מ סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא לי' לא דייקא כולי האי עכ"ל וא"כ איכא למימר דגם הבעיא הוא בכה"ג משום דחיישינן דיאמר העד בדדמי בכה"ג שפירש רש"י ובאמת בכל דוכתא דמהימנינן לע"א ג"כ איכא חששא דבדדמי משום דהיכא דרואה אותו בסכנה אומר בדדחי שתת רק היכי דאיכא סברא דדייקא לא חיישינן לזה משום דאיהי דייקא אבל היכי דסניא לי' וליכא סברא דדייקא לכך נשארה החששא דבדדמי על מקומה ובכה"ג נוכל לפרושי ג"כ האיבעיא דע"א ביבמה אך ז"א דליכא לפרושי הכי חדא דדחוק מאוד לפרושי דהנך תרתי האיבעי' יהיו אליב' דהך מ"ד דס"ל דטעמ' דקטטה משום דאמרה בדדמי דלאידך מ"ד משמע דלא חיישינן בעלמא להך בדדמי ועוד קשה דא"כ גם בעלמא ניחוש שמא אומר העד בדדמי ומה שכתבנו בזה משום דאיהי דייקא אינו מיושב כ"כ משום דהא אכתי איכא למיחש דאיהי כיון שנתברר לה שהי במקום סכנה תאמר בדדמי שבוודאי מת ולא תידוק יותר וכמש"כ הרמב"ן במלחמות להך סברא לענין משא"לס עי"ש אלא ע"כ דלא חיישינן לזה אלא בקטטה להך מ"ד דאמרה בדדמי דכיון דסניא לי' מיד שתראה סכנה פורתא תאמר בדדמי אבל בעלמא ל"ח כלל לזה וא"כ גבי ע"א נמי לא יאמר בדדמי ג. ועוד קשה להך שיטתא דאמאי לא חיישינן באמת למשקר ומהיכי פשיטא לי' דבקברתיו וודאי דמהימן ומש"כ המאור בזה וז"ל דהא אפי' איהי נמי מהמנא אין הנידון דומה לראי' ומשום די"ל דדוקא איהי הוא דמהימנא ול"ח לה למשקרא משום חומר שהחומרת בסופה לכך חיישא שלא תתקלקל וכדאמרינן בריש האשה רבה אבל ע"א דלא חייש לקלקולא דידה וודאי דיש לחוש נמי למשקר ואע"ג דלעיל (צג ב) אמרינן כן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך כיון דאפי' איהי מהימנא כו' ומוכח דיש ללמוד בק"ו ע"א מאשה עצמה שאני התם דעיקר האיבעיא הוי דלהכי לא להוי נאמן ע"א משום דזימנין דרחמא לי' ולא דייקא ולכך שפיר קאמר ק"ו כיון דאיהי מהימנא ולא חיישינן להך דזימנין דרחמא לי' א"כ כ"ש דע"א מהימן דכיון דלא חיישינן להך מלתא דזימנין דרחמא לי' תו הדרא סברא דדייקא לדוכתי' וא"כ אין כאן שום חשש בהאי סהדותא דע"א אבל לענין חששא דמשקר ברווחא י"ל דאיהי מהימנא טפי מע"א משום דאיהי חיישא לקלקולא משא"כ ע"א וכן כ' הרשב"א בחידושיו להך סברא עיי"ש והוא נכון מאוד. ועוד קשה הא דאמרינן בשמעתין דחזינהו לאלתר וקאמרי סי' דבאיזה סימנים מיירי אם במובהקים גמורים דמהני אפי' אי סימנים דרבנן וכגון נקב יש בצד אות פלוני א"כ תיקשה למאי בעינן דחזינהו לאלתר ומש"כ האחרונים בזה דלרבותא קאמר דאף דחזינהו לאלתר מ"מ לא סגי בלא סי' זה וודאי דחוק טובא ואי מיירי בסי' אמצעים דלא מהני בלחודייהו אי סי' דרבנן והטב"ע בלחוד נמי לא מהני משום דחיישינן לבדדמי ורק צירוף שניהם הוא דמהני דמהשתא אתי שפיר הא דבעינן לתרווייהו דווקא אך תיקשה לפ"ז הא דאמרינן לקמן בעובדא דשומשמי סבר ר"ח למימר היינו שני ת"ח כי איך הוי סבר לדמותו אהדדי כיון דבב' ת"ח הוי נמי צירוף הטב"ע משא"כ בשומשמי וא"כ לא דמי אהדדי כלל מיהו לזה יש לומר דר"ח ס"ל דסי' דאורייתא וכדסבר רבא במס' ב"מ (ועיין בס' משכנת יעקב) ולכך הוי מוקי לעובדא דב' ת"ח בסי' לחוד מבלי צירוף הטב"ע ושפיר הוי סבר לדמינהו אהדדי וסתמא דש"ס הוא אליבא דרב אשי דמספקא לי' במס' ב"מ סי' דאורייתא או דרבנן ובכדי לחוש להך ספיקא דסי' דרבנן קמוקי לה דאיכא טב"ע בהדי נירוף סי' ומשום דצירוף שניהם מהני אפי' אי סי' דרבנן וא"כ שפיר מצינן לפרושי לשיטה זו דמיירי בסי' אמצעים ולק"מ וזה פשוט אבל הא וודאי דלא קשה דאכתי לוקמי בסי' מובהקים ממש ולא נצטרך לומר דחזינהו לאלתר חדא דזהו גופי' קבעי הש"ס להשמיעינו דצירוף שניהם מועיל אפי' אי כל א' מהן לבדו אינו מועיל ובכדי דלא נימא מה שלא יצדק להיות נפרד לא יצדק להיות מחובר ג"כ ועוד כיון דמגדר הסימן המובהק הוא שלא ימצא אפי' בא' מאלף וא"כ הוי כמילתא דלא שכיחא ולא בעי לאוקמי להברייתא במילתא דלא שכיחא ולכך באמת כל מקום שהוזכר סתם סי' בש"ס מיירי הכל בסי' אמצעיים דוק ותשכח ה. ועוד קשה הא דקאמר הש"ס ותסברא דהא משאלה"ש אשתו אסורה דנראה מזה דהבין דהפשטן הי' סבור דמיירי בלא העלום וכמש"כ התוס' ויש להבין דמנ"ל להך מלתא דהפשטן הי' טועה כ"כ ולא ידע מהך דמשא"לס אשתו אסורה דאימא דשפיר ידע דמיירי באסקינהו וחזינהו רק דלא ידע מהא דקאמרי סימנים ולכך שפיר קפשיט דהא באסקינהו וכו' אכתי לא פלטינן מחששא דבדדמי בלא סי' ומדלא מייש"י לה ש"מ דעיקר טעמא הוא משום מדעל"ג ולא חיישינן לטעמא דדייקא והאחרונים נדחקו בזה דה"ק דהא גם לדידך ע"כ דצריכת לאוקמי באסקינהו וחזינהו וא"כ נוכל לאוקמי גם דקאמרי סי' וזה דחוק ואינו במשמעות לשון הש"ס כלל מיהו אין זה קושיא כ"כ די"ל דלהכי הוי פשיטא לי' דהפשטן הבין דמיירי בלא אסקינהו כלל דא"כ איך לא ידע דאיכא לאוקמי דמיירי נמי בקאמרי סימנים אלא ע"כ דהבין דהברייתא איתא כפשטה דתני בה וטבעו לחוד וזה לבד הי' עדותן של הנשים וניהי דמצינו לאוקמי בשהה עליהם כדי שת"נ משום דזהו נכלל בכלל וטבעו דתני בברייתא דבלא"ה לא מקרי טביעה כלל אבל לומר דאסקינהו זה לא עלה על דעת הפשטן מדלא תני בברייתא והעלום ולזה קפריך שפיר ותסברא דאיך אפשר לאוקמי הברייתא דמיירי כפשטה ממש בלי שום הוספת דברים דהא משאל"ס הוא וכו' ובזה אתי נמי שפיר דפריך ממים שאל"ס ולא פריך ממים שיל"ס משום דזה ידע שפיר דגם הפשטן מצי לאוקמי בשהו עליהן כדי שת"נ וכדכתיבנא:

ועוד הקשה הרמב"ן דמאי דוחקי' לאוקמי בראו הטביעה ובדקאמרי סי' דווקא לוקמי בלא ראו ובלא סי' (וקושיא זו אינו רק להמאור דלרש"י נוכל לומר דל"ש לחלק בין ראה ללא ראה) ולא נעלם ממני מה שכתבו האחרונים בישוב מקצת מהקושיות אלו אולם עם כל טרחתם לא בא לכלל ישוב גמור ומידי דוחק לא נפיק גם יש מהקושיות שאין להם ישוב כלל אפי' במקצת:

ולענין הלכה ס"ל לבעל המאור דבעיא זו לא אפשטא כלל דמההיא דדיגלת אין ראי' משום דמיירי בלא ראה ונמצא דלענין דינא דבמלחמה ואומר קברתיו וודאי דמהימן דהא ע"ז לא הי' האיבעיא כלל דלמשקר וודאי דלא חיישינן ובלא קברתיו במלחמה הוי בעיא דלא אפשטא ולכתחילה לא תינשא ואם נסת לא תצא לפי מש"כ הראשונים לפסוק כן בכל איבעיא דלא אפשטא ובתשאל"ס בראו הטביעה לכתחילה בעינן נמי סי' ואם נסת ל"ת ובלא ראי' הטביעה סגי בטב"ע לחוד ואפי' לכתחילה:

והרי"ף כ' וז"ל ולא אפשט בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדיגלת כו' ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר ה' יומא שמעינן דע"א במשאל"ס נאמן ודווקא היכי דאמר אסקוהו לקמאי וחניתי לאלתר ואשתמודענא לי דאיהו פלניא וכדאסיקנ' למעשה דב' ת"ח כו' וכדאמרינן בעובדא דדיגלת ואסקיהו אגשרא והוא הדין לע"א במלחמה היכי דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש ע"א או אשה חיישינן דלמא אאומדן דעתא קמסהדו וכן הלכתא עכ"ל:

והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והנ"י פירשו כוונתו דס"ל להרי"ף דהאיבעיא הוא בקברתיו דווקא ובלא קברתיו אף ב' עדים אינם נאמנים משום דחיישינן לבדדמי גבי עדים כמו דחיישי' באשה עצמה ולכך בלא קברתיו וודאי דאין כאן שום עדות כלל ובקברתיו קמיבעי לן אי חיישינן בע"א למשקר משום דלא דייקא או דלמא לא חיישינן לי' למשקר משום דמדעל"ג לא משקרי אינשי ונמצא דפירש האיבעיא בכאן הוא שווה ממש להך איבעיא דע"א ביבמה ובקטטה דשם ע"כ עיקר האיבעיא הוא אי חיישינן למשקר דהא שם ליכא שום חששא דבדדמי והא דהוכרחו לפרש כן בדברי הרי"ף אף כי דבריו באו בזה סתומים ולכאורה נוכל לפרושי אליבי' דהאיבעיא הוא בכל גווני וכמו דמפרש הרשב"א אליבי' דנפשי' דהאיבעיא הוא בין בקברתיו ובין בלא קברתיו וכדבעינן לפרושי לשיטתו לקמן היינו מחמת שני דברים חדא דמשמע להו מדכ' הרי"ף סתמא דבלא קברתיו אפי' ב' עדים אינם נאמנים דאפי' אם נסת תצא וא"כ ע"כ מוכח דזה לא הוי בכלל האיבעיא דאס"ד דגם לענין בדדמי הוי בכלל האיבעיא רק דלענין זה ס"ל להרי"ף דלא נפשטא מעובדא דדיגלת משום דשם כיון דאסקינהו תו הוי כקברתיו א"כ הי' צריך להיות דינו ככל איבעיא דלא אפשטא דאם נסת ל"ת ומדכ' סתמא ומשמע להו דגם אם נסת תצא ש"מ דס"ל דזה לא הוי בכלל האיבעיא רק דמלתא דפשיטא הוא דחיישינן לבדדמי גם בב' עדים ועוד דהרשב"א דקמפרש דהאיבעי' הוא בכל גווני הכי קמפרש לה דאי טעמא הוא משום מלתא דעל ג למ"א אפי' לבדדמי נמי לא חיישינן דמתיירא לומר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי לכך מדקדק בעדותו הרבה שלא לומר בדדמי וכמש"כ התוס' ג"כ להך סברא ונמצא לפי מאי דקפשיט לה הרי"ף להך איבעיא מעובדא דדיגלת דלא חיישינן למשקר והיינו ע"כ דעיקר טעמא הוא משום מדעל"ג למ"א וכיון שכן גם לבדדמי לית לן למיחש ומאחר דחזינן להרי"ף דחייש לבדדמי גם לפי האמת א"כ ע"כ צריכינן לפרושי דלהרי"ף לא הוי זה בכלל האיבעיא כלל רק דלבדדמי וודאי דחיישינן ובלא קברתיו וודאי דלא מהימני אפי' בעדים והאיבעיא הוא רק לענין משקר והרשב"א לשיטתו ס"ל באמת דנפשטא מעובדא דדיגלת גם לענין בדדמי ולא קמצריך קברתיו כלל ודו"ק וקבעי למפשט מעובדא דב' ת"ח והוי ס"ד דמיירי בלא העלום וכמש"כ התוס' וכדמוכח מהך דקאמר ותסברא כו' וכמש"כ במהרש"א והיינו לפי מאי דלא ידע הפשטן לחלק בין משא"לס ליל"ס א"כ באומר בפירוש ששהה עליהם כדי שתצא נפשם תו הוי כקברתיו דליכא עוד לחששא דבדדמי כיון ששתו כשת"נ א"כ בוודאי מתו רק דאפ"ה אית לן למיחש למשקר כיון דאיהי לא דייקא דמכיון שתדע דנפל לים תו לא תידוק אי שהו עליהם כשת"נ ומדלא חיישינן לזה ש"מ דעיקר טעמא הוא משום מדעל"ג ולא חיישינן למשקר כלל וזה פשוט:

ובהא דקדחי ותסברא כו' אלא דקאמרי דאסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימני' כו' לכאורה אינו מובן לפי שיטה וו דהא אכתי לא פלטינן בזה מחששא דמשקר ואימא דכולה מלתא הוא שקר שלא טבעו ולא ראו גם סי' כלל אך כבר הרגישו בזה הראשונים ונאמרו בו ג' פירושים הר"ן בתשובותיו סי' ג' פי' דמיירי דהנשים לא הכירו כלל לאותו הת"ח ולא לנשותיהן רק שהעידו שאנשים כאילו עם סימנים אילו נטבעו ואסקינהו ומזינהו ואנן הוא דידעינן שסימנים אלו נמצאו בבעליהן של אלו הנשים ומכיון דהנשים המעידות לא ידעי כלל בשל מי הם מעידים תו ליכא למיחש למשקר דלמה להם לשקר בחנם כיון דאינן יודעות למי נוגע עדותן ועיינתי בחידושי הרמב"ן למס' יבמות והנה גם הוא רמז בקצרה להך פירושא וז"ל בדאמרי סי' עסקינן כלומר סי' מובהק כדרך שנותנים סימנים לאבידה ולא שידעו פלוני ופלוני טבעו והכרנו בהם לכשפלט אותם הים בסי' פלוני שהי' יודעין בהם (בפנים) או כיוצא בו דא"כ כ"ש בהיכרא דטב"ע דמהימנא אלא משום עדות העד קאמרינן שאין העד נאמן אלא כגון שלא הי' מכירים בהם או שאמרו סי' שיש להם במקום המוצנע כו' ע"כ ובמש"כ אלא כגון שלא הי' מכירין בהם כיון לתירוץ הר"ן ומש"כ או שאמרו סי' במקום המוצנע כיון להך פירושא שנכתוב להלן בשמו אלא שבמלחמות לא הזכיר מהך פירושא דהר"ן כלום ולא כתב רק אידך פירושו השני משום דכן נראה לו מסתמא לעיקר והיינו מטעמא זא שיתבאר אי"ה להלן בדברינו:

והרמב"ן במלחמות והרשב"א והריטב"א והנ"י פירשו דקאמרי סימנים שהי' להם במקום מוצנע ופירשו דבריהם בב"ש וכן בביאורי הגר"א דהכוונה דמדידעו סימנים כאילו שהם במקום הסתר מוכח ע"כ דראו אותם במותם דבחייהם א"א שנשים דעלמא ידעו סימנים כאילו באנשים אחרים וא"כ ע"כ ידעינן דלא משקרות:

ומהר"י בן לב הביא עוד בשם הריטב"א שכ' בשם רבו דהכוונה הוא שהנשים אמרו הסימנים קודם שראו אותן הסימנים ור"ל דיש עדים שראו שנטבעו והעלום רק דלא ידעינן חי המה ובאו הנשים והעידו שהמה ראובן ושמעון ולראי' שכן הוא אמרו שיחפשו אחרי סימנים שיש להם בגופן תחת בגדיהם שיש לראובן ושמעון סימנים אלו ואלו ויבוקש הדבר וימצא שכדבריהם כן הוא ועכ"פ לדברי כולם הנה מאי דצריכינן לסימנים לאו משום דחיישינן דטעי בט"ע בדדמי וכמש"כ לשיטת בעה"מ ורש"י וכן כ' התוס' רק בכדי שנדע דלא משקרות אבל בטב"ע בחזינהו ליבא למיחש לשום טעות בדדמי משום דניכר הוא היטב וליכא למטעי בי' כלל:

והרב בלח"מ התעורר בקושיא זו שהקשינו לשיטת הרי"ף דמאי אהני סימנים כיון דחיישי' למשקר ותירץ דעד כאן לא אמרינן דהאשה לא דייקא וסמכה אבדדמי אלא לפום ס"ד דהפשטן דמיירי בלא העלים רק דבשהו כשת"נ לחוד סגי דבזה הוא דאמרינן דלא דייקא דמכיון שידעה שנטבע תו לא איכפת לה אם שהו אם לא שהו ואמרה בדדמי דוודאי לא עלה אבל בהעלום תו דייקא שפיר דחיישא לדלמא עלה ובאמת כי הך קושיא ופירוקא איתא במרדכי והרב בחמדת שלמה הסבירו קצת באופן אחר דלס"ד דבטביעה ושהו כשת"נ סגי וכיון דבטביעה לחוד משתרייא תו לא דייקא אכדי שת"נ אבל מאחר דידעה דבטביעה לחוד בלא העלום לא משתרייא כלל תו לא שייך בדדמי ודייקא שפיר אם העלום או לא העלים וישר בעיני אלא שכ"ז א"א לומר בדברי הרי"ף דא"כ למאי איצטריכו כלל הך דקאמרי סימנים דאמר הש"ס והמרדכי לשיטתו אזיל דגרים א"נ דקאמרי סימנים והוא שינויא אחרינא או דגם אם לא נגרוס אי נמי נוכל לפרש כמו א"נ כמש"כ כ"ו המרדכי עיי"ש אבל בהרי"ף א"א לומר כן דא"כ לא הוי צריך למפשט מעובדא דדגלת דכיון דגם מסוגיא דידן מוכח דאף למאי דדחי הש"ס נמי סגי באסקינהו וחזינהו לאלתר ויותר נ"ל לומר דהמרדכי בקושייתו הוי סבר דפירוש האיבעיא הוא משום דחיישינן לדלמא משקר וכהרי"ף ולכך הוי קשה לי' ובתירוצו מסיק דעיקר החששא הוא משום בדדמי וכפי' רש"י ובעה"מ ולכך בהעלום תו ליכא לחששא דבדדמי כלל והמעיין בלשון המרדכי יראה שכו הוא כאשר כתבתי וא"כ וודאי דאינו ענין כלל לשיטת הרי"ף ולכך ליכא לפרש לדברי הרי"ף כי אם בהנך תלתא אנפי שכתבנו לעיל בדברי הראשונים והאמת עד לעצמו שאישתמטיתי' להרב בעל לח"מ דברי הראשונים אלו בזה שהרי לא הזכירם כלל:

הדרן לקמייתא דדעת הרשב"א והרמב"ן והריטב"א והנ"י לפרש אליבא דהרי"ף דהאיבעיא הוא בקברתיו וצדדי האיבעיא הוא אי חיישינן למשקר א"ל וכמו דאיבעיא להו בע"א ביבמה ובקטטה ולשיטה זו יתיישבו הרבה מהדיוקים שדקדקנו לעיל לשיטת רש"י ובעה"מ כאשר יראה המעיין אך עדיין עומד לנגדינו מה שהקשינו לעיל בקושיא ה' מהך דותסברא דכיון דגם לפי שיטה זו באסקינהו וחזינהו לאלתר אכתי לא פלטינן מחששא דמשקר ולכך הוצרך להוסיף עוד ולומר דקאמרי סימנים א"כ מאין לו דהפשטן לא ידע דאסקינהו עד דמקשה עלי' ותסברא דדלמא שפיר ידע דמיירי באסקינהו ואפ"ה שפיר קפשיט והיינו משום דלא ידע מהא דקאמרי סימנים וכבר כתבנו לעיל מה שיש לומר בישוב זה ועדיין אינו מיושב כ"כ ועוד הקישו ע"ז הרשב"א והריטב"א דהא מדקמיבעיא לי' להש"ס סתמא משמע דאמתניתין קאי ומתניתין איירי במת סתם בלא קברתיו עיי"ש בדבריהם ועוד דדברי הרמב"ם וודאי דלא נוכל לפרושי כן דהא איהו פסק דבלא קברתיו אם ניסת לא תצא וא"כ ע"כ דהוי קמפרש האיבעיא בלא קברתיו והוי בעיא דלא איפשיטא ומשו"ה אם ניסת ל"ת כדרכו לפסיק כן בכל בעיא דלא איפשטא דאלו לפירושו של הרמב"ן וסייעתו דבלא קברתיו לא הוי קמיבעיא להש"ס כלל א"כ וודאי אם ניסת תצא:

וראיתי בספר מקמ"ח שכ' דגם הרמב"ם מפרש דהאיבעיא בקברתיו וכהרי"ף אליבא דהרמב"ן ואפ"ה שפיר פסק דבלא קברתיו אם נסת ל"ת והייני משום דאית לי' מיגו דאי בעי הוי אמר קברתיו והא דלא מהימנינן לי' בהך מיגו היינו משום דעיקר הך מלתא אי אמרינן מיגו בדדמי אי לא אמרינן הוי בעיא בש"ס גבי החזיקה היא מלחמה בעולם עיי"ש ולא אפשטא הך איבעיא וכיון שכן שפיר פסק הרמב"ם דאם ניסת ל"ת כמו שפוסק כן בכל איבעיא דלא אפשטא וכמו שפסק כן להדיא גם בהך איבעיא גופא דהחזיקה היא מלחמה דאם ניסת ל"ת עכ"ד והנה אף שאמר דבר חכמה עכ"ז עדיין אינו מיושב דאם איתא להך מיגו א"כ גבי רעבון נמי איתא להך מיגו דאי בעיא אמרה קברתיו וא"כ גם התם הי' לו להרמב"ם לפסוק דאם נסת לא תצא ומדחזינן להרמב"ם דפסק גבי רעבון דאינה נאמנת במת סתם ולא חילק בין נסת ללא נסת ש"מ דאפי' בניסת תצא א"כ ע"כ דליתא להאי מיגו וגם כי הסברא נותנת כן דאין זה מיגו כלל דאטו כ"ע דיני גמירי דמהני קברתיו לאלומי סהדותייהו עד דנימא דלהמני' במיגו דאי בעי אמר קברתיו הא בפשיטות נוכל למידייני' דלהכי לא אמר קברתיו משום דלא ידע דיהי' זה שום נ"מ לענין עדותו כלל ולא דמי למיגו דהחזיקה מלחמה בעולם משים דמיגו דהתם עדיף טובא דאי בעי שתיק עדיף טפי משארי מיגו דעלמא כמבואר בפוסקים משא"כ כאן שהמיגו הוא דאי בעי הייתה מוספת לומר קברתיו ובזה וודאי די"ל דמשום דלא גמירי דינא דלהוי מהני מידי לאלומי סהדותייהו לכך לא אמר ונמצא דאין כאן מיגו כלל וזה ברור וכיון שכן הדרינן לקמייתא דליכא לפרושא כן להרמב"ם וא"כ מאחר דהרמב"ם אזיל תמיד בשיטת הרי"ף רבו א"כ גם להרי"ף נמי לא ניחא לפרושא כן ועוד שהרי המהרי"ן לב בשם בעל העיטור הביא תשובת הרי"ף עצמו שפסק ג"כ כהרמב"ם דבלא קברתיו אם נסת ל"ת וא"כ וודאי דליכא לפרושי כן להרי"ף כמו שפירשוהו הרמב"ן וסייעתו ובלא ספק דהרמב"ן וסייעתו לא ראו אותה תשובה של הרי"ף ולכך הוי סבר דלהרי"ף באמת גם אם נסת תצא ולוה כתבו מה שכתבו אבל לפי עדות של בעל העיטור בשם הרי"ף וודאי דליכא לפרושי כדבריהם וזה ברור ועיין והה"מ פירש דהרמב"ם קמפרש לסוגיין כשיטת רש"י והמאור דלמשקר ל"ח כלל ובקברתיו פשיטא דמהימן והאיבעיא הוא בלא קברתיו ולענין בדדמי ונמצא דשפיר פסק הרמב"ם דבלא קברתיו א"נ ל"ת ומשום דס"ל דהוי בעיא דלא אפשטא עכ"ד והנה בדברי הרמב"ם הי' אפשר לומר כן אבל מה שרצה לפרש כן גם להרי"ף הא וודאי ליתא דא"כ למאי הוי צריך הרי"ף למפשט להך איבעיא דנאמן בקברתיו מעובדא דדיגלת כיון דבקברתיו לא קמיבעיא לן כלל וכבר הקשה עליו כן במוהרי"ן ל"ב מיהו יש ליישב קצת קושייתו של מוהריב"ל והיינו משום דתרי גווני בדדמי יש כאן הא' לענין עצם המיתה והב' לענין ההכרה וקפשיט מעובדא דדגלת דלהך בדדמי דההכרה בטב"ע לא חיישינן אבל הך בדדמי דבעצם המיתה ליכא למפשט מהתם דהא התם מיירי באסקוהו דהוי כקברתיו ונשארה באיבעיא ולכך לכתחילה בעינן קברתי' ואם נסת לא תצא ועיקר הפשיטות דמייתי מעובדא דדגלת הוא רק לענין משאל"ס דלא נבעו סי' אבל לענין מלחמה לא קפשיט מידי מהא דדגלת רק דנשאר בבעיא דלא אפשטא בלא קברתיו ובקברתיו לא קמיבעיא לן כלל כן יש לומר בישוב קושיא זו בכדי שלא לשווי' להה"מ כטועה בדבר פשוט כזה וקצת הי' נראה כן גם מתחילת לשון הרי"ף שכ' שמעינן דע"א נאמן במשאל"ס ודווקא היכי דאמר אסקוהו קמאי וכו' ומשמע דעיקר הפשיעות הוא על משאל"ס אבל מ"מ סוף לשונו שכ' וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו משמע להדיא דגם זה יליף לה מפשיטותא דעובדא דדגלת וזהו דלא כהה"מ ומה דנקיע מתחילה משאל"ס היינו משום דהפשיטות הוא ממשאל"ס אבל אה"נ דגם לענין מלחמה קפשיט דנאמן בקברתיו מהא דדגלת וכיון שכן גם בדברי הרמב"ם לא ניחא לן לפרושי כן משום דמסתמא אזיל בשיטת הרי"ף ובפרט דחזינן להו כאן דשווין הם לענין עיקר פסק הלכה א"כ בלי ספק דגם בפירושא דשמעתין אולי בחדא שיטתא:

לכך נראה עיקר דליכא לפרושי בשיטת הרי"ף והרמב"ם רק כמש"כ הה"מ בפירושו השני דהאיבעיא הוא בכל גווני בין בקברתיו ובין במת סתם והיינו דאי עיקר טעמא הוא משום מלתא דעל"ג למ"א אפי' לבדדמי נמי לא חיישינן דוודאי מידק דייק ולא יאמר בדדמי פן יתבדה ויאחז וא"כ אף בל"ק נמי נאמן ואי עיקר טעמא הוא משום דקא חיישינן למשקר ומכ"ש דחיישי' לבדדמי רק דבגדולה מזו יש לחוש דשמא משקר לגמרי וגם בקברתיו נמי אינו נאמן וכעין זה הוא שיטת הרשב"א והריטב"א אליבא דנפשייהו כמבואר בחידושיהם אלא שיש הפרש ביניהם בזה דלהרשב"א שב"א והריטב"א אי אמרינן דעיקר טעמא הוא משום מלתא דעל"ג למ"א א"כ מלתא דפשיטא הוא דוודאי לא חיישינן לבדדמי וכיון שכן למאי דפשטינן להך איבעיא מעובדא דדגלת דעיקר טעמא הוא משום מדל"ג תו לא חיישינן כלל גם לבדדמי ולכך גם במלחמה לא בעינן קברתיו כלל ואילו להרי"ף והרמב"ם אין זה מלתא דפשיטא בוודאי רק דמצינן לומר כן דמידק דייק שלא לומר גם בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי אבל ה"נ דמצינן למימר גם בהיפוך דהך טעמא דמדעל"ג לא מהני רק לענין שלא יהא משקר לגמרי אבל מ"מ אינו חש להיות נזהר שלא לומר בדדמי כיון שלדעתו כן הוא האמת שבוודאי מת א"כ לא מתיירא פן יתבדה ויאחז והש"ס קמבעי בסתמא בכל גווני בין בקברתיו ובין בל"ק היינו משום דנקיט שני צדדי האיבעיא היותר רחוקים זה מזה דאפשר דלא בעינן קברתיו ואפשר דגם קברתיו לא מהני רק דממילא שמעינן דיש בכלל זה עוד למיבעי דדלמא דווקא בקברתיו הוא דנאמן משום דמדעל"ג לא מפיק רק מחששא דמשקר ולא מחששא דבדדמי ולכך בל"ק אינו נאמן ולכך לא פירש הש"ס להדיא לאבעיתו לענין קברתיו ול"ק משום דבהנך תרי טעמא דקנקיט הש"ס למבעי איתנהו ממילא לכולהו בעייא ולכך להרי"ף והרמב"ם אף דפשטינן מעובדא דדגלת דעיקר טעמא הוא משום מדעל"ג מ"מ עדיין נשאר האיבעיא דבדדמי במקומה בבעיא דלא אפשטא ולכן לכתחילה בעינן קברתיו דווקא ואם נסת ל"ת ולא נעלם ממני שיש קצת דוחק בפי' זה אך נראה לענ"ד שאי אפשר לפרש שיטתם בשום אופן בענין אחר כאשר הוכחנו בדברינו לעיל שאין שום א' מהפירושי' מתיי שבי' לשיטת' ומ"מ המעיין ובקי בדרכיה' ירא' שאינו דוח' כלל כמובן:

ומעתה נבאר המשך סוגייא דשמעתין לפי פי' זה דהא דקבעי למפשט מעובדא דב' ת"ח היינו דלפום מאי דס"ד דמיירי בלא העלום א"כ איכא לתרווייהו חששי לבדדמי ומשקר ואפ"ה התיר ר' נשותיהן ש"מ דלא חיישינן לתרוייהו וא"כ אפי' בל"ק נמי נאמן ובהכי יתיישב מה שהקשה הרמב"ן וכן הרשב"א דאמאי לא קפשיט מהך ברייתא דששים בני אדם שהלכו לכרקום ביתר ונדחקו לומר דאכתי לא הוי ידע מהך ברייתא וכל זה מבואר הדוחק וכל זה הוא לפי שיטתם דלהרמב"ן דס"ל דהאיבעיא הוא רק לענין משקר א"כ וודאי דהוי מצי למיפשט מהך דכרקום ביתר ולהרשב"א נמי דהאיבעיא הוא בכל גווני מ"מ כיון דס"ל דחדא תליא באידך בהכרח דכיון דפשטינן דלא חיישינן למשקר ממילא ידעינן נמי דלא חייש נן גם לבדדמי א"כ אכתי הוי מצינן למפשט מהך דפרקים ביתר אבל לפום מאי דפרשינן עתה להרי"ף דהאיבעיא בכל גווני ולא תליין חדא באידך כלל א"כ לא מצי למיפשט מהך ברייתא רק דלא חיישינן למשקר אבל אכתי איכא למימר דחיישינן לבדדמי דהא ההוא ברייתא בקברתיו מיירי אבל מהך עובדא דב' ת"ח קפשיט שפיר לתרווייהו והרי"ף ניחא לי' טפי למפשט מעובדא דדגלת משו' דרבא דהוא בתרא ס"ל כן וכה"ג מצינו בש"ס גופי' בברכות ריש פירקין דתפילת השחר דקבעי טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים וקפשיט מר' יוחנן ולא קפשיט מברייתא דלקמן ריש ע"ב דתני בה בהדיא טעה ולא התפלל מנחה בע"ש מתפלל בשבת שתים וכו' ואפשר דרבא באמת הוי פשיטא לי' כן מהך ברייתא עצמה והשתא אתי שפיר טפי הך ותסברא דקאמר דשפיר הבין מהפשטן מדהוי בעי למפשט תרווייהו ש"מ דהוי מוקי לה בלא העלום דאי בהעלום א"כ ליכא למפשט מידי לענין בדדמי ולכך קאמר שפיר ותסברא כו' ומסיק אלא דאסק נהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וכבר כתבנו לעיל לפרושי הך וקאמרי סימנים דאמר הש"ס בתלתא אנפי ובהנך תלתא אנפי נראה עיקר כפי' הריטב"א בשם רבו דאילו לפי' הר"ן כיון דע"כ מיירי בסימנים מובהקי' ממש שיש להתיר א"א על ידו אפי' אם נאמר דסי' דרבנן כיון שהסי' לבדן הם המתירים ולכך וודאי דבעינן סימנים מובהקים שבמובהקים כגון נקב יש בצד אות פלוני וא"כ תיקשה למאי בעינן כלל הך דחזינן לאלתר דהא בסי' כאילו אפי' לא חזינהו לאלתר ואין כאן טב"ע כלל יש להתיר ע"י סימנים דהא בלא"ה נמי אין כאן טב"ע כלל כיון שהנשים אינם מכירים אותן וא"כ מאי טב"ע שייך בזה ובע"כ דצריכינן למדחק נפשי, דה"ק ותסברא דהא ע"כ צריכינן לאוקמי באסקינהו וחזינהו וכיון שכן נוכל לאוקמי דקאמרי סימנים ולא תפשוט מידי וכמש"כ בלח"מ או דניצטרך לומר דהש"ס מיירי בכל מיני סימנים ואית מנייהו דעשויין להשתנות לאחר מיתה ולהכי בעינן דחזינהו לאלתר בכדי שלא ישתנו הסימנים וכמש"כ מקצת מהאחרונים וכ"ז דחוק אם פירושו של בעלח"מ כבר כתבנו שהוא דוחק ופירושם של האחרונים ג"כ דחוק משום דנראה דסימנים העשויין להשתנות לאח"מ המיתה פועלת בהן השינוי תומ"י וא"כ אפילו לאלתר לא מהני ועוד דסימנים העשויין להשתנות וודאי דלא הוי סימנים מובהקי' גמורי' ועוד כבר כתבנו לעיל דסימנים סתם הנזכרים בש"ס מיירי הכל בסי' אמצעיים שמחזירין אבידה עליהן ואם איתא דהכא מיירי במובהקים גמורים הוי לי' להש"ס לפרש בהדיא ולכך הרמב"ן במלחמות לא הזכיר להך שינויא דהר"ן אף שרמזו בחידושי וכמש"כ לעיל מ"מ במלחמו' לא הזכירו אפי' ברמז והיינו משום שאינו נראה לו לעיקר מטעמא דכתיבנא:

אולם לפי פירושו של הרמב"ן אתי שפיר דמיירי בסימנים אמצעיים וכדרך סתם סימנים האמורים בש"ס ולכך בסימנים אלו לחוד לא הייתה ניתרת דהא מספקא לן דלמא סימנים דרבנן ועיקר ההתר הוא משום טב"ע ולכך בעינן וחזינהו לאלתר דבלא"ה לא מהני הטב"ע אלא משום דאכתי א כא למיחש לחששא דמשקר לכך קמצריכינן להו להסימנים בכדי שנדע על ידן שוודאי ראו אותם בחותם דבחיים לא הי' אפשר להם לידע סימנים כאילו אך בעיקר פירושו הדבר דחוק אם מצד הענין ואם מפאת לשנא דתלמודא דמצד הענין הדבר רחוק שיהי' הורתם מורה שבוודאי לא ראו אותם רק אחר מותם דאולי ראוי אותם ערומים ע"ג הנהר או בבית המרתף או שמכירים אותם בקטנותם וראו בהם סימנים אלו וכמו שתמה בזה בספר בית מאיר (הובא במקמ"ח וספר בי"מ אינו ת"י) ועוד דלישנא דתלמודא וודאי דלא משמע הכי דכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרש וסתם סימנים משמע כפשוטו שהוראתן הוא שמכיר הדבר מקוד' ויודע סימנ':

אמנם לפי' הריטב"א בשם רבו אתי שפיר טובא ומיירי נמי בסימנים אמצעיים כסתם סימנים שבש"ס ולכך ע"י סימנים אילו לחוד לא היו ניתרות נשותיהן רק דעיקר ההתר הוא הטב"ע ולזה בעינן דחזינהו לאלתר אלא משום דאכתי איכא למיחש למשקר לכך בעינן סימנים והסימנים הם באופן זה כגון שאמרו שמכירים אותן בטב"ע שהם ראובן ושמעון ולראי' שכן הוא הנה יש להם סימנים תחת בגדיהם כזאת וכזאת וקודם שראו אותן הסימנים אחרו סימניהם לבעבור כי מכירין היו אותן בחייהן וידעו סימניהם וכן נמצא אח"כ שכדבריהם כן הוא ולכך לא חיישינן עד למשקרות שמא אינם רו"ש כיון שאמרו סימניהם מקודם ולחששא זו דשמא משקרים מועילים סימנים אמצעים כדרך שמועילים באבידה דבשלמא אם עיקר ההתר הוא ע"י הכרת סימנים שפיר בעינן סימנים מובהקים ממש אבל כאן דעיקר ההתר הוא ע"י הטב"ע ורק דבעינן סימנים לצאת מחששא דשמא משקרות שפיר סמכינן אסימנים אמצעיים:

ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בב"מ דף י"ח רבה בב"א אירכס לי' גיטא בי' מדרשא אמר או סימנא אית לי בגווה אי טב"ע אית לי בגווה אהדרוה ניהלי' אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוהו ניהלי' וקא סברי סימנים דאורייתא או משום ט"ע אהדרוה ניהלי' ודווקא צורבא מדרבנן אבל אנשי דעלמא לא ולדברי הריטב"א קשה דלמא אהדרוה ניהלי' משום הנך תרתי מילי ולעולם קסברי סימנים לאו דאורייתא רק דאהדרוה ניהלי' כיון דאיהו קאמר דאית לי' ט"ע בגוי' רק דאנן חיישינן דלמא משקר ובאמת אינו מכירו להכי אהני לן הנך סימנים דקאמר להוציא לן מחששא דמשקר וכדברי הריטב"א כאן ולפ"ז מהדרינן אפי' לאינש דעלמא ולשיטת התוס' אין להקשות ג"כ הך קושיא שכ' א"נ משום ט"ע א"כ הרי דס"ל להתוס' ג"כ דמהני סימנים עם ט"ע אע"ג דסימנים לאו דאוריי' דז"א דלשיטת התוס' הא דבעינן סימנים לאו משום דחיישינן למשקר רק דחיישינן על הט"ע שמא אומרים בדדמי ובאמת אינם מכוונים לשקר לזה מהני סימנים דלא ניחוש לבדדמי משא"כ לסברת הריטב"א דהסימנים מועילים לנו להוציא מחששא דמשקר א"כ התם נמי נימא הכי אך באמת זה אינו קושיא כלל דיש לומר דס"ל להריטב"א דהא דלא מהדרינן לאינש דעלמא אבידה בט"ע לאו משום דאנן לא מהימנינן לי' רק דאינש דעלמא אין לו ט"ע כלל בהחפץ ודלא כדברי התוס' בב"ח שכ' דאינש דעלמא ג"כ אית לי' ט"ע רק דלא מהימנינן לי' והריטב"א ס"ל דאין לו באמת שום ט"ע וכיון שכן לא קשה מידי מה שהקשיני אח"כ מצאתי להדיא בדברי הריטב"א בב"מ שמשמע מדבריו דלא ס"ל סברת התוס' שכ' וז"ל וכ"ת הא קיי"ל דט"ע לכ"ע סימנא מעליא הוא דאל"כ האיך סומא מותר באשתו האיך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה הא ל"ק דבשלמא גבי איסורא דנפשי' דייק אינש וידע אם אשתו הוא אם לא אבל לגבי דנהדר לי' לא אמרינן דדייק ובט"ע לא אמרינן דניהדר לי' אא"כ צורבא מרבנן דדייק טפי עכ"ל הרי להדיא כדברינו ואזיל הריטב"א כאן לשיטתו דהתם ודוק:

והא וודאי דאין לחוש דשמא היו מכירין את לוי ויהודא בסימנים אילו ובאחת הם לוי ויהודא והנשים משקרות ואומרות שהם ראובן ושמעון בכדי להתיר נשותיהם דלהא וודאי דלא חיישינן דהא בזה וודאי דהאשה דייקא דאם לא נמצאו סימנים כאילו בבעליהן א"כ איגלו שקרייהו וחיישא לקלקולה ולכך אפי' אם נשותיהן בעצמם לא ידעו סימניהם שנשאו להם מחדש ועדיין לא בקיאי בסימנייהו אפ"ה נאמנות הנשים המעידות בזה משום דבזה וודאי דשייך הך מלתא דדייקא רק דעיקר החששא הוא דשמא אינם מכירות אותם כלל וקמשקרות לומר שהם רו"ש בכדי להתיר נשותיהן ולזה מהני שפיר סימנים אמצעיים לידע עי"ז שבוודאי היו מכירין את האנשים האלו הנטבעים בחייהן דאל"כ מניין ידעו הסימנים קודם שראו אותם גם אין לומר דאכתי ניחוש שמא הי' ידוע להן שסימנים כאלו נמצאו בראובן ושמעון וגם בלוי ויהודה דמהשתא שפיר יכולות לשקר ולומר על לוי ויהודה שהם רו"ש וכאן לא שייך הך סברא דדייקא כיון דבאמת נמצאו סימנים כאלו גם בבעליהן דכולי האי לא חיישינן בחששא דמשקרות ואתרמי סי' כסי' דבשלמא לענין עיקר ההתר אם לא הי' מכירות א תם בטב"ע כלל שפיר חיישינן לדלמא אתרמי סי' כסי' אי אמרינן דסי' דרבנן אבל כאן דעיקר ההתר הוא משום טב"ע ולחששא דמשקרות לחוד לא חיישינן כולי האי לדלמא אתרמי סי' כסי' כמו דלא חיישינן לזה באבידה ולענ"ד נראה דזהו עצמו כוונת הרמב"ן והרשב"א במה שכתבו דבעינן שיאמרו סי' המוצנע כו' ודו"ק ודלא כהב"ש והגר"א שהבינו דבריהם באופן אחר וכמש"כ לעיל מיהו בחידושי הריטב"א שלפנינו היום משמע כהב"ש והגר"א וז"ל הריטב"א וא"ת אכתי ניחוש דלמא משקר כו' וי"ל דהני אמרי סי' מובהקי' במקום המוצנע דלא אפשר להו למידע אי לאו דחזו השתא וזה משמע כהב"ש והגר"א והך שינויא שכ' מהרי"ן לב לא נמצא בביאור בריטב"א שלפנינו באות הלשון שכ' המהרי"ן לב רק דאפשר שזהו כוונת הריטב"א במש"כ עוד וז"ל וא ואפש' נמי דאנן ידעינן עפ"י עדים שנפלו שני אנשים אלו במים אלא דלא ידעו אם מתו או ניצולו וכיון דהני נשי אמרי סי מובהקי' שבגופם דלית לן למיחש למידי ודבריו אילו מגומגמי' ואין להם ביאור ואפשר שכוונתו אל הנזכר במעט הגה"ה ועכ"פ יהי' איך שיהי' כוונתו נאמן עלינו עדותו של המהרי"ן לב במש"כ בשמו והוא הנכון והמחוור שבכולן בפירושא דשמעתין ובפרט שיש לכוון זה גם בדברי הרמב"ן והרשב"א והא דסבר רב חסדא למימר בעובדא דשומשמי היינו שני ת"ק אשר יש להקשות לפי שיטה זו כמו שהקשינו לשיטת המאור דהא לא דמי אהדדי דהעובדא דת"ח מיירי בטב"ע בצירוף סימנים ובעובדא דשומשמי אינם אלא סי' לחוד הנה מלבד מה שכתבנו בישוב קושיא זו לעיל לשיטת המאור אשר תי' זה עולה יפה גם לפי שיטה זו עוד י"ל לפי שיטה וו דאפי' אם נאמר דר"ח ס"ל לגמרי כהך דדחי דמיירי בטב"ע בצירוף סי' אפ"ה שפיר קמדמה להו אהדדי והיינו דר"ח הוי ס"ל דכמו דבהנך שני ת"ח התירו נשותיהן ע"י טב"ע וע"י סי' אמצעיים אף דעל הטב"ע לחוד יש לחוש למשקר ועל הסימנים נמי איכא חששא דלמא אתרמי סי' כסי' וידעו הנשים שגם ברו"ש נמצאו סי' כאלו כמו בלוי ויהודה וא"כ אכתי לא פלטינן לגמרי מחששא דמשקר ואפ"ה סמכינן ע"ז באיסורא דאורייתא מטעמא דאמרן דלהך חששא דמשקרות לא חיישינן דלמא אתרמי סי' כסי' כמו כן בהך עובדא דשומשמי כיון דע"כ מיירי ביש עידי פיקדון שהפקיד אצלו סך כזה וכמש"כ התוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דע"כ מיירי בעידי פיקדון ואיכא נמי עידי ראה שראו עתה בידו סך כזה באותו כלי תו לא חיישינן לדלמא אתרמי מנין כמנין כמו דלא חיישינן בב' ת"ח לדלמא אתרמי סי' כסי' וקמדמי טב"ע וסי' אמצעיים לעידי פיקדון וסי' אמצעיים דכמו דלא חיישינן התם לדלמא אתרמי סי' כסי' לענין איסור דאורייתא ולהתירה מחזקת א"א כמו כן בעידי פיקדון וסי' אמצעיים לא חיישינן לדלמא אתרמי סי' כסי' ועיין בזה מיהו כבר כתבנו דגם הך תירוצא שכתבנו לעיל בשיט' המאור עול' יפה גם לשיט' זו והמעיין יבח':

העולה מזה דלפי פי' זה האיבעיא הי' בכל גווני בין לענין חשש משקר ובין לענין חשש בדדמי והש"ס קדחי דמעובדא דב' ת"ח ליכא למפשט מידי דלהך חששא דבדדמי קמוקי דאסקינהו וחזינהו לאלתר דתו ליכא לחששא דבדדמי ולחששא דמשקר מוקי דקאמרי סי' והרי"ף קפשיט מעובדא דדגלת דלא קמצרכינן פי' ש"מ דלא חיישינן למשקר אבל אכתי נשארה הך חששא דבדדמי בבעיא דלא אפשטא לכך להרי"ף אפי' בשני עדים נמי חיישינן לבדדמי ונמצא דלכתחילה בעינן קברתיו ובדיעבד אם ניסת לא תנא ומה שהקשה הרא"ש על הרי"ף דאי בב' עדים נמי חיישינן לבדדמי א"כ ל"ל להש"ס לומר והא מאה נשים כע"א דמי אפי אי כשני עדים דמי נמי יש לחוש לבדדמי הנה קושיא זו אין לה מקום כלל לא לפי פירושו של הרמב"ן וסייעתו בדברי הרי"ף ולא לפי מה שפירשנו דבריו עפ"י שיטת הרשב"א דכיון דהאבעיא הוא גם לענין משקר אי חיישי' גם לענין משקר והפשטן קבעי למפשט גם לענין משקר דל"ח א"כ ע"כ הוא צריך לומר דמאה נשים כע"א דמיין דבשני עדים וודאי דליכא חששא דמשקר ונמצא דאין כאן אפי' ריח קושיא ובע"כ צ"ל דהרא"ש פי' לדברי הרי"ף כפי' הראשון של הה"מ דהאיבעיא לא הי רק לענין בדדמי (ועיין מש"כ לעיל בישוב ק' מהרי"ן לב על פי' זה) דלפי זה יש קצת מקום לקושייתו ועכ"ז אינו קושיא כ"כ דהא יש להבין אמאי מקשי הרא"ש מהפשטן מדאמר והא מאה נשים כו' ואמאי לא מקשה עדיפא מני' דא"כ אמאי נקיט האיבעיא בע"א ולא קמבעי גם בשני עדים כיון דגם בב' עדים שייך הך מלתא דבדדמי אלא ע"כ צ"ל דלהכי לא הוי קשיא לי' על בעל האיבעי' משום דאיכא למימר דלרבותא נקיט דאי לא חיישינן גם בע"א נמי לא חיישינן וכיון שכן גם בדברי הפשטן נמי איכא למימר דלרבותא נקיט דאפי' בע"א נמי לא חיישינן בדדמי וזה פשוט ובחנם טרחו בזה בעלי התשו' בישוב קושיא זו דלענ"ד אין כאן קושיא כ"כ ושיטת הרמב"ן אליבא דנפשי' דפירוש האיבעיא הוא רק לענין משקר וכמו שפירש אליבא דהרי"ף רק דבזה הוא מחולק עם הרי"ף דלהרי"ף בלא קברתיו לא קמיבעי לי' כלל דוודאי חיישינן לבדדמי גם בב' עדים ולהרמב"ן הוא בהיפוך דלבדדמי וודאי דלא חיישינן אפי' בע"א ולמשקר נמי ס"ל דאפשטא מעובדא דדגלת ונמצא דלא בעינן קברתיו כלל במלחמה ולא סי' במים שא"לס רק דסגי בטב"ע לחוד ובפירושא דשמעתין אין כל חדש לשיטתו רק הכל כמו שפי' אליבא דהרי"ף וכבר כתבנו לעיל מה שיש להקשות על שיטה זו ואין מהצורך לכפול הדברים ושיטת הרשב"א כבר נתבאר בדברינו לעיל דס"ל דהאיבעיא הוא בכל גווני בין בקברתיו ובין בל"ק וכמו שפירשנו לשיטת הרי"ף רק דבזה הוא מחולק עם הרי"ף דס"ל דכיון דאפשטא מהא דדגלת דל"ח למשקר א"כ ע"כ דעיקר טעמא הוא משום דעל"ג וא"כ גם לבדדמי נמי לא חיישי' ולא בעינן קברתיו במלחמה כלל נמצא כי לדינא שווה שיטתו לשיטת הרמב"ן דתרווייהו ס"ל כן דלא בעינן קברתיו רק דהרמב"ן ס"ל דזה לא הוי בכלל האיבעי' דמלתא דפשיטא הוא מסברא דלא חיישי' לבדדמי לגבי ע"א ולהרשב"א הוי זה בכלל האיבעיא רק דאפשטא מהא דדגלת ולהרי"ף והרמב"ם הוי זה בכלל האיבעיא ולא אפשטא מהא דדגלת ונשארה באיבעיא דלא אפשטא וכדכתבינן לעיל ולדינא במשא"לס אין כאן מחלוקת ביניהם ובין הרי"ף דכולהו ס"ל דבטב"ע לחוד סגי בלא סי' רק דנחלקו במלחמה דלהרי"ף בעינן קברתיו אפי' בב' עדים ולדידהו לא בעינן אפי' בע"א ועיין היטב בכל זה:

ודע דלשיטת הרי"ף הני תלתי איבעיא דיבמה ודמלחמה וקטטה לא תליין זה בזה כלל דאף דצדדי האיבעיא שווים בכולם אי טעמא משום מדל"ג אי משום דייקא מ"מ חדא לא פשטינן מחברתה תדע שהרי הרי"ף קפשיט להך איבעיא דסוגייא דידן מעובדא דרבא דדגלת ולא קפשיט מאידך דרבא דס"ל דנאמן ביבמה אף שהרי"ף פסק שם כוותי' ובע"א בקטטה פסק הרי"ף דהוי בעיא דלא איפשטא ואמאי לא קפשיט לה מהך דדגלת או מהך דפסק רבא בבעיא ביבמה אלא ע"כ דהנך איבעיא לא תליין חדא באידך כלל וטעמא דמלתא דגם אי אמרינן דעיקר טעמא הוא משום מלתא דעל"ג לא משקרי אינשי מ"מ לא נדחה טעמא דדייקא לגמרי דהא להדיא אמרינן בר"פ האשה רבה הטעם דמתוך חומר שהחמירו עלי' בסיפה הקילו בתחילתה והיינו הך טעמא דדייקא אלא עיקר האיבעיא הוא איזה מהטעם עיקר וכמש"כ התוס' בסוגיין דע"א ביבמה וכיון דהך טעמא דלא דייקא אינו מטעם א' בכולם דזה משום דסני' לי' וזה משום דאמר בדדמי ולכך לא נוכל לפשוט חדא מאידך משום דאפשר דבזה דייקא ובזה לא דייקא והכי נמי משמע פשטא דתלמודא מדלא הביא הנך ברייתי דקפשיט התם למיפשט מיני' הך איבעיא דסוגיין והך ברייתא דמייתי הכא לא קמייתי התם ותרווייהו לא קמייתי באיבעיא דקטטה ש"מ דלא תליין אהדדי כלל אולם הרשב"א והריטב"א בחידושיהם כתבו דנפשטא האיבעי' דקטטה מדאיפשטא הך דהכא מהא דדגלת ובאמת הכל הולך אל מקום אחד דלדעת הרי"ף דס"ל דהש"ס דקמיבעיא לי' אי טעמא משום מלתא דעל"ג לא משקר או משום דדייקא כוונת הש"ס הוא לשאול בכל אנפי דאף אם נפשוט דטעמא הוא משום מלתא דעל"ג לא משקר מ"מ איכא למיחש שיאמר בדדמי וכן אם נפשוט דאינו אומר בדדמי מ"מ איכא למיחש הך חששא דמשקר רק דהש"ס נקיט שני צדדי הבעיות הרחוקות יותר וכמו שביארנו לעיל א"כ הרי חזינן דמסתבר לי' להש"ס דכל היכי דאיכא שום סברא לאפלוגי בינייהו תו לא פשטינן חדא מחברי' א"כ ה"נ לא פשטינן הנך אבעיות דקטטה ודיבמה מהך דהכא כיון דאיכא שום סברא לאפלוגי בינייהו וכמש"כ משא"כ לדעת הרשב"א והריטב"א דס"ל בפשטא דשמעתין דבאמת אי פשטינן דלא חיישינן למשקר תו לא חיישינן גם לבדדמי ולא אמרינן לחלק ביניהם באיזה סברות שיש לחלק א"כ ה"נ ס"ל דנפשטה האיבעיא דקטטה ולא מפליגינן בינייהו בסברות דקות ודו"ק:

ושיטת התוס' שבסוגיין קשים מאוד להולמם וסותרים זא"ז כמה סתירות כמו שיבוא בדברינו והוא שהרי התוס' בד"ה טעמא כתבי כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה ומשמע מזה דס"ל כשיטת הרמב"ן שכתבנו לעיל דלא חיישינן כלל שיאמר העד בדדמי והאיבעיא הוא רק לענין חששא דמשקר ואלו בד"ה והא מים כתבו ולכך אמרו בדדמי ומשמע דאנשים המעידות קאי הרי דס"ל דחיישינן גם לגבי העד שיאמר בדדמי וזה סותר לדבריהם דלעיל שכ' שלא יאמר העד בדדמי וגם אם נדחוק ונגיה בדבריהם אלו ולכך אמרה במקום אמרו ויהי' קאי על אשת המת מ"מ מה נעשה לדברי התוס' (ע"ב) בד"ה וקאמרי סימנים שכתבו להדיא אבל ע"י טב"ע לחוד אין להאמינם משום דבדבר מועט יאמרו בדדמי הרי דס"ל דגם לגבי העד נמי חיישינן שיאמר בדדמי. והרב בעל בית מאיר כתב דהנך תרי דיבורי התוס' לאו בחדא מחתא מחתינהו והך דיבור דוקאמרי סי' אזיל לשיטת רש"י והמאור דפירשו דהאיבעיא הוא לענין חששא דבדדמי ודלא כהתוס' דלעיל דפירשו להאיבעיא לענין חששא דמשקר וזה מבואר הדוחק דא"כ חסר בדברי התוס' דלעיל איך יפרשו המסקנא ובדבור זה חסר איך מפרשי להאיבעיא והגר"א בביאוריו כ' דבד"ה והא מים גרסי' ולכך אמרה וקאי על האשה שמעידין עלי' ולא על העדות ומש"כ התוס' בד"ה וקאמרי סימנים דע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי יש לחלק דשאני התם דמטעי קטעי ולכך יש לחוש גם לגבי העד שיאמר בדדמי ומשום דסבר דכן הוא האמת ולא דמי לההוא בדדמי דמלחמה דהתם הבדדמי הוא מה שאומר מאומדן הדעת בלבד וכן במשא"לס לפי מאי דס"ד דמיירי בלא העלום נמי עיקר הבדדמי הוא מה שאומר מאומדן הדעת וזה הבדדמי הוא דלא שייך גבי עד ומשום דלעולם אומר העד הדברים כמות שהן ולא יאמר מת סתם מאומדנא בלבד אבל הך בדדמי דמטעי קטעי שייך גם גבי עד ולענין מאי דקשיא לן דאכתי ניפשוט דלא חיישינן למשקר וכמו שהקשה הלח"מ תירץ כתירוצו של הלח"מ דכיון שהעלום תו דייקא האשה ואסמכה לה מדברי המרדכי וכמו שהבאתי דבריהם לעיל ולפ"ז עיקר דחייתו דדחי' להפשטן הוא במאי דמוקי באסקינהו וחזינהו לאלתר והא דמוסיף לומר וקאמרי סימנים לא דזה צריך לדחות דברי הפשטן רק דקושטא דמילתא קאמר ודברי הפשטן בלא"ה נידחין במאי דאוקים דאסקינהו וחזינהו לאלתר ומחק גירסת דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דמינה משמע דלדחות דברי הפשטן קאמר ולהתוס' בלא"ה נדחו דבריו ולכך העלה דלהתוס' לא הי' זה בגרסתם זהו תוכן כוונתו וגם זה דחוק חדא דקשה לשבש הספרי' כ"כ ועוד כיון דרש"י וכל הראשונים גרסי לה א"כ אס"ד דהתוס' מחקו זה מגרסתם הי' להם לבאר כן בפירוש דלא גרסינן לה וכמו שכן הוא מדרכם בכל דוכתי' דלא ניחא להו איזה גירסא כותבי' להדיא ה"ג כו' ולא גרסי' כו' דוק ותשכח:

גם עיקר פירושו בסוגיא דשמעתין דקושטא דמלתא קאמר הוא דחוק טובא לכך נראה לע"ד דמוטב לנו להגיה תיבה אחת בתוס' משנמחק כמה תיבות בגמ' (כמו שרוצה הגר"א) וכצ"ל בדברי התוס' כלומר לעולם אפילו לא יאמר העד בדדמי כו' ובזה דבריהם פשוטי' ומבוארים בלי שום סתירה ומבלי שום הגהת אות א' בש"ס והיינו דהוקשה להם להתוס' אמאי לא קמבעי להו להש"ס כפשוטו אי שייך הך מלתא דבדדמי לגבי ע"א אם לאוכמו שהקשו כמה מהמפרשים רק דלא ביארו הקושיא בפירוש והכחידוה תחת לשונם כדרכם בכמה דוכתי' וע"ז באו בפירושם לתרץ הך קושיא ותוכן תירוצם הוא משום דלא נ"מ מידי בהך איבעיא והיינו משום דבהך איבעיא דבעי הש"ס אי טעמא משום מלתא דעל"ג או משום דייקא ממילא נכללת גם איבעיא זו דאי טעמא משום מדעל"ג א"כ גם לבדדמי לא חיישינן ואי טעמא משום דייקא א"כ אפי' נימא דלא שייך גבי ע"א הך דבדדמי אכתי עדיפא אית לן למיחש לדלמא משקר לגמרי וכיון דהך איבעיא דאמרי' בש"ס איזה מהטעמי' עיקר הוכרח הש"ס למיבעי וכמו דאיבעי להו ביבמה ובקטטה לכך לא הוצרך עוד למיבעיא הך בעיא אי שייך גבי ע"א הא מלתא דבדדמי משום דממילא נכללת בבעיא זו וזהו שכ' התוס' דאי טעמא משום מדעל"ג למ"א לא יאמר בדדמי כיון שהדבר יהי' גלוי ואי טעמא משום דדייקא והכא לא דייקא כלומר לעולם אפי' לא יאמר העד בדדמי מ"מ אין להאמינו משום דהאשה לא דייקא וחיישינן למשקר ואין כוונתם דזהו סברא פשוטה דהעד לא יאמר בדדמי וכשיטת הרמב"ן שכ' לעיל דא"כ ה"ל להתוס' לאקדומי כן בתחילת דבריהם דזהו מלתא דפשיטא שאין העד אומר בדדמי ואנן אדרבה קחזינן דהתוס' תלו טעמא דהעד לא יאמר בדדמי משום שהדבר יהי' גלוי והיינו לטעמא דמדע"ל דמשמע הא לטעמא דדייקא חיישינן שפיר גם לבדדמי אלא דעיקר כוונתם לתרוצי הך קושיא דלעיל והיינו משום דהאיבעיא הוא בכל גווני וכמו שפירשנו לשיטת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א ומה שכתבו שלא יאמר העד בדדמי הוא בדרך את"ל אפי' לא יאמר העד בדדמי מ"מ אכתי איכא למיחש למשקר ובאו לאפוקי מפירש"י שפי' דהאיבעיא הוא רק לענין בדדמי אבל למשקר לא חיישינן כלל וע"ז הוקשה להם דא"כ לא ה"ל להש"ס לומר והכא לא דייקא דאפי' אם נאמר דהכא נמי דייקא אפ"ה אית לן למיחש לבדדמי דכיון דלית לטעמא דעל"ג ממילא חיישינן לבדדמי ומשום דס"ל להתוס' דרק טעמא דעל"ג הוא דמוציא מחשש בדדמי ומשום דמידק דייק כיון שהדבר יהי' גלוי אבל הך סברא דדייקא אינו מוציאו כלל מחשש דבדדמי ולכך שפיר הוכיחו התוס' דאס"ד דהאיבעיא הוא רק לענין בדדמי וכפירש"י א"כ למה לי' למימר והכא לא דייקא דהא אפי' אי דייקא נמי איכא למיחש לבדדמי כיון דליתא לטעמא דעל"ג אלא ע"כ מדקאמר הש"ס והכא לא דייקא ש"מ דהאיבעיא גם לענין משקר וה"ק דאי אמרינן דטעמא הוא משום דדייקא והכא לא דייקא וחיישינן גם למשקר וע"ז קמסיימו דאין לפרש דהאיבעיא הוא רק לענין בדדמי והא דקאמר והכא דייקא היינו משום דאי דייקא לא חיישינן גם לבדדמי דסברא דדייקא מפיק מחשש בדדמי לזה כ' התוס' דאין זה סברא כלל לומר דסברא דדייקא יהי' מפיק מחשש בדדמי וזהו שכ' התוס' דהא אפי' דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי:

ולרש"י והמאור שפירשו הך איבעיא לענין בדדמי צ"ל דמסתבר להו דסברת דייקא מפיק מחששא דבדדמי כמו דמפיק מחששא דמשקר והיינו דמתוך דיוקה תגיע לדבר ברור ואם אמר בדדמי לא תסמוך עליו ולכך שפיר הוצרך לומר והכא לא דייקא דאי דייקא לא הוי חיישינן לבדדמי ג"כ ולהתוס' לא נראה לומר כן והיינו משום דמסתבר להו כיון דאיכא חששא שאומר בדדמי א"כ אין כאן עדות כלל ותו הוי כפסולי עדות דלא מהני בהו הך סברא דדייקא לאכשורי סהדותייהו:

וגם המהר"ד בן לב פי' דברי התוס' על הדרך שפירשני דכוונתם בדרך את"ל רק שלא שלח ידו להגי' בדבריו תיבת אפי' לכך נמצאו דברי התוס' דחוקי' לפי פירושו ומחמת זה לא נתקבלו דבריו אצל המעיינים ולא הביאו דבריו שום אחד מהמפרשים זולת הרב בעל המה"צ הביא דבריו אמנם גם הוא לא הגיה כלום בלשון התוס' וקבל עליו לסבול דוחק הלשון משיהי' סתירה בעיקר דבריהם ואני אומר דמוטב לנו להגיה בלשון התוס' תיבה אחת בכדי שיתיישבו דבריהם בלי שום גימגום ועוד יש לדייק קצת לפי דברי המהר"ד בן לב בדברי התוס' דלמה להו לומר כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כו' וטפי ה"ל לומר אפי' היכי דלא שייך בדדמי כגון בקברתיו דכיון דלפי האמת אמרינן דס"ל להתוס' דע"א אמר בדדמי ולא כתבו כן רק בדרך את"ל בכדי להכריח פירושם דאי אמרי' לטעמא דדייקא תו חיישינן למשקר ג"כ א"כ למאי נקטו בדבריהם דלא יאמר העד בדדמי טפי הל"ל היכי דלא שייך בדדמי כגון בקברתיו גם לא ביאר המהר"ד בן לב מאי הוי קשיא להו להתוס' אבל לפמש"כ אתי הכל שפיר וזה ברור:

ומעתה נבאר יתר המשך הסוגיא לפי פי' התוס' דלפמש"כ בפירושם דהאיבעיא הוא בכל גווני כמו להרי"ף והרשב"א א"כ תו לא נצטרך להגיה בדבריהם ולכך אמרה במקום אמרו וקאי שפיר אנשי' המעידות רק דבהך דדחי הש"ס לדברי הפשטן במאי דקאמר אלא דאסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סי' כו' בזה המה מחולקים התוס' עם הרי"ף דלהרי"ף בהכרה דטב"ע ליכא עוד חששא דבדדמי והך וקאמרי סי' דאמר הש"ס הוא בכדי לאפוקי מחששא דמשקר וכהנך תלתא אנפי פירושי שכתבנו לעיל ולהתוס' הוא בהיפוך דהך וקאמרי סי' הוא בכדי לאפוקי מחששא דבדדמי ומשום דגם בטב"ע דההכרה לאחר שהעלום נמי אכתי לא יצאנו מחששא דבדדמי ומשום דמטעי קטעי לומר על ראובן שהוא שמעון ולענין חששא דמשקר צ"ל דס"ל להתוס' דכיון שהעלום תו ליכא עוד חששא דמשקר ומשום דדייקא האשה כיון שהעלום וחיישא לדלמא עלה חי וכמש"כ לעיל בשם הלח"מ והמרדכי רק דלעיל כתבנו דלהרי"ף אי אפשר לפרושי כן דא"כ למאי בעינן סי' כלל אבל להתוס' שפיר איכא למימר כדבריהם והך וקאמרי סי' הוא בכדי לאפוקי מחששא דבדדמי דאיכא בטב"ע ונמצא דלהתוס' הוא ממש בהיפוך מהרי"ף ודוק. והמרדכי ס"ל ג"כ בפי' דהאיבעיא כמו שכתבנו אלא דבזה ס"ל כהרי"ף דבטב"ע ליכא שום חששא דבדדמי לכך קגריס אי נמי דקאמרי סי' או אפי' לא נגרוס א"נ מ"מ הוי פירושו כמו א"נ עיי"ש בדבריו:

ודע דיש נ"מ גדולה לדינא בין פירושו של הגר"א בדברי התוס' ובין לפמש"כ בפירושם דאילו לפמש"כ דזה הוי בכלל האיבעיא אי אמרי' בע"א בדדמי והא דאמר הש"ס דקאמרי סי' הוא בכדי לדחות דברי הפשטן דקבעי למפשט דלא חיישינן לבדדמי ונשארה הך מילתא בבעיא דלא איפשטא דאם אפשיטא אם נאמר דלא חיישינן לבדדמי א"כ לא נצריך תו סי' וא"כ היכי דנשאת אף בלא סי' נמי ל"ת וכמו דקיי"ל בכל בעי' דלא נפשט' אם ניסת לא תצא משא"כ לפי פירש הגר"א דהא דקאמר תש"ס וקאמרי סימנים הוא קושטא דמלתא משום דפשיטא לי' להש"ס מסברא דנפשי' דהיכי דליכא סימני' חיישינן לבדדמי אע"ג דדחיית המקשן אתיא שפיר אף בלא הך תירוצא דקאמרי סימנים מ"מ קאמר הש"ס הך דקאמרי סימנים משום דפשיטא לי' הך סברא דבלא"ה חיישינן לבדדמי א"כ לפ"ז בוודאי אף אם ניסת בדיעבד בלא סימנים מ"מ תצא:

והך בדדמי שכ' התוס' דאיכא בטב"ע דבדבר מועט יאמר על ראובן שהוא שמעון יש להבין דבשלמא לפירש"י דס"ל שהמים משנים צורות הפנים ואינו ניכר כ"כ שפיר איכא חששא דבדדמי ומה שהקשו התוס' דהא לקמן אמרינן דמיא מצמת צמתי אינה קושיא כ"כ דהא להכי נזהר רש"י בלשונו לומר ואינו ניכר כ"כ ור"ל דהא דמיא מצמת צמתי היינו שלא ישתנה לגמרי עד שלא יהא ניכר אפי' למסתכל היטב כמו שמשתנה ביבשה לאחר ג"י שאינו מועיל בו טב"ע כלל אפי' למסתכל היטב לזה הוא דמהני פעולת המים שאינה מניחים אותו להשתנות לגמרי אבל מ"מ הוא משתנה במים ואפי' מיד ואינו ניכר כ"כ שמי שאינו מסתכל בו היטב יכול לטעות בדדמי אבל התוס' דלא ס"ל כן והיינו ע"כ דמסתבר להו דכיון דאמרינן דמים עדיפי מיבשה עד שאפי' לאחר ג"י אינו משתנה א"כ איך אפשר שבתוך ג"י יהי' גרוע מיבשה בענין שיהי' משתנה קצת אלא ע"כ דאינו משתנה כלל כמו ביבשה בתוך ג"י וא"כ קשה לכאורה דמאי בדדמי שייך בזה:

ונראה דהתוס' ס"ל דבאמת גם ביבשה נמי כל מת משתנה קצת אפי' מיד דפעולת המיתה עושה קצת שינוי תומ"י וכדאמרינן ממנו פניו מוריקות רק דמ"מ הוא ניכר בג"י למסתכל בו היטב ובאמת בכל מת נמי בעינן הסתכלות היטב רק דבסתמא לא חיישינן לומר שלא נסתכל בו היטב דמה"ת יאמר על זה ולא על אחר כיון דשניהם שווים אצלו אלא וודאי נסתכל בו היטב עד שיודע שהוא הוא אבל כאן כיון שראו הטביעה הוא דחיישינן שמא לא נסתכל בו היטב ואמר בדדמי כיון שראה הטביעה ובאמת לפי שיטתם זאת כתב בש"ג בשם ריא"ז דגם ביבשה אם ראו דמחו לי' בגירא או ברומחא ולא ראה אם מת ואח"כ מצאוהו הרוג והכירו בטב"ע לא מהני עד שאומר סימנים ג"כ והיינו לפי שיטת התוס' וכדכתיבנא ואף שהתוס' לא הזכירו בדבריהם הך מלתא דראו הטביעה מכל מקום במה שכתבו דבדבר מועט יאמרו כו' על כרחך דכיונו לזה והיינו דהביאו בשם ר"י דמפרש לעובדא דידן בראה הטביעה וזה ברור בכוונתם ומכאן תבין דהך חילוקא בין ראו הטביעה ללא ראה לאו מהכרח דעובדא דדגלת בלבד הוא דקאמרי אלא שהדבר מוכרח מצד עצמו דאל"כ לית כאן בדדמי כלל וכ"כ המוהר"ד ן' לב וז"ל ובוודאי דצריכים אנו לומר דיש חיסרון ודילוג לשון בדפוס והכי מבעי לי' למימר אבל ע"י טב"ע אין להאמינם משום דהכא מיירי בשראו הטביעה ובדבר מועט יאמרו כו' וכ"כ הרא"ש בשם הר"י ודיבור תוס' זה הוא ג"כ בשם ר"י וכש"כ שהדיבור הזה הוא מוכרח מצד הדבור מעצמו וק"ל עכ"ל:

וכיון שכן יש להבין איך כתבו התוס' אח"כ ותימא שנהגו וכו' והוצרכו לחלק עפ"י סברת ר"ת הלא הרא"ש לפי מאי דמחלק בין ראה ללא ראה ניחא לי' המנהג גם בזולת דברי הר"ת וצ"ל דהתוס' המה מחולקים במנהג דהרא"ש ס"ל דמנהג בלא ראה והתוס' ס"ל גם בראה וקרוב לשמוע בזה דברי הרב בעל מהה"צ דהתוס' לא מחלקי בין ראה לידע והרא"ש ס"ל דראה דווקא ולא ידע והמנהג הוא בידע דמעתה לא נצטרך לומר דפליגי בעצם המנהג מיהו אינו מוכרח כיון דמצד הסברא וודאי נראה דאין לחלק ביניהם וכן הסכימו כמעט כל הפוסקים זולתי הצ"צ וכמש"כ בתשו' ולכך ניחא לן טפי לאוקמי דפליגי במנהג ועיין:

ובהכי יתיישב ויונח לנו להשוות דברי התוס' דשמעתין במש"כ ליישב המנהג עפ"י שיטת ר"ת עם עצם שיטת הר"ת דלקמן במתניתין אשר לכאורה המה סתרי אהדדי תדע שהרי המרדכי הקשה לשיטת ר"ת דלקמן דבגופו שלם מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים דא"כ מאי מייתי ראי' מעובדא דדגלת דריב"ב לקולא פליג אימא דהתם מיירי בגופו שלם ותירץ דקים להו לתלמודא דהכא הוי עובדא דאין גופו שלם וראיתי בתשובת חמדת שלמה שכן תי' ר"ת עצמו בספר הישר ואפ"ה התירו התם בלא סי' בטב"ע לחוד דליכא למימר דהתם נמי קאמר סי' דא"כ לא הוי פשיט מיני' דריב"ב לקולא נמי פליג ולשיטת התוס' דשמעתין באין גופו שלם הא בעינן נמי סי' וא"כ לכאורה המה סתרי אהדדי אבל לפי מה שפירשנו דגם התוס' לא קמצרכי סי' רק בראה אתי שפיר דהתם מיירי בלא ראה ולכך לא בעינן סי' אפי' אינו שלם מיהו גם בלא"ה נמי יש ליישב הך סתירה והיינו דהתוס' קגרסי לקמן אפומי' דשושביני' לשון רבים ותרי סהדי הוי התם ובשני עדים לא חיישינן לבדדמי כלל ולכך לא בעינן סי' ותדע לך דע"כ התוס' הוי גרסי כן מדקא קשיא להו מהמנהג ולא הקשו מעובדא דדגלת אלא ע"כ דהתוס' ס"ל דהתם ב' עדים הוי וזה פשוט ולכך הרא"ש דהביא לדברי הרי"ף דקפשיט מעובדא דדגלת וע"כ דגריס אפומא דשושבינא ולא הוי התם רק חד סהדא ומדלא פליג עלי' בגירסא ש"מ דגם איהו גריס כן לכך לא הוי מצי ליישב המנהג עפ"י שיטת ר"ת וכמש"כ התוס' דא"כ יהי' תרתי דסתרי אהדדי דהא הרא"ש אית לי' כר"ת מדהביא דבריו סתמא במתניתין דלקמן ובהכרח הוי צריך לחלק בין ראה ללא ראה בכדי ליישב המנהג ועיין בזה:

והנך סי' דקאמר הש"ס כתבו התוס' בזה ב' פירושים או דמיירי במובהקים גמורים דמהני אפי' אי סד"ר או דמיירי באמצעיים ומהני בצירוף הטב"ע והנה להך פירושא דמיירי באמצעיים ניחא הא דבעינן תרווייהו חזינהו לאלתר וסי' והא דקשיא מדר"ח דלקמן כבר תירצנו יפה לשיטת בעה"מ ועולה גם לכאן אך להך פירושא דמיירי במובהקים גמורים קשה דא"כ למאי בעינן כלל הא דחזינהו לאלתר וכבר כתבנו לעיל דדוחק לתרץ דלרבותא קאמר או דחשש לסי' העשויין להשתנות לאח"מ ונראה משום דהפשטן הוי בעי למפשט תרווייהו דלא חיישינן לא למשקר ולא לבדדמי לפום מאי דהוי סבר דמיירי בלא העלום לכך ניחא לי' להש"ס למדחי כל חדא וחדא באנפי נפשי' דלחששא דמשקר לחוד נוכל לומר דמיירי באסקינהו וחזינהו לאלתר ולחששא דבדדמי נוכל לומר דקאמרי סי' ואף דבמאי דאמר דאמרי סי' נדחית גם הך פשיטותא דמשקר מ"מ ניחא לי' לדחות הך חששא דמשקר לחוד וזה נכון ומ"מ פירושם השני ניחא טפי בלשנא דתלמודא דידן ועיין:

ומש"כ התוס' פי' ר"ח כו' הנה התוס' הבינו דר"ח בשיטתם קאי בפירושא דשמעתין אבל הרמב"ן בתשובה סי' קכ"ח והרשב"א והריטב"א בחידושים הסבו דברי ר"ח לשיטת הרי"ף בפירושא דשמעתין רק דבזה הוא מחולק עם הרי"ף דר"ל דהאיבעיא לא נפשטא מעובדא דדגלת ומזה נדע דזה שכ' התוס' ליישב המנהג לפי' ר"ח אליבא דשיטת ר"ת אינו מדברי ר"ח עצמו רק שזהו מדברי התוס' וכבר שגו בזה מקצת מהאחרונים ועיין במהרה"צ:

ובעיקר פירושם מש"כ בשם ר"ת לחלק בין כשצורת הפנים שלימה דהיינו עם השפתים והסנטר ובין כשאין צורת הפנים שלימה דהיינו בלא שפתים וסנטר ולא נשאר אלא מאי ששנינו במתניתי' פדחת וחוטם ופ"פ דהיינו הלחיים ולקמן במתניתי' דאין מעידין כתבו לחלק בענין אחר בין בגופו שלם ובין אין גופו שלם ולא זכר כלל להך חילוקא דצורתו שלימה שכ' התוס' בשמעתין ומזה נראה דב' שיטות הם אליבא דר"ת דהמרדכי כ' בשם ר"ת גם במתניתין דלקמן כדמחלקי התוס' כאן בין צורת הפנים שלימה או אינו שלימה ולא זכר כלל הך חילוקא דבין גופו שלם או אין גופו שלם שכ' התוס' לקמן בשמו והרא"ש גם בשמעתין כ' להך חילוקא דמחלקי התוס' לקמן בין גופו שלם או אין גופו שלם ולא זכר כלל להך חילוקא דצורתו שלימה שכ' התוס' בשמעתין ומזה נראה דשני שיטות הם והרא"ש תפס לעיקר כשיטת התוס' דלקמן והמרדכי כשיטת התוס' דשמעתין וגם כל הפוסקי' נקטו לעיקר כשיטת התוס' דלקמן והרא"ש ודלא כהמרדכי והתוס' דשמעתין אבל מדברי הגאון בביאוריו הבנתי דבדברי התוס' דלקמן רמיזא נמישיטת המרדכי וכמו שיתבאר בביאר דברי התוס' דלקמן:

ודע דדברי התוס' דלקמן צריכין ביאור ובתשו' מוהרד"ך ומוהריב"ל נתקשו בהבנתו גם הרב בנוב"ק האריך בזה ולענ"ד נראה לפרשו כפשוטו דבוודאי כל טב"ע הוא ע"י סי' גרועים כמו טב"ע דכלי אף דחוורי וסומקי הוא מהסימנים הגרועים וכשאומר סי' אילו בפיו וודאי דלאו כלום הוא אבל ע"י הטב"ע מכיר היטב באיכות גווני החוורי והסומקי עד שיודע שזהו בלי ספק וגם טב"ע דקלא הוא בדקות הקול או בגסותו וכן טב"ע דפרצוף פנים הוא בחזותו ובדקות החוטם וארכו ורוחב הפדחת ועובי הלחיים אשר כל אלה הסי' אי אפשר לציירם במו פיו מפני שכולן טבועים בחותמו של אדם הראשון ועכ"ז ע"י טב"ע מכיר הדברים לאמיתתן כמוה שהן עד שאי אפשר לטב"ע בזולת סי' מהסימנים הגרועים וזה ברור ונודע בחוש ובזה כוונת התוס' מבוארים כפשוטו במש"כ אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף דר"ל בטב"ע שע"י סימנים גרועים מסימנים הגוף דהיינו ארוך וגוץ כי אף שאינם סי' כלל לאומרם בע"פ מ"מ בטב"ע משער לאמיתתו ערך האורך והקוצר עד שמכירו עי"ז כי בזולת זה אי אפשר לטב"ע כלל וכל טב"ע כן הוא נטב"ע דכלים והואיל כי ר"ת חידש דבר זה לומר שישנו לטב"ע בגוף אשר לא שמענו עד כה ממתניתן אלא דשייך טב"ע בפ"פ מפני שאין צורותיהן דומין זה לזה אבל בגוף לכאורה מאי טב"ע שייך בי' לזאת אסברה לה ר"ת דשפיר שייך בו טב"ע ע"י סי' הגוף דארוך וגוץ וכטכ"ע דכלים וכדכתיבנא ולפ"ז צ"ל הא דתנינן במתניתין אע"פ שיש לו סי' בגופו דמשמע מיני' דאיירי ביש לו גוף דהיינו שיש לו מקצת הגוף ובאותו מקצת איתא סימני' דאילו בכל הגוף א"צ לפ"פ עם החוטם לשיטת ר"ת ולזה כתבו התוס' ועוד דאפי' אם נאמר דהא דתני במתניתין אעפ"י שיש לו סי' בגופו מיירי בכל הגוף שלם מ"מ נוכל לפרש דמיירי בשאינו מכירו להגוף ע"י טב"ע רק שאומר הסי' אבל אין לו בו שום טב"ע וזהו מה ששנו במתני' דאינו כלום דסי' בלא טב"ע וודאי דאינו כלום אבל אם ע"י הסי' מכירו בטב"ע שפיר דמי וזהו מש"כ ועוד דשמא דווקא בסי' הוא דקאמר אבל ע"י טב"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף עכ"ל והיינו הכל ע"י סי' גרועים וכדכתיבנא וכתבו עוד ואפי' לאמר כמה ימים ור"ל דגם סיפא דמתניתין דאין מעידין אלא עד ג"י מיירי נמי בכה"ג שאין גופו שלם אבל בגופו שלם ניכר הוא ואפי' לאחר כמה ימים הארכתי בזה בדברים פשוטים מפני שראיתי כמה גדולים נסתבכו בפירושו. וכמה דיות נשפכו וכמה קולמסי' נשתברו בביאור דיבור תוס' זה והיינו משום דקשיא להו דפתח בטב"ע וסיים בסימנים ונסתפקו באיזה סי' מיירי אם במובהקים או באמצעים גם האי ועוד דכתבו התוס' מאי כוונתם בזה ונכנסו לפרשו בדוחק כאשר יראה הרואה בתשו' רד"ך ומוהריב"ל ובנוב"ק ועיין במהרה"צ שהאריך בזה שני דפים שלמים והמציאו דינים מחודשי' לפי פירושם וכולם לא הבינו לפרשו דכוונתו הוא על הסי' הגרועים אשר אי אפשר לטב"ע להיות מבלעדם ולענ"ד הדברים פשוטים ומבוארים כדכתיבנא ובהכי ניחא נמי דברי הרשב"א והריטב"א שהביאו לדברי ר"ת ולא הזכירו כלל בדבריו הך מלתא דסימני הגוף שכ' התוס' בשמו וגם זה הוא ממה שהוקשה לבעלי החיבורים הנזכרים ודחקו לומר דהרשב"א יש לו שיטה אחרת בדברי ר"ת ולפמש"כ אין כאן קושיא כלל והיינו משום דאין בזה שום נ"מ לדינא רק לאסבורי מלתא בלבד לכך לא הביאו הרשב"א ולא נקיט רק לעיקר דינו של ר"ת בכדי להשיג עליו עיי"ש וזה ברור:

ומש"כ התוס' עוד והיכי שאינו נחבל בפנים וודאי נראה פשוט שיכולים להכירו ואפי' לאחר כמה ימים כו' ואפי' הוא אמת דהיכי שנחבל בפנים אין מעידין עליו אלא בתוך ג"י כיון שגופו שלם וגם יוכל להיות שהוא בתוך ג"י אין לתלותו אלא בתוך ג"י עכ"ל הי' נראה לפרשו בפשיטות דנחבל בפנים דקאמרי התוס' היינו שאין כאן פדחת וחוטם וכמו שכתבו למעלה וכוונתם בזה דהא וודאי פשיטא להו דהנך תרי בבי דמתניתין רישא וסיפא בכל חדא וחדא בבא מינייהו באנפי נפשי' וודאי דמקילינן בגופו שלם כיון שאין כאן אלא חדא לריעותא דהיינו שאין כאן פדמת וחוטם אבל הוא בתוך ג"י או שהוא לאחר ג"י אבל צורתו שלימה בפ"פ וחוטם ובזה וודאי דמהני מאי דגופו שלם להשלים החיסרון האחד ומשום דמתניתין לא קמיירי רק באי"ג שלם אבל בגו"ש וודאי דמהני לחיסרון א' דכל בבא ובבא באנפי נפשי' אבל הא מספקא להו להתוס' היכי דנצטרפו שתי החסרונות יחד דהיינו שאין פ"פ וחוטם וגם הוא וודאי לאחר ג"י אי מהני גם בזה מאי דגופו שלם אם לא כיון דהוי תרתי לריעותא ומ"מ החליטו כאן באין פ"פ וחוטם וספק אם

**(מיהו

לפי האמת למאי דלא קיי"ל כר"ת צ"ל דלא דמי אהדדי כלל דניהי דטב"ע כזה איתא בכלים מ"מ בגוף אדם לא שייך זה חדא משום דמשתנה תמיד בעביו ואיכותו לפי העת והזמן ועוד שאינו מהרגילו' כ"כ לראותו ערו' בתמידות ולזאת לא עדיף מכלי אנפוריא שלא שבעתן העין דלית בהו טב"ע ועיין:

הוא בתוך ג"י אי לאחר ג"י בהא וודאי דמקילינן כיון שאין הריעותא השני' ברורה שפיר תלינן שהוא בתוך ג"י ונמצא שאין כאן אלא חדא לריעותא ומעידין עליו בגופו שלם וזהו מש"כ והיכי שאינו נחבל כו' דאין כאן אלא חדא ריעותא דלאחר ג"י הדבר פשוט דניכר ואפי' הוא אמת כו' ור"ל דאף אם נאמר דבתרתי לריעותא לא מקילינן מ"מ בספק תל"ר וודאי דמקילינן בגו"ש ומשום דתלינן שהוא בתוך ג"י כנ"ל פשוט בכוונתם:

ומדברי הגאון בביאוריו הבנתי דקמפרש דמש"כ התוס' נחבל בפניו ואינו נחבל אין כוונתם על הפ"פ עם החוטם רק על חבלה אחריתי בפניו והיינו השפתים והסנטר וכדברי המרדכי שהבאתי לעיל ור"ל דר"ת עוד מיקל קולא אחריתא בלאחר ג"י אפי' באין גופו שלם רק שצורתו שלימה בשפתים עיי"ש במש"כ ובזה אתי שפיר להשוות דברי התוס' דשמעתין לדברי התוס' דלעיל ולא נצטרך לאוקמי בשני שיטות וכמש"כ לעיל ומ"מ מדברי הרא"ש והטור נראה דהוי מפרשי לה כמו שפירשתי כמבואר למעיין בדבריהם וגם דברי התוס' לענ"ד מדוקדקים טפי כמו שפירשתי ולא ראיתי להאריך בזה מפני שהפוסקים דחו דברי המרדכי מהלכה וכבר כתבנו דכל למעט בקולות בשיטת ר"ת עדיף טפי והבו דלא להוסיף עלה:

העולה מזה דלפי מה שפירשנו בדעת התוס' הנה לדעת התוס' לא בעינן סי' רק בראו הטביעה ואין גופו שלם דבהא הוא דווקא דבעינן סי' אבל בחדא מנייהו דהיינו בגו"ש או לא ראה הטביעה בטב"ע לחוד סגי ולא בעינן סי':

מיהו כל מה שכתבנו בזה הוא רק בכדי ליישב כל דיבורי התוס' שבסוגיין אליבא דחד שיטתא והראתי פנים ת"ל דשפיר מתיישבן בחדא מחתא מבלי שום דוחק אבל עכ"ז מודינא דמדברי הרא"ש משמע דלאו בחדא מחתא מחתינהו דמש"כ לעיל דהתוס' והרא"ש פליגי בעצם המנהג מלבד שהוא דוחק גדול כמבואר עוד אני אומר שבדברי הרא"ש אי אפשר לאומרו כלל שהרי הרא"ש כ' על דברי התוס' ולפמש"כ לחלק בין ראה ללא ראה ניחא מבואר מלשונו להדיא דאחדא מנהגא קאי תרוויהו דכל כה"ג ה"ל להרא"ש לפרושי ובע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל בדעת התוס' דלא מחלקי כלל בין ראה ללא ראה ואף שהכרחנו לעיל מדברי התוס' דע"כ גם הם ס"ל לחלק בין ראה ללא ראה דכיון דס"ל דהמים אינם משנים צורת הפנים כלל א"כ מאי בדדמי שייך בזה אי לאו דראה הטביעה בהכרח צריכינן לומר דזה שכ' התוס' ליישב המנהג אליבא דפי' ר"ח בשיטתא אחריתא קאי וס"ל כשיטת רש"י דמים משנים צורת הפנים ולכך לא צריכי לחלק כלל בין ראה ללא ראה ועיקר חילוקם ליישב המנהג הוא רק בין גופו שלם לאיג"ש ובין ראה ובין לא ראה בגו"ש לא צריכינן לסי' ובא"יגש בעינן סי' והתוס' דלעיל דס"ל דמים אינם משנים צורת הפנים בהכרח ס"ל לחלק בין ראה ללא ראה וזה מש"כ הרא"ש בשם ר"י לחלק בין ראה ללא ראה והיינו מדיבור התוס' קמא אבל דיבור התוס' השני דמחלקי בין גו"ש לאיג"ש בשיטתא אחריתא קאי ואפשר שזהו בשם ר"י וזהו בשם בעל תוס' אחר וכמו שכ' מהרש"ל ביש"ש בכמה דוכתי' שזהו מתוס' שאנץ וזהו מתוס' טו"ך ולכך קמבטילנא לדעתי מפני דעת הרא"ש דאיהו הוי בקי בתוס' טפי מינן ולפ"ז ב"ל דהתוס' הוי גרסי אפומי' דשושביני' לשון רבים דבלא"ה לא יתיישבו עם דברי ר"ת דלקמן והרא"ש לפי מאי דגריס כגירסת הרי"ף אפומא דשושבינא הוכרח לחלק בין ראה ללא ראה וכמש"כ לעיל. והנה כל מאי דשקלי וטרי התוס' דשמעתין הוא רק לענין אי בעינן סימנים או לא בעינן סי' אבל לענין לאלתר לא נתבאר בדבריהם אי מהני הך דגופו שלם או צורתו שלימה (לכל מר כדאית לי') לענין דלא ניבעי לאלתר דמה שכתבו התוס' בשמעתין ואפי' לאחר כמה ימים הוא מדברי ר"ת דיבשה והתוס' לא הביאו מדבריו רק דכמו דחילק ר"ת לענין אחר ג"י כמו כן יש לחלק במים לענין הצטרפות סי' אבל לענין לאלתר ליכא למשמע מדבריהם מידי מיהו מסתברא דאשתהי לאחר שהועלה מן המים ולאחר ג"י דיבשה שווים הם דכך לי אחר שעה במים כמו אחר ג"י ביבשה אבל מ"מ אינו מוכרח רק דמסתבר לומר כן והפוסקים נסתפקו בזה וצ"ע:

ודברי הרא"ש בזה סתומי' וכבר נחלקו בפירושו המהרי"ן לב והמהרח"ש עיין בב"ש ובס' מהרה"צ האריך להביא דבריהם וגם דברי הריב"ש והרוצה לעמוד על דבריהם יעיין שם ומה שנלע"ד עיקר דלענין לאלתר וודאי דאין לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה דדווקא לענין בדדמי הוא דיש לחלק בין ראה ללא ראה דראה אומר בדדמי ולא סגי בטב"ע לחוד ובעינן נמי סי' ובלא ראה לא יאמר בדדמי וסגי בטב"ע לחוד אבל לענין לאלתר דחיישינן למתפח תפח ואפי' ב' עדים נמי לא מהימני בלאחר ג"י דיבשה דהא סתמא קתני אין מעידין דמשמע אפי' ב' עדי' לא מהני וה"נ לאחר לאלתר דמים נמי לא מהני אפי' ב' עדים והיינו ע"כ דחיישינן לדלמא תפח ונתחלפה צורתו באחר וא"כ מאי מהני בזה הא דלא ראה הטביעה לענין דלא ניבעי לאלתר כיון דחיישינן לתפח ונתחלפה צורתו ולכך אי אפשר לפרושי בכוונת הרא"ש דהך דהא דבעינן לאלתר היינו בראה דווקא אבל בלא ראה לא בעינן לאלתר דמה ענין ראה אצל לאלתר והתוס' לא מחלקי בכך רק לענין סי' אלא ע"כ דצריך להגיה בדבריו וכצ"ל והא דבעי אסקינהו וחזינהו לאלתר וסי' היינו וכו' וכן פי' המהרי"ן לב ודע דמהרי"ן לב הי' גרסתו בהרא"ש והא דבעינן דחזינהו לאלתר וכו' ולכך פי' דבתיבת וכו' כוונתו הוא על סימנים ול"נ יותר דנתחלף תיבת וסי' הנכתב ברשימה כזה בתיבת וכו' דזה טעות קל להתחלף תיבת וסי' בתיבת וכו' וזה ברור ודו"ק. וכן נראה להדיא מלשונו ממאי דמסיק ואמר אבל מי שלא ראה כו' בטב"ע לחודי' נאמן ואין מדקדקי' אחריו עכ"ל ומדכ' בטב"ע לחודי' נאמן משמע דזהו עיקר חידושו מה שנאמן בטב"ע לחוד ולא בעינן סי' גם לשון ואין מדקדקי' אחריו נמי משמע דאסי' קאי וכן הוא להדיא ברי"ו דכ' בפירוש ואין מדקדקי' אחריו בסי' עיי"ש וכבר ידוע שלשונו לקוח מלשון הרא"ש וע"ז כ' וכן פירש ר"י וכו' והיינו כמו שדקדנו מדבריהם דע"כ מיירי בראה דאל"ה מאי בדדמי שייך בי' כיון דס"ל דהמים אינם משנים צורת הפנים ומה שכ' האחרונים ע"ז דא"כ ה"ל להרא"ש לכתוב בקצרה וכן פירש ר"י ולא להביא כל דברי ר"י אינו כדאי בדקדוק כזה לעוות עלינו דברי הרא"ש ואח"ז שוב הביא הרא"ש דברי התוס' השניים במש"כ ליישב המנהג לפיר"ח וקמחלקי בין גופו שלם לאיג"ש ולהאי פירושא נראה מדברי הרא"ש דלא בעינן נמי לאלתר וכמש"כ לעיל דמסתבר לומר כן דלאחר שעה דמים ולאחר ג"י דיבשה שווים הם ולהרא"ש הוי פשיטא לי' הך מלתא מסברא לפי דעת התוס' דמחלקי בכך והיינו דווקא לפי דברי התוס' דמחלקי בין גו"ש לאיג"ש דבהא הוא דאיכא למימר דכיון דחזינן דגו"ש מהני לר"ת לאחר ג"י דיבשה ולא איכפת לן בחששא דדלמא תפח א"כ ה"נ דמהני לאחר שעה דמים ולא חיישינן לתפח דדא ודא אחת הוא ומסיק ע"ז הרא"ש דלפמש"כ לחלק בין ראה ללא ראה ניחא ליישב המנהג בלא"ה [וכבר כתבנו לעיל מדוע נאדו הרא"ש מלחלק כמו שחילקו התוס'] ולהאי חילוקא דמחלק הרא"ש בין ראה ללא ראה וודאי דבעינן לאלתר דווקא אפי' בלא ראה וכמש"כ דלענין לאלתר לא מהני כלל מאי דלא ראה זהו מה שנלע"ד ברור ואמת בכוונת הרא"ש בלי שום ספק ולא נעלם ממני שיש פירושים אחרים בדברי הרא"ש דקמפרשי לי' לענין לאלתר והנלע"ד כתבתי ועיין:

תוכן העניינים

שות בית דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה