אור ברסלב

שות אור גדול· רבי ירוחם יהודא ליב פרלמן [הגדול ממינסק]

סימן מג

סימן מב

תרנ"ג. מה שהשבתי להרב האבד"ק וואלקאוויסק בענין העראה. ושאר דברים א) ראשית הביא כת"ר דברי בה"ג (בהל' מיאון) דלאסור לבעלה בעינן שיראו כמכחול בשפופרת דז"ל והלכתא אין דבר שבערוה פחות משני עדים ועד שיהו רואים כמכחול בשפופרת לענין אשת איש לא מפקינן מגברא עד שיהו עדים רואין כמכחול בשפופרת והאי דאמרו רבנן בנטען כו' בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער ההוא לענין אפוקי מן נטען כו' אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקין לה עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת והביאו הרא"ש (פ"ב דיבמות) והשיג עליו דקו"ח הוא ממיתה דהא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו עדים כדרך המנאפים כדאיתא ב"מ (צ"א א') ומכות (ז' א'), והאו"ז (ח"א סי' תרט"ו) בת' ראבי' נראה דהבין דבה"ג פוסק כר"ע ור"ט במכות (שם) והשיג עליו דהלכה כרבנן. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דבה"ג מחלק בין מיתה ובין לאסרה לבעלה מטעם ההתראה וכענין שכתב הרמב"ם (פ"ב משבועות הי"ב) ומצאתי כן להנוב"י (תנינא אבה"ע סי' י"א) שכתב כן מסברא ולא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל. ומה שהקשה בנו שם בהג"ה כל דבריו תמוהין דמה שהקשה דא"כ בלא"ה לא משכחת אשה חבירה דמקטלה דהא אי אפשר לראות כמכחול בשפופרת כדקאמר במכות (שם) מעולם, תמוה דא"כ לר"ע ור"ט לא משכחת לה כל דיני התורה שכתבה מיתה בעריות, וגם לבה"ג לא משכחת לה עידי טומאה לאסרה לבעל והתורה כתבה כי מצא בה ערות דבר דמיירי בעידי טומאה אלא ודאי דשפיר מצי חזי כמכחול בשפופרת רק דאינו מצוי ויעוי' רשב"א חולין (י"א ב') דהביא ראי' דמעולם לאו דוקא לענין טריפה, דומיא דמכחול בשפופרת רק דאינו מצוי, ובהכי ניחא נמי קושייתו השני' דאיך יכולין לומר לאוסרה באנו הא לא ראו כמכחול בשפופרת דז"א דבחבירה בלא התראה לענין קטלה נמי בעינן שיראו כמכחול בשפופרת, ובהכי נמי ל"ק מה שהקשה כת"ר אות ב' דמאי נפ"מ בפלוגתתם לענין העראה אי נשיקה אי הכנ"ע דשפיר נפ"מ היכא דראו שפיר:] ב) אמנם אחר העיון קצת נ"ל ברור אף שהוא נגד הראשונים הראבי' והרא"ש שהבינו כן בדעת הבה"ג מ"מ כיון דלדינא אין נפקותא דהם שהבינו כן בדעת בה"ג דחו דבריו, וא"כ אין נפ"מ רק להציל להבה"ג מפי אריות וללמד זכות עליו אמינא ולא מסתפינא דמעולם לא כיון הבה"ג למה שפירשו בכוונתו, וח"ו למתלי בי' בוקי סריקי אשר כל דבריו דברי קבלה, דכוונת הבה"ג הוא על מה שאמרו בנטען דהיכא דראו דבר מכוער דנראה מזה דהי' שם טומאה קודם או אח"כ וכמ"ש הרמב"ם (פכ"ד מאישות דין ט"ו) אף דאינן רואין הטומאה גופי' מ"מ תצא מהבועל והנטען אבל מבעל בעינן שיראו העדים הטומאה גופי' היינו שיראו העדים אותם שנטמאו היינו בעת שמכניס המכחול דזהו ממש הטומאה גופי' והדבר האוסר נקט הבה"ג דהא דרך המנאפים איננו אוסר משום החיבוק והקירוב בשר רק משום דזהו ראי' על הכנסת המכחול אז, דהעדים צריכים לראות גוף הטומאה, ובמה הוי ראייתם גוף הטומאה שפיר י"ל דבמאי דרואים העדים דעושים כדרך המנאפים בזה הוי ראייתם על הכנסת המכחול ומתקרי בזה שפיר דרואין את גוף הטומאה הכנסת המכחול בשפופרת והעיקר כוונתו דצריכין העדים לראות גוף הטומאה האוסר אותה, ובמה הוי ראייתם אם בראית העין ממש או במה שרואין כדרך המנאפים הוי כרואין גוף הטומאה מזה לא מיירי הבה"ג הכא רק דאתא לאפוקי דבשום דבר כיעור לא מפקינן עו שיראו גוף הטומאה האוסרת, ובמה הוי ראייתם שפיר י"ל דסגי במה שרואין שעושין כדרך המנאפים דהוא ראי' להכנסת המכחול והוי כראו ההכנסה דהוא האוסר, ומתקרי שפיר דחזו כמכחול בשפופרת, דאף בלשון תורה נקרא זה ראי' ממש דהא אמרינן בשבועות (דף ל"ד) דלרבנן דר' אחא לא משכחת לה בנפשות ראי' בלא ידיעה וידיעה בלא ראי' והלכתא כוותייהו, וא"כ קשיא היכי פסקינן דדי בכדרך המנאפים אף דלא ראו כמכחול בשפופרת הא זה הוי ידיעה בלא ראי', וע"כ דזה חשבינן לי' ראי' ממש דהו"ל ראי' וידיעה. הן אמת דלפמ"ש התוס' שם סוד"ה דאי דהומ"ל ולטעמיך דאף לרבנן דר' אחא משכחת לה ידיעה בלא ראי' בעלתה לו נשיכה בגבו, א"כ שוב י"ל דגם כדרך המנאפים הו"ל ידיעה בלא ראי' דגם רבנן מודו. אמנם נ"ל דהתוס' סנהדרין (ל"ז ב') ד"ה שאין פליגי ע"ז דכתבו שם דמקרא דעפ"י שנים עדים ילפינן דידיעה בלא ראי' ל"מ ויעו"ש בתורת חיים דביאר היטב כוונתם דמדכתיב והוא עד או ראה או ידע מכלל דסתם עד דכתיב קודם הוי ראי' וידיעה א"כ בדיני נפשות דכתיב סתם עפ"י שנים עדים בעינן ראי' וידיעה, רק בדיני ממונות משכחת לה ראי' בלא ידיעה כגון מנה מניתי לך וידיעה בלא ראי' כגון שהודה, ומכאן ראי' דל"א בתר אומד כהא דר"א ורשב"ש משום דידיעה בלא ראי' עפ"י אומד לא מהני, א"כ כיון דמוכח מקרא דידיעה בלא ראי' לא מהני א"כ קשיא איך מהני בעלתה לו נשיכה בגבו, וע"כ דזה חשיב ראי' ממש, דידיעה ברורה במה שאי אפשר בענין אחר חשבינן לי' ראיית העין ממש וה"נ כדרך המנאפים חשבינן לי' ראי' ממש על כמכחול בשפופרת, וכן האי דפ"ק דמכות (ה' א') דלא חיישינן לגמלא פרחא חשבינן לי' ראי' ממש, וה"נ י"ל הבה"ג כלישנא דקרא דזה מקרי ראה, והאי דאינו מפרש הבה"ג להדיא דלא בעינן ראיית המכחול רק דדי בכדרך המנאפים כיון דר"ע ור"ט פליגי ע"ז, י"ל דסמך על מה דהביא מימרא דשמואל דדי בכדרך המנאפים בסוף הלכות כלאים והכא לא נחית לזה רק דלא מהני בשום כיעור עד שיראו גוף הטומאה והדבר האוסרה ובמה הוי ראייתם סמך על מ"ש בהלכות כלאים. ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש ר"ת שהובא בתוס' מכות (ז' א') ד"ה דלמא וחולין (י"א ב') ד"ה ליחוש דאף דאי לא שיילינן להו קטלינן אפ"ה באמרו אין אנו יודעין גרע א"כ י"ל דגם במכחול כן. שוב ראיתי בס' הישר לר"ת (סי' שנ"ד) דכתב להדיא כן גם לענין מכחול א"כ לא פליגי ר"ע ור"ט כלל עם רבנן לדינא דלכו"ע סגי בכמנאפים אי לא שיילינן ואי שיילינן ואמרו אין אנו יודעין בטל העדות וכל מחלקותם אינו אלא איך נכון יותר לעשות אם למשאל ולהשתדל לבטל העדות בכדי שלא יהרגו או דנכון יותר שלא להרבות בבדיקות בכה"ג בכדי לבער העושי רשעה, [ובאמת הוא פירוש נכון מאוד דדוחק גדול לומר דר"ע ור"ט פליגי עם הסנהדרין דלא דייני הכי, וגם אי פליגי לדינא הו"ל לפלוגי להדיא ולא בלשון זה אלו היינו בסנהדרין אמנם לפי' ר"ת אשה"ט דלא פליגי בדינא כלל רק איך נכון יותר,] וא"כ לדינא כו"ע מודו דסגי בכדרך המנאפים דזה הוי ראי' וידיעה כנ"ל ומתקרי דחזו כמכחול דזהו עיקר החיוב וממילא לאסור אשה לבעלה לכו"ע סגי בכדרך המנאפים דזה מקרי עידי טומאה ממש ראי' וידיעה על כמכחול בשפופרת דזהו עיקר האוסר ומתקרי דחזי כמכחול בשפופרת וכנ"ל ובפרט שכבר כתב כן להדיא בהל' כלאים לכך לא הי' צריך לבאר כאן יותר ואשה"ט. ג) ויותר הסבר קצת נראה לבאר עוד, ונקדים דהנה ראיתי בס' עטרת חכמים להגאון ר"ב פרענקיל זצ"ל (באבה"ע סי' י') שתמה על דברי הנוב"י (תנינא אבע"ה סי' י"א) שדקדק מרש"י מכות דכדרך המנאפים הם ששוכבים בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש, דלא סגי בשכיבה בקירוב בשר עד שיראו שנוהגים בדרך תשמיש שהוא מתנענע עלי' ועוסק בדישה כדרך המנאפים, ותמה העטרת חכמים על זה דהא חיוב מיתה והאיסור על הבעל הוא אף בהעראה בלא גמר ביאה ובזה לא שייך נענוע ודישה [והביא על זה דברי הנ"י (פ"ב דיבמות) שכתב במנאפים שוכבים זה על גב זה ואפילו שלא כדרכה ואפילו הערה בה, ונראה דמפרש לי' לדברי הנ"י דמ"ש ואפילו הערה הוא לראי' דסגי בשוכבים זה על זה ול"ב נענוע ודישה דהא סגי אפילו הערה דליכא נענוע ודישה] ובדעתי דברי העטרת חכמים תמוהין ותמה על תמיהתו אקרא, דמה בכך דסגי בהעראה, דזהו ברואין להדיא ההעראה וכנ"ל (באות א') דמשכחת לה שרואין להדיא אבל באינן רואין להדיא רק ראי' והוכחה לזה בעינן כדרך המנאפים ובאמת לשיטת רש"י הנ"ל ליכא הוכחה וראי' רק היכא דהי' גמר ביאה דעשה כדרך המנאפים נענוע ודישה, ובהעראה באמת לא משכחת לה ראי' והוכחה עד שיראו ממש. והנה בזה נמי יש ליישב דברי הבה"ג הנ"ל דכתב דבעינן שיראו כמכחול בשפופרת דהא בהעראה נמי מתסרא דבזה ליכא כדרך המנאפים ובעינן שיראו ממש וכנ"ל, לכך נקט דחזו כמכחול בשפופרת, דבזה סגי להעראה ואלו הוי נקט כדרך המנאפים לא משכחת לה עד דהי' גמר ביאה וכנ"ל ובאמת ל"ב גמר ביאה דאף בהעראה מתסרא דבזה לא משכחת לה כדרך המנאפים וכנ"ל. אמנם יותר נ"ל דהלשון דמכחול בשפופרת נמי לא שייך רק על גמר ביאה ולא על העראה ובפרט לדעת הט"ז (אבה"ע סי' כ') דבהכנסת מקצת העטרה סגי ויתבאר להלן אי"ה דעיקר כוותי' וה"נ מבואר להדיא ברש"י סנהדרין (נ"ה א') ד"ה המערה דהוא דבר מועט אבל יותר הוא על נשיקה, ומבואר להדיא כדעת הט"ז א"כ איך על מעט וכל דהו כזה יתקרי כמכחול בשפופרת והלשון כמכחול בשפופרת בכל דוכתי משמע על הכנסת כל המכחול דהוא גמר ביאה יעוי' נדה (דף ס"ו) ויו"ד (סי' קפ"ז) דמכניס המכחול בשפופרת עד מקום שהשמש דש, ובב"מ (דף צ"א) עד שיכניס כמכחול בשפופרת דגבי כלאים נראה דלא איתרבי העראה ובעינן גמר ביאה [וכבר העיר גם כת"ר דבכלאים נראה דבעינן גמר ביאה] א"כ בכל דוכתי הלשון דמכחול בשפופרת הוא כניסה הרבה דהוא גמר ביאה ולא העראה וא"כ קשיא האי דמכות (ז' א') דר"ע ור"ט הוו שיילי ראיתם כמכחול בשפופרת דהוא גמר ביאה הא לא בעינן כולי האי דכיון דבעו ראי' ממש א"כ בהעראה סגי ולא בעינן כמכחול בשפופרת [דנתבאר דזה נקרא על גמר ביאה ולא על העראה] אמנם לשיטת רש"י הנ"ל אשה"ט דר"ע ור"ט על רבנן קיימי דהם היו הורגין בכדרך המנאפים דהוא נענוע ודישה דזהו ראי' על גמר ביאה, והם לא סמכו על זה ושאלו אם ראו בעיניהם ממש ושפיר שייך על זה השאלה ראיתם כמכחול בשפופרת דהא לפי עדותם שראו כדרך המנאפים חזו גמר ביאה דיש נענוע ודישה ושאלו על זה אם ראו בעיניהם המכחול בשפופרת ואם כנים אנחנו בזה א"כ כוונת הבה"ג דחזו כמכחול בשפופרת שוב ליכא לפרש ראיית עינים ממש דהא לא בעינן כולי האי דגם העראה סגי רק כוונתו דחזו הכדרך המנאפים דהוא הנענוע דהוא והדישה ראי' על גמר ביאה דהוא כמכחול בשפופרת, דגבי בעל שום הוכחה וראי' לא מהני רק הראי' שהוא על כמכחול בשפופרת דהוא הכדרך המנאפים שהוא הנענוע והדישה דהוא ראי' על כמכחול בשפופרת ומתקרי שפיר דחזו כמכחול בשפופרת כמו שנקרא בתורה ראה וידע וכנ"ל, ואשה"ט לשון הבה"ג ואין בזה שום דוחק כלל ואפס דגם לשון התורה כך הוא על כדרך המנאפים ראה וידע וכנ"ל ומוטב שנסבול זה מלמתלי בי' בוקי סריקי ח"ו. ד) ואעידה לי שני עדים נאמנים על מה שביארתי כוונת הבה"ג כנ"ל הלא המה רש"י ותוס' אשר כל בית ישראל נשענים עליהם, ת' רש"י שהובא בהגהות מרדכי דכתובות (סי' רפ"ו) [שהביאה כתר"ה] דכתב וז"ל אע"ג דלא ראו כמכחול בשפופרת ואמר שמואל במנאפים עד שיראו כמנאפים כמכחול בשפופרת, דלכאורה תמוה מאוד ואין לו הבנה כלל וכמו שתמה כת"ר, אמנם להנ"ל הדברים נכונים מאוד דהך כמכחול בשפופרת דכתב בתר מימרא דשמואל כמנאפים קאי על כמנאפים כמו שעושין המנאפים בעת שהאבר בתוכה כמכחול בשפופרת דהיינו הנענוע והדישה, וזה שקרא לי' מתחלה כמכחול בשפופרת וכנ"ל וזה כוונת רש"י אע"ג שלא ראו כמכחול בשפופרת [היינו שלא ראו הכדרך מנאפים דהוא הנענוע ודישה דזה הוי כראו המכחול בשפופרת] ואמר שמואל דבעינן שיראו [שעושה כמו שעושין] המנאפים [בעת שהאבר בתוכה] כמכחול בשפופרת, והוא ממש כלשון בה"ג וכפי שנתבאר בכוונתו, וכן הוא כוונת התוס' כתובות (ט' א') ד"ה מפני שהקשו דלא ראו כמכחול בשפופרת דבפני בני אדם לא שמש, והנה מלבד דרחוק דהתוס' יסברו כבה"ג דכולם דחו דבריו ויחיד הוא בזה, אף גם איננו מובן מאי דהוסיפו עוד דבפני בני אדם לא שמש הא אף אם הי' משמש בפני בני אדם מ"מ רחוק הוא במציאות שיראו ממש כמכחול בשפופרת וכדקאמרי ר"ע ור"ט לא הי' נהרג מעולם אף דחזו כדרך המנאפים ושמש בפניהם עכ"ז איננו מצוי שיראו כמכחול בשפופרת וא"כ האי הוספה שהוסיפו שבפני בני אדם לא שמש הוא למותר, אמנם הוא הדבר אשר דברנו דברואין כדרך המנאפים מתקרי שפיר דראו כמכחול בשפופרת וכנ"ל וזהו שכתבו התוס' הא לא ראו כמכחול בשפופרת היינו דלא ראו כדרך המנאפים דזה מתקרי דראו כמכחול בשפופרת וכנ"ל] והוסיפו לבאר דבפני בני אדם לא שמש (דאם הי' משמש בפני בני אדם היו רואין כדרך המנאפים דהוי כראו כמכחול בשפופרת אבל כיון שלא שימש בפני בני אדם לא ראו כדרך המנאפים א"כ לא ראו כמכחול בשפופרת] וכ"ז ראי' שרש"י ותוס' הבינו כן לשון בה"ג שהם היו אחרי בה"ג וראו דבריו ותפסו לשונו של הבה"ג רק שהוסיפו לבאר להדיא רש"י במ"ש מימרא דשמואל כמנאפים והוסיף על כמנאפים כמכחול בשפופרת דקאי על כמנאפים וכנ"ל, והתוס' ג"כ תפסו לשון הבה"ג הנ"ל והוסיפו לבאר להדיא במה שהוסיפו שבפני בני אדם לא שמש וכנ"ל וכ"ז ראי' שגם הם הבינו כן בלשון בה"ג לכך תפסו לשונו רק שהוסיפו לבאר כוונתם להדיא והבה"ג מסתם לה סתומי וכוונתו ג"כ כנ"ל וסמך על מה שכתב בהל' כלאים וכנ"ל, ואין ספק אצלי שגם הרמב"ן ורשב"א [יש לעיין בת' הרשב"א סי' אלף קפ"ז] הבינו כן בלשון בה"ג דיעוי' בדבריהם בפ"ב דיבמות דהביאו להבה"ג לענין דבכיעור לא מפקינן מבעל, והרשב"א שם הביא כל לשון הבה"ג, ואם לא היו מפרשים דבריו כמו שכתבתי לא היו שותקים מלתפוס עליו בזה שלא ניתן למחילה אלא ודאי דהבינו כמו שכתבתי בכוונתו. הארכתי בזה אף שאין שום נפ"מ לדינא בכדי להמליץ טוב על בה"ג והוא ימליץ טוב עבורי לפני ד' ית', כי כל זה נראה לי ברור בכוונתו ה) ועתה אעבור על דברי כת"ר בקוצר מה שהקשה באות ב' דמאי נפ"מ בפלוגתת העראה אי נשיקה אי הכנסת עטרה כבר נתבאר למעלה (סוף אות א') דלק"מ, ומ"ש כת"ר דשמואל לטעמי' דס"ל זו נשיקה מלבד דרחוק הוא אף גם א"כ ר"ע ורבנן פליגי בהעראה אם נשיקה אם הכנסת עטרה ורבנן סברי נשיקה א"כ הו"ל לפסוק כרבנן דנשיקה הוי העראה וגם למה לא הובא פלוגתת ר"ע ורבנן ביבמות גבי מחלוקת דהעראה דתנאי פליגי בזה, ומה שהקשה באות ג' מקינא לה בנשיקה ג"כ לק"מ כיון דאלו ראו העדים להדיא כך איננו אוסר לבעלה, ובעל אינו חושדה רק על זה לא הוי קינוי, ומ"מ מה שיישב כת"ר קו' תוס' דסוטה (כ"ו ב') ד"ה אלא י"ל מקום קצת די"ל דשפיר איצטריך קרא משום דכיון דרחוק הוא שיהי' נשיקה ולא הכנסת עטרה הי' ס"ד דאין בדבריו כלום במה שאומר שאינו חושדה על הכנסת עטרה, משום דכיון דחושדה על נשיקה ממילא ע"כ דחושדה נמי על הכנסת עטרה כיון דרחוק הוא נשיקה בלא הכנסת עטרה, ועכ"ז דחוק הוא אמנם מה שרצה כת"ר ליישב דעת הרמב"ם (סוף פ"ג דסוטה) אי"ל מקום כלל דכיון דחזינן בגמ' דאיצטריך למעוטי נשיקה דהוא רבותא יותר, דאף דלדידן לאו כלום הוא, עכ"ז הא חזינן בגמ' דאפ"ה איצטריך למעוטי בלא הסברא דקפידא דבעל א"כ הוי רבותא יותר ואמאי השמיטו הרמב"ם, וגם שאר תמיהות המל"מ הן תמיהות עצומות על הרמב"ם. ובכדי לטייל עם כת"ר לפלפולא בעלמא, אכתוב מה שעלה על רעיוניי בזה מדי עיוני, למלאות רצון כת"ר. ו) ראשית ראיתי לבאר כוונת התוס' בסוטה (שם) ד"ה אלא למ"ד העראה זו נשיקה שכתבו והיינו שמואל בפרק הבא על יבמתו והכא אליבא דשמואל נמי מסיקינן דאיננו מובן כלל מאי בעו בזה ומאי נפ"מ מי הוא המ"ד, ודוחק לומר דכוונתם דלמא מ"ד זו נשיקה לא יסבור כשמואל בשחוף ויסבור דשכבת זרע למעוטי שחוף ושמואל דס"ל שחוף מקנין יסבור כמ"ד הכנסת עטרה ואתי למעט נשיקה ומאי פריך הגמ' לכך כתבו דהא המ"ד נשיקה הוא שמואל והכא אליבא דשמואל נמי מסקינן דאמר שחוף מקנין ולכך פריך הגמ' שפיר, דזה דחוק דהא בברייתא תני שכבת זרע פרט לדבר אחר דמשמע דבר אחר ולא תשמיש ואין בכלל זה למעוטי שחוף וא"כ שפיר מקשה הגמ' למ"ד נשיקה. והנראה דכוונה עמוקה כוונו בזה כמו שיתבאר והוא דהנה לכאורה תמוה מאוד על תמיהת התוס' שתמהו דלמ"ד הכנסת עטרה למה לי מיעוט על נשיקה, הא רש"י שם במתק לשונו זה דרש"י כתב דאיצטריך קרא למעט דלא תימא העראה היא, א"כ כוונת הגמ' דלמ"ד הכנסת עטרה י"ל דטעמו הוא מהאי קרא דהכא דמינה ילפינן בעלמא דנשיקה לאו העראה היא א"כ תמיהת התוס' לק"מ, והנראה דהתוס' לא ניחא להו בתירוץ רש"י דס"ל דמסוטה לא מצינו למילף לעלמא לענין חיוב מיתה דאפשר דבסוטה גזירת הכתוב הוא למעטה משתיה וכמו דממעטינן קטן לשיטת התוס' שם ד"ה אבל, וא"כ ע"כ דלמ"ד הכנסת עטרה ידע לה מסברא או מקרא אחר ושפיר הקשו. ויעוי' ביבמות (נ"ה ב') סוד"ה לאח"מ דהקשו על הא דפשיטא לי' לאביי על דרך איברים דאינו אלא פריצותא מסנהדרין (ס"ו ב') דפליגי תנאי בזה דחד ס"ל דומתו גם שניהם ממעט למעשה חידודים דפירשו הערוך ורש"י דהיינו דרך איברים ואידך ס"ל דממעט לבא על הקטנה ומעשה חידודים אין צריך מיעוט, וא"כ איך פריך בפשיטות פריצותא בעלמא דלמא ס"ל דצריך מיעוט, ותירצו דאתיא כמ"ד התם דמעשה חידודים לאו כלום הוא ואף למאן דממעט לה מקרא י"ל דמקרא דהתם פשיטא לי' לאביי הכא. ולכאורה תירוצם איננו מובן כלל דאכתי מאי פריך דלמא ס"ל לתנא דברייתא דצריך מיעוט וס"ל דומתו גם שניהם ממעט לבא על הקטנה, ולכך מוקי לי' לשכבת זרע דסוטה למעט דרך איברים. וביותר דר' יאשי' גופי' דקאמר אליבי' בסנהדרין דסובר דמעשה חידודים לאו כלום הוא הא איננו מוכרח דשפיר יש לומר דסובר ג"כ דצריך מיעוט רק דמוקי שכבת זרע דסוטה להכי וא"כ מאי פריך אביי דלמא הברייתא אתיא כר' יאשי', ומאי קאמרי התוס' דפריך למ"ד מעשה חידודים לאו כלום הוא דהא אינו מוכרח כלל דאיכא למ"ד הכי, אמנם למה שביארנו שיטת התוס' דסוטה הנ"ל דמסוטה לא מצינן למילף לעלמא לענין חיוב מיתה אשה"ט גם תוס' דיבמות הנ"ל, דהא זה ליכא למ"ד דיסבור חיוב מיתה על דרך איברים, ומסוטה לא מצינו למילף לענין פטור מיתה וכנ"ל וע"כ דפטור מיתה ידעינן או מסברא דלאו כלום הוא וכדאמר בסנהדרין לר' יאשי' או מקרא דומתו גם שניהם כר' יונתן, ואחת משתים אלו מוכרח, וא"כ פריך אביי שפיר בממ"נ דע"כ ידעינן זה או מסברא או מקרא דומתו גם שניהם, א"כ שוב למה לי קרא דסוטה, ובזה מובן היטיב הא דתוס' סנהדרין הניחו זה בקושיא ולא תרצו כתירוצם ביבמות משום די"ל דשם אזלי בשיטת רש"י בסוטה דמסוטה מצינן למילף לעלמא לענין חיוב מיתה וא"כ ממילא נסתר תירוצם ביבמות דיש לומר דהברייתא אתיא שפיר כר' יאשי' וכנ"ל. ועתה יבואר כוונת התוס' דסוטה שהקדימו לתמיהתם שרצו לתמוה לסתור תירוץ רש"י שם דלדברי רש"י לק"מ תמיהת התוס' משום דמזה ילפינן לעלמא וכנ"ל ולכך הקדימו להוכיח דלא כשיטת רש"י רק דמסוטה לא מצינן למילף לעלמא, דמ"ד העראה זו נשיקה היינו שמואל והכא אליבא דשמואל נמי מסקינן דהקרא אתי למעט דרך איברים משום דמהו דתימא בקפידא דבעל תלי רחמנא, ושמואל הא אמר בסנהדרין (ס"ו ב') מ"ט שחיק רב נימא לי' דבא על הקטנה חייב משום דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, ולדידי' מסקינן התם דומתו גם שניהם אתא למעט מעשה חידודים דהיינו דרך איברים כפי' הערוך ורש"י, וא"כ קשיא ב' פסוקים לדבר אחד למה לי דבשלמא קרא דסוטה משום מהו דתימא בקפידא דבעל, אבל קרא דומתו גם שניהם למה לי הא נדע מקרא דסוטה בקו"ח וע"כ מוכרח דמסוטה לא מצינו למילף בעלמא דדלמא משתיה ממעט לי' וכמו איש פרט לקטן וכנ"ל וכמ"ש תוד"ה אבל, וא"כ כיון דמוכרח דמסוטה לא מצינו למילף בעלמא וא"כ גם למ"ד הכנסת עטרה ע"כ דמסברא אית לי' הכי ולא מקרא דסוטה דהא מסוטה לא מצינו למילף וכנ"ל וא"כ שפיר הקשו אח"כ תמיהתם. והוא כוונה נכונה מאוד בעומק דבריהם. ומה עמקו מחשבותם שהטמינו ברמז בקוצר דבריהם. ואף אם לא כיוונו התוס' לזה מ"מ הדברים בעצמן נכונים. ואין להקשות על שיטת התוס' דא"כ מאי פריך הגמ' משחוף דלמא שמואל לא אמר רק מקנין אבל לא לשתות ושחוף ממעט מתני' משתיה, דז"א דזה תיקשי על תוד"ה אבל וע"כ דמשמע לי' הא דשמואל דמקנין ושותין דומיא דמתני' דעל כל העריות מקנין שנתבאר דס"ל ז) ולכאורה קשה לי על שיטת התוס' הנ"ל שנתבאר דס"ל דמסוטה לא נוכל למילף בעלמא דדלמא לא מיעט אלא משתיה וכמו המיעוט דאיש פרט לקטן וכנ"ל, א"כ לכאורה קשיא יבמות (נ"ו ב') דאמר הכל הי' בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב באשת ישראל והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, דדלמא לא מיעט הכתוב. אלא משתיה דאם קינא לה שאינו חושדה אלא שמא יאנוס אותה אינו יכול להשקותה וכעין שכתב המל"מ (ספ"ג דסוטה), אבל מנ"ל דבאונס מותרת דלמא אף דגם באונס אסורה מ"מ גזירת הכתוב לענין סוטה דדוקא אם קינא לה על רצון וכמו שנתבאר לשיטת התוס' על דרך איברים ונשיקה, ודוחק לומר משום מיעוטא והיא דממעט לאשת כהן ולענין שתיה אין סברא לחלק דהוא דחוק טובא. ונראה דלק"מ דהא האי ועד אין בה דרשינן לה בריש סוטה דתרי לית בה אלא חד והיא לא נתפסה אסורה דלא קאי כלל לענין להשקותה רק דעד אחד מהימן אחר קינוי וסתירה לאוסרה לעולם ולא קאי על שתיה כלל ויעו"ש במזרחי (במדבר ה' פסוק י"ג), וא"כ שפיר מוכח דנתפסה מותרת דהאי והיא לא נתפסה קאי על ועד אין בה משא"כ דרך איברים ונשיקה דקאי על, השקאה כמו ושכב איש פרט לקטן וא"ש ואין להקשות דהא כל הטעם דעד אחד מהימן הוא משום רגלים לדבר דזינתה דקינא לה ונסתרה כדאמר פ"ק דסוטה (ג' א'), והאי רגלים לדבר אינו אלא זנות דרצון דהסתירה ראי' דהיתה על מנת לזנות אבל על אונס ליכא רגלים לדבר, וא"כ אף דקאי על ועד אין בה מ"מ שפיר יש לומר דגם אונס אסור בישראל רק דעד אחד אינו נאמן רק על זנות דרצון אבל על זנות דאונס אף דמתסרא מ"מ כיון דליכא רגלים לדבר שוב אין עד אחד מהימן ז"א דאי אונס הי' אסור הי' עד אחד מהימן דנאנסה במיגו דאי בעי הי' אומר דהי' ברצון דהי' מהימן משום רגלים לדבר, וע"כ דאף דמאמינין לי' דנאנסה מותרת בישראל משרא שרי. אמנם עדיין יש להקשות לפמ"ש הריטב"א קידושין (מ"ג א') דכל עד שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו וכ"כ הריטב"א כתובות (י"ח ב' וי"ט ב') וכ"כ השמ"ק שם (י"ט ב') בשם הרא"ה והרמב"ן א"כ שוב שפיר יש לומר כנ"ל דעל נאנסה דליכא רגלים לדבר אינו נאמן ואף דאית לי' מיגו מ"מ כיון שאינו נאמן מתוך עדותו אינו נאמן במיגו, ודוחק לומר דהמיגו ג"כ לא גרע מהרגלים לדבר וכיון דהתורה האמינו כאן בתר קינוי וסתירה משום הרגלים לדבר ה"נ הו"ל להאמינו משום המיגו דזה דחוק טובא. ע"כ נראה לי דהריטב"א בקידושין ס"ל כדעת הראשונים דס"ל דאף בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה מהימן עד אחד, וא"כ יש לומר דה"פ בסוטה דהרגלים לדבר מסלק להחזקה וכמ"ש תוס' חולין (דף ט) וריש נדה דבסוטה ליכא חזקה והוי כליכא חזקה ושוב מהימן עד אחד מדינא וא"כ אף דהעד אחד אומר על אונס דע"ז ליכא רגלים לדבר מ"מ כיון דכבר נסתלק חזקתה משום הרגלים לדבר ממילא הוי כליכא חזקה דמהימן עד אחד מדינא, ומהימן נמי על נאנסה כיון דליכא חזקה ומוכח דאונס מותרת. ועדיין צ"ע בזה ולפ"ז הי' נראה דעד אחד דמהימן בתר קינוי וסתירה אין צריך להעיד דזינתה באותו הסתירה כמ"ש רש"י רפ"ו דסוטה, וגם אין צריך להעיד דזינתה עם זה שקינא לה עמו כמ"ש הרמב"ם (פ"א מסוטה הל' י"ד) רק אף דאומר שזינתה עם אחר עכ"ז מהימן העד אחד משום כיון דכבר נסתלקה החזקה שוב הוי כליכא חזקה דמדינא עד אחד מהימן. וארווח לן בזה ליישב קושיא חמורה על ת' הרשב"א (סי' תקנ"ב) שנתחבטו בה שלשה עמודי עולם ה"ה המשל"מ (פ"א מסוטה הל' י"ד) והחכ"צ (סי' ק"נ) ובנוב"י (קמא סי' ע"ב) במה שנראה מדבריו דאף אם מעיד שזינתה מאחר ולא עם זה שקינא לה נמי מהימן דמנ"ל הא, ולהנ"ל יתיישב היטב במרווח דהרשב"א לשיטתו דנראה מדבריו ביבמות דבדבר שבערוה בלא איתחזק נאמן יעו"ש ביבמות (דף פ"ח) שכתב דהיכא דלא איתחזק בגוף זה ממש כאשת איש עד אחד נאמן משמע להדיא דס"ל דאף בדבר שבערוה בלא איתחזק עד אחד מהימן. ויש לומר ג"כ דס"ל כהריטב"א קידושין הנ"ל דכל עד שאינו נאמן בדיבורו אינו נאמן במיגו, וא"כ קשיא כנ"ל מנ"ל דאנוסה מותרת לישראל דלמא דוקא דעד אחד. לא מהימן בה משום דעל זה ליכא רגלים לדבר וכנ"ל, וע"כ דהפי' דהרגלים לדבר מסלק החזקה ומהימן עד אחד מדינא ולכך מהימן גם על נאנסה ושפיר מוכח דאונס מותר לישראל, וא"כ ממילא דמהימן גם אם אומר על אחר ואשה"ט. אמנם בשמ"ק כתובות (י"ט ב') בשם הרשב"א משמע דלא ס"ל כהריטב"א רק דאף עדים נאמנים במיגו, אמנם גם בלא זו הראי' יש לומר כן דעד אחד נאמן משום דנסתלק החזקה וכנ"ל. וגם יש להבין בזה מחלוקת הרמב"ם ורש"י דרש"י סובר דאף אם מעיד על זה שקינא לה עכ"ז בעינן שיעיד גם על אותו סתירה, וכדכתב המל"מ שם דטעמא דמסתבר הוא משום דבלא סתירה זו שוב ליכא רגלים לדבר, והרמב"ם ס"ל דעם זה שקינא לה סגי אף שלא באותו סתירה, ויש להבין טעם מחלקותן וגם מאי טעמא של הרמב"ם הא מסתבר כרש"י וכנ"ל, ולהנ"ל יש לומר דפליגי בסברת הריטב"א קידושין הנ"ל דרש"י ס"ל כהריטב"א והרא"ה והרמב"ן הנ"ל ולכך אף דאם מעיד על זה שקינא לה אף שאיננו מעיד על אותו הסתירה דליכא רגלים לדבר עכ"ז הא אית להעד מיגו דאי בעי הי' אומר שזינתה באותו הסתירה דהי' מהימן להכי אף שאומר שזינתה שלא באותו הסתירה נמי הי' לן להאמינו במיגו מ"מ ס"ל לרש"י דאינו נאמן משום דכל עד שאינו נאמן בדיבורו אינו נאמן במיגו, אבי הרמב"ם יש לומר דלא ס"ל כהריטב"א הנ"ל רק כהרשב"א הנ"ל וכן הוא דעת התוס' כתובות (י"ח ב' וי"ט ב') וב"ק (דף ע"ב) וב"ב (ל"א ב') דאף עדים נאמנים במיגו ולכך אף אם אמר שזינתה עם זה שקינא לה שלא באותו הסתירה נמי מהימן דאף דעל זה ליכא רגלים לדבר מ"מ מהימן במיגו דאי בעי הי' אומר שזינתה באותו הסתירה, ואשה"ט משא"כ באומר שזינתה עם אחר ולא עם זה שקינא לה ליכא מיגו דהא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וא"כ ליכא מיגו דדלמא רוצה לאוסרה לזה הבועל ולא לזה דהוי כמו מיגו מגברא לגברא דלא אמרינן [ואיה"נ דאפשר אם נסתרה עם קרוב שאסור בה וגם העד אחד מעיד על קרוב שאין נפ"מ לענין הבועל אפשר דבאמת מהימן לדעת הרמב"ם מטעם מיגו], משא"כ אם מעיד מזה שקינא לה דשפיר איכא מיגו וכנ"ל, [וגם אפשר דאף דאין נפ"מ לאוסרה להבועל מ"מ חשיב מיגו מגברא לגברא דאיננו רוצה לומר על זה שעשה עבירה חמורה רק על זה וא"כ לפ"ז בכל ענין אינו נאמן עם מי שלא קינא לה אף בקרובים דדלמא לזה רוצה לבייש ולא לזה והוי מיגו מגברא לגברא לעולם,] ואין להקשות לשיטת רש"י דא"כ תשאר הקו' הנ"ל דמנ"ל דאונס בישראל משרא שרי דלמא בכה"ג אינו נאמן בה כיון דעל זה ליכא רגלים לדבר [וגם לפמ"ש במוסגר אליבא דהרמב"ם לא חדבא מיגו דזינתה ברצונה דדלמא אינו רוצה לביישה כ"כ] ז"א דרש"י לשיטתו דמסוטה מצינן למילף בעלמא וכדכתב רש"י בסוטה לענין נשיקה וכנ"ל וא"כ יש לומר דאף דוהיא לא נתפסה קאי על ועד אין בה מ"מ קאי נמי לענין סוטה וכמו השכבת זרע דקאי על דרך איברים וכן מבואר להדיא ברמב"ם (ספ"ג מסוטה), וא"כ כיון דלא הוי קינוי מאונס שפיר מוכח דאונס מותרת, ואשה"ט רש"י לשיטתו ותוס' דס"ל דמסוטה ליכא למילף אזלי לשיטתם דמיגו מהני בעדים וכמ"ש בכתובות וב"ק וב"ב כנ"ל, וא"כ א"ש כנ"ל, ולפ"ז יש לומר דהריטב"א קידושין הנ"ל נמי יסבור כשיטת רש"י ויתיישב אף אם יסבור דדבר שבערוה בלא איתחזק ג"כ אין עד אחד נאמן. ח) ולהנ"ל שנתבאר דלענין אונס שפיר ילפינן מינה לעלמא לכל חד כדאית לי' וכנ"ל נראה ליישב בזה קו' תוס' ר"פ הבע"י יבמות (נ"ד א') סוד"ה אין דמנ"ל מולנערה לא תעשה דבר דאונס רחמנא פטרי' אף היכא דחייב למסור עצמו הא התם בנערה אף לכתחלה איננה מחוייבת למסור עצמה, ותרצו דהקרא מיירי אף היכא, דעבדה מעשה וחקרו דמנ"ל דקרא מיירי אף בכה"ג, ולהנ"ל יש לומר דע"כ מוכרח דהקרא מיירי בכה"ג דאל"כ קרא למה לי למפטרה ממיתה דהא מוכח מסוטה מהא דאונס מותרת לבעלה מוכח דפטורה ממיתה דאם היתה חייבת מיתה פשיטה דהיתה אסורה לבעלה, וא"כ ע"כ מוכרח דקרא לא איצטריך רק היכא דעבדה מעשה דלא הוי ילפינן מהתם, ולכך איצטרך קרא למפטרה ממיתה, וא"כ א"ש [אמנם אף זולת כל הנ"ל יש לומר ג"כ דהוי ידעינן דפטורה מוחי בהם ולא שימות בהם היכא דהיא קרקע עולם]:

ובזה יתיישב ג"כ התרגום יונתן (בפ' תצא) שכתב על פסוק דלנערה לא תעשה דבר רק בעלה יפטרינה בגיטא, דהוא תמוה והפ"י כתובות (דף נ"א) כתב דהוא סובר כאבוה דשמואל וכ"כ ההפלאה שם וכמה דחוקים הדברים, ולהנ"ל אפשר דבכה"ג דעבדה מעשה אסורה לבעלה אף דהח"מ ובי"ש (סי' כ') כתבו דמותרת עכ"ז מהשבות יעקב (ח"ב סי' קי"ז) נראה דס"ל דאסורה ועי' בבי"מ (סי' קע"ח) ובפתחי תשובה אבה"ע (סי' ו' ס"ק י"א), וא"כ כיון דמוכרח דהפסוק מיירי היכא דעבדה מעשה ונאסרה לבעלה לכן כתב בעלה יפטרינה בגיטא. עוד יש לומר אף לדעת הח"מ והבי"ש דכה"ג מותרת לבעלה יש לומר נמי כעין הנ"ל דהתרגום סובר מחמת קו' הנ"ל דהא מוכח מהא דמותרת לבעלה דליכא חיוב מיתה וכנ"ל, ע"כ ס"ל להתרגום דקרא דלנערה לא תעשה דבר איצטריך לי' לאשת כהן דאסורה לו באונס והי' ס"ד דחייבת מיתה ג"כ דאשת ישראל פטורה כעין דמצינו חילוק בין בת כהן לבת ישראל לענין עונש אשת איש או נערה המאורסה ה"נ אפשר דיש חילוק בין אשת ישראל לאשת כהן לענין עונש באונס וכמו דמחלקינן לענין לאוסרה להכי איצטריך לאשמועינן קרא דלנערה לא תעשה דבר אף באשת כהן וא"כ א"ש דברי התרגום הנ"ל. אמנם הפן הראשון יותר נכון דהיכא דעבדה מעשה דמחוייבת למסור עצמה אסורה וכנ"ל. ט) הנה עד כה המשיכני העט בביאור שיטת התוס' ורש"י בסוטה שם, ועתה הנני לכתוב מה שנראה לי להעיר בעיקר תמיהת התוס' ליישב אף לפי שיטתם, והנה מתחלה אומר מה שראיתי שגיאה גדולה במחכתה"ר בס' מנחת חינוך (מצוה קפ"ח) על הלאו דקריבה דהרמב"ם סובר דכל קורבא אסור מן התורה והרמב"ן סובר דאינו אלא אסמכתא לשאר קורבות, ומן התורה איננו אסור רק קריבה של גילוי עריות ממש, והביא מ"ש הרשב"ץ בס' זוהר הרקיע לסייע לשיטת הרמב"ן דאינו אלא אסמכתא בעלמא מהא דאמר בסוטה וביבמות על דרך איברים פריצותא אסר רחמנא הביאו הח"מ ובי"ש (סי' כ'), וכתב על זה המנחת חינוך ע"ש ובסוגיא דאף דדרך איברים לא אסר רחמנא מ"מ בנשיקת האבר אסור מן התורה ודבריו תמוהין דלהרמב"ם אף שאר קורבא אסור מן התורה ולהרמב"ן קריבה של גילוי עריות ממש דוקא א"כ תלי' אם העראה הוי נשיקה אי הכנסת עטרה ולמאי דקי"ל הכנסת עטרה גם נשיקה איננו אסור מן התורה והגמ' דקאמר על הקו' דדרך איברים פריצותא מי אסר רחמנא דאתי לנשיקה יעו"ש ברש"י דקאמר דלא תימא העראה היא וא"כ אתי לאשמועינן דלאו העראה היא. והתוס' דלא ס"ל כרש"י באמת תמהו דלמה לי קרא, ואולי כוונת המנחת חינוך באמת ליישב קו' התוס' דלמ"ד הכנסת עטרה עכ"ז ס"ל דקריבה דנשיקה אסור מן התורה הוא דחוק ורחוק ואין לחלק בין קורבא לקורבא דאם הכוונה לשאר קריבות כל הקריבות אסור מן התורה וכדעת הרמב"ם [ולדידי' האי דקאמר על דרך איברים פריצותא מי אסר רחמנא צ"ל דהיינו לבעלה] ואי הכוונה קריבה של גילוי עריות ממש א"כ למ"ד הכנסת עטרה גם נשיקה אינו אסור מן התורה, ועוד ראי' דהא למ"ד העראה זו נשיקה ע"כ דס"ל דלא תקרבו היינו קריבה של גילוי עריות ממש כיון דדרך איברים אינו אסור מן התורה, וא"כ ה"נ למ"ד זו הכנסת עטרה לא תקרבו היינו קריבה של גילוי עריות ממש דהיינו הכנסת עטרה ולא נשיקה. אמנם נראה לי ליישב קו' תוס' עפ"י דרפו רק באופן אחר כאשר יבואר, ואף שמוכרח אני להאריך קצת עכ"ז לא אחדל מלכותבו משום דבזה יבואר בענין מחלוקת הט"ז והבי"ש (בסי' כ') אי בעינן כולה עטרה כהבי"ש או דסגי במקצת עטרה וכהט"ז, וכבר הבאתי לעיל (אות ג') רש"י סנהדרין (נ"ה א') דמבואר להדיא כהט"ז, והנוב"י (תנינא סי' כ"ג) הביא מר"ת קידושין (י' א') דס"ל כהבי"ש:

(אב"ה. עיין לעיל סי' י"ב):

ונחזי אנן בדעת ר"ת שפירש אי תחלת העראה קונה או סוף העראה והמל"מ (פי"ז מאיסורי ביאה) והנוב"י (תנינא סי' כ"ג) הנ"ל פירשו דמיבעי' לי' בהעראה גופי' אי כדעת הט"ז דסגי במקצת או כהבי"ש דבעינן כל העטרה והמל"מ נתקשה הרבה דא"כ מאי קאמר למאי נפ"מ הא נפ"מ לענין כל העריות, והנוב"י נדחק בזה מאוד על דרך רחוק מאוד וגם יקשה הא המל"מ הביא בשם הרמב"ן והריטב"א דכתבו אליבא דשיטת ר"ת דתחלת העראה היינו נשיקה, ולהמל"מ והנוב"י אינו אלא הכנסת מקצת עטרה ולא נשיקה, וגם לפמ"ש הרמב"ן וריטב"א דתחלת העראה היינו נשיקה יקשה דמאי קמיבעי' לי' ואי קמיבעי' לי' על העראה אי הוי נשיקה או הכנסת עטרה ומיבעי' לי' פלוגתת האמוראים דיבמות הנה מלבד שאין זה סגנון כלל דהו"ל להביא פלוגתת האמוראים דיבמות ואיך לא הזכיר כאן כלל מהן אף גס הא ר"ת כתב להדיא דהבעי' הוא אליבא דמ"ד זו הכנסת עטרה וא"כ מאי מיבעי' לי', וגם לפי' הנוב"י דהגמ' בקידושין הוכיח דהעראה שבכל מקום הוא הכנסת כל העטרה מקידושין דקידושין מגלי לן על כל ההעראות דאינן אלא בכניסת כל העטרה, א"כ יקשה מזה ההכרח גופי' על המ"ד ביבמות דס"ל העראה זו נשיקה והו"ל להגמ' להקשות עליו, ועוד הא הביא המל"מ בשם הרמב"ן דכתב בשם ר"ת דהיכא דהתחיל ופירש לא קמיבעי' לי' כלל ולהמל"מ והנוב"י אין שום נפקותא לדידהו בין פירש ללא פירש כמובן והנה עיינתי בס' הישר לר"ת בקידושין (אות ל"ג) ומשם עמדתי בעזהשי"ת על כוונתו וז"ל ישנו לביאה מתחלה ועד סוף העראה כשיתחיל לערות יתחיל לקנות מיהו אם פירש קודם הכנסת עטרה פשיטא דלא קנה אלא היכא דגמר כל העראה דהכניס עטרה מי אמרינן משהתחיל לערות התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר העראה או דילמא אינו אלא לבסוף בגמר העראה חלה קידושין וקודם לכן לא ודמיא לישנו לשכירות מתחלה ועד סוף או אינו אלא לבסוף ודמיא לישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינו. העתקתי כל לשונו משום שאני מסתפק קצת בהבנתו כאשר יבואר הנה ר"ת נתן דמיון לזה האי דחולין (דף כ"ט) אי ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף והנה שם בחולין אמרינן דאף אי ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ בנתקלקלה, בשחיטה ולא גמר איגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל ואף ההתחלה לא שמה שחיטה כלל דבגמר דאיכא סוף איכא תחלה ובנתקלקלה דליכא סוף ליכא תחלה, וא"כ הכי נמי לענין ביאה פשיטא לי' דבעינן הכנסת עטרה דזה חשיבא ביאה ואי לא לא חשיבא ביאה כלל, וקמיבעי' לי' כשעשה כל הביאה דהיינו הכנסת עטרה דאז שייך בה תחלה וסוף דלמא תחלת ביאה קונה כמו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אבל כשפירש ולא גמר דליכא ביאה כלל גם ההתחלה לא מתקרי' תחלת ביאה דהא ליכא ביאה כלל, וכמו התם בנתקלקלה בשחיטה. ומעתה אשה"ט הכל על נכון, דהיכא דפירש ולא גמר לא קמיבעי' לי' כלל, רק היכא דגמר וא"כ לענין עריות אין שום נפ"מ כיון דסוף סוף בעינן שיעשה כל המעשה דאם פירש ולא גמר פשיטא דאינו חייב על ההתחלה וכנ"ל, וא"כ כיון דגמר ועשה כל המעשה הרי הוא חייב ומאי נפ"מ אם החיוב הוא על ההתחלה או על הסוף וא"כ לענין עריות אין שום נפ"מ רק לענין קידושין מיבעי' לי' דאיכא נפ"מ כדקאמר הגמ', ואף דגם לענין עריות יש למצוא נפ"מ כגון באחות אשתו שמתה אשתו באמצע הביאה לאחר ההתחלה קודם הגמר אי חייב אי לא וכן באשת איש שנתגרשה באמצע וכיוצא, יש לומר דאה"נ דגם בהו קמיבעי' לי' רק דהכא דמיירי לענין קידושין ומיבעי' לי' לענין קידושין קאמר הנפ"מ לענין קידושין כיון דגם בשאר דברים הנפ"מ רחוק ונצרך לצייר גוונא והיכי תימצא ובפשיטות ליכא נפ"מ. אמנם לפ"ז גם להמסקנא דאיפשטא בקידושין אכתי נשאר הבעי' לענין שאר דברים, וזה דחוק טובא, ע"כ נראה יותר דלשאר דברים לא קמיבעי' לי' כלל דפשיטא לי' דישנה לביאה מתחלה ועד סוף וכשגמר ביאתו חייב על ההתחלה ולא קמיבעי' לי' רק לענין קידושין משום דעתו וכעין שכתב הנוב"י לשיטתו. עוד חשבתי להעמיס בדברי ר"ת כוונה אחרת קצת יען הביא עוד דוגמא האי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וגם כתב בלשונו מי אמרינן משהתחיל לערות התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר העראה או דילמא אינו אלא לבסוף בגמר העראה חלה הקידושין וקודם לכן לא, מדקאמר התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר יש לומר דכוונתו כמ"ש התוס' קידושין (ס' א') אפילו לר' יוחנן במעכשיו ולאחר ל' דהכוונה דעכשיו יתחילו ולאחר ל' יגמרו יעו"ש וה"נ הכוונה בתחלת ביאה מתחילין הקידושין ובסוף ביאה נגמר ומתחלת ביאה עד סוף ביאה הוי כמו מעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן, ולפ"ז האי דקאמר נפ"מ דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר, אין הכוונה דנפ"מ אם הקידושין של אחר חלין דז"א דכיון דאף אם תחלת ביאה קונה עכ"ז איננו אלא כמעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן עד סוף א"כ הקידושין של אחר ודאי חלין כמו במעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן דאפילו קידושי מאה תופסין בה וה"נ הקידושין של אחר ודאי חלין רק דהנפ"מ בהיפך לענין הראשון אם קדושיו חלין וצריכה גט מאתו אם לא דאם תחלת ביאה קונה גם מאתר צריכה גט ואם איננו קונה עד סוף אינה צריכה גט מאתו. ומעתה עפי"ז בשאר עריות לא מיבעי' לי' כלל דפשיטא דבעינן כולה דהא תחלת ביאה אינו אלא התחלה ומחצית החיוב ולא מיבעי' לי' רק לענין קידושין וכנ"ל אמנם אף דמלשון ר"ת דקאמר מתחיל לקנות וקונה והולך הי' נראה כן וגם מהדוגמא דמייתי מישנה לשכירות מתחלה ועד סוף עכ"ז נראה דאי אפשר לומר כן, דלא מצינו התחלת קנין רק היכא דעשה כל פעולת הקנין בתחלה, ובגוונא דאם הי' רוצה שיחול הקנין מיד הי' חל אזי יכול לומר מעכשיו ולאחר ל' דיתחיל מיד ויוגמר אח"כ אבל באינו שוה פרוטה בתחלה אינו יכול לעשות התחלת קידושין כלל וגדולה מזו קידושין (דף ח') במונה והולך ליכא התחלת קידושין עד שיגיע לידה כל המנה, וזה פשוט דכל מאי דאינו יכול לעשות קנין אף התחלת קנין אינו יכול לעשות וא"כ כיון דאמרינן דתחלת ביאה אינו יכול לקנות לגמרי גם התחלת קנין אינו יכול לעשות, לכך נראה יותר כמו שפירשתי תחלה בפן הראשון ומ"ש התחיל לקנות וקונה והולך עד גמר ביאה היינו משום דתלוי ועומד עד שיעשה הגמר דאז יקנה ההתחלה וכנ"ל, והדוגמא של ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף היינו דאף למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ אינה משתלמת אלא לבסוף כמ"ש תוס' קידושין (דף מ"ח) ובכמ"ד רק כשיגיע הסוף נחשבת משעה ראשונה וה"נ בביאה כשגמר נחשב הקנין מתחלה. עכ"פ איך שיהי' בזה נתברר להדיא דשיטת ר"ת דהיכא דפירש ולא גמר ההעראה לא איבעי' לי' כלל דלאו כלום דההתחלה בלא הסוף לאו התחלה היא כלל דאי לא גמר ליכא ביאה כלל וליכא התחלת ביאה ופשיטא דלא קנה כלום וכדכתב להדיא בס' הישר וגם הרמב"ן כ"כ משמו וכמו שהביא המל"מ בשם הרמב"ן וכנ"ל רק כשגמר אזי מיבעי' לי' דאפשר תחלת העראה קונה וא"כ איננו ענין כלל למחלוקת הט"ז והבי"ש ואין להביא ממנו ראי' כלל ונסתלקה העדות מר"ת שהביא הנוב"י להבי"ש, ואדרבא מהרמב"ן והריטב"א שהביא המל"מ שכתבו דתחלת העראה לר"ת היינו נשיקה מוכח להדיא דס"ל כדעת הט"ז דבמקצת עטרה סגי דאי הוי ס"ל כהבי"ש דבעינן כל העטרה א"כ מי מכריח להו לומר אליבא דר"ת דתחלת העראה היינו נשיקה ולמה לא פירשו תחלת העראה היינו תחלת הכנסת עטרה דהיינו מקצת עטרה וירויחו בזה כמה דוחקים שהוקשה להם אליבא דר"ת כאשר יבואר להמעין בדבריהם אלא ודאי נראה מוכרח דס"ל כהט"ז דמקצת עטרה היינו גמר העראה וא"כ זהו סוף ביאה לר"ת ותחלת ביאה לר"ת ע"כ דאינו אלא נשיקה ומעתה מב' העדים שכתב הנוב"י להוכיח כהבי"ש רמב"ם בפי' המשניות ור"ת לא נשאר אלא אחד הרמב"ם בפיה"מ ונגד יש לנו ג' עדים כהט"ז הלא המה רש"י סנהדרין ורמב"ן וריטב"א קידושין הנ"ל ואין דבריו של א' במקום ג' ובפרט דעל דברי הרמב"ם בפי' המשניות אין להעמיד יסוד כי הורק מכלי אל כלי והועתק מלשון אל לשון ושלטו בו ידי המעתיקים ואולי שבשו כוונתו כדמצינו בכמ"ד בפיה"מ, ואדרבא מדבריו בס' היד נראה מבואר ג"כ כהט"ז דמקצת עטרה סגי וכדקאמר ראש העטרה והנוב"י נדחק דראשו שלמעלה קאמר, והוא דחוק טובא דא"כ הו"ל להרמב"ם לומר כל העטרה, ומ"ש אח"כ כל הגיד שפיר יש לומר כמ"ש הנוב"י דכל, ההיקף קאמר ע"כ נראה ברור כדעת הט"ז, ולהלן יתבאר אי"ה עוד בזה ואחר שנתבאר היטיב שיטת ר"ת מכל הקושיות שהקשו עליו, הנני לבאר עוד מאי דקשיא לכאורה דלמאי דפשיט בקידושין דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ לכאורה יקשה מזה על מ"ד העראה זו נשיקה ואין לומר דאף למ"ד העראה זו נשיקה מ"מ אשה לבעלה אינו אלא בהכנסת עטרה ולא יקשה הא יליף גז"ש דז"א דהגז"ש אינה אלא דגם אשה נקנית בהעראה, אבל מ"מ בעינן הכנסת עטרה דלענין זה לא שייך גז"ש משום דתלוי בדעתו, דאכתי תקשי על רבה בב"ח אמר ר' יוחנן דגמר ביאה דשפחה חרופה היינו הכנסת עטרה א"כ שוב לא איצטריך גז"ש דקיחה קיחה על הכנסת עטרה כיון דזה חשיב גמר ביאה [ולומר דהכנסת עטרה בשפחה חרופה דהוי גמר ביאה היינו כל העטרה וכמ"ש הנוב"י (תנינא סי' כ"ג) ובעינן גז"ש דקיחה קיחה על מקצת דז"א דא"כ תקשי ביבמות שם דכי אתי רב דימי ואמר בשם ר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה א"ל והא רבה בב"ח לא אמר הכי אמר או איהו שקראי או אנא, וכן אהא דרבין אמר אדרבה בב"ח ודאי פליגי וקשיא הא אפשר לקיים שניהם בלא שום שקר ובלא שום פלוגתא דגמר ביאה בשפחה חרופה הכנסת עטרה היינו כולה והא דאמר העראה זו הכנסת עטרה היינו מקצת וע"כ אחת משתים או דאין סברא לחלק בהכנסת עטרה בין כולה למקצתה או דגם העראה הכנסת עטרה היינו כולה ובקידושין דקאמר גמר ביאה לר"ת דהיינו העראה היינו נמי כולה וא"כ קשיא כנ"ל לרבה בב"ח אמר ר' יוחנן למה לי גז"ש דקיחה קיחה כיון דהכנסת עטרה היינו גמר ביאה לדידי'] אמנם באמת לק"מ דהא גז"ש דקיחה קיחה לענין זה איננו לא משנה ולא ברייתא רק סתמא דגמ' דיבמות קאמר לה דמגז"ש זו מצינן למילף דגם אשה לבעלה נקנית בהעראה, ואתיא לדידן דהכנסת עטרה אינו אלא העראה ולרבה בב"ח אמר ר' יוחנן באמת לא מצינן למילף מהך גז"ש לענין העראה באשה משום דלא אפשר כיון דתלוי בדעתו [עוד אפשר לומר קצת דגם ר"ת מודה לסברת התוס' דהיכא דגילה דעתו להדיא דרוצה לקנות בתחלת ביאה קנה רק דלא משמע לי' לאוקמא להגמ' דיבמות בהכי מדלא מפרש הגמ' להדיא לכך פירש דלדידן להלכה יתיישב אף בלא פירש ואה"נ דלרבה בב"ח יהי' דוקא בפירש להדיא והגמ' לא מפרש לה משום דלית הלכתא כוותי', אמנם יותר נראה כמ"ש בפנים]. עכ"פ נתבאר דלשיטת ר"ת נשיקה בעריות לפן הא' שכתבתי בשיטת ר"ת כשגמר ביאתו חייב על ההתחלה, ולפן הב' שכתבתי הנשיקה והגמר ביאה כולה חדא חיובא הוא ועכ"פ הנשיקה הוא מקצת החיוב, וא"כ שפיר נראה דאף דשאר קריבות אינן אלא מדרבנן וכשיטת הרמב"ן עכ"ז בנשיקה דהוי מקצת בעילה ומקצת מן החיוב הוי כחצי שיעור דאסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי דלכשיגמור ביאתו יצטרף לחיובא, וזהו לפן הב' ומכ"ש לפן הא' דלכשיגמור יתחייב לגמרי על הנשיקה לחודי' דפשיטא דעדיפא מחצי שיעור ונראה ודאי דאסור מן התורה, וא"כ אשה"ט דצריך למעט נשיקה אף למ"ד הכנסת עטרה משום דהוא מקצת בעילה או כולה אם יגמור ואסורה מן התורה וכנ"ל וזה נראה נכון ליישב קו' התוס'. ואף דיש לחלק מחצי שיעור דהכא אם לא יגמור לא נשאר מקצת כלל וגם יש לומר דאי"צ לההתחלה דעל הסוף לחוד איכא חיוב, מ"מ נראה דשפיר יש מקום לומר דגם בזה אסור מן התורה, וא"ש קו' התוס' י) ועתה נבוא לבאר דברי הרמב"ם (ספ"ג דסוטה) מהתמיהות העצומות של המל"מ שם דהנה דעת הרמב"ם גם אליבא דאמת לענין כמה דברים דבקפידא דבעל תליא וכבר הרגיש בזה קצת המל"מ (פ"א דסוטה ה"ג) וביתר ביאור הרחיב הדיבור בזה הגאון המנוח ר' יוסף דוב זצ"ל בספרו בית הלוי (תנינא סי' מ') בביאור שיטת הרמב"ם ורש"י לענין שומרת יבם יעושה"ט שדבריו נכונים, וכל מה שביאר באורך בשיטת רש"י שם כתבו המאירי ריש פ"ד דסוטה בקוצר וז"ל דאף דשומרת יבם אין זו אישות כלל מ"מ כל שרואה אותה פרוצה ביותר יכול לקנאות לה והיא גרמה אח"כ ליאסר עליו ולהפסיד כתובתה בסתירתה עכ"ל דבקוצר דברים אלו נכללו כל מה שביאר הבית לוי באורך בשיטת רש"י יעושה"ט, והנה התוס' יבמות (נ"ה ב') ד"ה לשקינא לה דרך איברים הקשו הא אל תסתרי סתם הוי קינוי ונדחקו רש"י ותוס' בזה אמנם הרמב"ם מפרש לה דהקינוי הי' דרך איברים, רק דהקינוי הוי סתם ככל קינוי והיא נסתרה וזנתה דרך איברים וזהו ביאור הגמ' שקינא לה דרך איברים לא שהקינוי הי' על דרך איברים רק שקינא לה [והיא זינתה] דרך איברים דס"ד דכיון דחזינן דהבעל קפיד אן על סתירה וכ"ש שמקפיד על זנות זה של דרך איברים והו"א דנאסרה עליו [וכמו בשומרת יבם הנ"ל דאיננו רוצה אשה פרוצה כזו ומש"ה נאסרה בתר קינוי וסתירה אף דשאר שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה] קמ"ל הפסוק דאם זינתה דרך איברים אין המים בודקין אותה ושותת ונקתה וממילא מוכח דמותרת לבעלה בזינתה דרך איברים אף בתר קינוי וסתירה אף דקפיד כיון דמותרת אחר שתיה והמים אין בודקין על דרך איברים ונקתה ונזרע זרע ומוכח דמותרת, וכן בשוגגת ואנוסה כיון דאף בתר קינוי וסתירה אין המים בודקין בכה"ג ומוכח דמותרת אף דהבעל קפיד [והסתירה הביאה לזה השוגג והאונס] עכ"ז מותרת, וא"כ אשה"ט האי דכתב הרמב"ם הכא בתר קינוי וסתירה דביאת שוגג ואונס ודרך איברים אין המים בודקין בכדי לידע מינה דמותרת לבעלה בדברים אלו אף בתר קינוי וסתירה אף דכבר כתב באשה דעלמא דבדברים אלו לא נאסרה עכ"ז הייתי אומר דבתר קינוי וסתירה נאסרה אף בדברים אלו משום קפידא דבעל קמ"ל דאין המים בודקין וממילא מוכח דמותרת אף בתר קינוי וסתירה ונפ"מ אף בבאו עדים שעשתה דברים אלו בתר קינוי וסתירה עכ"ז מותרת, וכמעט דשיטת הרמב"ם לפ"מ שנתבאר מבואר במאירי לסוטה (כ"ו ב') וז"ל וכל שקינא לה סתם ובא עלי' זה דרך איברים אעפ"י ששותה מצד הסתירה מ"מ אין המים בודקין אותה שאין זה אלא פריצותא בעלמא ועל זה נאמר שכבת זרע ולא אסרה תורה על בעלה בכך וה"ה לביאת אונס ושגגה עכ"ל, והדברים מבוארים כמ"ש ומיושבים כל תמיהות המל"מ חוץ מקו' האחרונה ויבואר הלן אי"ה. ולפ"ז נראה מבואר מה שנסתפק המל"מ שם באשת כהן אם נאנסה אם המים בודקין, ולהנ"ל נתבאר דבכה"ג המים בודקין אותה כיון דנאסרה לבעלה, דהרי הרמב"ם כתב לזה להוכיח מינה דאונס מותרת אף בחר קינוי וסתירה מדאין המים בודקין וממילא מוכח דס"ל דגבי אשת כהן דאסורה לו באמת המים בודקין, ואשה"ט שיטת הרמב"ם והוא שיטה נכונה מאוד. יא) ואכתי פש גבן ליישב קו' האחרונה שבמל"מ על הא דלא כתב הרמב"ם נשיקה לדידן דקי"ל דהעראה היא הכנסת עטרה. והנראה ליישב דהנה כבר הארכנו למעלה להכריע כדעת הט"ז דמקצת עטרה סגי והבאנו לזה עדים נאמנים רש"י והרמב"ן והריטב"א, מעתה חל עלינו ליישב קו' הבי"ש על הט"ז (בסי' כ') דמדקאמר ביבמות כי אתא ר"ש בר יהודא אמר ר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור דבשלמא אי, בעינן כל העטרה שפיר קאמר מכאן ואילך דלא הכניס כולה אף דהכניס מקצת עכ"ז אינו אלא נשיקה אף דהוא יותר מנשיקה מ"מ אין דינו אלא כנשיקה ופטור אבל אם נימא כהט"ז דמקצת עטרה סגי א"כ מכאן ואילך הו"ל נשיקה ממש מאי אינו אלא נשיקה דקאמר פשיטא דהוא נשיקה והול"ל מכאן ואילך פטור מאי אינו אלא נשיקה והנוב"י (שם בסי' כ"ג) נדחק בזה מאוד ליישב לדעת הט"ז. ולדעתי אדרבא מזו הגמ' גופי' ראי' גדולה להט"ז, דלהבי"ש מאי אינו אלא נשיקה דקאמר הול"ל כנשיקה בכ"ף הדמיון דהא באמת הוא יותר מנשיקה רק דדינו כנשיקה אבל לשון אינו אלא נשיקה משמע דהוא הוא ממש ולהבי"ש הוא יותר מנשיקה, וגם יש לדקדק דלמאי צריך להדמיון לנשיקה הול"ל בפשיטות מכאן ואילך פטור ומה הוסיף בהדמיון לנשיקה [ודוחק לומר דגלי לן בזה דלא נימא דמקצת עטרה סגי דזה דחוק כמובן] ע"כ נראה ברור דהכוונה הוא עפ"י מה שיש לדקדק במימרא דשמואל דקאמר העראה זו נשיקה משל לאדם שמניח אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר דלכאורה איננו מובן דמה נצרך למשל הזה, ונראה ברור דזה פשיטא לי' דבעינן ביאה במקצת עכ"פ דבלא"ה לא שמי' ביאה כלל והכא בחייבי לאוין ביאה כתיבא, וגם באשה לבעלה ובעלה כתיב דהוי ובא עלי' וחייבי כריתות ואשה ילפינן מהדדי בגז"ש דקיחה קיחה, וא"כ כיון דכתיב ביאה פשיטא לי' דבעינן ביאה במקצת עכ"פ דומיא דוהבא אל הבית דחקרינן חולין (דף ל"ג) אי ביאה במקצת סגי וכן לענין ביאת מקדש זבחים (דף ל"ב) אבל, בצמצום דליכא ביאה כלל אף במקצת פשיטא כלום הוא, ואפשר דלשון העראה נמי לא מתקרי עד שיכניס מקצת ובלא"ה אפשר דלא שייך הלשון כלל ופשיטא דאינו כלום, לכך קאמר משל לאדם שמניח אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר ודחיקת הבשר מתקרי ביאה במקצת והעראה ולולא זה המשל והדחיקה פשיטא דלא מתקרי ביאה והעראה כלל כיון דליכא כניסה במקצת וזהו טעמו של שמואל דמחייב בנשיקה, וע"ז קאמר ר"ש בר יהודא בשם ר' יוחנן מכאן ואילך אינו אלא נשיקה בכדי לסלק המשל מהדחיקה דאמר שמואל דבשביל זה קרי לי' ביאה וכניסה במקצת דז"א כלום דאינו אלא נשיקה בעלמא דהדחיקה לאו כלום הוא להחשיב משום זה כניסה במקצת שאף שדוחק הבשר עכ"ז אינו אלא נשיקה ולא כניסה במקצת, וא"כ ממילא דאינו כלום ופטור דגם שמואל הי' מודה דנשיקה לחודא בלא ביאה במקצת איננו כלום רק משום המשל דדחיקת הבשר מחשיב לי' כניסה במקצת ולכך קאמר לסלק המשל דהדחיקה לא מחשב כניסה במקצת ואינו אלא נשיקה [צמצום ממש] ופטור כן נראה ברור בפשטות הגמ' וא"כ אדרבא מכאן ראי' ברורה להט"ז דאם הוי ממש כניסה וביאה במקצת פשיטא דהוי העראה רק נשיקה ממש דהוי צמצום ממש משום דחיקת הבשר לחוד לא חשיבא כניסה במקצת לכך פטור ומעתה יש לומר דהא דאמר הניחא למ"ד הכנסת עטרה דקשיא כקו' התוס' דסוטה דא"כ למה לי קרא היינו כדפירש"י בסוטה דמהכא ילפינן לה דלאו העראה היא [ופשיטא לשיטת הרמב"ם הנ"ל מצינן למילף מינה לעלמא דליכא למימר בסוטה דגזירת הכתוב הוא הכא דהא שתי' ומותרת לבעלה וכשיטתו בדרך איברים] היינו אליבא דרב דימי אמר ר' יוחנן ביבמות דלא פי' מנ"ל דנשיקה אינו כלום ויש לומר שפיר דסובר כשמואל דמשום דחיקת הבשר הוי חשבינן לי' כניסה במקצת רק מהאי קרא דסוטה ילפינן לי' דאיננו העראה, אבל למסקנא ביבמות (פ' הבע"י) דכי אתא ר"ש בר יהודא בשם ר' יוחנן דקאמר מכאן ואילך אינו אלא נשיקה וכנ"ל לסלק המשל דהדחיקת הבשר איננו כלום ולא מחשב מש"ה כניסה במקצת וא"כ חזינן להדיא דמסברא פשיטא לי' דנשיקה איננו העראה א"כ מה לי נשיקה מה לי דרך איברים אידי ואידי חדא נינהו וע"כ משום דהו"א דבקפידא דבעל תליא ונשיקה ג"כ הו"ל דרך איברים ואשה"ט ומיושב הכל. יב) ולאשר נתברר כדעת הט"ז הנני לפלפל קצת במה שהביא הנוב"י שם עוד ב' ראיות מהגמ' לדעת הבי"ש מיבמות, א', מדקאמר הגמ' בחייבי לאוין דילפינן העראה מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה ופריך דנימא מדגלי רחמנא העראה בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה וקאמר הגמ' דא"כ לישתוק קרא משפחה חרופה ויעו"ש בתוד"ה לישתוק שנדחקו לסתור הראי' מדגלי בחייבי כריתות ואי כהט"ז דבחייבי כריתות במקצת סגי א"כ יכולין לקיים כולהו חייבי כריתות מקצת עטרה וחייבי לאוין כולה ושפחה חרופה גמר ביאה ודוחק לומר דלא משמע לי' לחלק בין מקצת עטרה לכולה אלא ודאי דגם בחייבי כריתות בעינן כולה עוד הביא ראי' דרבה בב"ח דאמר משמי' דר' יוחנן גמר ביאה בשפחה חרופה הכנסת עטרה ודאי כולה קאמר כדקאמר מירוק עטרה אלמא דבעינן כולה אלמא דסתם הכנסת עטרה היינו כולה וא"כ מסתמא ה"נ הוי פירוש הכנסת עטרה דרב דימי. וכל דבריו תמוהין אצלי דלפי מה דפשיטא לי' בראי' שני' דבשפחה חרופה לרבה בב"ח בעינן כולה ולא סגי במקצת א"כ מאי קאמר בראייתו הראשונה דדוחק לומר דהא דאינו מחלק בחייבי לאוין בין כולה למקצתה משום דאין סברא אצלו לחלק בין כולה למקצתה, הא גם בדוחק אי אפשר לומר כן כלל דהא חזינן להדיא דרבה בב"ח מחלק כן ולומר דפליגי בזה הסברא גופי' אם יש לחלק אם לא נראה דלא ניתן לאומרו כלל אמנם באמת נראה לי דראיותיו אינן ראיות כלל, דהנה על ראי' ראשונה אני אומר להנוב"י ולטעמיך מאי קאמר הגמ' דהא דרבין דאמר העראה זו הכנסת עטרה לא פליג אדשמואל דאמר זו נשיקה דמנשיקה עד הכנסת עטרה העראה קרי לה דאיך אפשר לומר כן דהא א"כ תקשי כקו' הנוב"י דא"כ אמאי בחייבי ג"כ הדין כחייבי כריתות כמבואר במתני' הא יש לקיים הכל דבחייבי כריתות נשיקה ובשפחה חרופה מירוק גיד ובחייבי לאוין הכנסת עטרה אלא מוכרח מזה דראייתו אינו כלום דשפיר תרצו התוס' על הא דגלי בחייבי כריתות לכן אין לחלק בינייהו חייבי לאוין. וגם ראייתו השני' אינו כלום דמאין פשיטא לי' בשפחה חרופה גופי' דבעינן כל העטרה דשפיר יש לומר דלרבה בב"ח גם בשפחה חרופה די במקצת עטרה דמירוק עטרה אין הפירוש כל העטרה דומיא דמירוק גיד דקאמר דודאי אין הפירוש כל הגיד וכדכתב בעצמו אח"כ רק שיכניס הגיד דזה הוי גמר ביאה ה"נ לדידי' מירוק עטרה היינו שיכניס מקצת עטרה זה הוי גמר ביאה לדידי' וגם רש"י פי' מירוק שמזריע, לא כולה וגמר, ואף אם נפרש מירוק גמר היינו גמר ביאה דבעינן שיכניס העטרה אבל לעולם מקצתה סגי וכמו מירוק גיד ומעתה שנסתרו ראיות הנוב"י נראה לי להביא עוד ראי' משם להיפוך מהא דכי אתא רב דימי ואמר בשם ר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה אמרו לו והא רבה בב"ח לא אמר הכי אמר או איהו שקראי או אנא, וכן אהא דרבין אמר אדרבה בב"ח ודאי פליגי, וקשיא הא אפשר לקיים שניהם בלא שום שקר ובלא שום פלוגתא דגמר ביאה בשפחה חרופה הכנסת עטרה היינו כולה והא דאמר העראה זו הכנסת עטרה היינו מקצת [ודוחק לומר דלא רנה לחלק בלשון הכנסת עטרה בין זל"ז וכעין דכתב הנוב"י בראייתו השני' דמש"ה אין לעשות לאחד משקר] אלא ודאי דפשיטא לי' להגמ' דאין סברא לחלק בהכנסת עטרה בין כולה למקצתה וכדעת הט"ז, ע"כ נראה לי ברור לדינא כדעת הט"ז וכאשר נתבאר מהראשונים רש"י והרמב"ן והריטב"א וגם דברי הרמב"ם בחיבורו נראין כן ואיננו עומד לנגדינו רק דברי הרמב"ם בפי' המשניות וסמי חדא מקמי תלתא ואפשר דהועתק בשיבוש ואינן דברי הרמב"ם בעצמו ואין להעמיד יסוד עליהם. ועל מה שכתבתי למעלה (אות י') בשיטת הרמב"ם דבקפידא דבעל תליא לכך איצטריך לראי' על שוגגת ואנוסה אף בתר קינוי, א"כ קשיא לכאורה מנ"ל דאשת כהן שנאנסה אסורה מוהיא לא נתפסה, ממיעוטא דוהיא דלמא דוקא בתר קינוי משום קפידא דבעל אבל בעלמא שריא אף באשת כהן, ז"א דיעוי' יבמות (נ"ו ב') דהכל הי' בכלל כו' ולר"ז דלא ס"ל כן באמת יהא מוכרח דלא ס"ל הסברא דקפידא דבעל:

תוכן העניינים

שות אור גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה