שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי שו"ת פי הבאר סימן ב
באר מרדכי שו"ת פי הבאר סימן ב
ב' כ"ח שבט עת"ר לפ"ק. לברר בס"ד אם הא דאסור למכור לעכו"ם דבר איסור גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל אם הוא באיסור דאורייתא דוקא או אפי' באיסור דרבנן:
בענין הזה כבר הלכו בו נמושות ובכ"ז נעיין במקור ההלכה ותחילה נעיין אם איסור זה הוא חשש "דאורייתא או דרבנן" ואת"ל שהו' דרבנן אולי העמידו חכמים דבריהם אפי' באיסור דרבנן לאסרו ונחזי מה דקמן וד' הטוב בעוזרי. מקור ההלכה הוא במסכ' פסחים דף מ' ההוא ארבא דחטי דטבעא בחישיתא שרייא רבא לזבוני לעכו"ם איתיבוה רבא בר לויאי לרבא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי וכו' מ"ט לאו משום דהדר ומזבין לישראל הדר אמר רבא לזבוני קבא קבא לישראל וכו' א) ויש לעיין רבא מעיקרא מה קסבר ולבסוף מה סבר. והנלפענ"ד ונציע בזה דברי הרא"ש פ"ק דע"ז סי' י"ד וז"ל אמר אביי אמר קרא לפני עור לא תתן מכשול אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ודוקא גבי עכו"ם אבל גבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני כדאמרינן בפסחים עיי"ש נדון דידן) דבר גדול דיבר רבינו זי"ע שעיקר איסור הגם שהו' "לפני דלפני" בכ"ז גזרינן, וא"כ זה הי' סברת רבא בתחילה שהתיר משום שהו' לפני דלפני וכסוגי' דע"ז דף י"ד עיין שם [ועיין בטו"ז יו"ד סי' קנ"א ס"ק ג' שהביא דברי האשר"י אילו] ולבסוף מסיק רבא שאינו דומה ללפני דלפני כיון שמכשיל את ישראל חבירו שאני, [ובמק"א הארכתי בזה והבאתי בזה ועיין בתוס' ע"ז דף ט"ו ע"ב ד"ה לנכרי ועיין במנ"ח מצוה רל"ב בהשמטות ועיין חולין דף נ"ג ע"ב בגמר' וליזבנינהו לעכו"ם עיי"ש עכ"ל שם] והנה כעין עובדא הו' בע"ז דף ס"ה ע"ב גבי כרי דחטי דנפל עלי' חביתא דיי"נ וכו' ומסיק ג"כ הדר שרי למיטחינהו ולמפינהו ולזבוני לעכו"ם שלא בפני ישראל עיי"ש. עיין בתוס' שתמהו כיון שכבר איתותב רבא פ"א האיך הקשה עליו וטעה פעם שנית ותירץ שבפעם אחת נישנת הכול עיי"ש. והנלפענ"ד דהנה פשוט ומבואר שגם בספק כגון ספק דרוסה אמרו שאסור למכור לעכו"ם גזירה שמא יחזור וימכור לישראל בחולין דף נ"ד [אולם אין ללמוד משם כי דרוסה שאני ועיין בטור יו"ד סימן כ"ט בשם הרמב"ם שכל ספק שיסתפק בדרוסה ויש לדחות] אולם מבוכה גדולה היא אם היי"נ דמסכ' ע"ז אם הוא יי"נ דאורייתא או דרבנן וכן הא דפסחים אם הוא חמץ דאו' או דרבנן [ולהלן נבאר זאת בס"ד] ומקודם צ"ב באמת מ"ט גזרו בכאן יותר חשש רחוק הלא הו' לפני דלפני ולא שייך בו ל"ע. [ועיין בשו"ת מהר"ם שי"ק יו"ד סי' ס"ו שדיבר בזה אם הוא איסור דאו' או דרבנן עיי"ש שהביא שמצינו כענין זה בקידושין דף נ"ו שלא אמרה תורה שפח לתקלה והיינו דאו'], והנה בכאן לא נגעו בו משום כ"ע אלא משום ערבות שנראה שלא יכשל איש מישראל ולכאו' נראה שהו' רק מדרבנן כאשר יש ללמוד מלשון הרא"ש בע"ז הנ"ל שכ' בתחילה אלפני דלפני "לא מפקדינן" ואח"כ כ' "אבל גבי ישראל דחיישינן להכשיל חיישינן אלפני דלפני" ולא כ' מפקדינן משמע שהו' רק חשש דרבנן [ויש לדחות], ולכאו' הי' נלפענ"ד דהנה הגם דספק דרבנן לקולא בכ"ז בדבר השכיח אפי' באיסור דרבנן מחמרינן [וכאשר ביארתי בס"ד במק"א שהחילוק בין ספיקא דאו' ודרבנן שבדרבנן לקולא היינו דוקא בדבר השקול כ"כ צדדים להתיר כלאיסור ע"כ אם שכיח שיבוא האי' אפי' באי' דרבנן לא הו' ספק השקול ע"כ מחמרינן בו] ועיין פרמ"ג או"ח אשל סי' ל"ב אות י"ב וז"ל אבל בבית עכו"ם עכו"ם וכו' לא אמרינן ספק דרבנן לקולא דרגיל וקרוב לודאי הוא ומש"ה ביו"ד סי' קי"ח באיסור דרבנן בלא חותם אחד אסור בדיעבד וכו' עכ"ל. והרי הוא כדברינו בס"ד וענין המכירה הוא דבר השכיח וקרוב מאוד ובפרט כיון שנהנה בו אפי' נאמר שהו' רק דרבנן גזרינן בו ובזה יבואר ג"כ דברי המג"א סי' תמ"ב שכ' בס"ק ב' שאפי' בדבר מועט כגון אפי' ביצה אחת הו' זה החשש כי כאמור שזה החשש היותר קרוב כי ירצה להשתכר ומה לחלופי שנתפס כגנב שיחליף חיישינן אם יש לו הנאה מש"ה שלא מתירין בלא חותם מכ"ש בכה"ג וע"כ בגוונא שהו' חשש רחוק ג"כ אין לחוש ועיין בטו"ז בסי' קל"ד ס"ק י"א שהביא בשם הדרישה שבמקום שנהגו לאכול פת עכו"ם אין תקנה למכרו לעכו"ם שהקשה וימכר לבעה"ב עכו"ם דאין קונין ממנו כמ"ש בסי' קי"ב [ס"ב] דהא שם בסעיף ח' דיש לפעמים היתר אף בשל בעה"ב ובפרישה תי' שמא יחזור בעה"ב וימכרנו לפלטר ואינו נכון דא"כ יהי' אסור לקנות שום פת מן הפלטר מחשש שמא קנאו מבעה"ב עכ"ל הנה דברי הטו"ז נכללו בכלל דברי הפרישה בתי' הא' רק שאינו מספיק רק לשיטת הטור שס"ל במקום שמותר מותר הן של פלטר והן של בעה"ב אבל לשיטת המחבר שס"ל לחלק ששל בעה"ב אין להתיר בכ"ז בכה"ג אסור למכור לבעה"ב כיון שבשעת הדחק מותר אף פת של בעה"ב הרי שגם בכה"ג גזרו חשש שמא יחזור וימכור, ובתי' הב' כ' הפרישה דחיישינן שמא ימכור הבעה"ב לפלטר (וכמבואר בסי' קי"ב סעיף ז' מהירושלמי שהעיקר ממי שהו' הפת ולא אצל מי שהו') שיטתו שגם חשש רחוק כזה גבי מכירה גזרו. והטו"ז הקשה דא"כ גבי פת פלטר יהי' אסור מחשש שמא קנאו מבעה"ב וי"ל דשיטת הדרישה דהנה מבואר במחבר שם ס"ב שפת פלטר מותר רק בשעת הדחק ופת בעה"ב צריך שעת הדחק ביותר ועיין בסעיף ח' דוקא במקום שאין הפלטר מצוי כלל א"כ בכה"ג אין לחוש שמא הו' מבעה"ב הלא בלאו"ה הו' שעת הדחק אצלו ע"כ מקילין בו ועיין בנקודות הכסף ובמטה יונתן וק"ל. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א חולין בענין שולח אדם ירך לנכרי אבל חתיכה לא שהקשה הלא הו' לפני דלפני וז"ל קמ"ל דאפ"ה אסור דהדבר קרוב הוא וכודאי משוינן לה וכדתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל, עכ"ל ושמחתי מאוד שמצאתי מבואר סברתי שהעיקר בזה שאין לדונו כספק אלא כודאי וכמבואר בס"ד. וטעם האיסור משום ערבות (כמבואר בהגהות מהד"ת סביב הרי"ף משום ערבות ובאמת מבואר ברא"ש ורשב"א הנ"ל) ודרכי תשובה סימן כ"ז אות רי"ג. ועיין בספר מקור חיים סי' תס"ז שהביא דברי התוס' חולין דף צ"ה ד"ה ובנמצא דחשש דילמא אתי' לזבוני' לישראל אע"ג "דמין הדין" לא הי' לנו למיחש דאזלינן בתר רוב עיי"ש והנה לכאו' מוכח בפירש שהו' רק דרבנן שכתבו דמן הדין לא הי' למיחש. וי"ל עפ"י דברי המטה יונתן בסי' קל"ד בסעיף י"א שכ' שמוכח מסוגי' דחולין הנ"ל דבשר הנמצא ביד עכו"ם כל דפריש מרוב' פריש בכ"ז אסור למכור לעכו"ם שמא יחזור וימכור לישראל כי מותר אפי' לכתחילה ליקח מן העכו"ם אבל למכור לעכו"ם אסור עיי"ש ואולי הו' איסור דאורייתא וזה כענין דלא אמרה שלח לתקלה הגם שהו' רק ספק אולי לא יבוא לידי שום ברי' ואולי יבוא לידי עכו"ם וכהנה בזה ליתן מכשול הפקר בעולם הוא אי' דאורייתא ודו"ק בסברא זו היטב בס"ד, ועיין בלשון המטה יונתן ודו"ק. הנה זה פשוט ומבואר שחשש זה הו' גם באיסור דרבנן כמבואר בסי' קי"ב סעיף י"א לענין פת עכו"ם וזה הו' קיל ביותר משאר איסורים גם לענין ביטל ובקל יש מקום להתיר איסורו, ועיין בפתחי תשובה שם אות ג' שעורר בחילוק זה באיסור המכירה דילמא רק באי' דאוריי' אבל לא באי' דרבנן עיי"ש ועיין בנו"ב תנינא סי' ע' עיין שם שתי' קו' התוס' האיך טעה רבא ב' פעמים ותי' שבסוגי' דפסחים אמר באיסור דאורייתא שאסור ואח"כ הקשו עליו והעלה בסוגי' דע"ז שאפי' ביי"נ דרבנן עיי"ש וגם אני זכיתי בה בס"ד. אולם שיטת הטור בזה שהן בע"ז שהו' רק חשש דרבנן והן בפסחים ונציע לשון קדשו באו"ח סי' תס"ז חטים שבאו בספינה וטבעו "ויש בהם חשש חימוץ" מוכח שהו' רק ספק חמץ ועיין בספר ראש יוסף [מחבר פרמ"ג] פסחים דף מ' על קו' התוס' וז"ל וי"ל דהאי מעשה דהכא שבא מאוחרת וסבר רבא דהנך חיטים לא ודאי חמץ נינהו אלא ספיקא הו' כמ"ש הרא"ש בכאן עמ"א תס"ז אות י"ב עיי"ש, וכן בהך דיי"נ בסי' קל"ד "נפל על חטים ונתן בהם טעם" והוא מדברי הרשב"א עיי"ש שתמה על הרמב"ם שהשמיט הך דנתן בהם טעם. ולולי תמיהת הרשב"א י"ל שפליגי הרמב"ם עם הטור בסברת ושיטת הרשב"א שלהרמב"ם הך דיי"נ הוא דאו' ויי"נ אוסר במשהו ע"כ אפי' אינו בנ"ט וכא ר"ל שאינו נותן טעם כלל אלא שאין בו ס' רק פחות ממנו ולשיטת הטור מיירי סוגי' דש"ס שם ביי"נ דרבנן וע"כ אסור רק בנ"ט אבל בפחות בס' איננו אסור ופשוט ע"כ שפיר מובן להטור בסי' פ"ו דאין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם גזירה שמא יחזור וימכרנו לישראל שהקשה בנו"ב הנ"ל מנ"ל לאסור ביצת נבילה שהו' רק אי' דרבנן, והנ"ל ניחא כי שיטת הטור בכל ענינים שהן באי' דאוריית' והן באי' דרבנן גזרינן ואין מקום קושי' כלל. אולם לפי דברי הטור יקשה מה הקשה מבגד שאבד בו כלאים הלא שם הו' אי' דאו' כאשר סיים הנו"ב שמוכח ממרדכי גופי' שכלאים שהו' איסורו במשהו מיירי הכא וצ"ע, וי"ל עפ"י מה שהארכתי לעיל בס"ד כיון שענין מכירה הוא דבר השכיח ורגיל ובדבר השכיח ורגיל לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא עיי"ש. א"כ מה חילוק יש לנו בזה בין דאורייתא שאם יש לחוש משום חשש זה ג"כ באיסור דרבנן הוא שכיח ורגיל והבן. [ואם אמר שאסור למכור מדאורייתא ניחא כי שפיר לפי"ז גזרו אפי' בדרבנן וזה קושי' הגמ']
תברא לדינא בס"ד שגם באיסור דרבנן אין חילוק בו כיון שהוא שכיח ונציע בזה איזהו מקומן בסי' נ"ז ש"ך ס"ק נ"א שכ' התה"ד שהו' רק חשש דרבנן ובפתחי תשובה אות כ"ה שבחשש רחוק אין חוששין ובסי' כ"ג סעיף ו' בהג"ה דשהיי' במיעוט קמא ג"כ אסור למכרו ובסי' פ"ד בש"ך אות י"ח עיי"ש ועיין בסי' פ"ו סעיף י' ועיי"ש בפתחי תשובה אות ו' וסי' קי"ב וסי' קל"ד ש"א ס"ד ואו"ח סי' תמ"ז ובמג"א וברוך השם שעזרני עד כה נאום הבא בתודה על העבר ובקשה על העתיד הצעיר מרדכי בן רחל. נ"ב ועיין בחידושי ריטב"א שהוכיח בע"ז שמיירי ביין נסך דרבנן. ועיין בראש יוסף פסחים שכ' והיו יודע אפי' כלאים דרבנן אסור למכור לעכו"ם דאין עושין ספק דרבנן לקולא, ועיין באשל תמ"ב ב':
ולולא שידעתי מך ערכי עליי א"כ נאמר שהברייתא מיירי בכלאים דרבנן ומיושב קושי' התוס' שהקשה מהא דעושין אותו תכריכין למת הא הי' לועג לרש אפשר לתרץ דוקא באי' דאוריי' הו' כן משא"כ הכא בלא"ה מדאו' אין בו משום כלאים לא יהי' בו לועג לר"ש וצ"ע. אולם בדרך כלל נכון בענין זה מה שכתבנו שבזה אין חילוק בין דאו' לדרבנן דאל"כ יקשה לריטב"א שביאור שמיירי ביי"נ דרבנן מה הקשה מכלאים ולדברינו יובן היטב בס"ד. ער"ח אדר א' לתמר לפ"ק. והנה על דברי המג"א חולק הטו"ז בסי' קל"ד ס"ק ו' ועיין בעצי לבונה ביו"ד ודברי המג"א מבוארים בספר תורת חיים בע"ז דף ס"ח שהקשה מדוע לא התיר ג"כ בע"ז למכרו מעט מעט והביא ג"כ דברי רי"ו הכול כמבואר במג"א הרי שגם הוא הסכים למג"א ולבסוף כ' להשוות שמא יש לחלק בין חטים למים ודוחק עכ"ל ביאור דברי קדשו שאפי' נאמר שגבי פת עכו"ם יש לחוש ביותר אם יש בו טעם יי"נ שאסור למכרו לעכו"ם אלא א"כ אפוי אבל יי"נ אם יש בו מים אין לחוש כי הישראל לא יקנה ממנו וכ' בעצמו שאינו נראה לו זה, הרי שהוא מגן בעד המג"א וד' הטוב יהי' לנו מחסה ועוז תמיד אכי"ר ועיין פילפלא חריפתא ברא"ש פרק איזהו נשך בסי' פ' אות ק' על דברי ר"י א"ר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול שכ' שם שיש מקום לומר שלפני עור הו' רק אם באותו שנותן לפניו המכשול אבל אופן אחר לא עיי"ש שכ' שעל זה סומכין העולם ותמוה ג"כ מדוע אסור למכור לעכו"ם כי שם באותו שעה לא הו' מכשול ונוכל לדונו לס"ס ג"כ אלא ברור בס"ד כמו שכתבנו שליתן מכשול לעולם זה חמיר יותר דהיינו כגון הכא ברבית גבי יחיד אם לא יעשה האיסור דהיינו אם יכחיש כא נעשה האי' כמובן אבל לשלחו ע"פ תבל כגון הכא שנתנו לעכו"ם ומכירה שכיח מאוד שאני ודו"ק היטב בס"ד.