שות באר משה (ירושלמסקי)· רבי משה נחום ירושלימסקי
ח"ג סימן יח
תשובה לכבוד הרב החריף ובקי וו"ח זית רענן מו"ה חיים יחיאל לאסקי מלפנים אבד"ק סאמפאלנע וכעת יושב בלאדו ולכבוד הרב החריף ובקי זית רענן מו"ה ישראל בר' רפאל פרידעל דומ"ץ בבאלעט סו"נ ללאדו בענין ג"פ שסדרו והיה חשש שומה על הבעל שגירש ובכל פרטי ההלכות המסתעפים מזה: [א] השגתי מכתבם ע"ד האשה בת טובים ורכה בשנים ואסורה בכבלי עיגון זה יותר משמנה שנים כי בעלה נשתגע אז וזה כמה שנים אשר הבריא אבל אשתו יראה לדור עמו שלא יחזור ח"ו לשטותו וכפי הגב"ע מהרב דק' לוטימירסק מן י"ט מרחשון שנה זו באו לפניו הזוג ביום ב' ח"י תמוז (עם כת"ר אחי האשה הנ"ל) ודברו הב"ד עם הבעל שיתן גט לאשתו ובתחלה לא רצה לגרש בשום אופן מכמה טעמים נכונים ורק אחר הפצרות ופיוסים נתרצה לגרש ובדקו אותו הב"ד הרבה שעות והשיב בטוב טעם ודעת על כל הבדיקות והשאלות כאחד האדם עד שלא נשאר להם שום ספק שהוא מדבר ושואל כענין בהשכל רק הרגישו מעין חוגה פרושה על פניו וראו אותו מדבר מעט רק ההכרח לו ומה שצריך להשיב וגם הרגישו שלא התפלל באותו יום כי באו לשם בבקר ושאלו אותם שבאו עמו אם כבר התפללו והשיב גם הוא שעדיין לא התפלל ואחר שעה שאלו אותו מדוע אינו מתפלל השיב שכבר התפלל בלאדז וכיחש שלא אמר כלל שעדיין לא התפלל ואח"כ בפניהם נטל ידיו לאכילה וברך בהמ"ז עכ"פ מפני שנראה להם כפי שדבר אתם שאיננו עתים חלים ועתים שוטה (שיצטרך לחזקה בעתים ידועים) ומרוב הרחמנות סדרו להם ג"פ בתנאי שלא תשיג פטורים עד שיוצע הדבר לפני גדול הדור ויסכים להיתר ובעת סידור הגט השיב ג"כ בדעת והשכל וגם הודיע להב"ד שאביו נקרא לס"ת בשם מיכאל ג"כ (אשר לא היה נודע לא לאשתו ולא לגיסו והאמת הוא כדבריו) וסמכו עליו שראוהו בר דעת גמור כאחד האדם שנאמן על שם אביו. זה תוכן הגב"ע מלויטימירסק גם כתב כת"ר שבכל דיבוריו הוא מדבר כשאר אדם וכן בד"ת כפי יכולתו ובחן את בנו לפניהם בלימוד חומש עם פרש"י ועמד על טעותיו כהוגן וכן במלאכת הכתיבה כתב הכל כהוגן בכמה כתבים שונים רק דא עקא שאינו מתפלל ולא הניח תפילין זמן רב (זולת ביום שלפני הגט הניח תפילין בפני חמותו) וכששאלו אותו מדוע אינו מניח תפילין ענה ואמר כתוב אצל יעקב וידר וכו' ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלקים עוד אמר כי צריך להיות נזהר תמיד רק מאיסור דאורייתא אבל שאר דברים הכל לפי האיש ולפי הזמן עכ"פ מפני העיגון שיראו שלא יתחרט סדרו הגט והבדיקה עלתה יפה בשעת כו"נ ומקודם ולאחריו על הכל השיב כהוגן כבן תורה ובר דעת ומעכבים המעב"ד עד שישיגו היתר ע"ז כדת של תורה ודורשים חו"ד העני':
[ב] והנה אף שהבטחתי להם ע"י ידידנו הרה"ח ר' ישראל יצחק נ"י להשיב תיכף בכל זאת אל יפלא בעיניהם שנתעכב תשובתי כי האמת אגיד ולא אכחד קושט דברי אמת כי בכל פעם שלקחתי העט סופר בידי להשיבם הקיפוני טרדות וסיבות שונות אשר הפסיקו אותי מלהשיב ע"כ זחלתי ואירא אולי מאת ה' היתה זאת להשמיט עצמי מלהכניס ראשי בענין חמור כזה (ובפרט בסוג מעשה השוטים אשר כבר כתב מרן הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות ה"י שאי אפשר לכוון הדעת בכתב) וגם דבר זה נלמד מתורת משה ה"ה הגאון הצדיק בעל חתם סופר אה"ע ח"א סו"ס פ' דבכעין זה יש למדקדק להשמיט עצמו מלהכניס ראשו בזה יעו"ש בלשונו הטהור ומשמים עכבוני בכתיבת תשו' זו יותר מערך עשר שבועות וכתבתי מעט שוב הקיפוני טרדין ונתעכב יום ויומים ועשרה ימים וכן כמה פעמים עד שאמרתי הלא דבר הוא דלא מסתייע מלתא ע"כ קבלתי עלי בקבלה גמורה שלא לסמוך בענין זה עלי דידי וכו' יעו"ש ואנן מה נענה אבתרי' אכן כאשר הודיעני שכן דעת מרן אדב"ע עיר וקדיש מגור שליט"א שאזדקק לזה ע"כ פקודתו שמרה רוחי ופניתי מעט להשיבם עכ"פ בקצרה והנה כת"ר שלחו לי גם המכתב מהרב דק' וולאשצאווא מקום דירתו של המגרש שהודיע להב"ד דלויטימירסק (כי לא יוכל להעיד על מהותו של המגרש שזה מחדש בא הרב לשם) שלפי השמועה מאנשי עירו האברך הנ"ל הוא חולה במרה שתורה זה איזה שנים ואינו מניח תפילין ואינו מתפלל ועוד שאר דברים וע"כ הוא מחויב בדבר להודיע מזה שאפשר לא היה ידוע מזה להב"ד שסדרו הגט והנה באמת היכא שראו הב"ד בעת סדר הגט שהוא משיב ככל אדם ולא ידעו מזה שיש לו מר"ש שצריך בדיקה וחקירה אם דעתו ככל האדם היה מקום להסתפק אם שייך בזה כל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' (יעו' שבועות לד ע"ב ב"ב לט א ובמ"ש הרשב"א בחוה"ב בית א' ו' ע"ב דכל שאינו יודע עביד ולאו אדעתיה וכ"כ הכ"מ פ"ד מהלכות שחיטה בשם הפוסקים ואיפסק כן בש"ע יו"ד (סי' א) ס"ג יעו"ש בט"ז ס"ק ח וש"כ ס"ק ב וידוע ג"כ מ"ש הנוב"י מה"ת חיו"ד סו"ס טז ומה שיש לפלפל בזה יעו' ג"כ ביש"ש פג"ה סי' מב וט"ז יו"ד סי' קצ ס"ק ל וס"ק מ ונה"כ שם ותוה"ש שם ס"ק ז ומג"א (סי' תמז ס"ק ג) ושו"ת צ"צ (סי' סה) וחוט השני (סי' נה) דעפ"ז יש לפלפל בכל פרט ופרט ואכמ"ל) אכן באמת היכא דב"ד או שני עדים רואים איזה דבר שיסמכו אח"כ על ראייתם ועדותם ודאי פשוט דלא שייך לומר בזה כל מלתא דלא רמיא דכל מה שב"ד או עדים רואין ודאי מדקדקים היטב דהתורה האמינתם וכזה כתב הפרי תואר (סי' יח ס"ק ו) ואם ראו עדים בדקדוק שלא הביא כלל הסכין ולא שחט אלא בהולכה וכו' אין נראה לאסור ושרי יעו"ש ובודאי כונתו דבעדים הוי דבר ברור ול"ש לומר כ"מ דלא רמיא יעו' ג"כ חגיגה (כ' ע"א) בלבו לשמרו טהור וכו' ויש בזה לסלסל ולפלפל וא"צ דכ"ז אפי' לדעת הרב דק' וולאשצאווא שתשב אולי לא ידעו הב"ד מסדרי הגט ממצב בריאותו ג"כ היה מקום לצדד דמה שב"ד או עדים רואים להתיר איזה ענין ל"ש לומר בזה מלתא דלא רמיא אכן באמת לפמ"ש כת"ר ידעו הב"ד מזה ונתנו דעתם לבדקו א"כ ל"ש כלל חששא דלא רמיא:
[ג] אכן מה שחשש הרב מלויטימירסק כיון שהיה מוחזק לשוטה א"כ אף שנראה שנעשה חלים צריך שיבורר אח"כ שהוא פקח ובנ"ד הא גם בעת סידור הגט נסתפקו אם הוא בעל מ"ש א"כ עכ"פ לא יצא עוד מחזקתו שהוחזק לשוטה לכאורה חשש גדול הוא וכן היה מקום לומר בדעת הב"ש (סי' קכא ס"ק ד) גבי ע"ח שכתב היינו כשידוע הזמן שהוא חלים דכונתו ג"כ כיון שיש לו חזקת שוטה אינו יוצא מחזקה זו רק בידיעה ברורה וכנראה יש סעד לזה מדברי הש"ס יבמות (קיג ע"ב) גבי חרש דאי אמרת ע"ח ע"ש גרושי לא מצי מגרש יעו"ש ובע"כ טעמא ג"כ כיון דהוחזק לשוטה לפרקים יש להסתפק על כל שעה שמא עכשיו עת שטותו כ"ז שלא יצא בבירור מחזקה זו אכן אם נתבונן בזה יש לדחות סברא זו דהא אפי' באשה שהיא ע"ח וע"ש דחמור טפי דהא גזרו חז"ל שלא יגרשנה אפי' בעת חלימתה ועכ"ז כתב הבית יוסף (סי' קיש) בשם ר' שמשון בר' אברהם דכ"ז שאין לה וסת קבוע לשטותה אין לחוש בעת שנתרפאה שמא תחזור שטותה (אף דשם החשש על להבא שמא תתרפא וע"ז יש מקום, לומר דלא מהני חזקה דפקחת יעו' ש"ס גיטין (כח ע"ב) ובתוס' קידושין (מה ע"ב) ד"ה בפירוש ובשו"ת נוב"י חיו"ד סי' נה נו ואכמ"ל) מכש"כ בבעל ע"ח וע"ש בודאי לא כתב הב"ש רק במקום שיש וסת קבוע לזמן שטותו (וכדמדמי' ליה שם לע"ח וע"ש גבי אשה והא גבי אשה כתב ר' שמשון בר' אברהם להדיא דמיירי דיש לה וסת) אז אין מוציאין אותו מחזקת שטותו בזמן הוסת רק בידיעה ברורה שנעשה חלים אז משא"כ כשאין וסת קבוע לזמן שטותו אזי אף דהוחזק לשוטה אם נראה חלים אח"כ אין צריך ידיעה ברורה (וכמ"ש הרשב"א בתשו' דאפילו אינו שפוי לגמרי) דכל שחזר לחלומתו מוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שהיה בריא וחזק קודם שנעשה שוטה וחזקה זו אלימתא להעמידו בחזקה זו אף שנעשה שוטה אח"כ כיון שחזר ונחלם אף בלא ידיעה ברורה ומוחזקת יעו' תוס' כתובות (עה ע"ב) ד"ה ספק במ"ש דאזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא שלא היה בו נגע אע"ג דאיכא חזקת טומאה כנגדה יעו"ש ודו"ק, ועפ"ז יש לחלק ג"כ בהא דיבמות (קיג) דגבי חרש לא שייך לאוקמא אחזקה דמעיקרא כיון דדרך החרשים לפי דברי הש"ס שם להיות ע"ח וע"ש בתמידות שוב לית ליה חזקת בריאות כיון דאישתני מכלל יתר בני אדם וכעין דאמרינן בבכורות (מב ע"ב) כיון דאישתני אשתני יעו"ש ובנ"ד אדרבא מסברא זו יש צד היתר כיון דאשתני ממצב שטותו שהיה מוחזק עד עתה והחלים אשתני ואמרינן דחלים הוא וכמ"ש הרשב"א (ויש לפלפל ג"כ בדברי התוס' יבמות (לא ע"ב) ד"ה וארעא וכתובות (כ ע"א) ד"ה ואוקי במ"ש דבע"ח וע"ש לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהיא עתה יעו"ש ודו"ק ואכמ"ל) וכ"נ מלשון החב"ש (סי' א ס"ק מו) שכתב בדברי הרמב"ם (פ"ט מה"ע ה"ט יעו' בכ"מ שם ובב"י אה"ע (סי' קכא) מה שדקדק בלשון הרמב"ם) שכתב ונמצא דעתו משובשת תמיד כו' דנראה לו כונת הרמב"ם לאפוקי היכא דאישתני והבריא ואשמעינן דבשעה שהוא חלים ה"ה כפקח לכל דבריו יעו"ש בתב"ש ולכאורה אינו מובן דמאי קמ"ל בזה יעו' בשו"ת מהרי"מ מבריסק (סי' ל) מ"ש בזה ולהנ"ל א"ש דקמ"ל דא"צ ידיעה ברורה וחלוטה לחלומתו אלא כיון דאישתני משטותו דמעיקרא אישתני וה"ה חלים כמש"ל בשם הרשב"א:
[ד] וראיתי להגאון חת"ס אה"ע ח"ב (סי' ב) שהחמיר ג"כ בענין זה שכתב בתוך דברי תשו' והנה הא דכתב הרמב"ם דאפילו שואל ומשיב כהוגן מחשיב שוטה היינו כל זמן דלא הדר ביה משטותו אבל אי הדר ביה כגון שמקפיד ביותר על מלבושיו שלא יקרעו וכדומה בכל הני סי' הדר לפקחותו וכ"כ בשמ"ח (סי' א ס"ק מו) אלא דהיה לו לפרש דדוקא דחזינן מלתא יתירתא סי' פקחת ולא סגי במה שאינו מקרע כסותו או אינו יוצא יחידי דומיא דשור המועד דאינו חוזר לתמותו במה שרואה שורים ואינו נוגח אלא בעינן שיהיו תינוקות ממשמשין בו עיין ב"ק (כד א) וה"נ דכותיה עכ"ד החת"ס ולפע"ד מלבד דגם גבי מועד לאו הלכה פסוקה היא דלדעת הנומ"י בשם הרא"ש שם (יעו' ג"כ בשטמ"ק שם באורך) סגי אם לא נגח ג' ימים לחוד אלא אפי' לדעת הרמב"ם פ"ו מהלכות נזקי ממון ה"ז דפסק דחזרת המועד הוא דוקא שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח ג"כ אינו מובן דברי החת"ס דהתם גבי מועד מיירי שחזר ונגח בזה קאמרינן מאימתי חזרתו היינו דמה שלא נגח אחר שהועד יהיה עקירה למה שהועד ובנגיחה זו יהיה דינו כתם עד שיעידו אותו מחדש בזה אמרינן דבמה שלא נגח לחוד לא נעקר העדתו ולא חזר לתמותו כיון שנגח מחדש (וכדקיי"ל ג"כ גבי וסת בראתה ג' פעמים בזמן א' ואח"כ עברו ג' זמנים אלו שלא ראתה וחזרה וראתה פ"א חזר הוסת למקומו יעו' יו"ד סי' קפט סט"ו וט"ז ובש"כ וט"ז שם) ולהכי בעינן דוקא שיהיו התינוקות ממשמשין בו דבזה נעקר ההעדאה לגמרי וחוזר לחמותו משא"כ בנ"ד בעת חלומתו שלא חזר לשטותו בודאי סגי בעקירה זו אפי' אינו שפוי לגמרי וכמ"ש הרשב"א אמנם כן הגאון חת"ס שם בתשו' ד' הביא בשם הגאון מהרש"ק מבראדי שלדעתו ושכן מצא כתוב על הספר מהגאון דק' ווארשא דהא דכתב הרשב"א בעת חלומתו אין לדקדק עליו כ"כ ויגרש כמ"ש הב"י היינו לדעתו דס"ל אין שוטה אלא אם יש לו סי' האמורים בש"ס חגיגה וירושלמי ומכיון שחזר בו מאלו שוב מחזקינן בעתים חלים אבל לדעת הרמב"ם דנעשה שוטה בכל דבר שנשתבש א"כ פשיטא דאין מחזיקינן אותו לחלים עד אחר בדיקה מרובה ונהי דבמוחזק בחזקת בר דעה ובריא מקילין ולא מחזקינן בשוטה עד שיהיה שוטה גמור ועדיף חזקת גופו מחזקת א"א שלה מ"מ אחר שכבר הוחזק בשוטה אין להחזיקו בבריא עד שיהיה בריא אולם וחזקת א"א עדיף וכתב ע"ז החת"ס דדברים אלו ראוים למי שאמרם אכן לפמש"ל אות ג לדקדק בלשון הרמב"ם א"כ מבואר להיפוך מסברא זו דאף לשטת הרמב"ם דנעשה שוטה בכל דבר שנשתבש מ"מ היינו דוקא כשדעתו משובשת כן תמיד משא"כ כשאשתני משטותו דמעיקרא אישתני לשבח וה"ה חלים אע"פ שאינו שפוי לגמרי וכדעת הרשב"א ובפרט לפמ"ש בספרי מנחת משה חאה"ע (סי' ח אות ג) בכוונת דברי הירושלמי (גיטין פ"ז ה"א ותרומות פ"ק ה"א) דמתיר בעתים חלים אף בלא נשתפה לגמרי ויהי' עוד עתים שוטה ומזה הוא דלמד הרשב"א דינו (דאע"פ שאינו שפוי לגמרי) דלכאורה בשעה שהוא חלים מנא ידעינן דלא נתרפא לגמרי ויהיה עוד עתים שוטה א"ו דכשהוא עתים שוטה אף בימי חלימתו אינו שפוי לגמרי וסימני חליו ניכרים עוד בגופו ועכ"ז מתירין בעת חלימתו יעו"ש עכ"פ אי נימא דכן מבואר בירושלמי א"כ דין זה ודאי אליבא דכ"ע ובודאי דגם לדעת הרמב"ם כן הוא כמשמעות הירושלמי וכמש"ל:
[ה] אמנם כן כל מ"ש הוא אפי' במקום שהוחזק לשוטה גמור ע"י סי' המבוארים בש"ס אם ראינו שנתרפא ה"ה כחלים אע"פ שאינו שפוי לגמרי מכש"כ ברד דגם בעת חזקת שטותו יש מקום לחקור אם הוא בכלל שועה כיון דלפי הגב"ע גם בעת שטותו לא היה לו סי' המבוארים בש"ס חגיגה ג' ובירושלמי תרומות ולדעת כמה פוסקים לא מקרי שוטה רק בסי' המבוארים בש"ס א"כ בלא"ה לדעתם אפי' בעת שטותו היה יכול לגרש אכן בעיקר פלוגתת הראשונים גבי סי' שוטה קשה להכריע ולהכניס ראש וכבר פלפלו בזה גדולי האחרונים בתשו' אור הישר ולכאורה מדברי הש"ס חגיגה שם דמקשה אי דעביד להו דרך שטות אפי' בחדא נמי וע"פ דברי התוס' שם ד"ה דרך שכתבו דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת, שוטה לכל דבר יעו"ש מוכח כשעת הרמב"ם דאל"ה מנ"ל להש"ש להקשות כן על ר"ה דלמא ס"ל כשם דבעשיות שטות באחד משאר דברים לא מחזיקינן אותו לשוטה לכל דבר כמו כן בעושה דרך שטות א' מג' דברים אלו אינו מוחזק לשוטה עד דעביד לכולהו א"ו כדעת הרמב"ם דכל שעושה דרך שטות איזה דבר שיהיה ה"ה בחזקת שוטה לכל דבר מכש"כ א' מדברים אלו (והיינו בס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה עוד הך סברא דגם בעביד דרך שטות בא' מסי' אלו תלינן באימור ודו"ק) אכן אי משום הא לא איריא דהתוס' לשיטתו יבמות (קיג ע"ב) דכבר כתבתי בתשו' אחת להוכיח בדרך החידוד קצת דהתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם (פ"ט מה"ע ה"ט) דמי שדעתו משובשת בא' מן הדברים בכלל שוטה יחשב דהתוס' יבמות שם ד"ה יצתה הקשו על הירושלמי שם ה"א (סט א) דהוי מצי למימר איכא בינייהו יודעת לשמור את גטה ולא את עצמה כדאמר בש"ם דידן כו' יעו"ש ולכאורה לפי דברי הב"י (סי' קיט) דשיטת הירושלמי דתרומות הוא דצריך כל ג' סי' ושיטת ש"ס דידן דאפי' בחד מהנך סי' סגי א"כ מאי קושיא דהירושלמי לשטתו אינו יכול לומר גבי שוטה א"ב יודעת לשמור את גטה ולא אח עצמה דהא לא מיקרית שוטה רק בג' סימנים וחד מינייהו מאבד מה שנותנים לו (ואף דתני נמי מקרע כסותו מ"מ יראה דמקרע דדמי למאבד חגיגה (ד ע"א) ג"כ אינה יכולה לשמור את גטה דתקרענו לקרעים ובלא"ה יש בזה לסתור ולבנות ואכמ"ל) ושוב אינה יכולה ודאי לשמור אח גטה משא"כ לשיטת ש"ס דידן דפסקו דאפי' בחד מהן סגי וא"כ שפיר משכחת לה דיש לה א' משאר סי' שוטה ואינה מאבדת מה שנותנים לה וע"כ יכולה לשמור גטה ומשו"ה אמרו בש"ס דידן א"ב גבי שוטה דיכולה לשמור גיטה ואינה יכולה לשמור עצמה ועפ"ז אמרתי דמוכח דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם (יעו' בשו"ת בית אפרים חאה"ע (סי' פט) ד"ה גלוי במ"ש דדברי התוס' חגיגה שם (ד ע"א) ד"ה או הוא דלא כשיטת הרמב"ם ויש לפלפל בדבריו אכמ"ל) דגם בשאר סי' שאינם מבוארים מיקרית שוטה וע"כ שפיר כתבו דגם בירושלמי מצי למימר א"ב דיודעת לשמור את גטה וכו' והיינו דאף דמאבד מה שנותנים היא א' מג' סימני שוטה הא מ"ל דהוית שוטה ע"י שאר סי' (וכמ"ש גדולי האחרונים דגם לר"ה דבעי כל הנך ג' סי' היינו משום דאיכא למיתלי באימר כו' בעינן כולהו משא"כ בשאר שטותים סגי בחד לכ"ע ואדאתאן לסברא זו יש לפלפל ג"כ במש"ל ודו"ק ואכמ"ל) ולפ"ז י"ל דהרבינו שמחה דס"ל דלא מקרי שוטה רק בג' סי' אלו הוכיח כן מהירושלמי לאידך גיסא והיינו דמשו"ה לא אמרו שם א"ב ביודעת לשמור גיטה כיון דבשאר שטותים לא מקרית שוטה רק בג' סימנים אלו דחד מינייהו מאבדת מה שנותנים לה שוב אינה יכולה לשמור גם גטה כמש"ל ודו"ק זת"ד שכתבתי בתשו' א' [אח"ז כתב לי ידי"נ הרב הגאון המובהק אבד"ק ברעזאן שליט"א דמ"ש להוכיח מתוס' יבמות (קיג) דס"ל כהרמב"ם כבר העיר בזה בשו"ת בית שמואל אחרון (סי' ט) ובשו"ת ס' יהושע אה"ע (סי' עא) האריך לדחות ד"ז אכן בהשיגי ס' ב"ש אחרון ראיתי שם דלא כתב להוכיח דהתוס' ס"ל כשטת הרמב"ם אלא דהרבינו שמחה הוציא דינו מהירושלמי ע"פ קושית התוס' יעו"ש ודו"ק] עכ"פ לפמ"ש בתשו' דברי התוס' דחגיגה פשוטים דאזלי לשיטתם ביבמות (קיג) אבל משטת הש"ס דחגיגה אין הכרח דוקא לשטת הרמב"ם דלדעת שאר הפוסקים קו' הש"ס על ר"ה היא כפשוטו דאף דבעשיית שטות בא' משאר דברים אינו מוחזק לשוטה הוא משום דשאר מעשי שטות אינם מסי' שוטה כלל לדעתם (והיטב אשר דבר בזה הגאון ב"ש אחרון שם דהסוגיא דחגיגה שם מוכח כדעת ר"ש דת"ר איזה שוטה וכו' וקשה וכי נעלם מאתם דעת שוטים דמי שיעשה מעשה שטות הוא שוטה א"ו דאפילו עושה מעשה שטות לא מקרי שוטה רק הני דמנו חז"ל יעו"ש) משא"כ הנך סי' דמנו בברייתא דאתברר לחז"ל דהמה סי' המחזיקים לשוטה שפיר מקשה הש"ס על ר"ה דאי בעביד להו דרך שטות אפי' בחדא מהני יתחזק לשוטה טרם דאסיק אדעתי' סברת התרצן דתלינן באימר הסברא ברורה בעיניו דבחד סי' ג"כ סגי שיתחזק כמו דבאמת כן דעת ר' יוחנן וכדאמר בירושלמי דתרומות מסתברא כר' יוחנן והכי איפסקא הלכתא בש"ע יו"ד (סי' א ס"ה) ויעו' בב"י אה"ע (סי' קכא) שכתב שכן פסק הרא"ש והרמב"ם: [ו] ובאמת מה שהאריך הב"י שם (סי' קכא) להוכיח דהנך דנקט בש"ס לדוגמא בעלמא נקטי' וה"ה לשאר דברים כל שנראה שהגיע לשטות גדול דלא כדעת רבינו שמחה ואח"כ הביא דברי הריב"ש (סי' תסח) שכתב בסוף דבריו ואמרינן נמי בפ' מי שמת (קנה ב) האי שטותא יתירא חזא ביה דמשחרר לכולהו עבדי' דמשטחת לשון הב"י נראה קצת דמסוגיא זו ג"כ ראיה לדבריו שלמעלה דבכל מיני מעשה שטות נחשב לשוטה ואינו מובן ראי' זו דהא משחרר עבדיה הוא כמאבד מה שנותנים לו דנכלל בסי' הד' דברים המנויים בחגיגה ונראה יותר דגם כונת הב"י כן הוא דשטות זה הוא כמאבד מה שנותנים וכנראה מדברי הב"י (סי' קיט) שהעתיק דברי רבינו שמחה שכתב ועיקר סימן זה המאבד מה שנותנים לו דומיא שטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר עבדו יעו"ש עכ"פ מצינו לכמה גדולים (הו"ד באור הישר) שסמכו להקל במקום עיגון על דעת הפוסקים דלא מקרי שוטה רק בסי' המבוארים בש"ס והגם כי חלילה לנו להכריע נגד דעת הרמב"ם וסייעתו מ"מ הא יש לנו עמוד גדול לסמוך על הגאון מהרי"ט שניות חאה"ע סי' טז (מא ע"ג) דאף הרמב"ם לא קאמר אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר יש לחוש שמא נתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אינו מכיר דברים שסותרין זא"ז משא"כ כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברי ליה וסבר ה"ה כפקח יעו"ש ויעו' בכנה"ג (סי' מד הג"ט אות ב) שהעתיק דברי המהרי"ט לענין קידושין וכן בסי' קכא בהגב"י אות יא כתב ג"כ אבל הפתאים ביותר שכ' הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות שהם פסולין לעדות גירושיו גירושין מורי ח"ב (סי' טז) יעו"ש דמבואר שדעתו כן להלכה ויעו' בסמ"ע (סי' לה ס"ק כא) במ"ש ע"ד המחבר שהוא לשון הרמב"ם היינו לדין פסול אבל לאו שם שוטה עליו יעו"ש ואולי כונתו כדברי המהרי"ט דלדין או לעדות שהוא על העבר פסול אבל לאו שם שוטה עליו לדבר ההוה כגון קידושין וגיטין וכבר כתבתי זה כ"ב שנים תשו לוויניצא (נדפסה בספרי מנחת משה חאה"ע סי' ח) להקל בכג"ז במקום עיגון (יעו"ש דהיה עוד צד להקל מטעם הקידושין אכן כמה צדדי היתר שכתבתי שם שייכים גם בנ"ד יעו"ש מאות א' עד אות ד' וקצת אות ד' בכלל ואין לכפול הדברים שנדפסו בספרי) ויש להוסיף נופך בסברת המהרי"ט ע"פ דברי הש"ס (חולין יב) דקטן אין לו מחשבה אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אמרינן ולפ"ז יש מקום לומר כן בשוטה דאין לו דעת דבשוטה מוחלט דיש לו סי' המבוארים בש"ס אין לנו שום ספק בדעתו ומעשיו שודאי אינם כלום אכן באותן הפתאים שכ' הרמב"ם שדעתם משובשת תמיד יש לנו ספק בדעתו המשובשת ורק ע"י מעשיו נתברר מחשבתו ע"כ בקידושין וגיטין דעושה מעשה הגט או הקידושין וכדומה המורה על הבנת דעתו בזה אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דמחשבת בר דעת הוא ויש להעמיס סברא זו בלשון המהרי"ט שם שכתב ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא וה"ה כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפוי' לפנינו עכ"ל הזהב והיינו שאנו מכירין הבנתו ע"י מעשיו שעושה בדעת שפויה) משא"כ בעדות דמבואר בריש פ"ק דמכות דלאו דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ושוב ל"ש לומר בעדות מחשבתו נכרת מתוך מעשיו ע"כ שפיר כתב הרמב"ם דאותן הפתאים שאינם מכירים דברים הסותרים זא"ז המה בכלל השוטים והיינו לעדות דוקא כמ"ש המהרי"ט אכן אם נתבונן קשה להעמיס חילוק זה בשטת הרמב"ם דהן אמת דהרמב"ם פי"ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה ב' כתב הפכו בהן קטנים כו' שאם היתה מחשבה של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן יעו"ש מ"מ הא בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין ה"ו כתב הרמב"ם קטן אין לו מחשבה אפי' היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר יעו"ש ובמלמ"ל שם פי"ד מהלכות פה"מ ה"ב ושם פי"ד מהלכות טומאת אוכלין ואכמ"ל דעכ"פ אי נימא דהפתאים המה כקטנים א"כ לא נוכל לומר מחשבתם ניכרת מתוך מעשיו בגט וקידושין אף לקולא זולת, אי נימא דרק בקטן אנו רואין שהוא קטן משא"כ בפתאים אלו דיש ספק בעיקר מחשבתו ודעתו שפיר י"ל דסברת המהרי"ט בעצמה ראוי' למי שאמרה דע"י המעשה שעושה לפנינו בדעת שפויה נתברר לנו מחשבתו ודעתו דה"ה כפקח וה"ה ככל גדול בר דעת כמובן גם יש לצרף בזה דעת הנוב"י המובא באור הישר ובבית מאיר (סי' קכא) דאפי' שוטה גמור שהיה עושה כל דברי שטות המפורשים והוחזק בהן אפ"ה הגט שנותן בב"ד והב"ד מלמדין אותו כנהוג אין לך גדול עומד על גביו יותר מזה ומהני לפי דברי הירושלמי (פ"ק דתרומות ה"א) חשו"ק שקדשו כו' בינן לבין עצמן אין קידושיהן קידושין בינן לבין אחרים קידושיהן קידושין דמה שתמה התו"ג שם דהיכי משכחת לה קידושין בינו לבין עצמו והוכיח מזה דמיירי בקידושי אפר פרה כבר תירץ הגאון נודע בשערים שם סי' קכא סוס"ו דכאן לא מהני מה שאחרים רואים בלבד רק שמלמדים אותו להיות מחשב לקנות האשה ובינו לבין אחרים היינו שעמדו על גביו ולמדוהו עניני הקידושין ובינו לבין עצמו מיירי שאחרים ראו את הקידושין רק שלא עסקו עמו בעניני קידושין יעו"ש (וכתבתי מזה ג"כ בספרי מנחת משה שם אות ה):
[ז] ואדאתאן להכי לצדד מפני מעשה הב"ד שעל פיהם נעשה כל סדר הגט ודיבורו ועשייתו הנה עפ"ז יש מקום ליישב דברי הרמב"ם שם (פ"ט מה"ע ה"ט) שכתב השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות וכו' שתמה שם מרן הכ"מ דהיכן איתא הטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות וגם הלח"מ שם הקשה דלמה לי הך טעמא גבי תו"ש הא טעמא הוא דכיון דמיעטה תורה קטנים דלאו בני דעה נינהו ה"ה שוטים וחרשים דהוו דכוותייהו יעו"ש שהעלו בצ"ע וכת"ר מפלפל בזה קצת ולפמש"ל א"ש דבאמת יש להבין הא במתניתין דריש תגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן (ופרש"י דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות) וע"ז קאי הברייתא (שם ג ע"ב) דת"ר איזה שוטה וכו' והנה המהרי"ל בתשובה (סי' קצו) במה דמפלפל אם קיים מצות פ"ו בבן חרש ושוטה כתב בתוך דבריו אי משום לשבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דמייתי התם עד שיכלו כל הנשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות הוא ופקחים מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפי' אחרים עומדים על גביו כשחיטת נכרי וקוף דדרשינן מקרא דפסול מזבחת ואכלת עכ"ל המהרי"ל בתשובה וכדברים אלו כתב ג"כ הב"י אה"ע (סי' א) בשם מצאתי כתוב וכ"כ התב"ש (ס' א ס"ק מט) בשם המהרי"ל דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם יעו"ש וקשה דאיך יפרנס המהרי"ל דברי הש"ס דחגיגה דתו"ש פטורין מראי' דפירש"י דפטורין ממצות וכמבואר בש"ס שם (ג ע"א) להדיא שוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל המצות האמורות בתורה ובע"כ צ"ל בדעת המהרי"ל דבאמת שוטים המה בני מצות ופקחים מוזהרין עליהם ומה דפטורים הוא רק מפני חסרון דעתם אינם יכולים לקיים המצוה כתקנה מפני שאינם יכולים לכוון דעתם בעשיית המצוה (ואפילו למ"ד מצות א"צ כונה (ר"ה כת א) אבל עכ"פ צריך שיהיה בו דעת לכוון) וע"כ סוג המצות כשחיטה וגיטין וכדומה דמהני סיוע מאחרים המכוונים דעתם במה שעוע"ג ומזהירים אותם מה לעשות בודאי מהני עשייתם כיון דבגופם בני מצוה נינהו וע"כ באמת שחיטתם כשרה וגיטם גט (וזה ג"כ כונת המהרי"ל במה דסיים שה וכן לענין מצוה וגט הוי מהני שליחותייהו אלא דאין להם דעת יעו"ש והיינו כ"ז דליכא סיוע מאחרים העומדים ע"ג לכוון דעתם) ועפ"ז יש להעמיס כונה זו בדברי הרמב"ם כדעת המהרי"ל וע"כ בגיטין וכדומה מהני מה דנעשה בידם ע"פ ב"ד וכדומה אכן סוג מצוה דאי אפשר לקיימו ע"י סיוע אחרים דהיינו עדות דצריך שיהיה הגדת העדות מפי עצמו ואין לזרים חלק אתו לסייעו בעדותו (יעו' ג"כ ש"ם כתובות (כ ע"א) מדכר חד לחבריה ושם ע"ב אנא הוא דרמי אנפשאי ודו"ק) וע"כ שפיר כתב הרמב"ם בהלכות עדות דוקא הטעם לפי שאינו בן מצות והיינו שאינו במצוה זו דהגדת עדות כיון דלא מהני בזה הטבת הכונה ע"י סיוע מאחרים כמובן (ויש בזה לפלפל ולסלסל קצת יעו' ג"כ ברמב"ם פ"ב מהלכות חגיגה ה"ד ויש מקום לומר דראי' ג"כ היא בסוג מצוה זו דלא מהני סיוע מאחרים להטיב הכויה שנאמר יראה כל זכורך אל פני ונאמר בעלותך ליראות את פני ה' והיינו שיתראה לפני ד' כולו בחומר וצורה מפנימות לבבו וכונה עצמיות בלא עזר זולתו יעו' ג"כ רמב"ם שם פ"א מהלכות חגיגה ה"א ופ"ב ה"א ובפי' המשנה להרמב"ם בחגיגה שם במ"ש ואמר במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמדנו מזו הראיה שהיא בשנה השביעית לכל ראיה שאינה חובה על השוטה עכ"ד יעו' ג"כ שם ג' ע"א גמר ראייה מהקהל יעו"ש ודו"ק):
[ח] אמנם כן אחרי התבוננות לא נוכל להעמיס בדברי הרמב"ם כדעת המהרי"ל דשוטה בר עשיית מצוה הוא דהא כתב הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים ה"ב בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו כו' שאינן מצווין על קידוש השם ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות עכ"ל הזהב מבואר מדבריו דמעשה שוטה לאו מעשה אדם הוא כעשיית בר מצוה ברצונו אלא כמעשה בהמה דשוטה אנוס הוא בכל מעשיו וכן מבואר בתנא דבי אליהו סא"ר פי"ד צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק וכו' כשתנטל ממנו דעה ה"ה חשובין כבהמה חי' ועופות יעו"ש (שהוא נגד דברי המהרי"ל) ויעו' ברש"י שבת (קנג א) ד"ה האי אדם במ"ש ויש במינו שחייב במצות ואתו לאיחלופי מבואר ג"כ דרק משום אתי לאיחלופי דתמונתו כאדם משו"ה אחמור מנת ליה אבל אי לאו משום אחלופי שוה כחמור לענין מצוה יעו' רש"י (ב"ק נד ע"ב) ד"ה מין במ"ש ואפי' הוא שוטה מין בן דעת הוא ודו"ק ויעו' רש"י גיטין (כג א) ד"ה דלאו דנראה דחש"ו לאו בכלל איש הוא ועפ"ז יש מקום לומר דלאו בכלל אדם הוא ג"כ וכמו דממעטינן אונס מהאדם בשבועה (שבועות כו א) יעו"ש בפירש"י ד"ה האדם שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו כן נתמעט ג"כ שוטה מהאדם דאין לבו עליו ומשו"ה דעת הרמב"ם בהלכות מלכים דשוטה אנוס הוא בכל מעשיו ולאו אדם הוא בשעת עשייתו ויעו' ג"כ בהלכות קטנות ח"ב (סי' לז) בהורג חו"ש כיון דאינן בני מצות פטור יעו' ג"כ שם (סי' לח) לענין אם מחללין להם את השבת שכתב ג"כ מדברי רש"י שבת הנ"ל דמשמע דאין נקראין אדם אלא משום דאתי לאחלופי כלומר בצורת אדם כמו הקוף ומטעם זה י"ל דאין מחללין עליהם השבת יעו"ש ואדאתאן להכי יש מקום לומר בדברי הרמב"ם דהלכות עדות לאידך גיסא דאף דמיירי שם רק מעדות בתחלת דבריו דמיירי בסתם שוטה מוחלט (דהיינו בסי' שהחליטו בש"ם דהוי שוטה) כתב טעם כולל לפי שאינן בני מצות (ונ"מ דלא מהני מעשיו אפי' בגטין וקידושין לדעת הרמב"ם כיון דלאו בסוג אדם הוא כמש"ל דאי מטעם דלאו בני דעה הוי מהני סיוע אחרים המכוונים דעתו וכדעת הנוב"י אבל הרמב"ם ס"ל דהאי דירושלמי מיירי באפר פרה כמש"ל יעו' ש"ס יומא (מג א) ופרה פ"ה מ"ד ובר"ש שם מה שהביא בשם התוספתא פ"ד דנראה ממקומות אלו דהירושלמי ג"כ מיירי באפר פרה ואכמ"ל) ובסוף דבריו שהוסיף דגם מי שדעתו משובשת בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב וכן אח"כ בהלכה י' שהוסיף הפתאים ביותר שאין מכירין דברים הסותרים זא"ז כו' הרי אלו בכלל השוטים יעו"ש היינו דבכלל שוטים יחשבו (אבל לא מטעם שוטה דרישא דאינו בר מצוה כלל) אבל המה בני מצוה כיון דשואלים ומדברים כענין בשאר דברים ורק למצוה זו דעדות פסולין המה וכמ"ש המהרי"ט בתשו' כיון שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אינו מכיר דברים הסותרים זא"ז (וגם מטעם שכתבתי לעיל אות ז' דלא מהני בעדות הטבת הכונה ע"י אחריה) אבל בגיטין וקידושין וכדומה שאנו באים לקיים דבר עמו ומסברי לי' וסבר ה"ה כפקח וכמ"ש המהרי"ט כן נראה לדקדק בלשון הרמב"ם גם יש לצרף בזה מ"ש המהרי"ט שם הנה זה אע"פ שאפשר שלא יבין עניני הדברים כשאר העם מ"מ מכיר הוא הדברים שסוחרין זא"ז על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטים אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי הלב לא מפני זה יהיו מכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל עכ"ל המהרי"ט א"כ גם בנ"ז כפי הגב"ע יש מקום לומר דאפי' בעת שטותו הדעת נותנת שהוא אז רק בכלל הטפשים עקשי הלב שכתב המהרי"ט ולא בכלל הפתאים שכתב הרמב"ם יעו' ג"כ בתב"ש (ס' א ס"ק נא) מה שחילק בין שוטה לטפש ויעו' בתשו' הריב"ש (סי' תסח שכ"ט) מה שחילק דאין ב"ד ממנין אפטרופס אלא לשוטה גמור אבל לא לטפש אע"פ שאינו יודע בטוב משא ומתן יעו"ש בסי' רך וכן יש להמתיק חילוק זה בלשון הכתוב דברים (כח כח) יככה ה' בשגעון וכו' אח"כ שם ל"ד והיית משוגע דקשה לכאורה במספר צ"ח קללות מדוע נחלקה קללה א' לשנים ומדוע בפסוק כ"ח מייחסו לפועל אמת יככה ה' ובפסוק י"ד בלא יחוס הפועל רק והיית משוגע גם יש להבין לפמש"ל דשוטה לאו בר מצוה הוא כלל ואנוס הוא בכל מעשיו ונטלה ממנו הבחירה א"כ מה זו קללה דנפטר מן המצות וכעין קו' הש"ס ל"ת א' על עמד והתירן להם איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר יעו"ש ע"כ נלפע"ד דזה כונת המתרגם אונקלס כי בפסוק כ"ח מתרגם ימתינך ה' בטפשותא ובפסוק ל"ד ותהי משתטי מחיזו עינך היינו דבתחלה רבצה עליו קללת ה' בטפשותא כמו פתן חרש יאטים אזנו שאינו מבין במשא ומתן אבל חוב המצות עודנה עליו ואח"כ ממילא מרוב הצרות ממראה עיניו תתבלבל דעתו עד שישתטה ויצא מכלל בן אדם ותתבטל בחירתו ג"כ כמש"ל דשוטה אנוס הוא בכל מעשיו ויהי' פטור מן המצות ג"כ:
[ט] עוד יש היתר בנ"ד שעמד בזה גם רו"מ דאפי' לדעת הרמב"ם נראה דוקא בעושה מעשה שטות כנראה משטחת לשון הרמב"ם ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים אלא כל מי שנטרפה דעתו כו' והיינו ג"כ בעשיית דבר ע"י טירוף הדעת כברישא וכן נראה מלשון הרב המגיד פכ"ט מהלכות מכירה הלכה ד' ובפ"ק דחגיגה נתבאר איזה שוטה והוא כל שעושה מעשה זר דרך שטות יעו"ש והיטב אשר דבר רו"מ (לתמוה עפ"ז על דברי הפרמ"ג יו"ד במש"ז (ס"ק יב) מ"ש ומכאן תראה שאין כו' מאבד שזורק בידים אלא שאין מניח במקום המשתמר יעו"ש דהא שוא"ת הוא אלא דזה יש לדחות דמה שמניח במקום שאינו משתמר הוי כמעשה שטות דמאבד מה שנותנים לו יעו' ג"כ רש"י ב"ק (ד ע"ב) ד"ה כל הנך במ"ש דהנך ד' שומרים הן עצמן הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי יעו"ש) דבנ"ד שאין עושה שום מעשה שטות רק מה שאינו מניח תפילין ואינו מתפלל וכדומה דשוא"ת היא לא מקרי שוטה בזה אף לדעת הרמב"ם, אמת דיש להעיר קצת מדברי הש"ס דסנהדרין (סח א) ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו כו' אמר להן לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה ופרש"י שאלו היתה דעתו מיושבת היה חולץ תפיליו יעו"ש דלכאורה מבואר דתפס לסי' טירוף אף דלא עשה שום מעשה שטות חלילה רק בדיבור שגער בבנו והעדר עשיה מחליצת תפיליו, אכן באמת ז"א דהתם י"ל מה שמנע לחלוץ התפילין הוי כמעשה וגם מפני שהיה חולה מאד ע"כ הוי סגי ליה באומדן דעת זה שמנע לחלוץ התפלין לחשבו שהוא קרוב למות וכמ"ש רש"י שם וקרוב הוא למות שאלו כו' יעו"ש וגם אין ראיה משם דבאמת טעה בו בנו וכאשר השיב ר"א דעתו ודעת אמו נטרפה האיך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות כו' יעו"ש ואין להאריך בזה כיון דסברא זו כבר כתב בשו"ת מהרי"מ מבריסק (כי' ל) בשם תשו' גאון א' שבס' אור הישר דדוקא בעושה מעשה שטות בידים לשוטה יחשב אף דבשאר דברים הוא שואל ומשיב כהוגן אבל אם הוא רק מדבר דברים של שטות ואינו עושה מעשה בידים אף לדעת הרמב"ם לא יחשב לשוטה וכ"כ בשו"ת בית אפרים חאה"ע (סי' פט) בשם תשו' הגאון נוב"י באוה"י שם וכן נראה מדברי הב"ח יו"ד (סי' א) שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל ומשמע מדבריו דלאו דוקא הני אלא דה"ה לעושה דבר מן הדברים דרך טרוף ושבוש הדעת בכלל שוטה יחשב יעו"ש וכ"כ הלבוש שם ס"ה ושאר דברים הדומין לאלו שעושה אותם דרך טירוף ושבוש הדעת ואפי' בדבר א' מאלו שעושה אותם דרך שטות בכלל שוטים יחשב יעו"ש וכ"כ היש"ש פ"ק דחולין דין ד' ושוטה נקרא היוצא יחידי וכו וכן כשעושה איזה דברים דרך שיבוש וטירוף הדעת בכלל שוטה הוא יעו"ש דגם על דברי הרמב"ם פ"ט מה"ע כתב דמשמע מדבריו דכל הני לאו דוקא אלא ה"ה לעושה דבר מן הדברים דרך טירוף ושיבוש הדעת בכלל שוטה יחשב וכ"כ בשמ"ח (סי' א סכ"ט) לאו דוקא אלו אלא ה"ה בעושה דבר אחר דרך שיבוש וטירוף הדעת לשוטה יחשב וכן הוא לשון הב"י ביו"ד שם וה"ה לעושה דבר וכו' יעו"ש וכן בתשו' אבי זקני מהר"י ווייל (סי' נב) דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם כתב דאטו אי אינו מקרע כסותו וכו' ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות דלא נקרא שוטה אתמהה וכו' מבואר ג"כ דוקא עשיית איזה שטות עכ"פ מכל הנך דוכתי מבואר דגם לדעת הרמב"ם דוקא בעשיית דבר שטות כדוגמת אלו דחשיב הש"ס בכלל שוטה יחשב אבל לא בשוא"ת כמש"ל:
[י] ועוד יש צד היתר דהא בנ"ד כפי שטחת לשון הגב"ע נראה שהיה רק בעל דאגה ומרה שחורה אשר מלשון רש"י חגיגה שם (ג' ע"ב) אהא דאמרינן אימור גנדריפס אחדי' כתב אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה ועפ"ז מבואר דזה לאו בכלל שוטה יחשב ויעו' ג"כ בתשו' הרא"ש כלל מ"ג ס"ג המובא בטור אה"ע (כי' קנד) ובש"ת חת"ס אה"ע ח"ב (סי' ב) ד"ה ונראה וד"ה ומאי דקמן במ"ש ועוד יש להקל שהוא ניכר בו שהוא רק מחמת עצבון רוח וכעס כעובדא דתשו' הרא"ש כלל מ"ג שבטור (סי' קנד) וכ"כ בתשו' מהרי"מ מבריסק שם (סי' ל) בשם גאון א' שבתשו' אור הישר (הוא הגאון ר' יהושע העשיל דק' שוואבך) שכתב ראיה זו דחולי שאחזו מחמת פחד ומרה שחורה אין לו דין שוטה וכפרש"י הנ"ל דגנדריפס היא חולי האוחז מתוך דאגה, הן אמת דבתשו' בית אפרים שם (סי' פט) גמגם בזה דצריך חכם ומומחה לידע אם לא הגיע החולי לראש רק הוא תגבורת מרה שחורה לבד יעו"ש שהאריך להחמיר בזה בספיקא כיון דעכ"פ איתרע חזקתו במה דעביד ד"ש ומכש"כ אם הוא מפחד ואינו רוצה להיות בין אנשים דאף שאפשר לתלות בחולי גנדריפוס וכיוצא מ"מ ספיקא הוי יעו"ש, מ"מ לפע"ד נראה יותר פשטות לשון הש"ס דתלינן באימור דמספיקא לא מחזקינן אותו לשוטה ואוקמינן אותו אחזקה דמעיקרא קודם שהוחזק לשוטה וכמש"ל (אות ג) יעו' בטורי אבן שם ד"ה והלן דתמה באמת וכי משום דאיכא למיתלי בהני אימור לא מחזיקינן ליה לשוטה הא כיון דעביד לי' דרך שטות נהי דלהקל לא מחזיקינן ליה לשוטה מ"מ להחמיר ניחוש כיון דדרך שטות עביד ה"ל שוטה ותירץ דאזלינן בתר רובא דאינשי דלאו שוטים הם יעו"ש והדברים ברורים ובפרט לעגן האשה בודאי אין להחמיר מספק להחשיבו כשוטה יעו' גיטין (ע ע"ב) דפריך הש"ס ליחוש דלמא קורא אחדי' וכתבו התוס' ולמה לנו לחושבו כשוטה ונאמר שאינו גט ונעגן אשתו חנם יעו"ש דמבואר דאין לעגן אשה בחנם ולחשבו כשוטה היכא דיש לתלות באיזה חולי ומכש"כ בנ"ד דיש כמה צדדים וכ"ז אפילו בעת שטותו ובנ"ד בעת סדר הגט לא ראו הב"ד ממנו שום דבר רק איזה עצבון רוח דבזה כתב הרשב"א דבשעה שהוא חלים ה"ה כפקח אפי' אם סי' חליו ניכרים בו וכמש"ל (אות ד) דמוכח כן מירושלמי יעו' ג"כ בשו"ת חת"ס שם (סי' ב) בהעולה מן המקובץ דבעתים חלים שחזר משטותו אע"פ שדעתו קלה וחלושה מאד מ"מ אם מבין ענין הגט ה"ז כותב ונותן גט לאשתו ויש לדקדק בזה הרבה כמ"ש הרמב"ם בעדות הנכפים יעו"ש ויש לצרף ג"כ הבדיקה בעת סדר הגט לדעת הרשב"א ורבינו ירוחם והגהת מיימוני בדעת הרי"ף כמ"ש בס' מנחת משה (סי' ח שם אות א) סוף דבר הכל נשמע שיש בנ"ד כמה ספיקות להיתרא א' דלמא כדעת רבינו שמחה משפירא (הו"ד בב"י כי' קיט) ודעת ר' אביגדור (הו"ד בב"י סי' קכא) דלא מקרי שוטה רק בסימנים המבוארים בחגיגה ואת"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו דלמא כדעת המהרי"ט דלא כתב הרמב"ם רק גבי עדות ולא לגבי קידושין וגיטין ואת"ל דהרמב"ם כלל דעתו לכל הענינים דלמא נ"ד לא הוי בכלל הפתאים שכ' הרמב"ם אלא בכלל הטפשים עקשי הלב וגם דלמא לא היה רק בעל מחשבות ומ"ש ולא הגיע החולי להראש ודלמא כדעת הנוב"י וסייעתו דהירושלמי דתרומות מיירי בקידושי אישות ומבואר דמהני גם בשוטה ע"פ ב"ד בינם לבין, אחרים ואפי' אי נימא כמעיקרא היה שוטה גמור דלמא עכ"פ אח"כ בעת שסדרו הגט שהיה משיב כהוגן ונראה להם כחלים היה בעת חלימתו דמהני אע"פ שאינו שפוי לגמרי כמש"ל וכיון דאיכא כמה ספיקות אף דהוי במקום חזקת א"א הא כתב הפני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות אות מ"ו דדעת גדולי הספרדים בתשובותיהם להתיר ס"ס אפי' במקום חזקת א"א יעו' ב"ש (סי' יז ס"ק פד) ובפרט בכמה ספיקות הא לדעת הש"כ דיני ס"ס אות כח בשלשה ספיקות מהני אף בחזקת איסור דספק הראשון מגרע החזקה וגם הא יש לנו ספיקי דדינא והא כתב המשנה למלך פ"ב מהלכות טומאת צרעת ה"א דספיקא דדינא מהני במקום חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין והבאתי ראיה לזה בספרי מנ"מ שם מהירושלמי גיטין ויעו' ג"כ מ"ש בחבורי לשד השמן הלכות ממרים פ"א ה"ה ושפיר היו יכולים להתיר אף לכתחלה לסדר הגט ואף דאין עושין ספיקות בידים מ"מ הא כתב הפסקי מהרא"י הו"ד ברמ"א אה"ע (סי' קסט) דכל דבר שאין לו תקנה הוי כדיעבד יעו"ש ע"כ אף דלפמש"ל אות ב' רצוני היה שלא לסמוך על דעתי בענין זה וכעין שכתב החת"ס סו"ס פ' בכל זאת הרי כבר הראיתי לדעת בעה"י כל צדדי ההיתר ובפרט שכבר זה כ"ב שנים סמכתי בכעין זה להקל במקום עיגון וכמ"ש בספרי מנ"מ שם יעו' ג"כ בדב"ח להגאון הצדיק מצאנז ח"ב אה"ע (סי' עה) שהביא שראה ממורו הגאון בעל ים התלמוד שהקיל לסדר גט לאיש כזה יעו"ש א"כ יש לנו עמוד גדול לסמוך להתיר להאשה שפרה בת ר' שמואל דוד לאסק שתנשא לאיש כשתשיג רשיון מטעה"מ אבל מהראוי להראות תשו' גם לידידי הגאון הגדול האבד"ק לאדז מהרא"ח שליט"א שיסכים ג"כ להקל בזה: והנני מסכים ג"כ להתירה מבבלי העיגון והאל הטוב יאיר עינינו בתורתו להורות כהלכה:
משה נחום ירושלימסקי האבד"ק אסטראלענקא והגליל: