שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי הלכות נדה יו"ד סימן קפ"ז
פתיחה סי' קפ"ז:
האשה שרואת דם מחמת תשמיש אסורה לבעלה והנה טעם הדבר תפסו מקצת הראשונים כמובא בב"י הוא משום וסת נגעו בו שהוה וסתה בשעת תשמיש והנה הוא חשש דרבנן ועיין בנוב"י קמא סי' מ"א וז"ל שהרי הרואה דם מחמת תשמיש שאסורה שוב לשמש מטעם וסת נגעו בו שקבעה וסתה בשעת תשמיש כמבואר בב"י וביתר הפוסקים, ואנן קיימ"ל וסת דרבנן וא"כ זו שרואה ג"פ מחמת תשמיש אסורה לבעלה רק מדרבנן שצריכ' פרישות הוסת. ועיי' בהג"ה שם ששיטת הרשב"א כן הוא שהוה לגמרי דרבנן עכ"ל ומוכח מזה שגם אם וסתה בשעת תשמיש ממש ופרישה בשעת וסתה ממש ע"ד משל אם יש לה שעה קבועה ג"כ כיון שקיימ"ל וסת דרבנן זה דרבנן ועיין בספר חכמת אדם כלל ק"ח סוף סעיף ג' וז"ל נ"כ דבעונת וסת וכן אם לפעמים רואה בתחילתו ופעמים באמציעתו ופעמים בסופו הוי כל היום עונת הוסת ואסור' כל היום מדאו' לכ"ע ועיין בב"א שם שפלפל בזה, בפ"ז הניחו בצ"ע. ובאמת אינו מוכרח לומר כן לכ"ע והרשב"א לא ס"ל כן כהבנת הנוב"י כי רואת דמ"ת הו' כעונת וסתה בשעת תשמיש ממש בכ"ז הוה דרבנן ועיין בתשו' הרשב"א סי' תרל"ט מובא בס' לחם ושמלה סי' קפ"ז שמלה אות ד' ועיין שם שהביא דברי הרשב"א במה שהסכים להראב"ד בגירסתו שחייב לפקוד את אשתו ביום שיוצא לדרך אפי' בשעת וסתה ממש. ועפי"ז נ"ל בדברי הש"ך בכאן ס"ק ט"ז עיי"ש:
איתא בברייתא נדה דף ס"ו ע"א ואם יש לה וסת תולה בוסתה ויש בזה ג' שיטות א) שיטת רש"י ע"ד משל שדרכה לראות דם תמיד בר"ח מחמת תשמיש ע"כ אסור' לשמש אז, ב) שיטת המרדכי שאם יש לה וסת קבועה וראתה דם מ"ת טהורה שתוכל לומר שדם זה טהור ועיין בשו"ע סעיף ה' ועיין בטו"ז ס"ק ח'. ג) שיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה כ' אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת ותמוה הכא אסורה לשמש סמוך לוסת וג"כ אין לתרץ ביוצא לדרך כי הרמב"ם אינו מתיר ביוצא לדרך כאשר תמה ה"ה עליו בהלכה י"ב ופשטות לשון הרמב"ם בהלכה י"ב "ואסור לו לאדם לבוא על אשתו סמוך לוסתה [שמא תראה דם בשעת תשמיש" הורה לנו שזה טעם הדבר כי לכאו' מדוע נחיש קודם לזמן המוגבל בעוד שיש כה חזקת טהרה לזה אמר כי ע"י התשמיש יכול להתעורר לדם לבוא והבן] וכמה אם הי' דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום עכ"ל ולאו ברשעי' עסקינן עיין בש"ס יומא ובכמה מקומות ובספרי פותח שערים מערכת אטו ברשיעי עסקינן באר רחובות בס"ד וצ"ע:
והנלפענ"ד ותחילה נקדים לזה דברי התורת הבית בית ז שער ב' וז"ל פעמים שאדם צריך לפרוש מן האשה ואע"פ שלא הרגישה בדם וכו' אסורה לבעלה כל אותה עונה שהיא רגילה לראות וכמה עונה יום או לילה וכו' דבר זה מדרבנן דמדאורייתא עד שתראה כונו שיתבאר עכ"ל יוצא מפורש שכיון שקיימ"ל וסת דרבנן אפי' בשעת עונה ג"כ דרבנן כמו שהקדים פעמים שאדם צריך לפרוש אעפ"י שלא הרגישה ואם איתא שבשעת הוסת הוא דאו' וא"כ מצינו שאפי' בלא הרגשה ג"כ אסורה מדאו' אע"כ שהוא דרבנן ומה שכ' שעונה סמוך לוסת הוא דרבנן רוצה להשמיענו שאפי' עונה סמוך לו ג"כ אסורה עכ"פ מדרבנן:
והבדק הבית חולק עליו וז"ל כללו של דבר לעולם אסור' לו אחר הוסת עונה וכמה עונה וכו' ולעולם אינה מותרת אפי' ברי' לה שלא ראתה "ואיסור תורה הוא זה" אבל לפני וסתה בעונה זו כגון למודה לראות בסוף היום לענין שעות שלפניו למ"ד וסת דאו' ומחזקינן לה בודאי רואה האי קרא דוהזרתם אתא לעונה זו שלפני הוסת ולמ"ד וסת דרבנן איסור עונה זו שלפני הוסת דרבנן וקרא אתאי לאי' עונה שלאחר הוסת והיינו דשרי ליה רבנן ליוצא לדרך לפקוד את אשתו ומסתמ' אפי' בביאה ומשום דעונה זו לפני וסת דרבנן שרי ליה רבנן ביצא לדרך וכו' עכ"ל שיטתו עונה שאחר וסת לכ"ע דאו' ורק עונה קודם לוסת תולה בפלוגת' אי וסת דאו' או דרבנן ולדידן דקיימ"ל דרבנן עונה סמוך לוסת התירו דרבנן ביוצא לדרך וכאמור בלשונו הזהב:
והנה שיטת הרמב"ם אינו כשיטת הרא"ה כיון דקיימ"ל וסת דרבנן ועיין בפ"ח הלכה י"ב וכיון שכן לשיטת הרמב"ם היה לו להיות מותר ליוצא לדרך וזה לא נזכר בדבריו ואדרבה משמע מדבריו שעונה סמוך לוסת הוא דאורייתא הגם שקיימ"ל וסת דרבנן והרשב"א במ"ה "דלמאן דאמר וסת דרבנן אפי' בשעת הוסת ממש מותרת" עיי"ש בארוכה. ולתרץ שיטת הרמב"ם בזה נוכל לומר שדוקא קודם לוסת י"ל שהוא דאו' וכמו שמשמע מלשונו "שמא תראה. בשעת תשמיש" ר"ל שע"י התשמיש תעורר האורח לבוא קצת לפני זמנו ודו"ק אבל אחר הוסת כיון שראינו שלא בא בזמנו וע"כ אין כחוש עוד שיבוא ומובן היטב פסקו בהלכה י"ב ואפשר שלאחר הוסת יתיר ביוצא לדרך והיינו בהלכה כ' וכונתו בסמוך לאחר הוסת ודו"ק וז"ל הרמב"ן מובא בבדק הבית וז"ל חשש וסתות דרבנן ולפיכך אם עברה כל עונת וסתה ובדקה ומצאה טהורה מותרת לשמש עכ"ל ור"ל בכוונת הרמב"ם שאחר הוסת כגון שהיה וסתה ביום מותרת לשמש בלילה וכן נלפענ"ד קרוב לאמת לפענ"ד בכוונת הרמב"ם. וברוך השם שמצאתי כעת בר"ן מסכת שבועות מובא בב"י סי' קפ"ד אחר שהעתיק בשון הרמב"ם פ"ד הלכה ט' וז"ל ונראה מדבריו שאין צריך לחוש אלא לעונת הוסת עצמו ולא לאחר מכן כלל והוא ג"כ שיטת הרי"ף וסיים שם ובזה עלו דברי הר"י אלפסי והרמב"ם יפה אלא שזה קולא גדולה שלא לחוש לא לוסת ולא לעונה כלל אפי' לימים הרבה ואפי' בישינה. ועיין במ"מ על הרמב"ם בארוכה ובב"י ובשו"ע סי' קפ"ד סעיף ט' שהובא דעת הרמב"ם בזה:
ודבריי הם בס"ד על מרכז האמת. ולדינא יש לנו ג' שיטת א) הרא"ה שבשעת הוסת ואחר הוסת כל אותו עונה הוא דאו' [ועיין בפתחי תשובה החדשים בסי' קפ"ד אות ג' שהביא דברי הנוב"י שמובא בדברינו בס"ד הרבה פעמים והגם שמרן חת"ס בשו"ת סי' ק"ע וקע"ט וקע"ה כ' שסברת הנוב"י מובא ברא"ה כונתו שגוף הסבר' אבל לדינא יש מרחק רב ביניהם] וקודם לרגע הוסת תולה אי וסת דאוריית' או דרבנן. ב) הרשב"א ס"ל לגמרי שהוא דרבנן ומוכח שאפי' בשעת תשמיש ומנש' וזה תולה שכיון דקיי"ל וסת דרבנן אפי' בשעת תשמיש ממש הוא דרבנן. ג) לשיטת הרמב"ם כפי מה שהוכחתי בס"ד שהוא כשיטת הנוב"י עיי"ש בסי' נ"ה שכ' וזה תוכן דבריו בקיצר דהנה לאשה יש חזקת טהרה רק בכ"ז לעונה סמוך לוסת צריך לפרוש לכ"ע מה"ת כי בודאי יבוא ואינו מכחיש החזקת טהרה שלה אם נאמר שתראה ואינו שייכות לענין וסת דאורייתא או דרבנן. אבל בשעת הוסת ומיד אחר הוסת אם נטמאם הוא שנחזיקם שודאי ראתה וזה תולה אם וסת דאו' או דרבנן. וכיון שכן קודם לוסת הוא דאו' אבל לאחר הוסת הוא דרבנן ואדרבה כן הסברה נוטה בשלמ' קודם לוסת שיכול להיות שיבוא האורח בזמנו וע"כ י"כ שהוה הפרישה דאו' כי ע"י התשמיש יתעורר האורח לבוא מקודם אבל אח"כ כיון שלא הרגישה כי רוב דמים בהרגש' הם באים אם איתא שבא האורח הי' לה להרגיש וכיון שלא הרגישה בודאי טהורה כי הגם שהזקה שאורח בזמנו בא בכ"ז אינו בודאי להחזיקה לודאי טמאה כי רק הוא סברה ולא ודאי ועפי"ז מוסבר היטב שיטת הרמב"ם שהובא בסי' קפ"ד סעיף ט' שהעתקנו לעיל ודו"ק היטב בזה בס"ד:
והרי זה דומה למה שמובא בתבואות שור סי' כ"ט עפ"י הגמ' כתובות בריש פרק האשה שנתארמל' רוב הנשים בתולות נישאת וזה הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא והכ"נ כיון שלא הרגישה בשעת וסת איתרע חזקתה שלעת כזאת לא יבא האורח בזמנו ועיין חוו"ד סי' נ', ובתשובה הארכתי וביארתי בס"ד ד' הטוב יזכינו להוציא לאור אכי"ר ודו"ק:
ונחזור למה שהתחלנו בטעם רואה דם מ"ת ועפי"ז יתברר לנו אם הוא דאו' או דרבנן. לפי מה שתפסו שמטעם וסת נגעו בו ולדידן שקיימ"ל וסת דרבנן הוא ג"כ דרבנן. אולם לפי מה שכ' החכ"א שהבאתי לעיל שפרישה בשעת וסת מתשמיש הוא דאו' וא"כ אם נתפוס מטעם וסת וזאת הוה וסתה בשעת תשמיש והי' מטעם זה רואת דם מ"ת דאו' ותמוה לבעל חכמת אדם בכלל ק"י סי' א' שכתב וז"ל דזה הוה כמו וסתות דאמרינן עכ"פ מדרבנן אורח בזמנו בא וא"כ בזו נמי אמרינן אורח בזמנו בא ואם תשמש תראה דם ועיי"ש עוד בסעיף י"ז והלא כפי דבריו הטהורים שפרישה בשעת תשמיש הוה דאו' א"כ הי' לנו לומר שרואה דם מ"ת יהי' דאו' והוא כ' בפירוש שהוא דרבנן וצ"ע:
בתוס' מסכת נדה דף ס"ו ע"א ד"ה נאמנת וכו' שהביאו פרש"י שנאמנת היינו דוק' לרבי אבל רישא שג' זימנא הוה חזקה ל"ה ככ"ע אלא כרשב"ג ולרבי בתרי זימנא הוחזקה לר"ד מ"ת (עיין טו"ז יו"ד סי' ק' ס"ק ו' ודו"ק) והר"י כ' דאפי' רבי מודה ברואה דמ"ת דבעי ג' זימנא לאחזוקה דומי' הך דלעיל דאמר לימים ב' ולמה שלא מנו חכמים ג' כגון אכלה שום או פלפלין דאפילו לרבי בעי תלת זימנא עכ"ל וטעמי בעי במה פליגו. וי"ל בס"ד דהנה התשמיש אם הוא כוסת הקפיצות [שהוא גרוע כאשר הארכתי בס"ד בסי' קפ"ט] או כאכילת שום הנה אדונינו הש"ך כ' בסי' קפ"ז ס"ק ל"ה ותשמיש חשוב ע"י אונס כמו קפיצה ועיין לקמן בש"ך בסי' קפ"ט ס"ק מ"ח שהביא ראי' לענין וסת הקפיצות מתשמיש עיין שם ואם נאמר שאינו כקפיצות אלא כאכילת שום א"כ אין מקום לראי' הש"ך. ועיין בתוה"ש שהעתיק דברי הש"ך בכאן. וכן ס"ל ג"כ הנוב"י קמא סי' מ"ו ויישב בזה קושי' הגאון מוהח"צ זצ"ל ברואה ג"פ דם מ"ת האיך ניתרת ע"י בדיקת שפופרת אף שלא מצאה כלל והאיך נעקר וסת שנקבע בג"פ בפ"א:
וכתב הנוב"י עפ"י דברי הש"ך שתשמיש הוה כוסת הקפיצו' שאינו כדין וסת קבועה וע"כ נעקר בפ"א הגם שנקבע ג"פ וכ' וז"ל ומטעם זה יש להקל הרבה קולות ברואה מ"ת כיון דעיקר החשש מטעם וסת אין כאן אי' דאו' ועיין בש"ך ס"ק כ"ה ועיין בדגול מרבבה שם בקיצור שמובא בנוב"י בארוכה ועיין בהג"ה שם שמהח"צ זצ"ל כ' בגליון הש"ך שלו מתוס' הנ"ל ראי' נגד הש"ך שתשמיש הוה כאכילת שום [שהבאתי בס"ד] והתוס' ס"ל בדף ס"ה ע"ב בד"ה אכלה שום שע"י אכילת שום לחוד נקבע וסת ואינו כע"י אונס עיי"ש והנוב"י כ' לדחות שהתוס' כתבו זאת רק לדמיון [ובאמת כן מוכח מלשון התוס' שכתבו כגון וכו'] ומצד כ"ש כתבו זאת שאם באכלה שום בכ"ז צריך להיות מוחזק ב"ג פעמים מכ"ש בקפיצות שגרוע ממנו שצריך להיות נקבע בג' פעמים ושיטת רש"י נוכל לומר בס"ד דהנה הגאון מו"ה דוד דייטש ז"ל מובא בשמו בשו"ת מרן חת"ס יו"ד סי' קנ"ג הראה מקום לדברי החלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק כ"ב שכ' שרואה דם מ"ת הו' דאו' עיי"ש. והנה הוא אומר הבא מן החדש. ואני מצאתי ג"כ בס"ד בתה"ד בפסקיו מובא בפלתי ריש סי' קפ"ג וז"ל דרואה דם מ"ת נמי אינו מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא וחשיב ליה ספיקא דאו' עכ"ל הגם שיש לדחות שכונתו רק שהוה ספיק' דאורייתא כיון שלא הוה הרגשה בכ"ז אם נאמר שהוה ראי' ממש א"כ חמור דינו וק"ל:
והנה אם אמרינן שפרישה סמוך לוסת הוא דאורייתא מכ"ש בשעת תשמיש ממש והנה רש"י כ' בהוריות דף ח' ע"ב פרוש מן הנדה כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהי' רואה בשעת תשמיש מוכח משיטתו שהוא דאו' ואפי' פרישה סמוך לוסתה ועיין בספרי על מסכ' הוריות שם מ"ש בס"ד ועיין בשו"ת אמרי אש יו"ד סי' ס"ה] וי"ל שאם אמרינן שפרישה סמוך לוסת הוא דאו' מכ"ש בשעת וסת ממש וכיון שכן נוכל לומר אפי' ע"י תשמיש אפילו הוא רק כקפיצות או כאכילת שום בכ"ז בשעת הוסת התשמיש הוא דאוריי' ובפרט לשיטת הרז"ה והטור שס"ל שנקבע הוסת לקפיצות לחוד עיין בס"ט סי' קפ"ט אות כ"א שכתב שם שגם שיטת רש"י כשיטת הטור אבל אי אמרינן שפרישה סמוך לוסת דרבנן הגם אם נאמר כחכ"א שבשעת הוסת הפרישה הוא דאו' בכ"ז בוסת שע"י אונס כחות דרגא ואפי' בשעת תשמיש הוא דרבנן. ויובן בס"ד כיון דס"ל לרש"י שפרישה סמוך לוסת הוא דאו' בכ"ש בשעת הוסת וא"כ נוכל לומר שבשעת תשמיש אפי' ע"י אונס הוא דאו' וגם רש"י לא יחלוק שתשמיש הוא ע"י אונס וזה כונת רש"י שכ' שאתי' כרשב"ג דאילו לרבי בתרי זימנא הגם שאמרינן שאפי' לרבי באם כת שום שצריך ג' זימנא התם נתעורר אח"כ ע"י אכילת שום אבל הכא מיד בכדי שתרד ממטתה ועיין בשו"ע סעיף א' והו' בשעת תשמיש הוסת וע"כ גם רבי יודה שבתרי זימנא הו' חזקה כי זה חמיר כיון שהוה ממש בשעת תשמיש ורש"י כא ס"ל לחלק בין אם הוא בשעת תשמיש או מיד בכדי שתרד ממטתה אלא שגם אם הוא מיד בכדי שתרד ממטתה הו' ג"כ דאורייתא כמו אם ראתה בשעת התשמיש וע"כ הגם שהוה לכל היותר רק כאכילת שום בכ"ז כאן חמיר כיון שראתה בשעת תשמיש. זהו שיטת רש"י אבל התוס' ס"ל שהוה ממש כאכילת שום ודוקא אם ראתה בעת התשמיש נקבע בב' זימנא אבל מיד אחר התשמיש הגם שהיה בכדי שתרד ממטתה הוה דומה ממש לאכילת שום או כקפיצה ולכ"ע נקבע רק בג' זימנא כנלפענ"ד בביאור דבריהם' [ועיין בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קנ"ג בד"ה אך בתחילה ובדיבור שאח"ז עיי"ש שהעלה להלכה שראתה דם מיד אחר התשמיש הוה דרבנן אבל בשעת תשמיש הוה דאו'] ועיין בשו"ת בית אפרים שכ' לתרץ הירושלמי ביבמות ס"פ הבע"י שכ' בפי' שאתי' כרשב"ג לשיטת התוס' וכ' דאם ראתה בשעת התשמיש דאז חוץ מזה שהוה כקביעות ומה הוה כמו הוחזקה לראות בשעת תשמיש וכתב שהירושלמי מיירי שרואת דם בשעת תשמיש וע"כ לרבי בתרי זימנא הוה חזקה. אבל גמ' דילן מיירי שהוה בכדי שתרד ממטת' והוה מטעם וסת והוה דומי דאכילת שום עיי"ש ומובא בספר כלחם ושמלה כאן. ובכ"ז תראה שנכונים דבריי בס"ד שרש"י ותוס' פליגו בזה אם יש חילוק בין בכדי שתרד ממטתה או ממש בשעת התשמיש ודו"ק:
עד כה הבאתי שרואה דם מ"ת הוא מטעם שנקבע לה הוסת. וג"כ אם רואה בשעת תשמיש מבית אפרים זי"ע שהוא כהוחזקה לראות בשעת תשמיש ואפשר לומר כחת"ס שהוה דאורייתא עיי"ש אבל ראה זה מצאתי בישועות יעקב שהעתיק מתשו' בשמים רא"ש הרבה תשובות מהרא"ש והביא הרא"ש בשם מורו מהר"ם אונרוטענבורג שרדמ"ת מטעם וסת נגעו בו והוא השיג עליו וכ' הטעם איסור רואה דמ"ת משום שנתברר לנו שיש למעלה דם כנוס במקור במקום שהאבר מגיע לשם ואם יפתחנו ירד הדם למטה והיינו הך ענינא דחררת דם המבואר בש"ס פ"ה דף ס"ו עכ"ל והגם שהוא בלא הרגשה בכ"ז כיון שידוע שהוא מן המקור חמור ועיין מה שאכתוב בס"ד סי' ק"צ בש"ך ס"ק ג' עיי"ש ובאמת המעיין בחוות דעת סי' קפ"ז ביאורים אות ד' יראה שכ' כן מסבר' דנפשי' עיי"ש. ובזה מתורץ ג"כ מה שנתעורר בהגהת מהר"ץ על הש"ס בדף ס"ז מדוע מועיל בדיקת השפופרת נימא שע"י שהי' חימום התשמיש ראתה ובשפופרת אין חימום. אולם כפי דברי הישועות יעקב שכ' שהאיסור רק שמוכח שיש שם דם כנוס ונפתח ולא משום וסת נגעו נכון וזה מפורש ג"כ בדברי הישוי"ע וז"ל וכיון שהאבר מגיע לשם ומוציא דם היא השפופרה ג"כ מוציא דם שאין כאן משום וסת אלא שנפתח המקור [והיינו כעין דמיון התה"ד הידוע] ובפרט הכא שראתה וא"כ לפי"ז ג"כ נוכל לומר שפיר שהוא דאו' ומובנים דברי החלקת מחוקק ודו"ק: