שות איתן האזרחי· הרב אברהם רפפורט
סימן לג
מעשה שהיה כך היה ביום השבת פ' אמור ת"ב לפ"ק פה ק"ק בוסק בתולה אחת היתה יושבת לפני פתח ביתה עם אשה אחת ובתולה גם כן גדולה כמותה ובא נער א' בן י"ג שנים קרוב לי"ד שנים ובידו טבעת א' של בדיל שעושים בעירנו למכור בחנות כנודע:
ואמרה לו הבתולה תן לי הטבעת במתנה:
ויען הנער ויאמר לה אמור הרי והשיבה לו הבתולה בל"א זאל דיר זיין ווייא. ועדים שהעידו אחר כך על המעשה עמדו מרחוק קצת דהיינו לפני פתח הבית השני שאצל זה הבית ולא שמעו יותר רק שראו מרחוק שהנער ה"ל זרק הטבעת ה"ל בתוך חיקה ואחר כך רץ ובא אל העדים ואמר להם תהיו לי עדים שקדשתי את הבתולה הנזכרת:
והאשה והבתולה שישבה עם הבתולה הנז' כנ"ל העידו שסיים הנער דבריו ואחת מהן אמרה שאמר הנער הרי את מקודשת לי וא' מהן אמרה שאמר הרי את לי כמבואר בעדיות שגבינו.. והנער וגם הבתולה מכחישים הנשים ה"ל ואומרים שלא דיבר הנער רק הרי לבד כנ"ל וזרק הטבעת לתוך חיקה כנ"ל ושהה הטבעת בחיק הבתולה הנז' עכ"פ יותר ויותר מכדי דיבור ואחר כך הרגישה הבתולה בדבר ונתכעסה ולקחה הטבעת ה"ל ורקקה עליו וזרקתה מידה:
ואבי הבתולה אומר בשם בתו שמתנצלת על מה שלא זרקה הטבעת מידה מיד בהיות כי היתה מעוטפת בפלוצה של שועלים ולא יכלה למצוא אותו הטבעת בחיקה כי נפל על הבית יד של הבגד שבחיקה וחפשה ופשפשה אחריו עד שמצאה אותו וזרקתו אם יש להאמין לה או לא:
ואח"כ נפלה קול הברה בעיר שהנער ה"ל קידש את הבתולה ה"ל זה יאמר בכה וזה יאמר בכה גם א' מהדיינים שגבה העדות הגיד שהבחורים דהיינו העדים ה"ל באו אליו מיד אחר המעשה ואמרו לו בלישנא פסיקא שהנער ה"ל קידש את הבתולה ה"ל. וכתבתי המעשה ה"ל בקצר' מפני שראיתי בג"ע שבאו הדברים בלתי מסודרים וע"כ תורף הדברים כסדרן ויש להסתפק בזה ויש נחוש לקדושין הללו או לקול הזה מאחר דקיי"ל חיישינן לקלא:
תשובה ראיתי לברר הענין לפע"ד ולהעמיד מתחלה כל חלקי הסותר ואחר כך אחוה דעתי הקלושה בזה:
הא' דתנן במס' מעשר שני ומביאו פ"ק דקדושין היה מדבר עם אשה על עסק גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושי' ולא פי' ר' יוסי אומר דיו ר' יהודא או' צריך לפרש. וידוע דר' יוסי נמוקו עמו והלכה כדבריו ואר' יהודא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין וכן א"ר אליעזר א"ר אושיעי' והוא שעסוקין באותו ענין וכו':
וכן פסק בש"ע א' סכ"ז ע"ש:
כלל העולה מזה כי אף אם לו יהא שנחליט הדבר שלא אמר הנער רק לחוד דהיינו מה ששמעו העדים שהיו עומדין מרחוק קצת ממקום המעשה אפשר שלא שמעו סיום דבריו כאשר העידו הנשים שישבו עם הבתולה אפ"ה לא גרע מאלו היה מדברי' עמה על עסקי גיטה וקידושין וכו' ועסוקין באותו ענין שתכלית הכוונה רק שתהיה יודעת שנותן לה לשם קידושין וכיון ששמעה שהתחיל לומר הרי שהוא הלשון המורגל לענין קידושין כנודע וודאי שהבינה שכוונתו לשם קידושין:
וכדומה לזה כתב הגאון מו' שכנא ז"ל בתשו' כ"י שבידי על מעשה שאירע גם כן בימיו ופסק שאף אם שתק לגמרי היכא שניכר הדבר שהיתה כוונתו לשם קידושין מהני וראייתו מגמ' דנזיר ומביאו פ"ק דקדושין דתנן האומר אהא ה"ז נזיר פריך הגמ' ודלמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל ה"ל והוא שנזיר עובר לפניו הרי שהמעשה קיים אף בלא פירש דבריו רק שמבינים דעתו וכוונתו כ"ש בנ"ד שהוכיח סופו על תחלתו שבא מיד אל הבחורים ואמר אתם עידי שקידשתי את הבתולה ה"ל וכמבואר בעדות וגם הנשים שסמוך לה העידו שסיים לשון קידושין ממש כי אף אותה אשה שאמרה שאמר הרי את לי ה"ל גם כן ל' קידושין וכ"פ בש"ע סי' ה"ל. ואף שיש לגמגם בזה דהרי העדים לא אמרו שאמר הנער בעצמו הרי רק שאמר אל הבתולה אמור אתה הרי והרי זה כאלו אמרה היא ונתן הוא:
ז"א כלו' דאף אם היה כן ספק קדושין מיהו הוי וחיישינן מדרבנן כדאיתא פרק קמ' דקדושין וכ"פ בש"ע סי' הנ"ל והר"ן כתב שאף שאמרו בגמ' דחיישינן מדרבנן מספקא לי' טובא. שהרי ספיקא דאורייתא הוא וע"ש מה שמיישב ע"ז הב' שהטעם כל אלו הדברים בגמר' דבעינן כי יקח איש אשה ולא איפכא וכאן כיון שגם הוא אמר וודאי דחיישינן והטענה הב' שזרקה הטבעת ורקקה עליו שמשמעותה שאינה חפץ בקדושין והוא דומה למ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ה סי' י' והביאו הטור א"ע סי' מ"ב וז"ל השאלה לאה אמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ח' פשיטין וכשנתן בידה אמר לה הרי את מקודשת לי והיא בשמעה שאמר כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפיצה להתקדש לך וכו' והשיב הרא"ש ז"ל יראה לי שאין כאן בית מיחוש כיון שעדים מעידין שלא נתרצה וזרקתו לאלתר מידה ואפילו קול של קדושין לא יצאה לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו שהעדים שראו שמעו מה שאמרה לו גם היא כל הדברים כהווייתן ונמצא לכאורה שהנדון שלפנינו דומה ממש להנדון שבתשובות הרא"ש הנ"ל אבל כשנבא לדקדק בענין נאמר שהנדון אינו דומה לראי' הא' בעיקר הדין שלפנינו לפי דעת העדים לא זרקה הטבעת מידה, רק אחר שהיי' קצת וחקרנו את העדים אם נשתהה הטבעת אצלה יותר מתוך כדי דבור שאילת שלום תלמוד לרב שהוא שלום עליך רבי ואמרו ששהה יותר ויותר מזה השיעור.
ואנחנו רואים בתשובה שכתב הרא"ש שזכרנו שלא הותר . רק מטעם שזרקה לאלתר דהיינו בלי שהיי' כלל תוך כדי דבור ומלת לאלתר דייקא משמע אם שהה קצת לא היו מתירין ואם כן בנדון דידן אף שזרקה אחר כך הטבעת חוששין שמא קבלתו לשם קדושין ואחר כך נתחרטה ולא מפיה אנו חיין שנאמין לה במה שאמר אביה בשמה שלא יכלה למצוא הטבעת כל כך מהר ולכן נשתהה הטבעת אצלה וראיה לדבר דחיישינן לשמא נתחרטה לחומרא ואין הולכין בתר אומדנא כלל ממ"ש מהר"מ בתשובה הביאו גם כן בש"ע סי' מ"ב באשה שאמרה קדשני ובא א' וקדשה ונערה בגדיה אף תוך כ"ד וכ' שצריכה גט דחיישינן מה שזרקה אחר כך ונערה בגדיה הוא מפני שנתחרטה כמו שמפורש בהדיא בתשובת מהר"מ בסוף סדר נשים וע"ש ואף דשם יש אמתלא גרועה שאמרה מתחלה קדשני מה שאין כן בנדון דידן מ"מ כאן יש אמתלא אחרת גרועה טפי שלא זרקתה תוך כדי דבור מה שאין כן בתשובת מהר"מ והאריך שם בדבר דלא אזלינן בקדושין שהוא ספק א"א בתר אומדנא ואפילו בתר אומדנא דמוכח כמ"ש בש"ע סי' ה"ל כמה פעמים ואם כן כיון שמתשובת הרא"ש הנ"ל אין ראי'. ולכאור' היה נראה להביא ראי' להתיר ממ"ש המרדכי פ' האומר ז"ל מעש' בנער' שהית' משודכ' לכהן ובא פריץ אחד בבי' הנער' עם שני עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קדושין עד לאחר שעה אז אמר הוו עלי עדים שקדשתי כו' וכשאמר הוו עלי עדים אמרתי לה השליכי כי לקדושין נתן לך והשליכה וכו' שהשוו כל הגדולים שהקדושין לא הוי קדושין נראה לע"ד לכאורא דאדרבא משם ראי' לאסור שכתב המרדכי שם שרב אחד הביא ראיה להיתר מפ"ק דקדושין דקדושין שלאחר מתן מעות לא הוי קדושין משמע מאחר כשנתן לה הטבעת העידו עדים שלא הזכיר אז שם קדושין כמו שנזכר במעשה ה"ל מה שאין כן בנדון דידן והראיה השניה שכתב שם בשם הרא"ש גם כן ז"ל עוד דהוכיח סופו על תחלתו שהשליכתו ואיכא למתלי השתיקה באמתלא ומוכיחות כו' ואף אם היה בלב שניהם להתקדש אינו כלום. מאחר שלא דבר כלום על עסקי' כדאמר בפרק ב' אף על גב שאמרה בלבי הי' להתקדש אינו כלום גם כן אינו ראיה לפענ"ד חדא מאחר דפסקינן בש"ע כדעת מהר"מ בתשובה הנ"ל דלא אזלינן בתר אומדנא ואפילו בתר אומדנא דמוכח כדאמרן. שהרי אין אנו נמשכין בזה אחר המרדכי רק אחר דעת מהר"מ כמ"ש בש"ע ועוד שהוא תולה הדבר מאחר שלא דבר כלום וכאן דבר ודבר. גם מה שהביא שם דעת ר"ת להתיר בעובדא הנ"ל בפרק קמא דקדושין נטלתו וזרקתה לים או לכל דבר האבוד אינה מקודשת כ"ש שדינהו קמי' וכו' נמי אין שייך כל כך כאן מאחר שלא זרקתו מיד רק אחר שנשתהא כמדובר.
והטענה הג' שיש לפקפק אם הטבעת שוה פרוטה הלא הלכה רווחת בישראל קדשה בכלי אף על גב שאינו שוה פרוטה ספק קדושין מיהו הוי שמא הוא שוה פרוטה במקו' אחר כמ"ש בשלטי גבורים סי' ל"א הא נמי לא גרע. והטענה הד' שרצו מקצת לומדים לבדוק הנער ואם ימצא שלא הביא ב' שערות שאין בקדושתו כלום כמ"ש בטור א"ע סי' ס"ג ובש"ע דקדושין שהם ספק קדושין דאורייתא חיישינן שמא נשרו כדמסיק בגמרא פ' יוצא דופן אר' אבדימי מנהרדעא והלכתא חוששין הנ"מ. שקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן ואיכא ספיקא דאוריית' אבל מעיקר' לא ע"ש בפי' רש"י וכך כתב הטור א"ע סי' קנ"ה ובש"ע שם דמפרש לפ"ד ספר המצות שהביא הטור. שאין אנו בקיאין להבחין דבר זה שלא יהא בו גומות ועוד שמא אחד בגופו ואחד בכריסו או על קשרי אצבעות ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמתת דבר זה ע"ש. ועוד מי גרע דבר זה שהעיד אחד מהדינים שהעדים אמרו לו בו ביום שנעשה המעשה שקדשה קדושין גמורים מינא עלי' קול בעיר שנתקדשה דחוששין לה כידוע תלמוד ערוך סוף מס' גיטין וכ"פ בש"ע סי' מ"ו וא"ל דכאן שהרי זה הקול ושוברו עמו שהרי מתחלה כשיצא הקול לא היה שום שובר רק אחר החקירה והדרישה. אחר הענין לפ"ד המורה שיפסוק להקול ועוד שהרי כתב הרמ"א בסי' הנ"ל בהג"ה ס"ד די"א שבזמן הזה לא מבטלינן קלא וכיון די"א ס"ל הכי ה"ל ספק דאורייתא לחומר' כמו שנותן כלל על זה בש"ע בהג"ה בח"מ סי' כ"ה:
אבל כשנעיין בדין הזה נלע"ד שאין כאן בית מיחוש כלל בעצם וראשונה בלשון הקדושין עצמו שלא שמעו העדים רק שאמר הרי אין בלשון זה משמע לשון קדושין ותדע דקיי"ל במסכת קדושין אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי מקודשת כ' הרמ"א ע"ז בש"ע סי' כ"ז אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין ולכאור' יש לדקדק קצת בהגה זו דמי יגיד לנו מה שבלבה אם הבינה או לא. ועוד אף אם תאמר לפנינו שלא הבינה לאו כל כמינה וכי נאמין לה מה שבלבה לאפקוע' בזה הקידושין. והרב ר' ירוחם נכ"ב כ' דעתו בזה באמת כן דכל אלו הלשונות שאמרו דהוה קדושין לאו כל כמינה לומר שלא הבינה ואפילו לא דיבר עמה תחלה וכו' וסיום דבריו ומ"מ אם אמרה שלא ידעה הוה ספק מקודשת עכ"ל:
ועיין בב"י שהאריך בזה גם בס' דרישה ופרישה ובספר ב"ח שחיבר הגאון מו' יואל מקראקא ותכלית הכוונה בזה אם הבינה כו' שהוא לשון קדושין וודאי באותו מקום וכמ"ש בסימן זה עצמו בס"א וכמ"ש בב"י ונמצא כאן בנ"ד שאינו לשון קידושין שבינינו ולא דברה מתחלה על עסקי קידושין פשיטא דאינו כלו' ואם נאמר מאחר ששמעו שאמר מלת הרי מזה אינו מוכח כלום שהרי אף אמר הרי את אשתי הרי את זקוקתי שהוא מפור' יותר עכ"פ מאלו אמר הרי לחוד ואפ"ה אינו כלום, כנ"ל עד שיהיה זה לשון קדושין שבעיר ההיא או שיהיו עסוקים מקודם באותו ענין מלבד אלו הדברים ולא אמרינן דאלו הדברים עצמן יקראו עסוקים באותו ענין והנתינה תהיה נתינה בשתיקה דמהני מאחר שעסוקין באותו ענין אלא וודאי דדיבור הרי ואפי' אמר ג"כ אשתי או זקוקתי עם הרי את לא מיקרי עסוקים באותו ענין שנאמר דלהוי הנתינה דבתר הכי מהני ומכ"ש היכא דלא אמר רק הרי לחוד ואם נאמר הרי אנו רואין שהבינה שהיתה כוונתו לשם קידושין ולכן נתכעסה עליו ואמרה לו בל"א זאל דיר זיין ווייא אף אנו נאמר ממ"נ אם נחשוב שדבריה אלו מורים שהבינה שהוא לשון קדושין. ולכן כעסה עליו וא"כ מוכח מיד שלא נתרצה בקידושין ולא חלו בה ידים כלל ואם נאמר שאין במשמעות זה כעס רק שחוק וילדו' א"כ מי יימר שהבינ' לשם קדושין ודוחק לומר שמתחל' הבינה וכעסה ולא נתרצה ואחר כך כשזרק לה ולא נערה בגדיה נתרצית ואח"כ חזרה וכעסה וזרקה הטבעת מידה וכולי האי לית לן למיחש בודאי כיון שתחלתה וסופה מוכיחין שאין דעתה ורצונה לקבל ממנו שום קידושין ולמה לן למיחש חששא רחוקה מאד כזו או נאמר שלא הבינה כוונתו כדאמרן ואדרבא מגמר' דנזיר יראה היכא דלא אמר לה רק הרי לחוד אינו כלום כאלו אמר אהא דפריך שם בגמרא דלמא אהא בתענית קאמר ומשני כשנזיר עובר לפניו משמע אם אין נזיר עובר לפניו אין במלת אהא נזירות וה"ה תיבת הרי לענין קידושין מאחר שלא היו עסוקין מקודם באותו ענין למה לן להחשיבו לקידושין:
ואם נאמר שהוכיח סופו על תחלתו שאמר להבחורים אתם עדי שקדשתי וכו' אין הסוף ראיה להבתולה שתבין דבריו שאמר קודם לזה דמנא ידעה מתחלה שיאמר הוא לבסוף אתם עדי שקדשתי שנאמר ע"י כן שהבינה דבריו שהיתה כוונתו לשם קידושין מאחר שהאמירה אתם עדי כו' היה אח"כ ומה שהעידו הנשים שסיים באמת דבריו ואמר את מקודשת לי מאחר שלא שמעו העדים הדבר. ה"ל כמקדש בלא עדים דהלכה רווחת בישראל דאינו כלום מאחר שהוכחנו. דהרי לחוד אינו כלום כדאמרן וסיום הדבר של קידושין אין עדים. א"כ ה"ל כמקדש בלא עדים כי נשים אין נקראים עדים ואף אם נאמר ונחוש לכל החומרות ונאמר דנשים רבים דהיינו ב' נשים ה"ל כעד אחד כמ"ש בגמר' פרק האשה שהלך עשו שתי נשים כאיש אחד לעדות אשה בענין עיגון כמ"ש בטא"ע סי"ז ובש"ע דשתי נשים אומרות מת ועד א' אמר לא מת או איפכא דמחזיקין בענין ההוא שתי נשים כאיש אחד עיין שם באריכות שהרי המקדש בעד אחד ואף בזמן ששניהם מודים בדבר פסק מהר"י קארו בש"ע דאינה מקודשת אך הרמ"א כתב דיש מחמירין כו' ובמקו' הדחק יש לסמוך אדברי המקילין ומכ"ש בנ"ד שאין שניהם מודי' לדברי הנשים כלל רק מכחישין אותן ואומרים שלא דיבר הנער רק תיבת הרי לחוד וודאי שאינו כלום ואפילו לכתחלה.
וע"ד הטענה האחרת ששהה הטבעת אצלה יותר מכד"ד כמו שזכרנו לעיל מי יגיד זה. דלמא האמת הוא כן שחפשה ופשפשה הטבעת לזרוק אותו עד שמצאה אותו ואף שהעידו העדים שנתעכב אצלה זמן זה לא אמרו דלא פשפשה כי לא ראו מרחוק רק הזריקה וחזרה וזרקה הטבעת ולא ידעו בעכוב בינתיים מה עשתה שם וכיון שכן אין עדים בדבר שקבלתו בשתיקה וכל מה שלא ראו העדים להחזיק הקדושין חזר הדין כאלו נתקדשה בלא עדים כלל. ואף אם היו קדושין גמורים לאו כלום הוא כמ"ש בש"ע סי' מ"ב עיי"ש וע"ד הקול שיצא בעיר על הבתולה כנ"ל שנתקדשה לפע"ד אינו כלום דכל קלא צריך שיאמרו בפני פלוני ופלוני והלכו להם למד"ה כמ"ש בש"ע סי' מ"ו והרי הם בעצמם בפנינו כאן ולפע"ד אינו כלום וכיוצא בזה כתב הרמ"א סי' מ"ו בהג"ה נתברר אחר כך ששקר היה הקול כגון שבאו העדי' שתלו בהם הקדושין כו' ואמרו להד"ם מבטלינן קלא ואע"ג דכ' ע"ז די"א דבזה לא מבטלינן קלא מ"מ הלא פסק מהר"י בן לב בתשו' חלק א' דף כ"ו דהא דחיישינן לקלא מדרבנן הוא וה"ל אסורא דרבנן וכל ספק דרבנן לקולא וה"ה בנ"ד לפי הכלל שנתן לנו רמ"א בח"מ סי' כ"ה בהג"ה דכ"מ דאיכ' ב' דעות באסור דרבנן הולכין אחר המקיל ע"ש ועוד מאחר שמיד למחרת ביום א' גבו הב"ד העדות ואמרו מיד נעיין בדין זה איכ' למימר עיינו רבנן בקדושין ומצאו שאין בהם ממש ואין זה בטול קול כלל והרי זה כאלו לא יצא קול ברור בתחלתו וכעין זה כתב ממש מהר"י בן לב בתשו' חלק ג' שאלה ל"ז ע"ש הנלע"ד כתבתי ואעפ"כ לא מלאני לבי לעשות מעשה להקל עד שיסכימו עמי גדולי המורים את זה השבתי להאלוף מחו' הר"מ ואב"ד כו' מו' הירש מבוסק