שות באר מרדכי· רבי מרדכי פארהאנד
ספר באר מרדכי הלכות נדה יו"ד סימן קפ"ד
ש"ך אות ז' ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון ליקוטים מהרב המחבר על מסכת ברכות דף ג' בפיסקא עד סוף האשמורה ראשונה עיי"ש מה ששייך לכאן לענין אי מחשבינן שעות שוות או שעות זמניות דבר נפלא ודו"ק ועיין במחצית השקל כאן וק"ל ובברטנורא על משניות ברכות שהביא שיטת הרמב"ם בזה ועיין בש"ע סי' קפ"ט אות י"ג בפלוגת' הרא"ה בב"ה אם מולד הלבנה גורם זאת או כשיטת המשמרת הבית שקידש החודש של ב"ד גורם זאת משום לאל גמר עלי ועיין בפלתי חות ז' בזה. ובזה נ"ל בס"ד במה שהאריכו בכאן הטו"ז אות ב' ובש"ך וביותר בנקודת הכסף ומסקנתו שחושבים י"ב שעות ר"ל מ6 אוהר בבוקר עד 6 אוהר בערב נחשב ליום ומששה בערב עד אור בבוקר 6 אוהר נחשב ללילה:
ולפענ"ד כמו שאומרים בקביעות וסת החודש לאל גומר עלי' כנ"ל לומר לענין זה שהכול גורם אם הוא יום או לילה ואין שום חילוק בין ימות הקיץ או לימות החורף בין בלילות ובין בימים ועיין בסעיף י"ג שיסודתו מהראב"ד בספר בעלי נפש שמשמע שהכול אם הוא יום או לילה ודו"ק: ש"ך אות י"ח עיי"ש ובפלתי שתמה עליו והעלה לדינא דכיון שאית' כ"ד חודש "משמע דוק' כ"ד חודש" ועיין במחצית השקל. אולם על הש"ך אין לתמוה כי כן שיטתו בסי' נ"ז ס"ק מ"ג ובפרי חדש ובפתחי תשובה שם ועיין בס' פ"א מחבר והג"ה ס"ז ובש"ך ובטו"ז שם וק"ל. עיין חידושי חתם סופר במכילתן דף ט' ד"ה דיין שעתן ודו"ק:
שו"ע סעיף י' הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לוסתה ועיין בהג"ה שם. שרשו הוא גמ' מפורשת במסכת יבמות דף ס"ב ע"ב ואריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך וכו' אר"י לא נצרכה אלא סמוך לוסתה וכמה אמר רבא עונה והנ"מ לדבר רשות אבל לדבר מצוה מיטרידי ע"כ והביאו הרי"ף בהלכות והרמב"ם לא הביאו ועיין במגיד משנה פרק ד' מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ב וטעמא בעי להבין דעת קדושים וד' הטוב בעזרי:
והנלפענ"ד הלא כבר נחלקו הראשונים בפי' הגמ' אם פקידה תשמיש ממש או רק ברצוי דברים ועיין בתוס' ד"ה חייב ובב"י ואם נאמר שהרמב"ם ס"ל "תשמיש ממש" יובנו דבריו בהשמטה זו כי ס"ל בפרק ד' מהלכות דיעות הלכה י"ט "ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם" וכיון שמדרכי הרפואה אסור' לא הביאו:
אולם אין זה מספיק לדחות הלכה בלי חולק וגם אין הכרח כי אפשר להשוות ויהי' פי' הגמ' בדברי רצוי חייב לפוקדה ותשמיש ממש אסור משום דרכי הרפואה ולא לדחות הלכה:
ובאמת הוא ג"כ סתירת השו"ע או"ח סי' ר"מ ועיין בסעיף א' וסעיף ט"ו ובטו"ז ס"ק א' ובמג"א ס"ק כ"ט והביאו משם תשובת הרמ"א ותלמידו קדוש זקני הלבוש זי"ע היינו בלילה שלפניו [ולהלן נדבר עוד מזה בס"ד] והמג"א תי' בסעיף ט"ו מיירי מצד הרפואה וכאן מיירי מצד הדין. ויש לומר דמש"ה דחאה הרמב"ם מהלכ' משום שמימרא זו דריב"ל הוא נגד מימר' מפורשת במסכ' שבועות דף י"ח ונדה דף ס"ג ת"ר והזרתם לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכיון שהוא אזהרה אין להתיר בשום אופן אפילו אם יוצא לדרך זה יש לומר בשיטת הרמב"ם שדחאה מהלכה משום גמ' במסכ' שבועות דף י"ח אולם עומד לנגדינו בזה להבין שיטת ההלכות שהביא במס' שבועות ג"כ בריש הלכות נדה האזהרה לבנ"י שיפרשו עונה סמוך לוסת וג"כ ממס' יבמות שחייב לפקוד את אשתו וצ"ע. - והאיר ד' עיני בדברי הר"ן על מסכ' שבועות וז"ל האי והזרתם אסמכתא בעלמ' הוא דהא קיי"ל וסת דרבנן ועוד שהם התירו כיוצא לדרך לפקוד את אשתו ואם מדאוריית' וכו' אלא ודאי כדכתיבן עכ"ל הזהב פתח דברי הר"ן יאירו לנו בס"ד ליישב ג"כ שיטת ודברי הרי"ף ושהוא אסמכת' בעלמ' ומדרבנן כיון שאפי' בשעת וסת ממש כ"ז שלא ראתה טהורה מכ"ש שלא נחיש קודם לזה וכן הוא ג"כ שיטת הר"ן ורוב הראשונים וכן הוא ג"כ פסקו של השו"ע כי בסעיף ב' הביא הדין פרישה סמוך לוסת וג"כ הביא מהיוצא לדרך אבל לפי"ז דברי הרמב"ם תמוהים והקושי' במקומה עומדת:
את עניי ראה השם ויפקחנה עיני "והוא הגם שוסת דרבנן בכ"ז עונה סמוך לוסת הוא דאוריית'" וברוך השם שזכיתי לכוין לדעת הגאון בעל נוב"י קמא יו"ד סי' נ"ה כי הגם שלמ"ד וסת דרבנן בכ"ז אית ליה "חזקת אורח בזמנו בא" רק שאמרינן בכל שעה עדיין היא טהור' כי החזקה הנ"ל חזקת טהרה עומד נגד חזקת אורח בזמנו בא וכ"ז אחר זמן הוסת שאנו דנינן על האשה אם היא טהורה עדיין או לא אז אמרינן אוקי חזקה נגד חזקה אבל אם הוא קודם זמן הוסת כי בודאי יהי' להוסת ותהי' פעם אחת טמאה א"כ אינו נגד החזקה עיין בדבריו וסמך יסודו על הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי ביאה הל' י"ב שמשמע שעונה סמוך לוסת הוא דאוריית'. ויש להבין מ"ש רק מדברי הרמב"ם הלא גם הרי"ף הביאו בהלכות. אולם הוא אשר דברנו בס"ד קושי' המ"מ הנ"ל כי הרמב"ם כתב "אסור לבא על אשתו" ולא הביא הא דהיוצא לדרך משמע שהוא איסור תורה משא"כ הרי"ף הגם שהביא הא בפרישה סמוך לוסת בכ"ז כיון שהביא ג"כ הא דצריך לפקוד את אשתו ע"כ מוכח שהוא אסמכת' היוצא לנו מזה לדברי הנוב"י זי"ע הנ"ל פליג הרמב"ם עם כל הראשונים בזה. לכל הראשונים כמבואר בדברי הר"ן בשבועות וכן בתוס' ביבמות [ועיין בס' שערי דיעה שהביא דברי החידושי הר"ן על שבועות ובאמת מבואר היטב בדברי הר"ן שהבאתי] שכיון שוסת דרבנן ע"כ פרישה סמוך לוסת ג"כ דרבנן והוא שיטת הרי"ף כאשר הוכרחנו בס"ד אבל שיטת הרמב"ם הגם שוסת דרבנן בכ"ז פרישה סמוך לוסת הוא דאוריית'. וזה תולה בדברי הגמ' הנ"ל. שוב ראיתי בספר שערי דיעה שכתב ג"כ לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י דברי הנוב"י הנ"ל כיון שפרישה סמוך לוסת דאוריית' ע"כ אסור לפקוד את אשתו. ושמחתי מאוד בכ"ז אני ביארתי היטב הדברים: ולפענ"ד ממקומה שם בגמ' יש להכריע ולהוכיח או כשיטת הרי"ף שפרישה סמוך לוסת הוא דרבנן וכדברי הר"ן.
או כשיטת הרמב"ם שהוא דאוריית'.
ונקדים דברי הגמ' במס' שבועות דף ח"י דאית' שם אר"י משום רשב"י כל שאינו פורש וכו' בנים וכו' מתים [לכאורה נלפענ"ד דפרישה סמוך לוסת למ"ד שהוא דאוריית' אפי' נמצאת טהורה ג"כ עבר על עשה דאל"כ אם ראתה מיירי וא"כ הוא בן הנדה וכתיב וברותי מכם המורדים והפושעים כדאית' בגמ' והם בני הנדה [עיין מ"מ ומג"א סי' רנ"ה ס"ק ב' ודו"ק] אר"י כל הפורש וכו' ריב"ל אמר הוין בנים הראוים להוראה וכו' וידוע שאם תבא זה אומר כן כמו כאן "ריב"ל אומר" ונשמע שחולק ועיין תוי"ט ביכורים ובכללין בכמ"ק בס"ד ולהנ"ל מובן שאמר "ריב"ל אומר" ולא אמר ריב"ל והוא אשר דברנו בס"ד דלכאורה תמוה שכיון שריב"ל הוא בעל המימר' הנ"ל שצריך לפקוד את אשתו' עיין במסכת יבמות והאיך יסבור פרישה סמוך לוסת וצ"ע? ע"כ י"ל בס"ד שכיון שאומר שהוין לו בנים הראוים להוראה ואם אית' שהיא דין גמור אינו מגיע לו שכר כ"כ אלא ע"כ שהוא זהירות ולא דין גמור וזה כי ר' יאשיה וכן ר"י שאמר בניו מתים ר"ל סוברים שהוא מצד הדין רבי יהושע בן לוי שהוא בעל המימר' שחייב לפקוד ע"כ לא ס"ל שהוא עשה מן התורה אלא שהוא זהירות יתירא וז"ה ריב"ל אמר וחולק על הנאמר לעיל שהוא רק אסמכת' ובזה יובן היטב בס"ד כי הרי"ף האריך בהלכות נדה והביא כל המימר' כצורתו וגם ריב"ל אמר. ולפום רהיטא נראה שהוא רק דברי אגדה:
אולם עמקו מחשבותיו כי בזה חיזוק ויישב דבריו שלא יהי' דברי ריב"ל סותרים מיבמות למסכת שבועות וע"כ פסקו בהלכות מובן היטב ודו"ק אבל בכ"ז ע"ד האמת אין כ"כ הכרח לדברינו הנאמרים כי אפשר לתרץ הכל באופן אחר שלא יהי' דברי' ריב"ל סותרים זא"ז כי מה שאמר ביבמות שחייב לפקוד היינו בדברים ופרישה סמוך לוסת היינו בתשמיש ממש וכמו שנראה ג"כ מהרמב"ם ומיושב בלאו"ה דברי ריב"ל וכן דברי הרי"ף שהביא שניהם ועיין בספר שערי דיעה שהעיר ג"כ בזה ופשוט. והנלפענ"ד עפ"י דברי הנמוקי יוסף ביבמות וז"ל שהיוצא לדרך וחייב הוא להאריך בעיר עד שתספור ספירתה ותטבול ותשמש עמו קודם שישים לדרך פעמיו וכמה ימתין אפי' נזדמנה לו שיירא וכו' ודוק' לדבר הרשות כלומר שדעתו לילך לסחורה או לשוק הוא דאמר שחייב הוא להמתינה עד שתטהר אבל לדבר מצוה היינו לפדיון שבוים וכו' ולפי"ז עונה סמוך לוסת טבילתה קאמר אבל רש"י פירש לענין פרישה כמה יפרוש סמוך לוסתה דחייב לפרוש ההוא מדרבנן והכא שרו ליה רבנן עכ"ל והנה אם נאמר פי' דברי ריב"ל דהיינו שצריך להמתין עד שתיטבול יהי' מיותר בזה שלא יהי' כלל דברי ריב"ל סותרים זא"ז כי פרישה סמוך לוסת היינו נדה וחייב לפוקדו היינו להמתין עד שתהי' טהורה אבל מדברי הרי"ף נראה כפי' רש"י וז"ל בהלכות אר"י לא נצרכה אלא סמוך לוסת ואע"ג דאמרו רבנן חייב לפרוש מאשתו סמוך לווסתו הנ"מ וכו' ואם כפי' הנמ"י אינו ענין לכאן ועיין בתוס' שם שנראה ג"כ כפי' הנ"ל ע"כ הנכון כדברי הר"ן שהרי"ף ס"ל שהוא אסמכתא וכאשר הבאתי דבריו לעיל בס"ד אולם דברי הרמב"ם הגם שי"ל שפרישה סמוך לוסת הוא דאורייתא וכאשר ביאר הנוב"י ז"ל בכ"ז מנ"ל לחלק בזה ולומר שגם ריב"ל ס"ל פרישה סמוך לוסת וחייב לפקוד היינו דברי ריצוי וצ"ע:
והנלפענ"ד דהנה איתא שם בגמ' הנ"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא והובא ג"כ לדינא בשו"ע או"ח סי' ר"מ ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה. ומה הוא נקרא דבר מצוה מבואר בשו"ע או"ח סוף סי' רמ"ח ויש אומרים שבכל מקום שאם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכול דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות אלא כשהולך לטייל והוא מדברי ר"ת ועיין בטור וב"י בארוכה ועיין בטו"ז שם שבמידי דרבנן אמרינן כן שהכול חשוב דבר מצוה וא"כ להרמב"ם שפרישה סמוך לוסת הוא דאו' אפי' אי וסת דרבנן והא דחייב לפקוד את אשתו הוא בלתי שום ספק רק דרבנן מותר וחייב וע"כ במידי דרבנן הכול היה דבר מצוה כי כנסת ישראל אינו כיין שקט על שמריו כי צלולה היתה החביות ועכרוהו זרים בעו"ה עד אשרי ירחם ד' על שארית נחלתו וע"כ להרמב"ם בטלה לגמרי דין זה של חייב לפקוד כי האידנא הכול חשוב דבר מצוה בזמן הזה שהפרנסה אינו בקל ד' הטוב ירחם אולם זה נסמך על ר"ת אבל הנמוקי יוסף חולק כאשר העתקנו לעיל ודו"ק:
ולדברי הנוב"י שס"ל שפכ"ע פרישה סמוך לוסת הוא דאו' [להרמב"ם] ורמז לדברי התוס' יבמות ובאמת מדברי התוס' שם אינו שום ראי' ואדרבה וראיתי בספר נשא דיעה שהראה מקום לתוס' פסחים דף ע"ב שכתבו בפי' שפרישה סמוך לוסת הוא דאוריי' ועיי"ש בתוס' ובפסקי התוס' שם: ועפי"ז נתעוררתי בס"ד לתרץ הרמב"ם דהנה ב' מימרות בגמ' הסותרים זא"ז אם נאמר פרישה סמוך לוסת דאו' האיך נאמר חייב לפקוד מצא הרמב"ם גמ' שלישית כתוב במסכת פסחים דף ע"ב ויכריע ביניהם ונעתיק דברי הגמ' ר"י אומר אשתו נדה בעל חייב וכו' ורי"א מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה ומשני באשתו מעוברת והא איכא שמחת עונה ומשני וכו' והאמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה ומשני סמוך לוסתה ואגב הנני מציב י"ד לדברי מר"ן שו"מ מהדורא וא"ו סי' ט' שהוכיח מזה שגם באשתו מעוברת יכול להיות שתפרוס נדה ועיין שו"ת הב"ח זי"ע סי' ק' ואי"ה במקומו נבאר ע' שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכ"ג דכמה מעוברות רואות דם ואכמ"ל:
ותמוה לי טובא אם איתא כריב"ל שחייב לפקוד את אשתו ביום שיוצא לדרך דילמא מיירי בכה"ג ואז אפי' סמוך לוסתה נמי חייב לפוקדה? ומדלא משני הכי ש"מ שסתם גמ' לא ס"ל כריב"ל והוא ב"ה ראי' נכונה מאוד והגם שזה שחייב לפקוד את אשתו הוא רק דרבנן בכ"ז דברי רבא הוה ג"כ רק מדרבנן שחייב לשמח את אשתו ובדרך אגב יהי' נ"ל להוכיח מדברי הגמ' הנ"ל שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה אפי' במצוה דרבנן ג"כ נחשוב לפטור אותו כי חייב לשמח הוא בודאי רק מילתא דרבנן ואין עט האסיף פה ודו"ק:
ובכן נשים פנינו לתרץ דברי קדוש זקני הלבוש זי"ע אשר תמה עליו הש"ך ביו"ד סי' קפ"ד בס"ק כ"ו ז"ל והעט"ז כתב ג"כ כדברי הרב ובאו"ח סי' ר"מ [כצ"ל ולא רמ"ו] בסט"ז כתב דבלילה קודם שיוצא לדרך מצוה לבעל אפי' סמוך לוסתה כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ד ע"כ ודבריו סותרים זא"ז עכ"ל והנלפענ"ד דהלבוש זי"ע ס"ל דפרישה סמוך לוסת אינו י"ב שעות רק כ"ד שעות ועיין בב"ח שכתב שכן ראוי לנהוג וכן שמענו בימי חורפי שהירא דבר ד' נהוג מעולם בחומר' זו' והוא שיטת הא"ז מובא בש"ך וטו"ז ס"ק ד' והש"ך פסק לדינא כא"ז. ובכל זה נלפענ"ד הגם שפרישה סמוך לוסת הוא כ"ד שעות אבל יוצא לדרך "ביום" אינו צריך לפרוש בלילה שלפניו שאינו צריך לנהוג כשיטת הא"ז ויש לו לסמוך על שיטת שסוברי' שעונה סמוך לוסת היינו י"ב שעות ולא יותר וזה שכתב הרמ"א בתשו' סי' קל"ב אות ב' וכן הלבוש זי"ע מובא במג"א אות כ"ט בסי' ר"מ אע"ג דחייב לפקוד את אשתו היינו בלילה שלפניו וצ"ב מה השמיענו בזה [ובדוחק י"ל שהיה חיוב] וי"ל שהשמיענו הגם שפרישה סמוך כוסת היינו יום שלם בכ"ז בכה"ג אין צריך להוסיף בחומרא ובמקום מצוה לא אמרו להזהיר כ"ד שעות ודי בי"ב שעות ר"פ אם שעת וסת ביום ביום, ובלילה בלילה, אולם דעת רש"י ביבמות וכן בשבועות ובהרבה מקומות היינו אותו היום או אותו הלילה וק"ל. ועפי"ז מיושב כמין חומר בס"ד שאם רצונו לשום לדרך פעמיו לצורך עסקו אזי בלילה שלפניו מותר לפקוד ממש ולא רק בדברי ריצוי אבל אם לא ידע בלילה שלפניו אלא פתאום הוצרך לשום לדרך פעמיו אז פסקו של הרמ"א בסי' קפ"ד סעיף י' שיש להחמיר שלא לפקדה רק בדברי ריצוי ומ"ש באו"ח בלילה קודם שיוצא לדרך מצוה לבעול אפי' סמוך לוסת כמו שכתב ביו"ד סי' קפ"ד ר"כ בסעיף ב' במחבר בשעת וסתה צריך לפרוש עונה אחת אם הוא ביום ביום וכו' ור"ל ביום שיוצא לדרך בלילה שלפניו מצוה לבעול ולדינ' שיטת ק"ז הלבוש זי"ע א) צריך לחוש לשיטת הא"ז והדעת הב"ח שפרישה סמוך לוסת היינו כ"ד שעות בסתם ב) אולם אם יוצא לדרך ביום בלילה שלפניו מותר אפי' בתשמיש ג) אם שם לדרך פעמיו פתאום מהונסבב סיבות ביום או בלילה אזי מותר בדברי ריצוי דברים וכאמור וזכותו יגין עלינו אמן כי"ר:
ועפי"ז שכתבתי שבמקום צורך יש להקל רק בהפרשה י"ב שעות הא אמרינן אין האשה מתעברות אלא סמוך לוסתה ועיין בדרישה יו"ד סימן קפ"ד אות ב' ופרישה או"ח סי' ר"מ אות י"ב דהיינו קודם י"ב שעות סמוך לוסת וכן מצאתי אח"כ מפורש בפרישה ושמחתי ברוך השם:
באר היטב ס"ק ה' ולא וא"ו המחלקת היא כתבתי בגליון שו"ע חו"מ שלי סי"ד וז"ל שם במה דאית' ברמ"א עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו וכו' עיין בפ"ת דשם שבו"י שהוא וא"ו המחלקת עיי"ש בס"ק ה' ועיין ביד מלאכי כללי הפוסקים אות כ"א שהעלו בעלי אסופות והשו"ע שהוא וא"ו המחלקת וצ"ל שהכול כפי הענין ודו"ק ובספרי פותח שערים מערכת וא"ו בס"ד עכ"ל:
שם ס"ק ט"ז ועיין סמ"ג דף ל"ז ע"ב דאסור לאשה שתעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן כתבו האחרונים ע"כ כתבתי בגליון ופשוט שהיינו כשבעל' בעיר וכמבואר בצוואת ר"י החסיד סי' מ"א וז"ל ולא יניח אדם מלזקוק עם אשתו בלילה שטבלה ע"כ ואם אין בעל' בעיר עיין שבו"י ח"ג סי' ע"ז שיש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום דיבוק רוח הטומאה ומזיקין כאשר שמענו שאירע כן ופירוקא לסכנתא הוא שמניחים אצלם תינוק וסכין תחת הכרים והביא דברי הש"ך להלן סימן קצ"ז סק"ג וז"ל ודבר ברור דקיי"ל וכו' ולכן אין הנשים טובלות כלל כשאין בעלה בעיר וכן אלמנות ובתולות אין טובלת כלל בזמנן עכ"ל עיי"ש ובספרו מנח"י בסי' קצ"ז ס"ק א' ובכ"ז נ"ל בס"ד שכ"ז שבעלה אינו בעיר ואינה ממתינת עליו שיבוא עתה אבל הוא אינו בעיר ובכל שעה ממתינת עליו שיבוא ואפי' אם ספק לה אם יבוא היום או מחר תרד למקוה לטבול ותעשה כתקנת השבו"י זי"ע וכל רעה עלי' לא תאונה וק"ל: