אור ברסלב

שות איתן האזרחי· הרב אברהם רפפורט

סימן לח

סימן לז

ראיתי האיל המנגח האלוף ביהודא לתורה ולתעודה. מדבר בצדקה ורב להושיע:

כל לשון תקום עמו למשפט בטענות דחוים ובהבל פיו שאין בו ממש ירשיע:

כי ראובן ה"ל עדיין בבזיאותי' קיים ופער פיו לבלי חק נגד מעלת הדיינים ארבעה הם גדולי ארץ והמה חכמים מחוכמים כי שלח רסן על לשונו על אשר יצא מלפניו חייב בדינו ונתן כולנו לטועים בדבר משנה:

וכעת אשמרה לפי מחסום מלהשיב לו עפ"י דרכו כי לא אעבור חק המוסר כאשר יאות לאיש אשר כמוני. ואתנהלה לאטי בעטי להשיב בשובה ונחת על קצת השגה שנעשה על פסקי וכבר קדמוני האלוף סיני ועוקר הרים מוה"רר חיים הכהן יצ"ו להשיב על השגותיו לאהבת האמת ובירר בראיות ברורות וטענות צודקות כחכמתו הרחבה כי השגת ראובן רובם ככולם בטלין הם מעיקר' ע"כ לא אשים דברתי כי אם בקצת השגות מעיקר' דדינא ובמקום שיראה לי שיש בו צורך ותוספת ביאור אדברה וירוח לי וזה יצא ראשונה ראובן כתב בהשגותיו ז"ל והנה כ' האלוף לדחוק ולהליץ כו' הנה האדם אשר רואה כמו אלו יש להכות כף אל כף גברא רבא כזה יאמר דברים אלו שאמר ואין לדחוק ולהליץ ועוד אומר שהסברא בעצמה דחוקה ורעוע והלא כל המתחילין ללמוד שיטת הלכה אין מבינים רק כך ואי אפשר לומר רק כך ואיך כתב כי דבר זה הוא סברא רעוע הלא כל ענין שיטת הלכה לפי שהיה מייחד מקום לעצמו מי שהעמיד תנור וכירים בחצר שיש בו כדי חלוקה. לקח לעצמו מקום ומשתמש שם בשביל כך נעשה המקום הזה מיוחד אליו ומה יהיה מועיל אליו מה שמשתמשין בשאר חצר וכי אין אדם עשוי למכור מקצת חצירו כו'. עד וכי דבר זה דומה למי שאמר נשתמשתי עמך בבית בעצמו ואע"ג שלא עבר רק דרך עליה סוף סוף באותו בית נשתמש עמו לבעלים ולא היה לו דרך מיוחד ולפ"ד רשב"ם ותוס' ורא"ש אע"ג שהיה למחזיק דירה כיון שהבעלים משתמשים עמו במאי שהיה דרכו עליו גם כן יקרא זה דירה עוד האריך בדברים ובסוף השגה כתב ז"ל וכך הוא לשון הטור החזיק במקום בחצר חבירו כגון שהעמיד שם בהמתו כו' הרי הוא הטעם כיון שהוא מקום מסוים לכך הוא לעצמו ואם לא היה המקום מסוים. רק פעם היה לו בהמה במקום הזה ופעם במקום אחר בוודאי על זה אמר כיון שלא היה חזקה במקום מיוחד מן החצר רק בכל החצר והבעלים משתמשים בחצר אין לו חזקה כלל ומאי נאריך בדבר שהוא פשט הסוגיא וכו'. כי לכל המתחילים בלמוד הסוגיא הוא כך עכ"ל:

ויש בו כמה טעות ושבוש לשונות מתייחסים אל הכונה העצמית לא ידעתי אם הוא משגיאות המעתיק או אם ראובן זה דרכו לדבר בלשון טורסי וסורסי.

ועל עצם ההשגה אשיב ואומר כי צלל במים אדירים ליישב דעת רשב"ם כפי מה שהבין הוא מדבריו עד שלא תהיה עליהם סתירה מהמשנה הנ"ל והעלה חרס בידו כי לפי דבריו דמתניתן מיירי דווקא במעמיד בהמה או תנור בחצר חבירו במקום מיוחד ולהכי באיש נכרי הוי חזקה. אף על גב שהבעלים יש להם דרך באותו חצר ומשתמשים בו בכל מיני תשמיש הואיל שאינם עוברי' ומשתמשי' במקום המיוחד למחזיק לבהמתו או לתנורו. א"כ קל וחומר בנו של ק"ו בההיא עובדא שהמחזיק דר בבית החיצון לבדו והבעלים המעררים לא נשתמשו עמו כלל בבית החיצון אלא בהעברת דרך כמו שהוכחתי מלשון הרמב"ן על הרשב"ם ומדברי הרא"ש והטור ההולכים בשיטת הרשב"ם ומסתמא העברת הדרך לא היתה חדרי משכיתו מהבית החיצון שדר בהם המחזיק ונמצא שהחזיק במקו' מיוחד לתשמישו ולדירתו ולמה זה א"כ לא יוכל לטעון טענות חזקה לדעת רשב"ם מ"ש מהני דתנן במתניתן גם מ"ש כי מה שהיה לבעלים דרך עליה נקרא דירה ויצטרך לדחוק עצמו ולומר דרשב"ם ורמב"ן פליגי אי העברת דרך מקרי דירה או לא הוא שוא ודבר בטל דמלשון הרמב"ן משמע דפליג אעיקרא דדינא מטעמא דאדם עשוי למכור הבית החיצון ומשייר לעצמו פנימי ודרך ולא פליגי אי העברת דרך נקרא דירה אם לא וכל זה כתב האלוף כמהו' חיים כ"ץ יצ"ו הנזכר בקונטרס הפלאות ההפלא אשר עשה על השגת ראובן ותשובה זו על ההשגה הנז' בלי ספק תספיק למי שלא ירצה להונות א"ע ואמנם להשלמת הענין ולמען לא יתרצו התלמידים להמשך אחרי דברי ראובן שכתב דהמעמיד בהמתו או תנור וכיריים בחצר חבירו פעם במקום זה ופעם במקום אחר אין לו חזקה כלל כיון שהבעלים משתמשין עמו בחצר והוסיף לומר כי פשט הסוגיא היא כך וכי המתחילין בעיון שיטת הלכה אינם מבינים רק כך וכי זהו הוא כוונת בעל הטורים שכ' החזיק במקום מסוים וכו' למען לא יפלו המתחילין בעיון ברשת הטעות אשר טעה בו ראובן. הנני אבאר ראיות ברורות ואכריח ממקום שבא ששגה ברואה בהבנת דברי הטור ובנה עליהם הר גבוה ותלול ואינו רק כיפה ותוכו חלול כי אין הדבר תלוי אלא בתשמיש שדרך בני אדם להקפיד עליו. בין שיהיה במקום מסוים. או בלתי מסוים ולא ראיתי לאח' מן הפוסקים שהזכיר מקום מסוים זולת הרמב"ם פי"ב מהלכות טוען ונטען והטור נמשך אחר ל' הרמב"ם אבל שאר הפוסקי' ומפרשי המשנה והרשב"ם בכללם לא הזכירו בדבריה' מקום מסוים ולפי מה שהבין ראובן מדברי בעל הטורים יצטרך לומר אחת משתים אם שאומר כי גם שאר הפוסקי' ס"ל הכי דלא הוי חזקה אלא כנשתמ' לתשמישי' אלו במקום מסוים ואע"פ שלא הזכירו תנאי זה סתמא כפירושו ודבר זה מוקצה מן הדעת כי הפוסקי' מדרכם לפרש דבריהם ולא לסתום ואם אמרו האמורא ה"ל לפרש פשיטא הפוסקים והמפרשים או שיאמר שהפוסקי' שלא הזכירו בדבריה' מקום מסוים חולקים על הרמב"ם והטור ונמצא לפ"ז שהרשב"ם שלא הזכיר בפירוש המשנה מקום מסוים הוא חולק על הטור:

ואם כן כל פלפולא של ראובן לחלק בין האי עובדא לפי פי' הרשב"ם להני דתנן במחניתן נפל בבירא מאחר דלרשב"ם מקום מסוים לא מעלה ולא מוריד. אבל האמת הברור ונקי מכל סיג וחלאה הוא דאין מחלוקת בעיקרא דדינא בין הרמב"ם והטור שהזכירו בדבריהם מקום מסוים לשאר הפוסקים והמפרשים שלא הזכירוהו כי הם מדברים בנושא מתחלפים מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזה אבאר במעט עיון כשידקדק המעיין בלשון הרשב"ם בפי' המשנה ובל' הרמב"ם והטור. דהרמב"ם והטור מדברים במעמיד בהמה. או תנור בחצר חבירו הטוען על גוף המקום שנשתמש בו אתה מכרתו או נתת אלי מקום זה כמבואר בהדיא בדבריהם וכגון דא וודאי דבעינן מקום מסוים דאי העמיד פעם במקום זה ופעם במקום אחר וודאי דאין לו חזקה בגוף המקומות שנשתמש בהם ונראה דהם מפרשים דמתניתן איירי במקום מסוים והמחזיק טוען על גוף המקום והרשב"ם לא ניחא לי' לאוקמי מתניתן בטוען על גוף הקרקע אתה נתת או מכרת לי מקום זה דלא עביד אינש לזבין אודנא מגמלא גם ליתן במתנה אמה על אמה קרקע בחצירו מלתא דלא שכיחא הוא לכך מוקי לי' בטוען שהבעלים נתנו לו רשות להשתמש בתשמישים אלו בחצירו וכ"כ שם בהדיא ז"ל הכא בחצר השותפין עסקינן כלומר גבי איש נכרי כו' ל"ש רישא ול"ש סיפא הוי חזקה שאין בני חצר מניחים לנכרי להשתמש תשמישים אלו בחצר שלהן אא"כ נוטל רשות מהם ואם לא מיחה תוך ג' שנים הוי חזקה והכא בחצר השותפין עסקינן כו' עד אמחיצה קפדי ומדשתקי ולא מיחו בודאי ברשותו עשו והוי חזקה עכ"ל הרי מבואר לפנינו דרשב"ם מוקי לה שהמחזיק טוען שברשות הבעלים נשתמש בו בתשמישים אלו לא שהבעלים נתנו או מכרו לו גוף המקום שנשתמש בו ולחזקת תשמיש וודאי לא בעינן מקום מסוים.. ולהכי לא הזכיר הרשב"ם בפי' המשנה זו מקום מסוים וכן מוכח מהא דכתב נ"י אהך מתני' וז"ל ומיהו הא דקפדי אינשי היינו בכיוצא בזה דתנן במתניתן שהוא קביעות אבל בדריסת הרגל גרידא אפילו אחרינא דלאו שותפי לא קפדי כדמוכח ר"פ אין בין הנודר כו' שמעינין מני' דאי הוי אמרינן דקפדי אינשי אדריסת הרגל כדס"ל לתוס' ודייק להו משנוייא דרבינא אהך מתני' אפילו בדריסת הרגל גרידא הוי חזקה אע"ג דהמחזיק בדרך לא החזיק במקום מסוים ומיוחד לעצמו דאף הבעלים הולכים בדרך ההוא אלא ש"מ דלחזקת תשמיש לא בעינן מקום מסוים וגם הרמב"ם והטור יודו דבטוען חזקת תשמיש ולא על גוף המקום דלא בעינן מקום מסוים והשכל מחייב כן נתבאר מהמשך דברינו אלו שמ"ש ראובן דהמעמיד בהמתו או תנור וכיריים בחצר חבירו פעם במקום א' ופעם במקום אחר אין לו חזקה כלל וכי פשט הסוגיא היא כך וא"ק לומר רק כך וכי זה הוא כוונת בעל הטורים שכתב החזיק במקום מסוים וכו' את כולם ישא רוח זולת מ"ש המתחילין בעיון שטת ההלכה אינם מבינים רק כך כי בזה אפשר קרוב שצדקו דבריו אבל המעמיקים בעיון וידקדק בפי' הרשב"ם על המשנה ובדברי הרמב"ם והטור וסגנון לשונו והתחלפות טענות המחזיק להרמב"ם והטור לטענת המחזיק להרשב"ם בעין בחינתם יראו ובלבבם יבינו דדוקא כשטוען המחזיק שהבעלים מכרו או נתנו לו מקום זה שנשתמש בו הני תשמישים של קפידא התם הוא דקאמרי הרמב"ם והטור דבעינן שהחזיק במקום מסוים אבל כשטוען שהבעלים נתנו לו רשות להשתמש בתשמישים אלו ואינו מבקש גוף הקרקע כ"א הרשות להתמיד בתשמישו אפילו אם נשתמש בחצר במקומות מתחלפים עלתה לו חזקה מצד התשמיש ההוא דבענין הזה לא בעינן מקום מסוים ולמדין אנחנו מזה דבנ"ד כיון דשמעון בעל ריבו של ראובן שנשתמש בו הוא ומורישיו זה שנים רבות בחצר שהוא עתה של ראובן בתשמישן של קפידא בפני הבעלים הראשונים וטוען שהבעלים מכרו או נתנו למורישיו מקום בחצר זה להשתמש בו או שנתנו למורישיו רשות להשתמש בתשמישין אלו טענתו טענה וה"ל חזקה אע"ג שלא החזיק במקום מסוים ומיוחד אליו. דגם הבעלים נשתמשו באותן תשמישים אלו במקום ההוא ממש דלא בעינן מקום מסוים לחזקת תשמיש והנדון דידן דומה מכל צדדיו להני דתנן במתניתין לפי מה שפי' בה הרשב"ם. הנה יצאה נפשי בדברי והארכתי מעניתי להשיב על השגת ראובן ה"ל בהרחבת לשון ובהכפל לשון שלא כמנהגי להאיר עין התלמידים ולהעמידם על אמתת כוונת דעת הרמב"ם והטור במ"ש החזיק במקום מסוים כו' שטעה ראובן בהבנת דבריהם עם היותו אדם גדול ורב כמו שנאמר בין המתחילים בעיון שיטת ההלכה הנכונה למועדי הרגל ומתוך המשך דברי אלה נתברר כי צדקו דברי במ"ש בפסקי כי הסברא בעצמה דחוקה ורעוע דודאי כן הוא דמקום מסוי' לא מעלה ולא מוריד לענין חזקת תשמיש כבנדון שלנו שעליו כתבתי ואין לדחוק ולהליץ וכו' עד ומלבד כי הסברא בעצמה דחוקה וכו' ודי בזה והותר בתשובה על השגת ראובן הנוגעת בעיקרא דדינא ומעתה אשים פני להשיב על הקושיא שהקשה על ג' התירוצים שישבתי בהם דברי הרשב"ם אך בקצרה כי איבוד זמן הוא להשיב על דברים בטלים שלו וז"ל והתירוצים שאמר עלי' אינם מקובלים כלל די"ל הראשון שכתב דהתם גבי שעברתי דרך עליך יאמר בעה"ב לא חשתי למחות כי אמרתי בלבי כל הרואים אותי משתמש עמך ידעו שאם הבית שלך היית מעכב עלי הדרך מלעבור דרך ביתך דקפדי אינשי אדריסה וכו' הנה מהפך הקערה על פיה שכל החזקות שהיה לבעל השדה למחות ועתה מהפך הדבר כי בעה"ב סומך ע"ז שאם הבית שלך למה לא מחית והוא ישיב לו ולמ' לא מחית אתה שלא ידור אחר בביתך ע"כ לא מחכמה שאל על זה דכל שיש לו התנצלות ואמתלא נכונה על הבעלים למה לא מיחו אין שתיקתו מוציאתו מחזקתו הראשונה וכיון דאיכא סהדי דהבית היה שלו ארעא בחזקת מארי קמא קיימי וזה פשוט למבינים:

שוב כתב וז"ל וי"ל השני דההוא עובדא היה לו דרך אחר לצאת כו' על תירוץ זה יש לתמוה הפלא ופלא:

הפלא הא' שבא ליישב דברי הרשב"ם כמו ענין זה דבר שלא נזכר בגמרא שהיה לו דרך אחר.. עוד האריך בדברי הבאי ונלאיתי לכותבם לא ידעתי האיך לא יחוורו פניו מלכתוב דברים אלו כי מ"ש דהתם איירי שיש לפנימי דרך להכנס ולצאת מצד א' הן דברי התו' והטור ומה יתלונן עלי עם כי הוא מוכרח לפי פי' ולא אאריך בזה כי האלוף כמו' חיים כץ יצו' הוכיח לראובן על פניו על שתי השגות הנ"ז:

יעוינו דבריו כי נחמדים הם:

שוב כתב וי"ל הג' כתב דלענין תשמיש יותר קפדי וכו' הלא דברים אלו קשים יותר מן אבן וברזל שמהפך הקערה גם כן ובונה פס"ד להוציא ממון עי"ז כי לפי הסוגיא דגמ' שלכך לא הוי חזקה וכי דברים כאלו ראוי לאומר' ומה שאמר שהחוש והסברא הגוברת ע"ז מעיד והרי ראה דברי הרמב"ן ז"ל אשר הוא החולק על פי' רשב"ם וכתב ז"ל וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו פנימי ודרך כיון שזה לבדו דר שם למה לא יעלה לו חזקה ע"כ וזה הלשון עצמו כתב הנ"י ומשמע מדבריהם שאינם חולקים רק בשביל שהיה דר לבדו בבית החיצון רק שהמערער היה עובר דרך עליה אבל אם היה ג"כ דר עמו המערער בודאי מודה הרמב"ן ז"ל שאין זה חזקה וכו' עד והשתא אם פי' הרשב"ם דווקא היכא דאין שניהם דרים ביחד אבל היכא ששניהם דרים יחד הוי חזקה א"כ מה ראי' הרי לענין חזקת ישוב שניהם דרים ביחד במקום א' כי אף שדרים בשני בתים בוודאי לענין ישוב כבית א' דמי ועוד האריך בדברים מרבים הבל ובסיום דבריו כתב וז"ל והנה נראה ונגלה לכל כי י"ל אלו פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו כי הקושיא אינו כלל וגם בפריחתם נשרפו בהבל והיו כלא היו ואף אם היה בהם דבר וכי על דברים שהם י"ל יסמוך להוציא הבית מחזקתו וכו' עכ"ל דברים רבי' שבאו בהשגת ראובן ובפרט דברי השגת זו מפיגים לבי מלהאמין שראובן זה הוא ת"ח שזכה לשם הגדול ההוא כי טח עיניו מראות ולבו להבין דברי אשר כוונתי בהם מבוארת ומפורשת והוא הבין אותם בדרך עקלתון עד שהקשה עליהם מה שהקשה ותמיהא אני לפ"ד המשובשת שהבין מדברי דע"כ לא קאמר הרשב"ם דלא הוי חזקה אלא היכא שאין המערער והמחזיק דרים ביחד אבל היכא ששניהם דרים יחד הוי חזקה אדמקשה מל' הרמ"בן והנמ"י ומהא דכ' המרדכי בשם הר"מ. ה"ל למפרך מני' ובי' מדידי אדידי דאי כשאין לבעלים אלא העברת דרך בלבד על המחזיק בבית החיצון אמרינן לדעת הרשב"ם דלא הוי חזקה דלא חש למחות מטעמא דכתיבנא כ"ש כשדר עמו בבית שיכול לומר דלא חש למחות ומי הוא שיעלה בדמיונו שבושים כאלו.. אבל שפתי ברור מללו בתירוצי הג' דלענין תשמישים של קפידא יותר קפדי אינשי על תשמישים שמשתמשים על פניהם מאותן שהם משתמשים שלא בפניהם. הגע עצמך אם אדם הולך לבית המוצנע לעשות צרכיו בבית שדרים בו הבעלים יקפידו הבעלים ולא יקפידו אם יעשה צרכיו בבית שהשאילו לו הבעלים והם אינם דרים עמו והיקש על זה כתבתי בי"ל הג' וז"ל אבל בכל הני דמתניתן המחזיק משתמש במאי שדר בו או שנשתמש בו בעל החצר עצמו וכגון דא לא מהני טענות משתמש הייתי עמך בחצר כו' וכ"ש שהיה לו למחות לא מיראתו שהמחזיק יטעון שקנה ממנו החצר אלא מצד התשמיש בעצמו דכך דרכן של בני אדם להקפיד על איש נכרי שבא להשתמש בתשמישים כאלו במה שהם משתמשים הרי מבואר מפו' בדברי דלא היה לו לירא שהמחזיק יטעון שקנה ממנו החצר דוודאי מצד חשש טענת קני' לא היה לו למחות דכיון שהבעלים דרים או משתמשים עמו בחצר לא יוכל לטעון שקנה החצר ממנו אלא שהיה לו למחות מצד התשמיש של קפידא וכדי שלא יקשה עלי מהאי עובדא נהי דלא חש למחות על המחזיק בבית החיצון דלא היה ירא שיטעון שקנה הבית כיון שיש לו דרך עליו עפ"י דרכו הי' לו למחות מצד התשמיש עצמו כי בלי ספק משתמש בבית החיצון בתשמישים של קפידא וע"ז כתבתי דאין מקפידין על תשמישין של קפידא שמשתמשין שלא בפניהם נמצא דבההוא עובדא לא היו אלו הבעלים למחות לו מיראתם שהמחזיק יטעון שקנה הבית החיצון כיון שהיה לבעלים דרך עליו וכ"ש שלא היה לו לירא שיטעון המחזיק שקנה הבית החיצון אם דרים הבעלים עמו אלא שאם הם דרים עמו הי' להם למחות מצד התשמישי' של קפידא דעבידא אינשי להקפיד עלייהו ומדלא מיחו תוך ג' שנים הוי חזקת המחזיק חזקה מעליותא לענין חזקת התשמישין בוודאי לא נשתמשו בהן בלי רשות הבעלים וקרוב אני לומר כי בהאי עובדא שהמחזיק בבית החיצון החזיק בו דרך דירה לא שייך לטעון חזקת תשמישו דלא שייך חזקת תשמישין של קפידא אלא בחצר וכדומה לו שאין מחזיק בו דרך דירה וזה יותר מחוור בעיני ואיך שיהיה כוונתי בראשונה מבוארת בעצמה ויבין אותה כל מי שיש לו מוח בקדקדו אלא שכמדומה שהאיש הזה אהבת הניצוח או אהבת התועלות מסמים את עיניו ולא היה ראובן רא"ה לאותו מעשה כו':

חסר כאן מעט

תוכן העניינים

שות איתן האזרחי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה